שנת תשפ"ג| שבת פרשת אמור

שו"ת במראה הבזק: תביעה ייצוגית על פי ההלכה

תל אביב, ישראל                                           Tel Aviv, Israel

אייר תשע"ד

שאלה

האם ניתן לתבוע חברה בתביעה ייצוגית על פי ההלכה?

בתביעה ייצוגית הרעיון הוא שהתובע ועורך הדין מקבלים את עיקר הפיצויים שמגיעים לכלל הציבור.

ובציבור עצמו מקבל כל אחד סכום קטן.

אם לא ניתן לתבוע, האם אפשר לתבוע תביעה זאת בערכאות, אם הנתבע לא מוכן לבוא לבית דין?

ולבסוף, כמה ניתן לסמוך על ההנחה שהם לא יהיו מוכנים לבוא לבית דין בעיקר אם זה יהיה לטובתם?

תשובה

א.  תביעה ייצוגית נקבעה בחוק ומטרתה להרתיע חברות גדולות ולתת פיצוי הולם לנפגעים¹.

ב.  אף שהתובע מפקיע את זכות שאר הניזוקים לתבוע, יש לחוק זה תוקף הלכתי, הן מצד 'דינא דמלכותא'² והן מצד 'תקנות הקהל'³. ואף שבית המשפט פוסק סכום נכבד לתובע המייצג ולעורך הדין על מנת לעודד תביעות ייצוגיות, יש לחוק זה תוקף הלכתי, מצד 'משפט המלך'⁴.

ג.   אם בית המשפט הכיר בתביעה כייצוגית, גם כדי לייצג את מי שלא הצטרף במפורש (כמבואר בסעיף 11 לחוק), ניתן להמשיך את התביעה בבית המשפט⁵. אם בית המשפט הכיר בתביעה כייצוגית, רק כדי לייצג את מי שהצטרף במפורש (כמבואר בסעיף 12 לחוק), יש להעביר את התביעה לבית דין לממונות⁶, ורק אם הנתבע מסרב להתדיין בבית הדין, או אינו יכול (כגון חברה ציבורית או גוף ממשלתי), ניתן להמשיך את התביעה בבית משפט⁷.
_____________________

¹     ההסבר להלן מבוסס על החוק ועל הרצאות של עו"ד דורון טאובמן.

     חוק תובענות ייצוגיות (תשס"ו-2006) מגדיר (סעיף 2 לחוק) תובענה ייצוגית כ"תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא יפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלה מהותית של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה".

     לדוגמא, ראובן גילה כי חברת הסלולר חייבה אותו במשך עשרה חודשים בתוספת לא הוגנת בסך של 20 ₪ כל חודש. במקום להגיש תביעה אישית בסכום של 200 ₪, ראובן יבקש להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית, ובכך יוכל לתבוע לא רק למען עצמו אלא למען כלל לקוחות הסלולר שנפגעו, כאשר הוא מייצג את כל הלקוחות שנפגעו.

     מטרת החוק היא לרכז את התביעות לתביעה אחת, כך שיהיה כדאי לנהל את התביעה והיא תביא לפיצוי הולם מחד גיסא, ולהרתעה מאידך גיסא: ההליך מאפשר פיצוי הולם גם על סכומים זניחים שדרך בני אדם לוותר עליהם, וגם יוצר הרתעה לחברות גדולות. כמו כן, ההליך חוסך במשאבים משפטיים ובזמן שיפוטי, מונע פסיקות סותרות, מאפשר שוויון בין הצדדים המתדיינים ומגן על אוכלוסיות חלשות. כך עולה מניסוח מטרות החוק (סעיף 1 לחוק): 1. מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות סוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; 2. אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; 3. מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; 4. ניהול יעיל, הוגן וממצה של התביעות.

     עם זאת, יש כמה חסרונות בולטים בהליך התביעה הייצוגית, גם לפי החוק עצמו וגם לפי ההלכה, וכפי שנראה להלן: 1. בעלי הדין שניזוקו אינם יודעים כלל על התביעה, והזכות לתבוע נלקחת מהם לאחר שהוגשה התביעה בשמם (סעיף 24 לחוק: "פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה הייצוגית"); 2. ישנו חשש לקנוניה בין התובע המייצג לנתבע, שיסכימו לפשרה מבלי לדאוג לכלל חברי הקבוצה (ולכן הסכם פשרה טעון את אישורו של בית המשפט – סעיף 18 לחוק). כדי להתמודד עם חסרונות אלו, החוק (סעיף 8) קובע שיש צורך בתנאי סף כדי להכיר בתביעה ייצוגית, וכך להבטיח בקרה על התובע המייצג: 1. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; 2. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; 3–4. יש יסוד סביר שעניינם של כלל חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת, ובתום לב.

     לאחר שאישר בית המשפט את התביעה כייצוגית, החוק (בסעיף 11) קובע שכל מי שעונה להגדרה של הקבוצה שקבע בית המשפט נחשב ככלול בקבוצה וכאילו הסכים להגשת התובענה בשמו, אלא אם הודיע בכתב על רצונו שלא להיכלל בקבוצה תוך 45 ימים. כמו כן, החוק (בסעיף 12) קובע שבנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט להגדיר שרק מי שביקש להצטרף בכתב יהיה חלק מן התביעה. נסיבות אלו מתקיימות למשל במקרה שבית המשפט סבור כי יש אפשרות סבירה שיוגשו תובענות בעילת התביעה של התביעה הייצוגית בידי חלק ניכר מחברי הקבוצה. מקרה נוסף הוא אם סכום התובענה ניכר ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה.

     המשך החוק דן, בין היתר, באפשרות של הסדר פשרה בין התובע לנתבע, בפיצוי כספי או סעד אחר הניתן לחברי הקבוצה, בגמול לתובע המייצג ולבא כוח המייצג.

²    השאלה המרכזית היא אם דין המלכות יכול להפקיע משאר בעלי הדין את הזכות לתבוע לאחר מכן. שכן, כפי שהסברנו, ברגע שבית המשפט יכיר בתביעה כייצוגית ויאפשר לתבוע גם בשם מי שאינו נוכח, נמנעת ממנו היכולת לתבוע בעתיד. לשם כך, עלינו לבאר תחילה את סוגיית דינא דמלכותא:

     דינא דמלכותא הוא נושא רחב שדן באופן עקרוני בסמכות המלך לגבות מיסים. הדיון כאן שונה מאחר שהוא עוסק בדין האזרחי, בהסדר שבין אדם לחברו ולא בין אדם לשלטון. שאלתנו היא, האם המלך מוסמך לקבוע בתחום זה?

     דינא דמלכותא נזכר בש"ס כמה פעמים: בגיטין (י ע"ב) לגבי נאמנות של שטרות שנעשו בערכאות של הגויים, בנדרים (כח ע"א) ובבבא קמא (קיג ע"ב) לגבי סמכות המלך לגבות מיסים, ובבבא בתרא (נד ע"ב) לגבי הסמכות לקבוע הסדרים בין בני אדם. המקור העיקרי לענייננו הוא אפוא הסוגיה בבבא בתרא:

     "אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן; מ"ט? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. א"ל אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא! אמר ליה: אנא לא ידענא, עובדא הוה בדורא דרעותא, בישראל דזבן ארעא מעובד כוכבים, ואתא ישראל אחרינא רפיק בה פורתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אוקמה בידא דשני. א"ל: דורא דרעותא קאמרת? התם באגי מטמרי הוו, דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא, ומלכא אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא... אריסותא דפרסאי עד ארבעין שנין".

     הוזכרו בגמרא שני חוקים הקשורים נדוננו: א. המלך אמר שאין קונים קרקע אלא בשטר; ב. אריסות בפרס היא ארבעים שנה, כלומר חזקה בקרקע היא רק לאחר ארבעים שנה.

     נחלקו הראשונים בפירוש גמרא זו. דעת הרשב"ם (ד"ה דאריסא, בפירושו השני) שחזקה בפרס היא לאחר ארבעים שנה גם לישראל וחברו. כלומר שישראל הקונה קרקע שם אין לו חזקה עד שיעברו ארבעים שנה, ולא כדין המשנה שמספיקות שלוש שנים. מכאן שדינא דמלכותא תקף גם לדינים שבין אדם לחברו, וכן הסכימו כמה ראשונים: הרמב"ן (בבא בתרא נה ע"א) והרשב"א (בבא בתרא שם) והר"ן (על הרי"ף בגיטין ד ע"א). כך נראה גם מדברי הרא"ש בגיטין (פרק א סימן י, שכן העתיק את תירוצי הרמב"ן, ואם היה סובר כרבנו יונה דלקמן, לא היה מפרש כך).

     לעומתם סבר רבנו יונה (עליות דרבנו יונה בבא בתרא נה ע"א) שאין דין המלך תקף בדינים שבין אדם לחברו, כי המלך אינו גוזר על כל התושבים, אלא שכך ידונו בערכאות מטעם השלטון. יש לציין שכך הדבר גם בימינו, החוק אינו קובע שכל יחיד חייב לתבוע על פיו, והבחירה נתונה ללכת לבורר שידון כפי ראות ליבו. לדעה זו, החוק האזרחי מחייב רק במסגרת בית המשפט.

     הרמב"ם מזכיר את דין המלך בכמה מקומות. בהלכות מלוה ולוה (כז, א) הביא את הדין של שטרות שנעשו בערכאות. המגיד משנה הציע שלפי הרמב"ם אין דין המלך אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדעת רבנו יונה. אלא שבהלכות זכיה ומתנה (א, טו) הביא הרמב"ם את דין המלך גם במה שבין אדם לחברו, במלך שקבע שקניין קרקע יעשה רק על ידי רישום ("לא לקני אלא באגרתא"). הבית יוסף (חו"מ סימן שסט) הסביר שצריכים לפרש: "שגם בזה יש תועלת למלך שיחתום השטר ויקח חוקו".

     אמנם חלק מהאחרונים חלקו על המגיד משנה, וביניהם אבן האזל (הלכות מלוה ולוה כז, א), שהסביר שגם לפי הרמב"ם יש תוקף לחוקי המלך שמתקן תקנות שבין אדם לחברו לטובת בני המדינה, והם מחייבות את בני המדינה משום דינא דמלכותא.

     במרדכי בגיטין (רמז שכה, בהגהה) הביא שתי הדעות אם דינא דמלכותא דינא נאמר רק ב"דבר הנעשה בערכאות לפני שופטים", ומסקנתו היא שאומרים דינא דמלכותא דינא גם שלא בערכאות, וכן מדברי המרדכי בבבא בתרא (רמז תקנג) מבואר כדעת הרשב"ם.

     הרשב"א בתשובה (חלק ו סימן רנד) סתר את דבריו בחידושיו וכתב שאין דין המלך תקף אלא במה שיש לו בו הנאה. וכן בתשובה אחרת (חלק ג סימן קט) כתב שדינא דמלכותא הוא רק מה ששייך למשפטי המלוכה, אבל מה שדנים בערכאות אינו חל עלינו.

     בתשובה נוספת כתב הרשב"א (מיוחסות לרמב"ן סימן כב) אפשרות שלישית, וזו לשונו: "ועוד: דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר: ממון שראוי להיות לזה מן הדין, יהא לחבירו".

     בדרכי משה (חו"מ שסט, ג) הביא את השיטות הנ"ל והציע פשרה על פי דברי הרשב"א בתשובה זו, דהיינו: במה שיש למלך בו הנאה, מוסכם שדינו דין; במה שאין למלך הנאה ואין סיבה ללכת אחרי החוק במקום ההלכה, מוסכם שאין דינו דין; במה שאין למלך הנאה אך מחוקק חוקים לתקנת בני המדינה, דינו דין, ובזה דיבר הרשב"א, ועל זה רבנו יונה לא חלק. וכך פסק הרמ"א בהגהותיו על השלחן ערוך (חו"מ שסט, יא), שכל דבר שהוא לתקנת בני המדינה, דינא דמלכותא דינא.

     הש"ך (חו"מ סימן עג ס"ק לט) חלק על כך וסבר (על פי הרשב"א בתשובה הראשונה שהבאנו) שכל דין המלך שהוא נגד התורה אין לו תוקף, אפילו אם החוק הוא לתקנת בני המדינה.

     בהסבר שיטת הרמ"א כתב הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סימן ח אות ח) שיש שני סוגים של חוקים: יש חוקים שעיקרם הכרעה שכלית, ומטרת החוק היא לקבוע את מידת הצדק והאמת; ויש חוקים שכל מטרתם היא לקבוע תקנות קבועות לשם תיקון העולם. כאשר החוק קובע מידה של צדק, אין חוקי המלך תקפים לגבנו, כי בזה יש לנו את חוקי התורה. אך כאשר החוק קובע תקנות לטובת בני המדינה, דינו דין.

     אם כן, בתביעה ייצוגית, שמטרת החוק כאמור היא למנוע מחברות גדולות להונות את האזרחים, נראה שהרמ"א יסבור שהחוק תקף.

     לעומת זאת, הש"ך כאמור סבור שכל חוק שנוגד את דין התורה אינו תקף. דין תורה לפי הגדרת הש"ך, כולל את כל מה שמבואר בתלמוד. הדין שאליו התייחס הש"ך הוא לגבי משכון, שלפי הדין של המלכות אסור למלווה למוכרו עד שנה, גם אם ההלוואה הייתה רק לחודש. על כך כתב הרמ"א (חו"מ עג, יד; שסט, ח), שדינא דמלכותא דינא ואין למכור את המשכון בתוך השנה של ההלוואה. הש"ך דייק מהתלמוד שמותר למכור את המשכון לאחר תום ההלוואה גם בתוך שנה, ואם כן דין המלך מנוגד לדין תורה, כי הוא מפקיע זכות מהמלווה, ולכן אין לו תוקף. הש"ך הסביר את דין הגמרא בבבא בתרא שיש תוקף לדינא דמלכותא לגבי קניין קרקע, "לא לקני אלא באיגרתא", שזהו דווקא בקרקע של גויים, ולכן הולכים אחר דיני הגויים. אלא שהש"ך סייג את דבריו במקום אחר. הרמ"א (חו"מ שנו, ז) הזכיר דינא דמלכותא לגבי חיוב החזרת גנבה אפילו לאחר ייאוש ושינוי רשות. הש"ך (שם ס"ק י) קיבל את דין המלכות, ואמר שדווקא מנהג גרוע שהוא נגד דין תורה אין לדון על פיו, אבל: "האי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות, ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן". בפשטות הש"ך מתכוון שאין לזה תוקף רק מדינא דמלכותא, אלא בעיקר משום מנהג ותקנה של ישראל, שיש סמכות לתקן תקנות. וכיהודה ועוד לקרא, זה גם דינא דמלכותא.

     קצות החושן (סימן רנט ס"ק ג) דן בדברי הש"ך והציע שהכול תלוי בתוכן של דין המלך המסוים: אם הוא מנהג טוב, הוא תקף; ואם הוא מנהג רע, אינו תקף. מנהג טוב הוא מה שכתוב בחז"ל שהוא ראוי, למרות שאינו דין. כגון השבת אבדה לאחר ייאוש, שמצאנו שזהו דבר טוב, שהרי חז"ל אמרו שראוי להשיב משום לפנים משורת הדין, ולכן אם החוק מחייב כן, יש לנהוג על פיו. אבל דבר שאינו מבואר בתלמוד שהוא מנהג טוב, אינו תקף.

     בשו"ת חתם סופר (חלק ה סימן מד) הרחיב עוד יותר וכתב שכל חוק שאם היה בא לפנינו היינו גם אנחנו מתקנים כן, תקף. הוא דן לגבי תקנות של הגבלת מסחר בין הסוחרים השונים (מעין רגולציה). כדי לומר שזהו חוק המתאים לתורה, החתם סופר לומד מדין שלכאורה אינו קשור כלל: החלוקה של מנות הקרבנות לכהנים בבית המקדש. אמנם ישנו קושי, כפי שהקשה הרב ישראלי (עמוד הימיני סימן ח אות ט), שהרי סוגיות הגמרא בדינא דמלכותא עוסקות רק במה שבין יהודי לגוי. ואם כן מהו המקור ליישמו גם למה שהוא בין יהודי ליהודי חברו?

     אף על פי כן, עמדה זו היא עמדתם כיום של חלק מהפוסקים, כפי שהתפרסם בכנס הדיינים לבתי דין לממונות (תחומין כט, עמוד 144): "לכל חוק ש'אילו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן' – יש תוקף הלכתי על פי הכלל דינא דמלכותא – דינא. המבחנים לחוק כזה הם: (א) כאשר קיים בסיס תורני (כגון חיוב בדיני שמיים או לפנים משורת הדין) או תקנה קדומה מקבילה. (ב) או כאשר קיימת סברה לתקן תקנה כזו (כגון שמירת מרחק בין כלי רכב)".

     לפי שיטה זו, יש לחפש מקור דומה בתורה ובתלמוד לתביעה ייצוגית על מנת לתת תוקף לחוק המדינה. ניתן להביא סימוכין לכך מפסיקת השלחן ערוך (חו"מ קד, ב) לגבי קדימות בגביית חוב:

     "בעל חוב שגבה חובו מבתי שמעון בכתב שלטון העיר שעשו הכרזה יום אחד, אחר כך בא בעל חוב (המוקדם) להוציא ממנו, וטוען המאוחר: כיון שלא ערערת בשעת הכרזה הפסדת בכ– - אם היה הכרוז יוצא: 'כל מי שיש לו זכות ושעבוד על קרקע זה יבא ויערער, וכל מי שלא יערער יבטלו זכיותיו', אם נהגו כן, דינא דמלכותא הוא, ובטלו זכיותיו".

     כלומר, אנו מפקיעים את זכות התובעים בתנאי שלא באו לתבוע את שלהם בתוך הזמן שנקצב להם, וזאת כדי לעזור לשאר התובעים. גם בתביעה ייצוגית אנו מפקיעים את הזכות של מי שבכל מקרה לא היה תובע את שלו (על פי אומדן דעת של בית המשפט), ובכך מאפשרים תביעה משמעותית לניזק הבא לתבוע בשם האחרים. דין זה דומה מאוד לנדוננו, שהרי גם בתביעה ייצוגית יש אפשרות לשאר הניזוקים לבוא ולהצטרף לתביעה תוך 45 יום. ויש פרסום, שניתן לומר שהוא דומה לכרוז שהיה יוצא אז. גם הרמ"א (שם) מודה לדין השלחן ערוך, בהתאם לשיטתו, כיוון שמדובר בחוק שהוא לתיקון עולם, כלומר ליצור סדר בחברה, ולכן תקף. גם הש"ך לא חלק על דין זה, למרות שהוא מפקיע זכות ממי שאינו מערער. ייתכן שכאן יודה הש"ך, כי זה היה מנהג מקובל כלשון הרא"ש, ונחשב כעין תקנת קהל.

     על כל פנים, דעת רוב הראשונים היא שחוק כזה תקף, למרות שהוא מפקיע זכות משאר הניזוקים, וכן הסכימו השלחן ערוך והרמ"א.

³     נוסף לדיון על תוקף החוק מחמת דינא דמלכותא, לדעת הרב אברהם שפירא (תחומין ג, עמוד 238) יש לחוקי מדינת ישראל תוקף גם מכוח תקנות הקהל, כי המחוקקים בימינו הם נבחרי ציבור. ולכל השיטות בגדרי דינא דמלכותא יש לחוק תוקף הלכתי.

⁴    השלטון מוסמך לקנוס גנבים, וזהו עיקר תפקידו, וכפי שכתב הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סימן ח בסופו): "ולשם ביעור העבריינים והעבריינות הוא שניתן תפקיד למלך מצד בית הדין בישראל. כלשון הרמב"ם (מלכים פ"ד ה"ט): 'ותהי מגמתו לשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה', שאין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות. הרי מבואר שתפקיד המלך לעשות משפט, היינו לשבור זרוע הרשעים... שבכל מה שנוגע לשבירת זרוע הרשעים בין שהוא בעניני ממונות, בין בעניני נפשות, הרשות בידו". [אף שהרב ישראלי עסק שם במשפט פלילי שבו התובעת היא המדינה, גם כאן מדובר במהות בעניין פלילי שנועד להסדרת חיי החברה, אלא שהמדינה מעדיפה לתת לאזרח ולעורך הדין את היכולת לתבוע.]

⁵    החוק הסמיך את בית המשפט לדון בעניינם של כל הנוגעים בדבר, ואין הצדדים יכולים ללכת לבוררות ללא הסכמת כל המיוצגים. ולכן בית הדין אינו יכול לפסוק לגבי הנתבעים האחרים על פי חוק הבוררות. ומכיוון שאין אפשרות לתבוע תביעה ייצוגית אלא בבית המשפט, מותר לתבוע, כי במקום שלא ניתן לתבוע בבית דין ניתן לפנות לערכאות (שלחן ערוך חו"מ כו, ב).

⁶    באופן זה כל הנוגעים בדבר שותפים לתביעה ויכולים להסכים על בוררות, כך שבית הדין יכול לפסוק בעניינם, ואז אין היתר להמשיך את ההליך בבית המשפט.

     אמנם כאשר התביעה תתנהל בבית הדין, יש לדון בשאלה עקרונית, אם בית הדין רשאי לקבוע פיצויים בתורת קנס על פי החוק.

     המקור לדיון נמצא בסוגיית הגמרא (בבא קמא צו ע"ב):

     "ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה, אזל כרב בהו כרבא, זרע בהו זרעא, לסוף אהדרינהו למריה; אתא לקמיה דרב נחמן, אמר להו: זילו שומו שבחא דאשבח. אמר ליה רבא: תורי אשבח, ארעא לא אשבח? אמר: מי קאמינא נשיימו כוליה? פלגא קאמינא. א"ל: סוף סוף גזילה הוא, וקא הדרה בעינא, דתנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה! אמר ליה, לא אמינא לך: כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי? דאמר הונא חברין עלאי: אנא ושבור מלכא אחי בדינא, האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה".

     הרי שבית הדין מוסמך לקנוס אדם גם בענייני ממון ולחייבו לתת לאחר, אם רואה צורך בדבר, וכפי שכתב הרי"ף (בבא קמא לד ע"א בדפיו): "מהא שמעינן דקנסינן בכי האי גוונא ואפילו בחוץ לארץ, דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קנס. ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו ע"א): תניא אמר רבי אליעזר בן יעקב, שמעתי שבית דין היו מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה". כך פסק גם הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה ג, ו): "ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם, קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל". וכן הדין בשלחן ערוך (חו"מ שסג, ג). אכן, אין דמיון גמור לענייננו, שהרי כאן מחייבים את המזיק על נזקים אחרים שעשה, ובמקור הדין מחייבים על רווחים שעשה מגזלה זו. אך נראה שניתן ללמוד משם את העיקרון, שניתן לקנוס כדי למנוע את הרווח מהעברה. וכיוון שבדרך כלל בתי המשפט מחייבים בהתאם לנזק שגרם המזיק, נראה שקנס זה ראוי.

     אמנם הרא"ש (בבא קמא פרק ט סימן ה) סייג סמכות זו: "ודוקא גדול הדור כגון רב נחמן דהוא חתנא דבי נשיאה וממונה לדון על פי הנשיא, או טובי העיר שהמחום רבים עליהם, אבל דייני דעלמא לא". וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (חו"מ ב, א).

     אלא שכאן נראה שהדבר שונה, כיוון שלא מדובר בקנס יזום של בית הדין, אלא בקנס שנקבע בחוק על מנת לעודד תביעות ייצוגיות. אם כן, הקהל הסמיך את המחוקק לקנוס וגם בתי הדין יכולים לקנוס מתוקף הסכמת הקהל.

     וכן נקבע בפסק דין שניתן בבית הדין של ארץ חמדה-גזית (תיק 71036), שבית הדין מוסמך לדון ולהעניש על פי קנסות שנקבעו בחוק, כפי שסיכם הרב סיני לוי (תחומין לב, עמוד 233).

⁷    שלחן ערוך חו"מ כו, ב, וכסף הקדשים שם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר