שנת תשפ"ג| שבת פרשת נשא

חמדת השבת: כיבוי גז ביום טוב

מסתבר שהתורה מתירה את ההבערה ואת הבישול ביום טוב בכדי שנוכל לקיים את החג בשמחה. הגמרא (פסחים סח ע"ב) קובעת שביחס לשבועות מוסכם ש"בעינן לכם", כלומר עלינו לחגוג את חג השבועות באופן שגם מענג את הגוף, ולא רק את הנפש. לכן נכון להשתדל לאכול מאכלים טובים וטריים.

שאלה שעולה בכל פעם היא כיצד ניתן לכבות את האש, שהרי הכיבוי אסור, ורק גרימת הכיבוי מותרת. 

בגמרא (ביצה כב ע"א) מובאת ברייתא האומרת שהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן חייב משום מכבה. כאשר הגמרא מדברת על "נר", כוונתה למיכל קטן (בזמנם בדרך כלל עשוי מחרס) המיועד לחומר בעירה, שבתוכו יש פתילה המציצה מחוץ למיכל. הדלקת הפתילה מתחילה להבעיר את חומר הבעירה. כאשר מוסיפים חומר בעירה נוסף, יש בכך מלאכת מבעיר, ולקיחת שמן מן המיכל היא מלאכת כיבוי.

לכאורה משמע מן הדברים שעצם תוספת או גריעת חומר הבערה לנר היא המלאכה (בכדי להקל על הדיון, נתייחס מכאן והלאה לגריעת ומיעוט השמן בלבד). אך בעלי התוספות (ד"ה המסתפק) אומרים שיש להבחין בין שני דברים: א. ההשפעה הנוכחית על הבערה. ב. ההשפעה שתהיה לגריעת השמן בהמשך. כאשר אנו חושבים על גריעת השמן, אנו חושבים על כך שאחרי שלוקחים שמן מן הנר יש בו פחות חומר בערה, וממילא משך הבערה שלו יתקצר. נניח שיש די שמן לבעור לשעה. אם לוקחים ממנו 10% מהשמן, הרי שכעת הנר יבער ל-54 דקות. אך בעלי התוספות אומרים שכל זה נחשב גרמא, ולא מלאכה, מכיוון שזו השפעה עתידית על הבערה, לא השפעה נוכחית. לכן הם אומרים שגריעת השמן נחשבת מלאכה רק אם הבערה הנוכחית מושפעת ממנה. בלתי אפשרי לקחת שמן בלי לגרום להורדת הלהבה, לפחות לזמן קצר, בעת לקיחת השמן.

עולה מדברי בעלי התוספות שאם ניתן לקחת שמן מן הנר בלי שהבערה תושפע מלקיחה זו, אין בכך מלאכה.

ברם, הרא"ש חולק על כך. הוא אומר שאין להתייחס לגריעה זו כגרמא, מפני שהשמן והנר הם מערכת אחת. בלשונו "השמן והפתילה, שתיהן גורמים את הדליקה, והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי – חייב". עקרונית לגרום לכיבוי עתידי הוא גרם כיבוי. אך כאן אין לראות בשמן שבנר משהו נפרד מהבערה הנוכחית. אמנם את השפעת גריעת השמן נראה רק בעוד שעה, אך המערכת הושפעה כבר עכשיו.

הלכה נוספת המשפיעה על הדיון מופיעה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקב). שם נאמר שאם אגודת עצים נמצאת במדורה, אין איסור להסיר את העצים שטרם אחזה בהם הלהבה.

לכאורה לפי הרא"ש יוצא שיש הבדל בין שמן שכבר נמצא בתוך המערכת של הנר, ובין גזירי עצים שעתידים לדלוק, אך המדורה טרם אחזה בהם.

בשלב זה אנו יכולים להפיק שתי השלכות הלכתיות מהדיון:

א.     חגז – הרעיון של החגז הוא לגרום לכך שבעתיד הגז יפסיק לזרום למבער. גם אם נראה את הגז שבדרכו למבער כחלק מן המערכת, הרי שבשלב כיוון החגז עדיין לא קרה למערכת דבר,  השימוש בו מותר ביום טוב לכולי עלמא.

ב.     מעשנת (Smoker) – ברוב המעשנות המודרניות יש מיכל המכיל גיזרי עץ קטנים. כאשר המערכת מזהה שהחום הדרוש אינו נשמר, היא משחררת עוד כמה גיזרי עצים לתוך המערכת. גיזרי העצים שבמיכל הם ממש כאגודת העצים שטרם שלטה בהן האור. לכן ודאי שאין בעיה להוציא גיזרי עצים מהמיכל ביום טוב (למרות שזה יגרום למעשנת לכבות מהר יותר).

נחדד את ההבדל בין העצים, שמותר להוציא, ובין השמן שבנר, בשיטת הרא"ש. בשני המקרים מדובר על חומר בערה שהאש עתידה להבעיר, והסרתם תקצר את משך הבערה. הרא"ש מבחין בין מה שנמצא בתוך המערכת ובין מה שטרם נחשב כחלק מהמערכת. אמנם העצים הסמוכים למדורה עתידים לבעור אם לא ייגע בהם, אך הם עדיין רק סמוכים למערכת, ואינם חלק מהמערכת עצמה.

הבחנה זו העלתה שאלה משמעותית ביחס לכיריים גז. השאלה בה נתחבטו הפוסקים היא: מה נחשב חלק מהמערכת ומה לא? בכדי להקל על החשיבה, נתייחס למנגל גז. יש בלון גז, יש לו שסתום שמאפשר ליציאת הגז לצינור. הצינור מחובר לוסת הגז של המנגל. כאשר מדליקים את המנגל, איזה גז נחשב חלק מן המערכת, ואיזה גז אינו נחשב חלק מן המערכת?

הרב עובדיה (יביע אומר חלק ג סימן ל) אומר שהוא ראה שסגירת הבלון משפיעה על הלהבה מיידית, ולכן הדבר אסור גם לשיטת התוספות. לשיטתו יש לבדוק מציאותית אם הלהבה מושפעת מיידית, או רק כעבור מספר שניות.

בציץ אליעזר (חלק ו סימן ח) אומר שגם הגז שבבלון נחשב כחלק מן המערכת, בדיוק כדברי הרא"ש, ולכן אסור לסגור את השסתום של מנגל הגז.

ברם, יש לעיין בדבריו על מערכת הגז הביתית, המחוברת למיכל גז מרכזי. האם נכון לומר שבכל פעם שמדליקים את הכיריים בבית אנו מבעירים את כל המיכל השכונתי? או שמא אנו מבעירים רק את הגז שכבר נכנס לתוך הצינורות שבבית, וכאשר הם כלים נכנס גז חדש?

הרב רבינוביץ (שיח נחום כז) מתבסס בדיוק על הנקודה הזאת, ואומר שיש לבחון מה נכון להחשיב כחלק מן המערכת: מה שנכנס לצינורות של הכירה או המנגל הוא חלק מן המערכת. אך מה שטרם יצא מן הבלון, או טרם עבר את השסתום המרכזי של הבית, אינו חלק מן המערכת, ולכן מותר לסגור אותם (ברם גם הוא מסכים לדברי הרב עובדיה: יש לוודא שהלהבה אינה מושפעת בזמן הסגירה).

לעומתם, הרב פיינשטיין (אגרות משה חלק א סימן צג) אומר שמהותית יש להתייחס לגז אחרת. המבער שלנו שונה מהותית מהבערה שלהם. הבערה שלהם מבוססת על חתיכת עץ, או פתילה, אליה מוסיפים חומר בערה. אך ללהבות של מערכות הגז שלנו אין פתילה. יש אש, ובכל פעם מחדש מוסיפים לאש חומר בערה חדש ושונה שלא היה קודם. ברגע שהוא נכנס הוא נשרף, ומיד יש להכניס את חומר הבערה הבא. כאשר מתייחסים ללקיחת שמן מן הנר, ניתן לראות מערכת של פתילה, שמה שמאפשר את

בעירתה הוא חומר הבערה שיש במיכל. הסרת שמן משם פוגעת בבעירה של הפתילה. אך כאשר מוסיפים גז לתנור, זה לא מאפשר בעירה של משהו קודם, אלא בעצם מייצר בעירה חדשה בכל פעם. בכל פעם נשרף כאן משהו חדש.

מבחינה עקרונית מדבריו עולה שניתן לסגור גם את השסתום של הכיריים עצמם. אך נראה שגם המקלים, ראוי שיחששו לדברי הרב רבינוביץ'. 

נזכור: הגמרא אומרת שבשבועות מוסכם שיש להשקיע בהנאה הגופנית, בגלל שזהו יום בו ניתנה התורה. כלומר, היום בו הקב"ה נתן משמעות, דרך התורה, לעולם הגופני. יהי רצון שנצא מחג זה בהתרוממות המאפשרת לתורה לרומם ולהאדיר את חיי המעשה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר