מאורות לחנוכה

לקט מדברי

מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל 

"הנרות הללו קודש הם"

 

                "הנרות הללו אנו מדליקים". בעולם של קידמה והתפתחות, אשר המאור החשמלי נחשב כבר על התגליות המיושנות, אנו עדיין מעלים את הנרות הללו, כלפני אלפים שנה. ומאידך, בעולם שהוא כ"כ אפל, במציאות איומה כזו המחשיפה לעינינו את החיה האנושית במערומיה, אנו מדליקים נרותינו. כאומרים: הבה וננסה אנו בנרותינו הדלים את אשר לא עשו המאורות הגדולים. והשאלה היא, מהי הסגולה של הנרות הקטנים הללו כי ניחל להם, כי נקוה שהם הם יאירו את חשכת הימים. מהו ההבדל האיכותי, מה הם הכוחות הגנוזים בהם כי נעדיף אותם על הנרות הגדולים? כי יעשו והצליחו את אשר עשו ולא הצליחו הגדולים?

                התשובה היא כנראה בזה ש"הנרות הללו קודש הם". אולם מה זו קדושה, מהו האופייני שבה. אף בזה המזמור שלנו נותן לנו את התשובה - "ואין לנו רשות להשתמש בהם".

נרות ישנם הרבה, אף הישגי הגויים הישגים הם, "אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין" (איכ"ר ב'), אולם נרות חול הם. ובו בזמן שעל נרות הקודש אנו אומרים: "ואין לנו רשות להשתמש בהן", הרי באלה של חול, עיקר תפקידם בשימושם, בתועלתם, במדת ההנאה שהם מביאים לנו. התפתחות המדע הביאה לנו אפשרות של מציאת ההנאה והנוחיות במדה הרבה יותר קלה ממה שהיה לפנים. כמה יגיעות יגעו הראשונים עד שהציתו אש לשפות את הקדירה, ואנו אין לנו אלא לשפשף בקיסם והנה לפנינו אש.

ודבר זה חיובי הוא ובעל ערך נעלה, "לשבת יצרה". מצוה זו, שהנה כח דוחף של החיים ובה מוצא הוא את תיקונו. אולם רק במדה מסוימת. מתוך שתפקיד המדע למצוא את הדרך היותר קלה למילוי השפק, הרי אין בכוחו לשנות את המהלך הטבעי של הכיוון הפנימי. הצורך בבגד היה קיים אף אצל אדם במדרגה ראשונית של התפתחות, באו הדורות ושכללו אותו. הצורך בשמחות ושירה אף הוא קיים אצל הפראים, אצלנו הוא נמצא במצב של עליה. אולם מתוך שעיקר תפקידו לספק יותר את ההנאה, הרחיב את המושג הזה, אבל לא שינה את עצם הכיוון, וע"כ נשאר הכיוון כמו שהיה - ומתוך שיצרו של האדם רע מנעוריו, ההתפתחות הזאת לא פגעה בנקודה זו, הרי שניתן ליצרים הללו הנשק האדיר ביד. ליצר ההרס וההשתלטות נתוספה גם אפשרות הביצוע, והאדם הפרא בכיוונו ובהשגתו עם אותם מכשירי ביצוע נוראים הם הם שהפכו את העולם לגיא צלמות. לא רק בשבילנו, כי אם גם בשבילם הם. המכשיר נהפך לאויבו של המחזיק בו בעצמו.

                "אם יאמר לך אדם יש תורה באדום אל תאמין" (איכ"ר ב'). נרות הקודש אנו מדליקים. הנרות שלנו עיקרם בזה, שהם נוגעים לעצם הנקודה הפנימית של המהות האנושית, שהם מופנים לפוצץ את האטום הזה ולשנות מתוך כך את הכיוון של הדברים. נר מצוה - ומצוות לא ליהנות ניתנו. תפקיד המצוה איננו לתת לנו נוחיות חיים לפי אותן המדות המקובלות, אלא היא נותנת לנו אמת מדה אחרת, מעלה ומרוממת אותנו על המעשים, לגובה כזה בהם דברים אלה נראים רק כצעצועי ילדים בעיני המבוגר. ההנאה הגשמית מקבלת את התפקיד של אמצעי, ואמצעי לא מהחשובים ביותר, שבשעת הדחק אפשר להתקיים גם בלעדיו. המושג של חיי עולם מזיז לחזית אחורית שניה ואחרונה בדרגה את חיי השעה, שבכל אופן אין להשוותם ואין לותר על הראשון לטובת האחרון. והנרות הללו אנו מדליקים. רק אנו. אין לאחר רשות להדליקם. אנו ורק אנו המסוגלים למסירות נפש אמיתית ללא חשבונות צדדיים.

הנה לפנינו עובדת השעה - קבורת המהפכה הרוסית. כמה כוחות השקיעו בני עמנו במהפכה זו, מה רב דמם אשר מסרו מרצונם למשוח את הגלגלים הללו. והגלגלים עברו עליהם, טחנו אותם. ומאז מצאו להם ענין יותר מעשי לענות בו. הרעיון המהפכני שהניע את הבחור העברי, מסטודנט האוניברסיטה, אשר הקריב את הקרירה שלו למען הרקב בערבות סיביר, ועד לפועל הפשוט על הסדנא בסימטאות הכרכים הגדולים, היה לא שאלת הטבת מצבו הפרטי או הכללי, אלא השלטת הצדק בעולם. הוא ראה את עצמו כאפוטרופוס לסדר עולם, ולבו התחמץ בקרבו והוא צעק חמס, תבע גם פעולה.

                נרות יש להדליק מבלי כוונת הנאה, אלא מתוך הרגשת נחיצות באור כשהוא לעצמו, לראותו מבלי ליהנות ממנו, ועתים אף בניגוד למה שמכתיב רצון ההנאה הפשוט. זוהי רק סגולת העם האלקי. ואם שאין אנו מקטינים את הערך של נרות חול, שעיקר תכונתם שייכת לאדום, הרי עם זה איננו מתעלמים מהתכונה העיקרית המיוחדת לישראל ורק לישראל.

                שני המושגים הללו, של חול וקודש זה בצד זה, לא רק שאינם צריכים לסתור זה את זה, אלא צריכים להשלים זה את זה. אין החול בר קיימא כשלעצמו, כשם שצורת הקודש הרווחת הינה זאת המשמשת "ראשית" לחולין, "והעושה כל גרנו תרומה אינה תרומה" (ספרי נשא ה').

                האסון מתחיל כשהמושגים מטשטשים והחול מתימר לתפוס את מקום הקודש, כשעם ישראל מתחיל לשכוח את עיקר מהותו, והנרות הגדולים מסנורים את עיניו עד כדי התעלמות מהתוכן המיוחד של המהות הישראלית והתפקיד שלו.

 

                הנס של חנוכה לא ניתן ליכתב (ע"פ יומא כ"ט א'). קשה הדבר למוסרו בכתב. רק הרב מוכרח למסור את מהותם של הדברים לתלמיד, כי ע"כ הנס, הצורך בו, הוא מעלה בתוכנו מחשבות עגומות ביחס לעצמנו. "'וחושך' זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל", הצרה העיקרית היתה כי האסון לא בא מבחוץ אלא הביאו אותו. בו בזמן שנס פורים שניתן ליכתב, כי הצורר מצא אותנו מלוכדים מבפנים, הרי כאן היה עסק עם גיס חמישי מסוכן ביותר. התפוררות החזית ע"י חוסר אמונה בכוחות העצמיים, ע"י הסתנורות מאורות מתעים, ע"י תפיסה שטחית ובלתי נכונה של מהות התרבות היונית. החשכת העינים, עיני העדה, השכבות העליונות והמכובדות ביותר, ושרק בנס נצלנו מהסכנה של הביטול העצמי הכללי. כי הרי רק נס הוא שקרה לנו, שנמצאה משפחה במודיעין. משפחה שאילולי שנמצאה מי יודע אם היה שמה נשאר בולט במשפחות הכהנים. ואילולי משפחה זו, הרי מי יודע גם מה שהיה קורה לכל התפתחות האומה בכללה. מחשבה זו, שיכולה לנקר במח כל קורא מן הכתב, דינה באמת על כן להמסר דוקא בדיבור. בגישה קרובה, משכנעת ומעודדת כאחת, המקדישה את התלמיד ומכניסתו אף הוא בברית הקדושה של המעטים היחידים השומרים על שמן הטהרה בכל מחיר. בברית הסבל והתקוה, להלחם, לבנות, ואף לסבול ולחכות.

                אף תקופתנו מצטיינת בסנורים אלה. השכבות הפעילות ביותר באומה אף הן נתפסו להערצת כל דבר זר. מתוך המעטת הערך העצמי, הגררות אחרי הברק החיצוני מוותרים על ערכי דורות. מזדייפים החגים והשבתות, מתוך זלזול עצמי, מזדייף אף חג הגבורה והתרוקן מתוכו השם "מכבי", שתכנו העיקרי הוא פירוש של שעבוד של כל כוחות אנוש למטרה עליונה, של ביטול העצמיות כלפי מעלה, מתוך העלאת עצמו למדרגה עילאית של "צמאה לך נפשי".

                התוכן העיקרי של החג צריך להיות התיחדות עצמית של קומץ הנאמנים לשם הטהרות משנה, לשם שמירה על הפך הטהור, לשם השבת תוכנם האמתי של החגים והמועדות ושל ימי החול. ואם הננו חיים בתקופה שה'מכבי' מכוון ל"מי כמוך באלמים" (גיטין נ"ו, ב'), נתפלל להתקרבות הזמן בו תשמע ברמה הקריאה הגדולה של המכבים: "מי כמוך באלים ה'".                                                                                    

          (תש"ד)

"תן חלק לשבעה וגם לשמונה"

 

                "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (קהלת י"א ב'). חז"ל (עירובין מ' ב') דרשו זאת בכמה פנים, והראשון - "שבעה אלו ימי שבת וגם לשמונה - מילה". מה הקשר שבין שני אלה?

                כן נדרש: "שבעה ימי סוכות - שמיני עצרת" (שם).

                במדרש תנחומא (תזריע ה') מסופר שטורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מה יותר יפה, האם היצירה האלקית או האנושית, וענה לו - האנושית. תמה הלה, והסביר לו והוכיח כי אכן היצירה האנושית, השבלים והגלוסקאות - המעשה האנושי עדיף. והיתה כוונת הויכוח על מצות המילה, שכאילו מתקנים בזה מעשיו של הקב"ה. ואכן זהו שרצה רבי עקיבא לומר כי המצוה ניתנה לצרף הבריות.

                תוכן הדברים, שבכוונה תחילה נשארו מעשי בראשית בלי תיקונם הסופי כדי שישאר תפקיד לאדם בהם. והיינו, הטבע הוא הנתון שלפנינו, והתפקיד הוא למעלה מדרך הטבע, העלאתו ושכלולו, וזה ניתן לאדם. השבת היא הקדושה הטבעית, שבה חנן בורא העולם את ישראל - "מקדש השבת" - הוא עצמו המקדש, אכן יש משהו נוסף על הקדושה הישראלית הטבעית הסגולתית, וזוהי הנתונה בידינו - מצות המילה - "למנצח על השמינית". אכן הטבע הוא בעצם המקור לשמונה, וע"כ טורנוסרופוס לא יכול היה להבין זאת.

                והנה יש לדרוש כתוב זה גם בעניני דיומא - החנוכה. בקושית הב"י (או"ח תר"ע) על קביעת שמונה ימי חנוכה בעוד שלא היה הנס אלא שבעה ימים, שמתרצים שהאחד הוא הנקבע לפרסום הנס של עצם המלחמה, ואילו השאר היא התוספת על נס פך השמן.

                הייתי רוצה להעמיק יותר ולשכלל את התירוץ הזה. כי אנו אומרים בכל יום - "על נסיך שבכל יום עמנו", נסי היום יום הם עטופים בתוך הטבע. היצירה האלקית הטבעית כביכול, הרי היא לאמיתו של דבר, כביכול, הבלתי טבעית ביותר - "השמים מספרים ..." אולם "אין אומר ..." באשר - "בכל הארץ יצא קום" (תהלים י"ט). אולם, כשקורה משהו חוץ מגדר הרגיל - נס מוחש ומורגש, אז אנו עומדים לא רק על הבלתי רגיל הזה, אלא גם שהרגיל אינו אלא נס נסתר - ומ'מי שאמר לחומץ וידליק' אנו עומדים גם ש'הוא הוא שאמר לשמן וידליק' (תענית כ"ה א').

                על כן יאמר, כי מ"על הנסים ועל הנפלאות" - אנו מגיעים גם ל"על המלחמות שעשית לאבותינו" - בחינה בא זה ולימד על זה. על כן: "תן חלק לשבעה" - הוא נס פך השמן, "וגם לשמונה" - הוא נס המלחמות. והנה ענין הנס שהוא למעלה מדרך הטבע, קשור הוא אף ביסודו בפעולה של האדם. ("ה' צלך על יד ימינך" - מהבעש"ט). נמצא שמעשה האדם החורג והמחריג מדרך הטבע, העולה על הנתונים ביצירתו, נתונים יותר עליונים, "הגם לשמונה" - של שמונת ימי מילה, הוא הפותח פתח כלפי מעלה להורדת השפע האלקי למעלה מדרך הטבע - "לשמונה" של שמונת ימי חנוכה.

                ומהשמונה מופרה גם השבע, כשם שמהשבע מופרה גם השמונה.

                "נסיך שבכל יום עמנו" - בן אוני ובנימין - שניהם שלובים, מהעובדא של בן-אוני - מגיעים להרגשה של בנימין.

(תשמ"ג)

מצוותו משתשקע החמה

 

                חנוכה וראש חודש הזדמנו לנו, ומזדמנים תמיד יחד. שניהם מצותם בלילה. נר חנוכה מצותו משתשקע החמה - שרגא בטיהרא מאי מהני. אף לענין ר"ח הננו מוציאים את האגדה הנפלאה והתמוהה (חולין ס' ב') על הירח שנתיחדה לו ממשלת הלילה בטענתו שרגא בטיהרא. אולם כל האגדה שם אינה מובנת. הירח בא בטענה: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", וכשנאמר לו: "לכי ומעטי את עצמך", טענה הלבנה: "וכי משום שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי". ואינו מובן, וכי מה חשבה לה בלבה, הרי רק שני דרכים ישנם, או למעט את השמש או למעט את הירח. ואם היתה כונתה למעט את השמש, הרי דבר הגון הוא, שעי"ז היא נמצאת מקופחת?

                אכן נראים הדברים רמוזים במה שכתוב שם, שישראל ימנו ללבנה. שני מאורות גדולים ישנם בעולם. "'יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם', אע"ג ש'יפת אלקים ליפת', מ"מ אין השכינה שורה אלא באהלי שם" (יומא ט' ב'). שני כוחות פועלים בעולם. אוה"ע כוחם ב"יפת", כוחם בהישגים הטכניים, כוחם במקצועות האמנות למיניהם, גדולים הם בזה ומקוריים הם בזה. אין ישראל כוחו בזה. הוא יודע אמנם אף הוא בזה, אבל הראשוניות בזה אינה שלו. לא כן ב"ישכן", הזהר המוסרי, טוהר הצדק וטהרת המדות, כוחות אלה חיים ומפעמים בכל זיום אך בישראל. כל גילויים אלה באוה"ע אינם אלא מכח כוחם של ישראל.

                שני כוחות אלה מן הדין שיהיו אחד ליד השני, כל אחד גדולתו במקצועו, כל אחד מתבלט בתכונתו. אולם לא כן מתפתחים הדברים. הטענה שהירח טוען אינה לזכותו. הוא טוען לעצם החלוקה לשני מלכים ושני כתרים. הוא טוען לאיחוד שני הדברים גם יחד, לשם מה ההבדלה אם כתר אחד הוא? אם הכל אינו אלא גילוי אחד של כח בורא העולמים, האם לא כדאי לטשטש את ההבדלים שביניהם.

                ומכאן התוצאה ההכרחית - "לכי ומעטי את עצמך". אם חסרה ההכרה בערך העצמי, בסגולתיות המיוחדת לישראל שאינה יכולה להיות קנין כללי, אלא קנין מיוחד לישראל, הרי בהכרח שתמעטי את עצמך, שתראי את עצמך נחותת דרגא. שאם רצונך למשול גם ביום הרי זה יהיה בחינת שרגא בטיהרא, ורק בערוב יום, בהתגלה אפסות כוחו של השמש, אז עולה הירח ומתגלה בכוחו.

                התבטלות זו הננו רואים בתקופת ההתיונות, שהרבה גרם הביטול העצמי, ורק כשנתגלתה תרבות יון בנבלותה, אז קמה שוב היהדות והתעוררה. "וחושך זו יון, שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה". אולם החושך התחיל הרבה יותר מוקדם, שעה שנתרגמה תורה ליונית נזכר במדרש שהיה בעולם חושך ג' ימים. וחכמים קבעו יום זה לתענית ציבור (עי' יעבץ). אז התחיל החושך - דוקא בשעה שהיה נדמה שהגיע האידאל של איחוד שני הכוחות בעולם, זה היה הגורם לחושך שבא אח"כ - "שאין לכם חלק באלקי ישראל" - "מעטי את עצמך". נרות החשמונאים באו בעטיו של אותו חושך, משתשקע החמה.

(תש"ה)

 

מלכות בישראל ומלכות בגויים

 

                פרשת השבוע ("מקץ") עם פרשת הימים (חנוכה) במסגרתם השנתית הם במדה מסוימת מתוכן מנוגד - פרשת השבוע מספרת על טיפוח יחסים שבין המשפחה, אשר ממנה הולך ונרקם העם העברי עם העם השליט בארץ - פרשת עליתו של יוסף לגדולה, אגב שיתוף פעולה בפתרון הבעיות הממלכתיות המצריות מצד אחד, וימי החנוכה תכנם מנוגד, מספרים על הדרך והאופן בו נגמרה פרשת יחסים זאת של שיתופים, ויציאה לדרך עצמית ועצמאית.

                כבר עם ההתחלה הראשונה היה ידוע וברור שאין זה אלא מצב ארעי, כי זה לא יוכל להמשך הרבה (הוא אשר אמר "פקד יפקד"), אולם גם לאותם חיי שעה היה מוכרח ליצור תנאים מתאימים.

                בפרשת חלומו של פרעה ופתרונותיו השונים יש ואנו מתפלאים על העקמת הישרה ע"י החרטומים והחכמים. כי דוקא הפתרון הפשוט והמתקבל ביותר על הדעת, דוקא אותו לא יכלו למצוא עד שבא יוסף וגילהו (ועי' מדרשים מה שדרשו ע"ז). אכן כנראה שהיה כאן הבדל תכונתי - יסודי. הם לא יכלו למצוא אותו, באשר הוא היה מנוגד לכל הלך המחשבה האלילי. התפיסה הרואה בעולם כוחות עליונים מתרוצצים ביניהם ומשתדלים לתפוס את רסן ההנהגה על העולם, תפיסה זו רואה בשלטון, במלכות מגמה כשלעצמה, מגמה של המלך להרבות כבודו, להרבות עשרו, להרבות שלטונו. אין השלטון אמצעי, השלטון הוא הוא עצם המגמה. אין תפקיד המלך לדאוג לעם, רק במדה זאת "שאין מלך בלא עם", ובכדי שתהיה מלכות ויהיה מלך צריך להיות העם. היא ההשקפה על עולם מחולק למעמדות גבוהים ונמוכים, והמעמד הנמוך מחויב ומתפקידו לשמש את הגדול עד למלך. שיטה זו ותפיסת עולם זו, לא יתכן שתפרש חלומו של פרעה למען הודיע לו את אשר עליו לעשות למען העם, שיטה זו מחפשת פתרון, אם בכיוון ממלכתי - שבע מדינות אתה כובש, אם בכיוון משפחתי-פרטי שבע בנות אתה מוליד. כי לשם מציאת הפתרון האמיתי היה מוכרח למצוא את היהודי. הוא תפיסתו במלכות, הנובעת מהכרת אחדות השם, מהכרת כח אחד מנהל ומנהיג העולם, לא יכול לתאר מלכות בעלת מגמה כשלעצמה. היא רואה במלכות רק אמצעי להשלטת חוק וצדק בעולם, רואה במלכות אמצעי מרסן לראוות הפרט, לרצון השתלטות של כוחות הרסניים אבל לא מטרה כשלעצמה, לא מגמה כשלעצמה. השקפה זו היא שיכלה לפגוע לידי פתרון כזה שיוסף פתר.

                ואם אין השלטון מטרה כשלעצמו, אם העיקר הוא שתנתן אפשרות לפתח את דרך החיים הזה, יכולים אנו להבין את הלך הרוח של התחלת ימי הבית השני אשר הננו יכולים לראות כי רצון העצמאות המדינית אינו פועל לגמרי. במשך שבעים השנה של גולה נחלשה התחושה המדינית והרגישו את עצמם בטוב כל עוד לא העיק עול המלכות עליהם.

                אולם לשיתוף פעולה זה הגיע הקץ עם גזירותיו של אנטיוכוס. הלך ונתבהר כי השלטון האלילי איננו יכול להצטמצם בתפקידים מסוימים ולהשאיר חופש לחיי רוח עצמיים. יחד עם ההשתלטות הממלכתית נדרשו גם לותר על צורת חיים עצמאית במובן הרוחני, נתברר כי אין אפשרות של קיום יהודי מבלי מלכות יהודית. ומלחמה זו היתה מלחמה על שלטון ברוח ישראל, מלחמה על השלטת תורת ישראל. כי אם אין שלטון יהודי אין התורה אף היא יכולה להתקיים. כי אין אפשרות ללמוד תורה ולשמר שבת אם המלכות היא בידים זרות, וכי בסופו של דבר מוכרח יהיה להגיע לידי התנגשות.

ועל המלחמות

 

                במטבע שטבעו חכמים בנוסח ההודאה על ימי החנוכה מוטל הדגש לא רק "על הנסים ועל התשועות" כי גם "על המלחמות", כלומר גם על עצם המלחמה, על עוז הנפש שנתגלה, על אי-כפיפות הקומה שבאה לידי ביטוי בהתמרדות נגד הגזירות. נס זה של עצמאות רוחנית, של אי-התבטלות כלפי התרבות הנוצצת של העם המשעבד לא פחות הוא מנס הנצחון, לכשתמצי לומר - הרי הוא הוא עצומו של הנס, והנצחון אינו אלא תוצאה ממנו, איתערותא דלעילא, שבאה רק לאחר איתערותא דלתתא.

                ההיסטוריה היהודית גדושה סיפורי מאורעות על מסירות נפש, על האבקות עקשנית בשמירה על קדשי ישראל, על טהרת המשפחה הישראלית, על קדושת השבת ועל כשרות השולחן. אולם דוגמת-האב לכל הקדושים שבכל דור ודור היתה תקופת החשמונאים. הם היו הראשונים שהראו להלכה ולמעשה "שהם חיינו ואורך ימינו", ובלי התורה אין החיים שוים כלום בעיני האדם מישראל. מתהום האלמוניות קמו צצו גבורים חסידי עליון. מרים (או: חנה) ושבעת בניה מי היה יודע עליהם? מי היה יודע כמה כוחות נפש גנוזים היו באותה משפחה אילולי אותה תקופה אפילה שהביאה לידי גילוי את הסגולות הללו באור זוהר של מקדשי השם? ומשפחה זו הן לא אחת היתה. רגלים לדבר, שאף משפחת החשמונאים היתה נשארת בלתי ידועה, אילולי קרה מה שקרה. לא נביאים, לא פילוסופים והוגי דעות בטאו כאן את דעתם על ישראל כעם סגולה, לא אנשים מנותקים מהחיים ומהמציאות ניסו כאן להדביק דעותיהם על הצבור. כאן ניתנה רשות הדיבור לעם. היהודי הפשוט של כל ימות השנה, ראובן ושמעון ולוי, מתתיהו ויהודא, מרים וחנה נתגלו כאן כפי שהם באמת, כפי שהם בפנימיות הלב, כפי אשר הם עצמם אולי לא הכירו עצמם לפני כן, ואילולא זה.

                וזה קרה לא בזמן שגלינו מארצנו, כשכל הקיום הלאומי התרכז בהתיחדות התורנית, כשכאילו פרחה ממנו ההויה הפיזית המציאותית והפך לעם רוחני, אשר בלי תורה אין לו כלום. זה היה בזמן שהיינו עם ככל העמים, עובדי אדמה ועוסקים במלאכה ושולחי יד בכל המקצועות החיוניים לקיום כעם נורמלי. מכאן אתה לומד שזוהי הנטיה הטבעית ביותר של העם, העם כולו על נשיו וילדיו. כל המתכחש לזה, כל הרוצה להבדיל בין ישראל בגולה לבין ישראל בארצו, מתעלם מהמציאות העובדתית של תקופת החשמונאים.

                ישמשו נא ימי חנוכה כימי התעוררות ושיבה לרוח ישראל המקורית. לעשות בקול רם, כשמתחכמים בכל מיני תחבולות להשפיל ולדכא ולרמוס בעפר את קרן ישראל, דוגמת אחינו המושפלים בארצות ערב ומדינות מסך הברזל. וגוברת השנאה ומתעצמת עד כדי התנקשות בכל שריד של חיים עצמאיים, עד גזירת מניעת אפיית לחם העוני בעצמו, כאשר עינינו רואות כיום הזה ברוסיא הסובייטית, זו אשר רוממות חופש האדם בגרונה וחרב פיפיות בידה לכלות ולעקור מן השורש כל אשר בשם ישראל יכונה; שם - כמו בתקופות האפילות מימים עברו - מתכנסים יהודים בתריסים מוגפים, בפחד הניבט בעינים, ואופים חררת עוני על גבי גחלים, בכדי לשמור על הגחלת אשר ירשו, גחלת התקוה לימים טובים אשר יבואו - שם הנוסח הוא 'הא לחמא עניא' - זהו לחם העוני, ללא "כף הדמיון": אין צורך בהשואות, אין צורך לעמול לשמור על זכרונות קדם, העבר חי וקיים, העבר החשוך, האפל, המדכא.

                אולם גם שם כאשר כאן - 'לחם עוני' שעונים עליו דברים הרבה, גם שם כורכים ההגדה עם ההלל, גם שם שומרים על הזיק היהודי, גם שם יודעים כי אם אמנם - מתחילים בגנות, אין זה עדיין סוף פסוק, גומרים בשבח, יודעים גם יודעים כי אם גם יתמהמה, בא יבא, וע"כ גם אם יתמהמה אחכה לו בכל יום...

                ותפלה חרישית תאחד את העם מן הקצה אל הקצה, אומרי ה"כהא" עם אומרי ה"הא", כי יבא היום אשר יתאחד העם שנית, ונוסח אחד יאחד אותם, והלל חדש של עם גאולים יבקע ברוממות א-ל בארץ אבות.

              "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".                               

 

(עלון כפר הרא"ה, חנוכה תשכ"ב)

 בימים ההם בזמן הזה

 

                מבין כל אותם הימים שצווינו כימי חג במגילת תענית לזכר הנסים שקרו בהם, נשארו לפליטה רק ימי החנוכה (ופורים) שלא בטלו עם חורבן הבית השני. הגמרא בראש השנה (י"ח ב') מנמקת את זה משום "דמיפרסם ניסא". לפי רש"י שם: "שהחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו". העם נאחז בעקשנות בזכר הימים האלה, וחכמים מצאו שיהיה לא נכון אם יבטלום.

                ברי שהחוש הטבעי של העם ידע במה שבחר, למרות שמבחינת ההגיון לא עדיף נס החנוכה משאר הנסים, שאירעו להם לישראל, עם המלומד בנסים. דורות על דורות של גלות אפילה האירו נרות החנוכה, חיממו לבבות ועודדו לשמור בעקשנות על היחוד היהודי. כי על כן נוסף על הנס שאירע בימים אלה, ואולי עוד יותר אשר זכרון נס זה, הזכירו לנו את גבורת הנפש של אותו קומץ אנשים ברי לב, אשר הודות לעמדתם זכו והביאו לנס זה.

                חכמי הכפירה עמלים להכחיש את כח הרוח באדם ככח דוחף ופועל בהיסטוריה. הם רואים בקנאה, תאוה וכבוד את המניעים היחידים הפועלים ביחסי החברה האנושית. הם אינם רוצם להודות שחוץ מה"בשר ודם" יש גם רוח באנוש. הם טוענים ש"על הלחם לבדו" יחיה האדם, שהתנאים הכלכליים הם המכתיבים את השתלשלות המאורעות, והם מחפשים בכל קורות האנושות רק את המניע החמרי בכל צורותיו.

                והנה לפנינו במלחמת החשמונאים מאורע אשר שום הסבר מאלה המקובלים לא יתאים לו. לא לעצמאות כלכלית ואף לא לעצמאות מדינית נשאו אנשים אלה את עיניהם. אלה אשר ברחו למערות, הם ונשיהם וטפם, אשר עזבו את כל רכושם ואת כל אשר יש להם בכדי לא להאלץ לחלל את השבת ולהתגעל במאכלות אסורות, לא יתכן ליחס להם שום מטרה חמרית. רק שמירת התורה היתה נגד עיניהם ובה ראו כל מטרת חייהם, ואם נאלצו לאחוז בחרב, ובחשבון סופי הגיעו על ידי זה גם לעצמאות מדינית, הרי לא היה מתחילה במחשבה, וברצון היו מותרים על כל התקוממות מזוינת, אילולי רשעת היונים והמתיונים שחסמו בפניהם כל אפשרות קיום מצוות מינימלי.

                כשם שיש חירות לכלל, כן יש גם חירות לפרט; כשם שיש שעבוד חיצוני כן יש שעבוד פנימי, שעבוד ליצרים ושעבוד לתנאי חיים. מדות רעות: שנאה, קנאה, צרות עין, צבירת ממון. שאיפת התבלטות וכיוצא בהן, שואפות לשפוך עלינו את מרותן, והן הן הגורמות לנו לעתים כאב לב, דכאון, כעס והתרגזות. אף הללו מתימרות למלוך ולשעבד להן את כל מהותנו. אולם אף הן שלטונן מוגבל. ברצוננו ובאפשרותנו להתגבר עליהן. אם נרצה נהיה בני חורין. אין הדבר תלוי אלא בנו.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, לשנה הבאה בני חורין!

 

(עלון כפר הרא"ה, טבת תש"ך)

נר איש וביתו

 

                שונה מצות נר חנוכה ממצוות אחרות, שהן או מצוות הגוף או מצוות הצבור. אדם מישראל, כל אדם מישראל מצווה להניח תפילין, לשמור את השבת וכו'. כנסת ישראל בתור צבור יש עליה שוב מצוות מיוחדות כגון בנין ביהמ"ק וכיו"ב. והנה כאן מופיעה מצוה זו כמין יוצא דופן, לא מצות הפרט, אף לא מצות הכלל, אלא מצות המשפחה - איש וביתו.

                כי אכן הנס נתגלה בעובדא הזאת של הכוח שהתגבש בתוך יחידה משפחתית - יוחנן כהן גדול ובניו, מרים או חנה ושבעת בניה, החסידים הם ומשפחותיהם. נתחדש מושג מיוחד, לא של עם ולא של מדינה אלא של "בית ישראל".

                כי מדינה עצמאית לא היתה מאז חורבן הבית הראשון. הקמת הבית השני היתה תחת שלטון מלכי נכר, וכן התמיד הדבר עד אנטיוכוס. לא בתור מדינה, ולא במלחמה של עם, ויהי זה עם קטן נפגשנו באותה שעה עם השונא, אלא בתור משפחות.

                ומכיון שלא היה כאן לכוד מדיני, הפך הדבר למצב של התפוררות. הרבה הרבה בחרו בדרך הקלה ביותר של ויתור על ערכים עצמאיים, ויתור על דיני ישראל והויתינו המיוחדת. אילולא היה נס זה של גיבוש של בנים ובנות מסביב לאבות המשפחה, אילולא הפלא הגדול, שבתוך בלבול המוחות והחושך אשר הספיקה היונות להפיץ בשכבות נרחבות, עדיין עישן במסתר נרנו הישן ובנים התלכדו עם אבות ונענו לקריאה: "מי לה' אלי", כי אז גם שריד ופליט לא היה נשאר משונאיהם של ישראל.

                כנגד אותה תקופה אולי נאמר: "יוסף ה' עליכם ועל בניכם, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרן, יראי ה' הקטנים עם הגדולים".

                ומאז נתחדשה ההלכה, שבכל מקום שיש בית יהודי, שם יש ערובה להמשכיות.

                באו בית שמאי ואמרו: "פוחת והולך", כן זהו הנס, שלא בהקמת העצמאות שאכן לא החזיקה מעמד אלא מאתיים שנה בלבד, אלא בגיבוש הכח בתור תא משפחתי שמהוה תא מושלם שיכול להתקיים בצורה עצמאית.

                אומרים בית הלל: אמנם נכון, אולם המגמה היא שיהיה מוסיף והולך. אכן יש קיום לשעת דחק, אולם בזה אין להסתפק. ע"כ מדליקים על פתח ביתו מבחוץ.

"אז אגמור בשיר מזמור..."

 

                במזמור המלוה את הדלקת הנרות אנו אומרים "אז אגמור בשיר מזמור". לומר לך כי עדיין אין השיר מזמור גמור, כי עדיין אנו מחכים לגמרו... ואכן כך הדבר. המערכה שנטשה אז עדיין לא תמה, המאבק עדיין נמשך בעצומו. כאז כן עתה המערכה היא כפולה האחת כלפי הצר מבחוץ והשניה שהיא לא פחותה המערכה כנגד המנבח מבפנים...

                ועל כן גם ההודיה על הנסים של הימים ההם נקבעה בשתי צורות הודיה - האחת כנגד המערכה החיצונית, וזהו שנקבע בתפלת על הנסים בעמדנו לפני הקב"ה בתפלה, כי בזה הדבר תלוי בחסדי שמים. אולם השניה כלפי פנים - ההודאה היא בהדלקה בפתח הבית מבחוץ, כי ע"כ זה תלוי בעמידה שלנו, באור שיחדור אל הרחוב היהודי, בהכרה שתחדור לכל לב יהודי שלא ללכת אחרי אורות מתעים. כי אור ישראל הוא מקורי והוא מוסיף והולך, אך עדיין רב החושך, וקשה המערכה.

                עדיין אין זכותנו על א"י מוכרת, עדיין בירת ישראל אינה מוכרת ע"י האומות, עדיין בסכנה כי יקרעו מאתנו שטחי ערי קדם, וצריך הרבה סייעתא דשמיא.

                אך בד בבד עם זה אנו נתונים במערכה על הרחוב היהודי. כי רב הטשטוש ורבה המבוכה, כי על כן רבים הצועקים מתוכנו ליסטים אנחנו, מקפחים אנחנו. לא הם הדוקרים ולא הם האורבים, כי אנחנו המדכאים. והרי זה מפני שמשתדלים להשכיח מאתנו את צור מחצבתנו, כי רוצים להחדיר בנו רגש נחיתות. לא רוצים להבין כי יהדות הוא דבר שאינו נקנה בכסף תמורת תעודה שאין עמה כלום עם הכרת יהדות. ומכיון שאין יודעים מה זה יהודי, אין יודעים להגדיר נכונה מי הוא יהודי. ועל כן עוד רבה הדרך לשני היעדים, שקשורים זה בזה כשם ש"על הנסים" קשור עם "הנרות הללו", וע"כ השיר מזמור עדיין בדרך ועדיין לא נגמר השיר ומחכה לסיומו ומחכים גם אנחנו.

                אך לא רק לחכות אנו מצווים כי גם לעשות למען יחדור האור לרחוב, למען יחדור ממנו ללבבות. אז נגמור גם בשיר מזמור ...