שנת תשפ"ג| שבת פרשת נשא

שו"ת במראה הבזק: האם זכות רוחנית נחשבת זכות בגיור

ניו יורק, ארה"ב                                             New York, USA

שאלה
האם זכות רוחנית נחשבת זכות לעניין גיור?

תשובה
מדברי הפוסקים עולה שזכות רוחנית נחשבת לזכות רק אם משערים שהאדם עצמו רואה בה זכות.

בתשובות קודמות עסקנו בשאלה אם ה'חובה' של תוספת עונש בעקבות הגיור, אם גר זה כשיגדל לא יקיים תורה ומצוות, תמנע אפשרות של 'זכין'.

דיון זה יוצא מנקודת ההנחה כי בשאלת 'זכין' אכן מתחשבים גם בזכויות וחובות 'רוחניות'.

נפרט את הדברים:

כאשר יש זכות רוחנית, אבל האדם אינו רוצה אותה, מביא הזכות משה (סימן א חלק ז) מחלוקת בין הרא"ם לרד"ך:

1)      שו"ת רא"ם (חלק א סימן סא) כתב:

בעלה... שכבר הוא נשתמד, ואיכא למיחש בה דילמא מינח ניחא לה בטן דו דידיה, עדין אני אומר דזכות הוא לה להוציאה מתחת ידו. משום דנהי דאיהי מינח ניחא לה בטן דו דידיה, מכל מקום מי שמצילה מאסור ביאה דנבעלת לגוי ומחששא דהעברת הדת ומכשול כמה מיני איסורין שיכול להכשילה שלא מדעתה, זכות גדולה הוא עושה לה, אף על פי שהיא אינה רוצה בכך וקשה לפרוש הימנו.

שכך כתב הרב רבינו משה זכרו לברכה בהלכות גירושין פרק שני: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא הגט כשר כו'. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס כו', לפי ש... מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתוקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו".

והוא ה"נ גבי אשת משומד, כיון שהדין נותן שתפרוש הימנו... אלא שיצרה תוקפה ורוצה בטן דו דידיה אשר לא כדת, ודאי זכות היא לה להצילה מהעבירה ומכל אותן החששות.

שאעפ"י שהיא אינה מתרצה בכך, אנן סהדי דבתר הכי כשישקוט יצרה הקשה, תהיה שמחה בהצלתה מתחת ידו, ותהא תוהא למפרע על הראשונות.

לכאורה הוא אומר שהמדד אם דבר נחשב זכות הוא מדד אובייקטיבי. היינו אם אנחנו מגדירים את הדבר כזכות, ולא אם להערכתנו האדם עצמו היה רואה אותו כזכות ורוצה בו לו שאלנוהו, או לו יכול היה לחוות דעה.

ולפי זה בנדון דידן יש מקום לדון אם באופן אובייקטיבי להיות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות זו חובה.

אלא שמדבריו בסוף הציטוט הנ"ל נראה להפך. שהרי כתב: "שאעפ"י שהיא אינה מתרצה בכך, אנן סהדי דבתר הכי

כשישקוט יצרה הקשה תהיה שמחה בהצלתה". היינו שרק כאשר בעתיד האדם יסכים שבאמת הייתה זו זכות, נוכל להגדירה כזכות. היינו שתמיד הולכים דווקא אחרי דעתו של האדם, ורק כאשר האדם יראה את הדבר כזכות (ואין זה משנה למה – ועל כן ממילא זה יכלול גם זכות רוחנית, אבל לא שזכות רוחנית היא בהכרח זכות כשלעצמה), גם אנחנו נגדיר את זה כזכות.

הרא"ם הזכיר "אנן סהדי"; בתשובה סג נדון במחלוקת אם "זכין" פועל מצד אנן סהדי או מצד מסלול אחר. 

2)      בשו"ת הרד"ך (בית ט חדר יא ד"ה ואין לדחות) כתב:

...ואין לומר... מעשה היה בימי רש"י ז"ל על משומד שנתרצה לתת גט לאשתו, והורה רש"י ז"ל לאחר לקבל לה גט... אין לומר דלעולם רש"י ז"ל [ס"ל] דמינח ניחא בטן דו... והא דהורה שיקבלו גט לאשת המשומד שלא מדעתה, דזכות הוא לה, היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו דקאמרינן, מזכין לנפשו הוא דקאמרינן, ולהביא ראייה לזה מדאמרינן בפ"ק דכתובות... מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, תנינא... הרי לך דפשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דמכניסין אותו תחת כנפי השכינה, זכין לו שלא בפניו. וא"כ ה"נ הואיל ומפרישה מאיסור, הוא הזכות שלה וזכין לה שלא בפניה¹, דהא התם משני' מ"ד גוי בהפקרא ניחא ליה, דהא ודאי עבדא בהפקרא ניחא ליה, קמ"ל דה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו. הרי לך דלא אזלינן בתר זכות נפשו, אלא א"כ בתר רצונו אזלינן לענין לזכותו שלא בפניו. וטעמא דמטבילין לקטן, משום דאנן סהדי שמאחר שלא טעם טעמא דאיסורא רצונו בכך. אבל אם היה טועם טעם האיסור, או גדול שנשתמד שכבר טעם טעמא דאיסורא, אין מטבילין אותו על דעת ב"ד, אף על גב דזכות הוא לו שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה, דלא אזלינן בזכות וחובה לענין מה שאמרו זכין לאדם שלא בפניו וכו', אלא בתר רצונו ולא בתר זכות וחובת נפשו...

וכן משמע נמי בפ"ק דגיטין דזכות וחובה דקאמרינן, לפי רצונו של אדם הוא דאמרינן, דתנן התם: האומר [תנו] גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהם יחזור, דברי ר"מ. וחכמים אומרים, בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו', עד אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה וכו'. ובגמרא אמרינן תניא אמר ר' אליעזר, אמרנו לו למאיר, והלא זכות הוא לעבד שיוצא [מ]תחת ידי עבדו לחירות, אמר לנו, חוב היא לו, שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה. אמרנו לו, והלא מה אם ירצה שלא לפרנסו וכו'. ופרכינן ולר"מ תינח עבד כהן, עבד ישראל מא"ל, ומשנינן א"ר שמואל בר רב יצחק, מפני שמפסידו משפחה כנענית. ופרכינן אדרבא הוא מתירו בבת חורין, ומשני' עבדא בהפקרא ניחא ליה ע"כ. הרי לך אף על פי דכשיצא העבד בן חורין הרי הוא ככל ישראל ובהיותו עבד אינו חייב במצות אלא כאשה, וזכות הוא לנפשו ביוצאו בן חורין, אפ"ה קאמר ר"מ דחוב הוא לו ואינו משתחרר שלא בפניו...

לפי זה לכאורה פשוט הוא שבנדון דידן הגיור ייחשב כזכות, הואיל ויש להניח שהילד היה רוצה להיות ודאי יהודי כדי שיוכל להתחתן. זו הנקודה שהערנו עליה כבר בתשובה נו הערה 4: אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהאומדן היא שהילד היה רוצה את הגיור לו יכול היה להחליט ויכולנו לשאול אותו.

בזכות משה שם טען נגד הרד"ך:

ומעתה מה שהק' מהרד"ך על הרא"ם מההיא דפ"ק דגיטין ומההיא דגר קטן, דאמרינן דכיון דעבדא בהפקירא ניחא ליה אין זכין לו, אע"ג דזכות הוא לו שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה, דנמצא דלא אזלינן בתר זכות הנפש אלא בתר רצונו, הפך דעת הרא"ם.

לע"ד ל"ק מידי, דשאני התם דלא שייך לומר דרוצה הוא אלא שיצרו תוקפו, דלא אמרינן הכי אלא כשאנו רואים שרוצה להיות מישראל ורוצה הוא לקיים המצות, דאז ודאי אינו אלא שיצרו תוקפו והוה כמו אנוס בדבר, ובודאי דכשישקוט יצרו ניחא ליה. אבל התם גבי גר קטן או עבד, שעדיין אין שום הוכחה שרוצה להיות מישראל ולקיים כל המצות מדעתו ורצונו הטוב, דאדרבא יש לנו לומר דעבד' בהפקירא ניחא ליה והוא רוצה להיות בן חורין מהמצות ואינו רוצה להיות מישראל, שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות, דכיון שטעם טעמא דאיסור', מסתמא אינו רוצה לקבל עליו עול מצות, וכל זמן דליכא גילוי דעת שרוצה להיות מישראל ולקיים המצות, לא אמרינן דרוצה הוא אלא שיצרו תוקפו לפי שעה וכשישקוט יצרו ניחא ליה. אלא אמרי' דאף כשישקוט יצרו לא ניחא ליה, דאינו רוצה לקבל עליו עול מצות אלא רוצ' הוא להיות בן חורין מהמצות, ואף בלא התגברות יצר אינו רוצה. ומש"ה לא אזלינן גבי עבד בתר זכות הנפש, כיון דליכא גילוי דעת שרוצה בזכות הנפש.

אבל גבי אשת משומד, דכבר הדבר ברור שרוצה בזכות הנפש, שכבר היא ישראלית, בההיא ודאי יש לנו לומר דמה שמסרבת בדבר אינו אלא שיצרה אינה מניחה לפי שעה וכשישקוט יצרה ניחא לה. וכיון שהיא רוצה מצד עצמה, זכות הוא לה להצילה מהעבירה, דכשישקוט יצרה תהיה שמחה בהצלתה מתחת ידו, ותהיה תוהא למפרע על הראשונות, וכמו שכתב הרא"ם ז"ל.

לענייננו אין מכאן סיבה נוספת להחמיר. שהרי הזכות משה טען שהולכים אחרי אומדנת דעתו הסובייקטיבית של האדם. ובנדון דידן לכאורה יש אומדן שמי שיגדל כישראלי (בחברה יהודית) ירצה להיקרא יהודי.

בשו"ת ר' עקיבא איגר (החדשות סימן עט) כתב:

ואף דבאם מוחית במפורש י"ל דאינו יכול לזכות לה על ידי אחר, כי אף שהרא"ם בתשו' סימן ס"ז כתב דגם בצווחת שאינה רוצה בגירושין, מ"מ האמת שזכות הוא לה משום תיקון הנפש, מ"מ כבר סתר לנכון הרד"ך בתשובה בית ט' חדר י"ב...

היינו שר' עקיבא איגר הכריע כרד"ך נגד הרא"ם, שהולכים אחרי רצונו של האדם ולא קובעים על פי השאלה אם זו זכות אובייקטיבית. ולפי זה בנדון דידן לכאורה נצטרך לומר שהאומדן הוא שהיה רוצה להתגייר (ואכן כאמור לעיל אנחנו יוצאים מתוך הנחה שיהיו לו קשיים בחיים אם לא יעבור גיור לחומרא, ועל כן האומדן הוא שהיה רוצה את הגיור. וכפי שהוזכר כבר בתשובה נו הערה 4).

 ועל כן לגבי השאלה, אם מתחשבים בזכות רוחנית, נראה ממקורות אלה שגם אם יש להתחשב בה, הדברים אמורים רק בתנאי שמשערים שהאדם עצמו היה מסכים לראות בזה זכות (עכשיו או לאחר זמן)².

אך על כל פנים בנדון דידן אנו מעריכים שהקטן היה רוצה בגיור, כאמור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר