שנת תשפ"ג| שבת פרשת כי תבוא

חמדת השבת: האם גם מלאכת בונה היא "מלאכה גרועה"?

את אבות המלאכה למדנו מבניין המשכן. חז"ל, ברוח קדשם, פירטו את המלאכות הרבות שנדרשו בכדי לבנות את המשכן, ורשימה זו היא רשימת אבות המלאכה האסורה בשבת. כתבנו 'ברוח קדשם', מכיוון שאין ספק שעבודה רבה נעשתה במשכן שלא זוהתה כ'מלאכה'. עדיין דרושה סייעתא דשמיא בכדי לזהות את המלאכות ולחלק אותם בצורה נכונה. אחרי שהרשימה בידינו, ואנו מזהים גם את התולדות, היא נראית לנו לא רק שלמה ומדויקת, אלא גם הכרחית. הרושם הוא שכל מי שהיה מעמיק במחשבתו היה מגיע לרשימה זהה. אך האמת היא שזו תבונה לאחר מעשה. יש דרכים הגיוניות אחרות לחלק את עבודת בניין המשכן. 

כאמור, את אבות המלאכה למדים מבניין המשכן. אם כך, ה'בונה' היא המלאכה היסודית ביותר. במובן מסוים, זה הופך אותה למלאכה מורכבת יותר. כאשר מסתכלים על בנייה של משכן, ומנסים לזהות את חומרי הגלם, ניתן לזהות עורות, אותם הפשיטו מבהמה, אותה בהכרח שחטו, ובכדי לשחוט צדו אותה. את הצמר שבמשכן גזזו, ניפצו, ליבנו, טוו, ארגו, ועוד, וכן על זה הדרך. 

ננסה לעשות תרגיל דומה ביחס לבונה: אם הבניין עומד, ככל הנראה שבנו אותו. אך זה לא עונה על השאלה מהי בנייה. השגת חומרי הגלם איננה הבנייה. גם הרכבתם אינה תמיד בנייה. לדוגמא: טוויה, תפירה – כל אלו מחברים חומרי גלם ליחידה מורכבת, אך ודאי שלא מתחייבים משום בונה כאשר מבצעים את הפעולות הללו. האם קדיחה היא בנייה? מצד אחד, זו פעולה הכרחית בתהליך הבנייה. מצד שני, היא אינה 'בנייה', במובן שהיא מרכיבה או מחברת דברים. היא יוצרת חור. אמנם חור שמאפשר להרכיב דברים אחרים, אך מצד עצמה זו אינה פעולה שמייצרת - בונה. 

במשנה (מסכת שבת יב, א) מובאות מספר מלאכות, חלקן מוגדרות כתולדות מלאכת 'בונה' וחלקן מוגדרות מלאכת 'מכה בפטיש': המסתת, הקודח, מכה בפטיש, ועוד. בכך נעסוק, בעזרת ה', בשבוע הבא. אך המשנה קובעת כלל: שיעור בנייה שחייבים עליו הוא 'כל שהוא'. 

ביחס לכל אב מלאכה עלינו לברר שני דברים: מדוע הוא היה שימושי בבניין המשכן (ובכך זכה בתואר 'מלאכה'); ומהו השיעור המשמעותי עבורו. לדוגמא: ודאי שהיה צורך בבישול ואפיה במשכן. בישול ואפיה של פחות מכזית אינו מספיק בכדי שאפיה זו תיחשב משמעותית. ודאי שהיה צורך להוציא מרשות לרשות בכדי לבנות את המשכן. אך ביחס לכל חפץ עלינו לברר אם חפץ זה משמעותי דיו בכדי שטלטולו מרשות לרשות ייחשב כמלאכת הוצאה. וכן על זה הדרך. 

ביחס למלאכת בנייה ניתן לזהות מדוע כל שהוא עשוי להיחשב כמלאכה משמעותית דיה. אך הגמרא (מסכת שבת דף קב ע"ב) מתעקשת לברר היכן נעשתה בנייה בשיעור של כל שהוא במשכן עצמו: תופרי היריעות ניצלו חורים קטנים להחביא מחטים; כלים מסוימים זקוקים לרגל קטנה ביותר להעמיד אותם, והרכבת הרגל הזאת בונה את הכלי; פעמים שחסרון מסוים, בקיר או בקורת עץ, זקוק למילוי, והמילוי הקטן הזה הוא ההבדל בין קורה שלמה ובין קורה שאינה ראויה. כל אלו דוגמאות לקדיחה או מילוי קטנים מאוד, שנחשבים לבנייה. 

אך החיפוש הזה הוא חריג ביחס ליתר אבות המלאכה. שיעור הוצאה מרשות לרשות אינו נמדד לפי ההוצאה שהייתה במשכן, אלא לפי ההוצאה המשמעותית בהתאם לחפץ המסוים שמבקשים להוציא. אם אדם מוציא שעווה בשבת, השאלה היא מהי הכמות השימושית של שעווה בחברה ובזמן  בהם האדם חי, ולא השאלה כמה שעווה טלטלו כדי לבנות את המשכן. מדוע בהקשר של מלאכת בונה מבררים איזו בנייה נעשתה במשכן, ולא מסתפקים בשימושיות של הבנייה אצלנו?

התוספות והריטב"א מסבירים שביחס למלאכת בונה קיימת המורכבות שפתחנו בה. בנייה זו מלאכה כללית, המתייחסת למלאכות קטנות רבות מאוד. מלאכות השבת מבוססות על "בניית" המשכן. כל אבות המלאכה מבוססות על הבנייה הזאת. אם כך, בעצם בכל פעולה, באורג ובאופה והעושה שני בתי נירין, כל אלו הן מלאכה של "בנייה". בכדי לייחד את מלאכת "הבונה", עלינו לזהות את השימוש המסוים שנעשה בבניית המשכן במלאכות הבנייה שאנו רגילים אליהם. לכן הגמרא אינה מסתפקת בזיהוי המלאכות הרלוונטיות, אלא מבררת כיצד פרטי מלאכות הבונה נעשו בבניית המשכן. 

אב מלאכה העומד בבעייתיות דומה הוא המכה בפטיש. המלאכה הזו היא מלאכה של סיום המלאכה, ויש לעמוד על טיבה, ועל היחס בינה ובין מלאכת הבונה. על כך, בעזרת ה', בשבוע הבא. 

 ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר