מקץ

פרשת השבוע עם פרשת הימים במסגרתם השנתית הם במדה מסוימת מתוכן מנוגד – פרשת השבוע מספרת על טיפוח יחסים שבין המשפחה, אשר ממנה הולך ונרקם העם העברי עם העם השליט בארץ – פרשת עליתו של יוסף לגדולה, אגב שיתוף פעולה בפתרון הבעיות הממלכתיות המצריות מצד אחד, וימי החנוכה תכנם מנוגד, מספרים על הדרך והאופן בו נגמרה פרשת יחסים זאת של שיתופים, ויציאה לדרך עצמית ועצמאית.
כבר עם ההתחלה הראשונה היה ידוע וברור שאין זה אלא מצב ארעי, כי זה לא יוכל להמשך הרבה (הוא אשר אמר "פקד יפקד"), אולם גם לאותם חיי שעה היה מוכרח ליצור תנאים מתאימים.
בפרשת חלומו של פרעה ופתרונותיו השונים יש ואנו מתפלאים על העקמת הישרה ע"י החרטומים והחכמים. כי דוקא הפתרון הפשוט והמתקבל ביותר על הדעת, דוקא אותו לא יכלו למצוא עד שבא יוסף וגילהו (ועי' מדר' מה שדרשו ע"ז מאה"כ). אכן כנראה שהיה כאן הבדל תכונתי – יסודי. הם לא יכלו למצוא אותו, באשר הוא היה מנוגד לכל הלך המחשבה האלילי. התפיסה הרואה בעולם כוחות עליונים מתרוצצים ביניהם ומשתדלים לתפוס את רסן ההנהגה על העולם, תפיסה זו רואה בשלטון, במלכות מגמה כשלעצמה, מגמה של המלך להרבות כבודו, להרבות עשרו, להרבות שלטונו. אין השלטון אמצעי, השלטון הוא הוא עצם המגמה. אין תפקיד המלך לדאוג לעם, רק במדה זאת "שאין מלך בלא עם", ובכדי שתהיה מלכות ויהיה מלך צריך להיות העם. היא ההשקפה על עולם מחולק למעמדות גבוהים ונמוכים, והמעמד הנמוך מחויב ומתפקידו לשמש את הגדול עד למלך. שיטה זו ותפיסת עולם זו, לא יתכן שתפרש חלומו של פרעה למען הודיע לו את אשר עליו לעשות למען העם, שיטה זו מחפשת פתרון, אם בכיוון ממלכתי - שבע מדינות אתה כובש, אם בכיוון משפחתי-פרטי שבע בנות אתה מוליד. כי לשם מציאת הפתרון האמיתי היה מוכרח למצוא את היהודי. הוא תפיסתו במלכות, הנובעת מהכרת אחדות השם, מהכרת כח אחד מנהל ומנהיג העולם, לא יכול לתאר מלכות בעלת מגמה כשלעצמה. היא רואה במלכות רק אמצעי להשלטת חוק וצדק בעולם, רואה במלכות אמצעי מרסן לראוות הפרט, לרצון השתלטות של כוחות הרסניים אבל לא מטרה כשלעצמה, לא מגמה כשלעצמה. השקפה זו היא שיכלה לפגוע לידי פתרון כזה שיוסף פתר.
ואם אין השלטון מטרה כשלעצמו, אם העיקר הוא שתנתן אפשרות לפתח את דרך החיים הזה, יכולים אנו להבין את הלך הרוח של התחלת ימי הבית השני אשר הננו יכולים לראות כי רצון העצמאות המדינית אינו פועל לגמרי. במשך שבעים השנה של גולה נחלשה התחושה המדינית והרגישו את עצמם בטוב כל עוד לא העיק עול המלכות עליהם.
אולם לשיתוף פעולה זה הגיע הקץ עם גזירותיו של אנטיוכוס. הלך ונתבהר כי השלטון האלילי איננו יכול להצטמצם בתפקידים מסוימים ולהשאיר חופש לחיי רוח עצמיים. יחד עם ההשתלטות הממלכתית נדרשו גם לותר על צורת חיים עצמאית במובן הרוחני, נתברר כי אין אפשרות של קיום יהודי מבלי מלכות יהודית. ומלחמה זו היתה מלחמה על שלטון ברוח ישראל, מלחמה על השלטת תורת ישראל. כי אם אין שלטון יהודי אין התורה אף היא יכולה להתקיים. כי אין אפשרות ללמוד תורה ולשמר שבת אם המלכות היא בידים זרות, וכי בסופו של דבר מוכרח יהיה להגיע לידי התנגשות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר