שנת תשפ"ד| שבת פרשת האזינו

ארץ אגדה: הרמב"ם וגוג ומגוג

בספר יחזקאל ובספר זכריה יש נבואות על מלחמה שתהיה באחרית הימים, שבה יבואו כל הגויים להילחם ביהודים שחזרו לארץ ישראל, וסופם של הגויים ליפול במלחמה הזו. בתקופתנו נראה שכמה מתיאורי המלחמה לא יתכן שיתקיימו. ביחזקאל נאמר (לט,ט): "וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים". והרי בעידן המודרני כלי הנשק אינם מיוצרים מעץ אלא מברזל וממתכות אחרות, ואי אפשר להשתמש בכלי הנשק המודרניים בתור חומר בעירה. וקשה לומר שהמלחמה זו כבר התקיימה, שהרי לא ידוע לנו על מלחמה שכל הגויים באו על ירושלים ובסיומה השתמשו בכלי הנשק שלהם כחומר בעירה.

קושי דומה יש בנבואה שבספר זכריה שמסופר בה על הבהמות הרבות שישמשו את הצבא של הגויים ועל סוף הגוים ובהמותיהם (יד,יב-טו): "וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ד' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: ... וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת" והרי בעידן המודרני כבר לא משתמשים בבהמות האלו בשימושי מלחמה. וגם לא ידוע לנו על מלחמה שהיתה בעבר שבאו עמים רבים יחד למלחמה על ירושלים ובסיומה הבהמות שלהם מתו במגיפה.

נראה שבתקופתנו צריך להבין שהנבואה על הבערת הנשק של הגויים במשך שבע שנים והנבואה על המגיפה שתהיה לבהמות שבצבאות הגויים נאמרו במשמעות סמלית. ההבנה שכמה מדברי הנביאים בענין הגאולה העתידה נאמרו במשמעות סמלית מופיעה כבר בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים יב,א-ב):

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר,... ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן. ... אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג..."

הרמב"ם כותב שיראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ומשמע מלשון "פשוטן" שלדברי הנביאים בענין מלחמת גוג ומגוג יש עומק נוסף. הבנה שכזו רמוזה גם בדברי הרמב"ם בפרושו למשנה. כדי לבאר את הדברים נצטרך להקדים ולהביא מקורות רבים שמתוכם יתבארו הדברים, וכפי שיתבאר לקמן.

חלק א – לדמותו של זכריה בן הקצב

מדוע רבי זכריה בן הקצב רוצה להישאר בירושלים

במשנה במסכת כתובות (פ"ב מ"ט) מובא מעשה בזכריה בן הקצב, ונראה שהרמב"ם פירש את המעשה במשמעות סמלית. וז"ל המשנה בתוספת ביאור:

"עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם (צבא שצר על העיר) – כָּל כֹּהֲנוֹת (נשי הכהנים) שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת, (אסורות לבעליהן, מחשש שאנסו אותן החיילים, ואשת כהן שנבעלה אפילו באונס, אסורה לו). וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים (שלא נבעלו), אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, (שתעיד אישה על עצמה שלא נטמאה). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הַמָּעוֹן הַזֶּה! (נשבע אני במקדש!) לֹא זָזָה יָדָהּ (של אשתי) מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, (ויודע אני שלא אנסוה). אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, (גם הבעל נחשב כאשתו ואינו נאמן להעיד בכך)."

בברייתא שבתלמוד (כתובות דף כז,ב) מסופר שרבי זכריה בן הקצב לא גירש את אשתו אלא היא גרה בדירה נפרדת בתוך חצירו, וכדי שלא יתייחדו בלא עדים היא לא היתה עימו בחצר אלא בנוכחות ילדיהם. המפרשים התקשו מדוע חכמים החמירו בדינם, ונאמרו כמה הסברים והם מובאים בשו"ת יביע אומר (חלק ז, אבהע"ז סימן י). בתפארת ישראל (בועז, על המשנה שם) כתב, שרבי זכריה רצה לקיימה בתור אשתו בפרהסיא כפי שהיה לפני כיבוש ירושלים, ודבר זה אסרו עליו חכמים.

הסבר זה מתבקש מהעיון במקרה אחר שהובא בתלמוד (יבמות דף מה,א) באדם שהאמוראים הכריעו בדינו שהוא כשר לנישואין, אלא שרבים החמירו בדינו והוא התקשה לשאת אשה כשירה, ויעצו לו האמוראים שילך למקום שאין מכירים אותו ואת הבעיה שלו וישא שם אשה כשירה. והרי רבי זכריה בן הקצב ואשתו יכלו לנהוג באופן דומה, וללכת למקום שאין מכירים אותם ולחיות שם כאיש ואשתו לכל דבר, שהרי הם יודעים שהיא לא נאנסה ואין להם שום בעיה. ומסתבר כדברי תפארת ישראל, שרבי זכריה רצה להישאר בירושלים ולחיות שם בפרהסיא עם אשתו כזוג רגיל, ודבר זה אסרו עליו חכמים.

אלא שאם כך תמוה מאוד, מדוע התעקש רבי זכריה בן הקצב להמשיך ולהישאר בירושלים. שהרי אם הוא אוהב את אשתו ורוצה להמשיך ולחיות איתה כדאי היה להם לצאת מירושלים למקום שאין מכירים אותם, ושם יחיו יחדיו כאיש ואשתו לכל דבר. נראה שהרמב"ם הניח שקושיה זו היא כה עצומה, עד שיש להבין שהיא קושיה מכוונת שמרמזת לנו שמשנה זו אינה כפשוטה, וכדלקמן.

הקדמת הרמב"ם למשנה

בהקדמת הרמב"ם למשנה הוא מונה את כל הַתַּנָּאִים שהוזכרו בששת סדרי המשנה, ואחר כך הוא מונה מתוכם את הַתַּנָּאִים שהיו כהנים. הרמב"ם מזכיר את רבי זכריה בן הקצב ברשימה הכוללת של הַתַּנָּאִים, אך כאשר הוא מונה את הַתַּנָּאִים שהיו כהנים הוא אינו מזכיר את רבי זכריה בן הקצב. אלא שאם כן צריך להבין כיצד פירש הרמב"ם את משנתנו. אם רבי זכריה בן הקצב לא היה כהן מדוע אסרו עליו את אשתו.

מתבקש שהרמב"ם הבין שמשנתנו משלבת בין הלכה ואגדה. ההלכה שיש להסיק מן המשנה ומן הברייתא היא מדוייקת, וכהן אינו נאמן להעיד על אשתו שלא נאנסה. אך המעשה המסופר בה ומפורט בברייתא שבתלמוד הוא מעשה סמלי, והוא בגדר "דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". כאמור, כדי לפתור את החידה הזאת צריך להקדים כמה הקדמות, וכדלקמן.

שמות התנאים שנזכרו במשנה ובתלמוד

חידושי הרי"ם בספרו 'ספר הזכות' דן במעשה הסתתרות רבי שמעון במערה, והוא מגלה שהתנא רבי יהודה הוא ממשיכו של יהודה בן יעקב אבינו, שהיה ה'מְדַבֵּר' בפני יוסף, ולכן התגלגלו הדברים והתנא רבי יהודה מונה להיות 'ראש המדברים'. והתנא רבי יוסי ששתק הוא ממשיכו של יוסף בן יעקב ששתק כשאמרו האחים 'עבדך אבינו'. והתנא שמעון 'שגינה' הוא ממשיכו של שמעון ש'גינה' ורדף את יוסף, ומשום שיוסף נאלץ להיות בבור שנים רבות לפיכך נאלץ רבי שמעון להיות במערה שנים רבות. ולכן התגלגלו הדברים לכך שבדורות המאוחרים נקראו התנאים האלו באותם השמות.

ניתן להמשיך את הכיוון הזה של ספר הזכות, ולהוסיף שהרמב"ם הבין שהתגלגלו הדברים והתנא רבי זכריה בן הקצב נקרא בשם זה משום שהוא היה ממשיכו של הנביא זכריה, ומטעם זה התגלגלו הדברים והוא נקרא גם 'בן הקצב'. והספור שמסופר עליו במשנה לא התרחש ממש, שהרי הוא לא היה כהן, אך המשנה מספרת עליו ספור סמלי, כדי שמתוכו נבין את נבואת זכריה הנביא. ובהסבר הדברים נרחיב לקמן.

פרק הסיום של ספר זכריה

בפרק הסיום של ספר זכריה (פרק יד, הפטרת יום א סוכות) מסופר על מלחמה עתידית של הגויים על ירושלים. ומסופר שם שבתחילה הגויים כובשים את ירושלים ואונסים את הנשים: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַבְנָה] וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר:". המעשה המובא במשנה שמספר שהגויים כבשו את ירושלים ויש חשד שמא הם אנסו את אשתו של רבי זכריה בן הקצב - מקביל לנבואה זו על הגויים שכבשו את ירושלים ואנסו את הנשים.

בהמשך מוזכר שד' יכה במגיפה את הגויים ואת בהמותיהם, והגויים שיישארו יבואו לחוג את חג הסוכות. ולאחר מכן מסופר שיצטרכו סירים רבים לבישול הזבחים: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַד' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם...". וצריך להבין מדוע כל סיר ביהודה יהיה קדוש לד' והזובחים יבשלו בו. לפי ההלכה בשר קרבנות השלמים נאכל רק בתוך העיר ירושלים, ולא בארץ יהודה שמחוץ לה. ומדוע יהיה בעתיד כל סיר ביהודה קודש לה'? ¹ ובכלל קשה, אם כל סיר ביהודה יהיה קדוש באילו סירים יבשלו את מאכלי החולין?! מה פשר החידה הזו שבנבואת זכריה?

גילוי צד קדושה בתאווה לאכול בשר

מחמת קושיות אלו מתבקש, שהסירים שבארץ יהודה לא ישמשו לאכילת בשר קרבנות שלמים אלא לאכילת בשר רגיל (חולין) שמותר לאוכלו גם מחוץ לירושלים. וכוונת זכריה היא שלעתיד לבוא יתייחסו לתאוות אכילת בשר חולין (בשר רגיל) בתור תאווה קדושה, ותושבי ירושלים ויהודה ירצו לסייע בידי האנשים זובחי הבהמות, ולכן יתירו להם לקחת סירים מחצרות הבתים כדי שיוכלו לבשל בהם את הבשר שהם זובחים.

הבנה זו מסבירה את המשמעות הסמלית של השם 'זכריה בן הקצב', 'הקצב' הוא איש שעוסק באספקת בשר חולין, וכיוון שסוף נבואת זכריה מגלה צד של קדושה בתאוות אכילת בשר חולין לפיכך מכונה כאן הנביא זכריה בכינוי 'הקצב'. והתגלגלו הדברים והתנא שהוא ממשיך דרכו של הנביא זכריה (='הקצב') - נקרא בשם 'זכריה בן הקצב'.

'תאוות הבשר' מסמלת באופן כללי אי-הסתפקות במועט ו'תאוות עשירוּת'. ומעתה גם מה שנאמר באותה הנבואה "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַד' ", אין הכוונה שהמילים האלו יהיו כתובות ממש על הפעמונים (מְצִלּוֹת) שעל הסוס. הפעמונים שעל הסוס מסמלים את התאווה של העשיר שהאנשים ישימו לב לעשירותו. ולעתיד לבוא יגלו שלתאווה המגונה הזו - 'תאוות הפגנת העשירוּת' – יש צד של קדושה. ואמנם כתוב בקהלת (ד, ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". אך כיוון שה'הבל' של הפגנת העשירוּת הוא זה שמפתח את העולם, לכן לעתיד לבוא יתייחסו אל ה'הבל' הזה בתור תאווה קדושה. יש צדיקים שרואים בעיניהם הרוחניות אותיות שם הוי"ה על דברים שנעשו לשם מצווה², ולעתיד לבוא יהיו כאלו שיראו בעיניהם הרוחניות את אותיות שם הוי"ה כתובות גם על "מְצִלּוֹת הַסּוּס" של העשירים. מי שיש להם עיני בשר רואים את המילים "קֹדֶשׁ לַד' " רק על טס הזהב שבמצח הכהן הגדול בעת שהוא במקדש, אך לעתיד לבוא יהיו כאלו שיזכו ל'משקפים רוחניות גבוהות ביותר', ויזכו לראותן גם על המקום המרוחק - על "מְצִלּוֹת הַסּוּס" שמסמלות את תאוות הפגנת העשירות.

כאמור, השם 'זכריה בן הקצב' מרמז שנבואת זכריה בענין 'סיר לבישול בשר' שיהיה "קֹדֶשׁ לַד' צְבָאוֹת" - אינה כפשוטה! הבנה זו מובילה לאפשרות שגם האמור בתחילת הנבואה, בענין הגויים שכובשים את ירושלים ואונסים את הנשים אינה כפשוטה. ולכך מרמז המעשה המובא במשנה, ב'זכריה בן הקצב' שמעיד שהגויים שכבשו את ירושלים לא אנסו את אשתו. הבנת משמעות מלחמות הגויים כנגד ירושלים כרוכה בהבנת כמה פרשיות עמומות בתורה שקשורות לתאוות אכילת בשר. וכדלקמן.

חלק ב – פרשיות בתורה שקשורות לתאוות אכילת בשר ועשירות

תאוות אכילת הבשר בתורה

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם מתגעגעים ל'סיר הבשר' ולאכילת לחם – "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". הקב"ה נענה לצרכיהם והעניק להם את המן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. בספר במדבר מסופר שכעבור כשנה, לאחר בניית המשכן, כשבני ישראל החלו במסעם לארץ ישראל הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול בשר. בתחילה מסופר (במדבר יא): "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד' וַיִּשְׁמַע ד' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". ובהמשך מסופר "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". לבסוף נענה ד' לבקשתם, ואמר למשה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, ואז ד' המטיר להם שְׂלָו, והמתאווים אכלו מהַשְּׂלָו - ומתו.

ותמוה, אם תאוות אכילת הבשר היא כה גרועה, מדוע ד' הסכים להוריד להם את השליו בשנה הראשונה, ומדוע הם לא מתו כבר אז בעת שאכלוהו. בספר תהילים (עח) משמע שזו חידה קדמונית ומשמע שם שהם מתו כבר בפעם הראשונה³. גם בתלמוד⁴ משמע, שכל מה שארע בירידת הַשְּׂלָו בפעם השניה ארע כבר בפעם הראשונה. אולם, אם הַשְּׂלָו הרג בישראל כבר בפעם הראשונה, מדוע הם לא חששו ואכלו מהַשְּׂלָו כאשר הוא ירד בשנית כעבור שנה?

בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת שמיישבת את הקושי הזה: " 'ויהי העם כמתאוננים'. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה...". ילקוט שמעוני אומר שהחטא של 'המתאוננים' שהתאוו - לא היה חטא גמור; ולפיכך הם גם לא נענשו ב'מכה גמורה' - הם לא בערו ממש והם לא מתו ממש. לפי ילקוט שמעוני, גם בפעם הראשונה שהשְּׂלָו ירד לעם ישראל, בני ישראל 'בערו' ו'מתו' כשהם אכלו אותו. אלא שאז הם לא זכו לראות זאת; והם זכו לראות זאת רק בפעם השניה.

משה ראה בעיניו הרוחניות כבר בפעם הראשונה, שכשהם אוכלים מהשְּׂלָו הם 'בוערים' ב'אש' של 'תאוות', ושהם נחשבים לאנשים 'מתים'. אך משה הבין שהם עדין לא מסוגלים להגיע למעלתו. ברם לאחר שישראל קבלו את התורה ובנו את המשכן, רצה משה לגמול אותם מאכילת בשר. משה התפלל לד' שיחדל מלשלוח להם את הַשְּׂלָו, וד' נענה לו. אך בני ישראל רצו להמשיך ולאכול בשר, ומשה שלא רצה שד' יספק להם בשר נהיה 'קטן אמנה' ו'שכח' שביכולתו של ד' לספק להם שליו כפי שכבר עשה בסמוך ליציאת מצרים. ד' לא הסכים עם משה ואמר לו לאסוף שבעים זקנים כדי לתת להם בשר. שבעים הזקנים האלו, מייצגים את שבעים העמים של תולדות נוח, והם מייצגים את החשיבה הגויית ואת התאווה הגויית. ד' הסכים שיש מקום לתאווה הגויית של תאוות אכילת בשר גם אצל בני ישראל, ובזכות שבעים הזקנים האלו יהיה בשר לישראל.

כנגד שבעים הזקנים האלו, היו שני זקנים אחרים - אלדד ומידד – שנשארו במחנה והתנבאו. תוכן הנבואות הללו מוזכר בתרגום יונתן שם, ומסופר שמידד התנבא שהשליו יעלה על המחנה ושהוא יהיה לתקלה לישראל, ומסופר ששניהם התנבאו על מלחמת גוג ומגוג.

הנבואה הראשונה על השליו התקיימה באופן מיידי. ד' נענה לבקשת שבעים הזקנים והמטיר שליו לבני ישראל והם אכלוהו. ונבואת מידד התקיימה וד' פקח את עיני ישראל והם ראו שהם 'בוערים' ב'אש' של 'תאווה' לבשר. זו גם המשמעות של המסופר בהמשך "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ד' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". כלומר, בני ישראל זכו לקבל את 'המשקפיים הרוחניות' של אלדד ומידד, ולראות שהם נחשבים לאנשים 'מוכים' ו'מתים' בזמן שהם אוכלים בשר למילוי תאוותם.

משמעות קברות התאווה

בהמשך נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים". בני ישראל מתו בכמה מאורעות במדבר ולא מסופר על קבורתם, וסיפור הקבורה מובא רק כאן בסיפור שקשור ל'תאוות הבשר'. משמעות הדבר היא שמשה גילה שם לישראל שהעולם חייב את 'המתים' האלו! ללא האנשים המוכים בתאוות האוכל הטעים והעלאת רמת החיים - העולם לא יתפתח! משה בחן יחד עם ישראל את המקומות (=התפקידים) שקיימים בעולם. ישראל הסכימו ליטול לעצמם את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'החיים' - שהוגים בתורה ומתנזרים מתאוות העולם הזה. ואילו את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'המתים' הם הותירו לגויים; כדי שהגויים 'המתאווים' - 'יקברו שם' במשך שנות חייהם ויעסקו בפיתוח הגשמי של העולם. משה קרא למקום שישראל זכו להגיע להשגה הזו בשם 'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'.

אך בסופו של דבר משה הסכים שיהיו גם אנשים מישראל בתפקיד של 'המתאווים', וכדלקמן.

הארץ הטמאה - ודברי הסיום של משה

משה מת במקום גבוה ב"הר נבו", אולם התורה מספרת שהוא נקבר ב"גיא", שמשמעותו מקום נמוך. הטעם לכך הוא שמשה רצה לחנך את בני ישראל להסתפקות במועט, ולכן הוא כינה כמה פעמים את כל עבר הירדן המזרחי בשם ה"גיא", כדי להפנים בקרב ישראל שזהו מקום "נמוך" שנועד עבור הגויים שאמורים לרדוף אחרי העושר והחיבור לארציות. ומאידך ארץ ישראל שמיועדת למסתפקים במועט ולעוסקים ברוחניות, נקראה בפיו "הָהָר הַטּוֹב", כלומר 'מקום גבוה' וטוב.

אך בני גד ובני ראובן לא הושפעו מהאמצעים החינוכיים של משה. היה להם מקנה רב, והם אכלו מן הבשר של המקנה שלהם, והם רצו להרבות את עושרם ולהישאר בעבר הירדן המזרחי; ובסופו של דבר משה נעתר לדרישתם. לכאורה, היתה בכך נסיגה מההשגה הגבוהה של 'קברות התאווה'. שם - התפקיד של המתאווים נועד עבור הגויים בלבד; ואילו כעת משה הסכים שיהיו גם בעם ישראל אנשים שיעסקו בתפקיד של המתאווים.

בנוסף לכך, בסיום חייו משה פעל באופן שלכאורה - אינו עולה בקנה אחד עם כינויי הגנאי האלו. בנבואת ישעיה (נג, ט) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."; וחז"ל מבארים שהנבואה הזו מתייחסת למשה.⁵ משה הסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - בצד של הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). משה לא ביקש שיעבירו את עצמותיו לצד המערבי, והוא הסכים שהקבר שלו יהיה בצד של ה'רְשָׁעִים' שמקומם בחיים הוא ב'קברות - בעלי התאוה'. בסוף ימיו גילה משה שהוא השתמש אמנם בכינויי גנאי כלפי 'רודפי העושר', כדי לחסום את המתלבטים מלהצטרף אליהם. אולם צריך שיהיו גם בעם ישראל 'רודפי עושר', והם אינם 'רשעים ממש', אלא 'צדיקים' שראוי שייקבר אצלם.

ונמצאו בתורה שלושה שלבים בהתייחסות לתאוות אכילת הבשר ולתאוות העשירות. שלב א: התייחסות שלילית לגמרי לאנשים המתאווים, ומתייחסים אליהם בתור אנשים שד' כועס עליהם וממית אותם, ואין זה חשוב כלל אם זכו לקבורה. שלב ב: התייחסות של 'בדיעבד' - בתור אנשים שהעולם חייב אותם, אלא שהם 'קבורים' בחייהם בתפקיד נחות ("קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה"). שלב ג: הכרה בכך ש'המתאווים' נחשבים צדיקים כמו 'עוסקי התורה המסתפקים במועט' - וגם הם אנשים שנמצאים בתפקיד 'חי', ולכן משה הסכים להיקבר איתם ב'גיא'.

חלק ג – הקשר שבין נבואות גוג ומגוג לתאוות אכילת הבשר והעושר

נבואת גוג ומגוג שביחזקאל

כזכור, בתרגום יונתן מובא שאלדד ומידד ניבאו שניהם את נבואות גוג ומגוג. יחזקאל (לח-לט) מרמז לכך⁶ באומרו "אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל". יחזקאל מנבא שבאחרית הימים התחייה של עם ישראל תהיה בכמה שלבים. בשלב הראשון ישראל יחושו 'תאווה' להיות עם "כְּכָל הַגּוֹיִם" - ולהיגאל בדרך גשמית. מאווייהם יתמלאו; ישראל יתלכדו ויחזרו לארצם, הם ינצחו את אויביהם ויהיו עם עשיר: "יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם ... עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן". לאחר מכן, יחזקאל רואה את גוג ואת הגויים שעימו - באים כדי להשתלט על ישראל ועל רכושם. אך כשם שאוכלי הַשְּׂלָו לא מתו ממש - כך גוג והגויים לא באים ממש! בשני המקרים מדובר ב'החלפת משקפים'; ובתיאור האירוע באמצעות 'משקפים אחרות'.

יחזקאל רואה את גוג והגויים 'באים' כדי לתבוע את נצחונם! האומה הישראלית שקמה בארץ ישראל אינה עוסקת ברוחניות באופן מיוחד והיא דומה לגויים; ובאים הגויים ותובעים 'קנין רוחני' על האומה הזו ועל נכסיה. אך הקב"ה לא יתן לגוג ולגויים את משאלתם. ישראל יעברו תהליכים שמקבילים לשלב של "תבערה" ולשלב של "קברות התאווה". הם יקבלו 'משקפיים רוחניות גבוהות' - וימאסו בחיים של תאוות גשמיות.

יחזקאל מנבא "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ד' ". ה"אש" היא גורם חשוב גם לאחר הנצחון, ובמשך "שבע" שנים ישתמשו בנשק של האויב כדי להבעיר "אש". משמעות הדבר היא שלאחר שישראל יקבלו 'מנת יתר' של 'ישיבה לבטח'; הם ימאס בחיים כאלו! ישראל יחבשו את 'המשקפים התורניות', ויתייחסו לגויים שכל תאוותם היא 'לשבת לבטח' ולהשיג דברים נוצצים - כמו לאנשים שבוערת בהם 'אש' של 'תאוה גשמית'. הגויים ורכושם קשורים לעולם ה'שבע' שמסמל את עולם הטבע הגשמי; ולכן ישראל יבערו בם "אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים".

גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם

יחזקאל מנבא שלבסוף גוג והגויים יזכו לקבל קבר בישראל. 'קבורת המתים' שבמלחמת גוג ומגוג דומה לשלב של 'קברות התאווה'. יחזקאל מתאר את מיקום ה'גיא' שישמש לקבורת ה'מתים' - "גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם". המילים 'קִדְמַת הַיָּם' שולחות אותנו לתיאור הגבול שמפריד בין ארץ ישראל לבין עבר הירדן המזרחי - "וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה: וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח...". צדו המזרחי של ים כנרת ושל ים המלח ('קִדְמַת הַיָּם') הוא הצד של 'המתאווים', ומי שעובר לשם עובר ל'מקום נמוך', עובר ל'גיא' כפי שקרא לו משה בתורה. ואלו הצד של 'העוסקים ברוחניות' הוא הצד המערבי. יחזקאל אומר - 'בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג - מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל'; וכוונתו לומר שיפעלו להפנים בעם ישראל את הרעיון שהתפקיד של המתאווים הוא 'בית קברות' שמיועד לגויים בלבד. וכפי שחינך משה מתחילה שהצד ה'קדמוני' של הים (עבר הירדן המזרחי) הוא 'גיא' שנועד לגויים כדי שיהיו 'קבורים חיים' בו.

יחזקאל עצר בשלב 'הקבורה', אולם זכריה מנבא על השלב הנוסף שבו יכירו שגם לרודפים אחרי תאוות העושר ואכילת הבשר – תאוות הגויים – יש חלק לעולם הבא. וכפי שיתבאר לקמן.

מלחמת גוג ומגוג בנבואת זכריה

זכריה מנבא על מלחמה עתידית שבה ילחמו הגויים נגד ירושלים, וגם אנשים מיהודה יצטרפו לגויים למלחמה הזו. ה'סוס' סימל בעבר את הפגנת העשירות של אדם. והפתרון לקנאה בגויים ובעושרם הוא להתייחס לכל הגויים שרודפים אחר העושר בתור 'אנשים מתים' שהוכו ב'שגעון'. ודבר זה מרומז בנבואת זכריה (יב,ד-ה): "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן". ריבוי סוגי כלי הרכב של הגויים מעורר קנאה, ולכן יהיה צורך להתייחס אל הגויים העשירים ואל כלי הרכב שלהם בתור 'גופים רקובים': "הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו... וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה..."

ידוע שכל נבואה שנכתבה נצרכה ושייכת לכל הדורות⁷. בליקוטי מוהר"ן (תורה כ) מובא ש'ירושלים' שמוזכרת בנבואות השונות מסמלת את ה'לב העליון' שמשם מתקבלים ביאורי ופירושי התורה:

"...ו'לב העליון' שופך מימי הביאור ביותר... 'לב העליון' בבחי' (יחזקאל ה') 'זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ', והיא 'לב', בבחי' (ישעיה מ') דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם' "

מלחמת הגויים לכיבוש 'ירושלים' היא מלחמה שקיימת בכל דור. ה'לב היהודי' הפרטי צריך להשתוקק להתמלא כולו באהבת תורה, וכשהלב הזה רואה את העושר שיש לגויים הוא מקנא בהם ועלול להתפתות ולהשתוקק גם כן לצבירת עושר. ואז מתנתק ה'לב היהודי' הפרטי מ'הלב העליון' ('ירושלים') ואינו מקבל ביאורים ופירושים לתורה. אלא שלא רק גויים רודפים אחרי העושר, גם יהודים רודפים אחרי העושר, והלב שמשתוקק לתורה רואה את חביריו היהודים שהצליחו ברדיפתם והעשירו, והוא עלול להתפתות להיות כמותם. דבר זה מתואר בתחילת פרק יד בזכריה: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַבְנָה] וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר". משמעות הדבר היא שחלק גדול מהאנשים בעלי הכשרונות שהיו מסוגלים לקבל ביאורי תורה וללמדם לאחרים, יצאו לרדוף אחר העושר - כמו הגויים - ועזבו את ה'לב העליון' ('ירושלים'), ודבר זה מתואר במילים: "וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה".

וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה

נבואה זו שנצרכת לכל דור מגלה עוד, שמלבד בעלי הכשרונות ש'גלו מירושלים' למרדף אחר תאוות הגויים, קיימים גם אנשים שאינם בעלי כשרונות, ולא היה צפוי שיקבלו ביאורי תורה מ'הלב העליון' ('ירושלים'). צפוי היה שהם יהיו 'עמלי מלאכות', ויתמכו כלכלית ב'מתמידים' שמקבלים ביאורי תורה. ואת הזמן הפנוי שנותר ל'עמלי המלאכות' הם ישקיעו בעשיית מעשי חסד בהתנדבות, או בלימוד תורה פשוט בלא לחדש בה. מערכת היחסים שבין 'המתמידים' לבין 'עמלי המלאכות' מתוארת באופן סמלי כמו 'זוג נשוי'. המתמידים הם 'האנשים' שחידושי התורה שלהם מורידים שפע לעולם, והם 'זורעים' אפשרות חדשה לפרנסה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה קנט): "ומי שזוכה ללמוד להשכינה, שלימודו עולה להשכינה, אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשם יתברך, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות...". ואילו 'עמלי המלאכות' הם כביכול 'הנשים' שקולטות את ה'זרע' הזה ומביאות אותו לידי ביטוי בפרנסה מחודשת וכדומה. והמלאכות שהתחדשו מכך נחשבות ל'ילדים' משותפים שלהם.

אין מינון מדוייק כמה זמן צריכים 'עמלי המלאכות' (='הנשים') להשקיע בעיסוק בפרנסה, וכמה זמן בעבודת ה', כגון במעשי חסד בהתנדבות או בלימוד תורה פשוט. אם 'הנשים' קלטו את 'הזרע הרוחני' שלהם מאת 'המתמידים', הזמן המושקע במלאכות שנולדות מכך הוא במינון הנכון, אך פעמים נראה ש'הנשים' (='עמלי המלאכות') רודפים אחרי עושר מיותר, ונראה ש'התאווה הגויית' של תאוות העשירות השתלטה עליהם, והן קלטו 'זרע רוחני של גויים'. דבר זה מתואר בנבואת זכריה במילים "וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה".

רבי זכריה בן הקצב ואשתו

מכיוון שאין מינון מדוייק, יתכן שמדובר בחשד שווא, והפרנסות הנוספות ש'הנשים' (='עמלי המלאכות') נמצאים במרדף אחריהן אינן למטרת עושר מיותר, אלא להשגת פרנסה הכרחית. החשדנות הזו מרומזת במעשה המובא במשנה: "אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ".

התנא זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב מסמל במעשה הזה, 'מתמיד' שמקבל ביאורי תורה מ'הלב העליון' ('ירושלים של מעלה') ומכיוון שהוא מתפרנס מאחרים הוא נחשב באופן סמלי ל'כהן'. 'אשתו' של רבי זכריה מסמלת מישהו ש'עָמֵל מלאכות', שיש מי חושדים בו שהוא עמל יותר מדי זמן במלאכות. כלומר, ש'התאווה הגויית' של תאוות העשירות השתלטה על אותה 'אשה', והיא קלטה 'זרע רוחני של גויים'. זכריה בן הקצב, מעיד שהחשד אינו מוצדק, וה'אשה' עמלה במידה הנכונה. אך הוא אינו נאמן לשאר ה'כהנים'. וזכריה בן הקצב מעדיף להישאר ב'ירושלים של מעלה' יחד עם 'אשתו' כשהם חיים בהפרדה.

כאמור בתחילת המאמר, אם מדובר ב'זוג נשוי' רגיל, הם היו מרחיקים מירושלים למקום שאין מכירים אותם וממשיכים לחיות כזוג נשוי לכל דבר, שהרי הם יודעים שאין להם שום בעיה. אך כפי שגילה הרמב"ם בהקדמתו לפרוש המשניות זכריה בן הקצב בכלל אינו כהן, ונמצא ש'המעשה' הזה אינו אלא משל. והמשל מבאר, שנבואת זכריה בענין 'הנשים הנשכבות' בירושלים, מסמלת את החשדנות שיש אצל 'הכהנים' (='המתמידים') כלפי 'עמלי המלאכות', שהם חושדים בהם שהם רודפים אחרי עושר מיותר, והתאווה הגויית השתלטה עליהם. חשדנות זו מרומזת גם בהמשך הנבואה בענין "גֵּיא הָרַי" וכדלקמן.

גֵּיא הָרַי

בתורה מסופר שיהושע בן נון ביקש ממשה רבנו שיכלא את אלדד ומידד שהתנבאו במחנה. יהושע היה בטוח שמשה רבנו שהצטרף אל 'שבעים הזקנים' ופעל להשגת בשר, סבור כמוהו שחלק גדול מעם ישראל צריך לרדוף אחר תאוות הבשר ותאוות העשירות כמו הגויים, וזהו מצב של 'ההר הטוב'. ואילו אלדד ומידד שיוצאים נגד 'תאוות הבשר' ישאירו את עם ישראל במצב נחות במצב של 'גיא', ולכן צריך לכלוא אותם כדי שלא יפיצו דעות משובשות. ואילו משה הפתיע את יהושע ואמר לו שהלוואי שכל ישראל יהיו נביאים כמוהם. כלומר, באותה שעה אמר משה שהמצב האידיאלי שהם דורשים מן הצבור הוא המצב שנחשב 'הר', ואילו המצב שיהושע שואף אליו הוא המצב הנמוך של 'גיא'. מאידך בסוף ימיו של משה רבנו, כשהסכים להיקבר ב'גיא' בצד של הרודפים אחרי העושר, התברר שיהושע צודק, שגם זהו צד גבוה, צד של הר.

המצב המבלבל שלא ברור מהו 'הר' ומהו 'גיא' קיים בכל הדורות ומרומז בדברי זכריה: "...וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל...". כאמור לעיל, נבואה שנכתבה נצרכת בכל דור ודור. וכוונת הנבואה הזו היא שהאנשים שנפשם חשקה לקבל ביאורים מ'לב העליון' יתייחסו בחשדנות לחבריהם שחיים ברמת חיים גבוהה ויהיו סבורים שהם במצב של 'גיא'. ומאידך, יהיו כאלו שעוסקים במלאכות ויהיו סבורים שהם במצב טוב של 'הר', ואילו חבריהם שעמלים בתורה בלבד ואינם מתפרנסים מיגיע כפיהם נמצאים במצב נמוך של 'גיא'. אולם לעתיד לבוא יתבאר הספק, ויתברר שכל אחד נמצא בתפקיד שמתאים לו. וכדלקמן.

המים החיים שיצאו מירושלים

זכריה מנבא שם: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַד' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה". נבואה זו שנצרכת לכל דור כוונתה שרק לעתיד לבוא יתגלה (="לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר") שאלו שרודפים אחר העושר (ונמצאים כביכול בצד המזרחי של הירדן בצד של 'הגיא') גם הם יונקים את חיותם מ'ירושלים של מעלה'. גם הם 'אנשים חיים' כמו אלו שנמצאים בצד המערבי. ואמנם יחזקאל ניבא שיתייחסו לצד המזרחי ("קִדְמַת הַיָּם") שמסמל רדיפה אחר התאוות, כמו ל'בית קברות' שנועד רק לגויים – "בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג - מְקוֹם שָׁם קֶבֶר". אך זכריה מנבא על השלב הנוסף העתידי, שבו יצאו 'מים חיים רוחניים' מ'ירושלים של מעלה' לשני הכיוונים במידה שווה. הן לצד של אנשים מישראל הרודפים אחר העושר והן לצד של החושקים בתורה – "חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן".

ואף יחזקאל מנבא במקום אחר על השלב האחרון הזה כאשר הוא מנבא על הנחל שיצא מבית ד' לכיוון מזרח אל הצד שנחשב צד מת (יחזקאל מז,ח): "וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים ונרפאו וְנִרְפּוּ הַמָּיִם".

הגשם שירד על הגויים

העשירים היהודים שתומכים באופן ישיר או עקיף באחיהם 'המתמידים' יזכו לחלוקה שווה ב'מים החיים הרוחניים' שיצאו מ'ירושלים של מעלה'. אך גם הגויים שרודפים אחרי העשירות ואינם תומכים ב'מתמידים היהודים' מועילים לפיתוח העולם, ולכן גם הם יזכו למעט 'מים רוחניים', וכמות מועטת זו נמשלת בנבואת זכריה לטיפות 'גשם'. אך לא כל 'תאווה לעשירות' של הגויים תזכה להכרה שיש בה צד של קדושה. עם ישראל מקריב בחג הסוכות 'שבעים פרים' כנגד שבעים אומות העולם, ובכך קושר עם ישראל בין 'תאוות העשירות' של הגויים לבין רצונו של בורא העולם שהעולם ימשיך ויתפתח. גויים שיכירו במעלתם של ישראל ויודו לעם ישראל שמקריב עבורם בסוכות את שבעים הפרים, יזכו שירד עליהם 'גשם רוחני' מן השמים, ומעשיהם של אותם גויים יירשמו לטובה אצל בורא העולם. אך גויים שלא יכירו במעלתם של עם ישראל, לא יזכו לכך. ודבר זה מרומז בנבואת זכריה: "וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ד' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם".

חוסר 'טיפות הגשם הרוחני' הזה משמעותו שמעשי הגויים לא יזכו להירשם בספר הנצח של העולם, והגויים שיעשו אותם ימשיכו להיחשב כאנשים שהוכו במגפה

משמעות נבואות גוג ומגוג לימינו

בסיכום המאמר ראינו שהרמב"ם מרמז לנו שזכריה בן הקצב אינו כהן, ושצריך להבין שהמעשה שבמשנה בענין הגויים שנכנסים לירושלים ואונסים את הנשים – אינו כפשוטו. חז"ל מרמזים לנו באמצעות המעשה הזה שנבואות מלחמת גוג ומגוג שייכות בכל דור. יסוד דומה כבר התבאר ב'פרי צדיק'⁸, אלא שה'פרי צדיק' הניח שנבואות גוג ומגוג תתקיימנה לעתיד לבוא בדור הגאולה כפשוטן, ורק ה'תיקונים' שנעשים באותן נבואות מתקיימות גם בדורות שלפני הגאולה.

אמנם מאז שיחזקאל וזכריה ניבאו את נבואותיהם, לא ידוע לנו בעבר הרחוק או הקרוב על מלחמה שבאו בה עמים רבים למלחמה על ירושלים עם בהמות רבות שכולן מתו במגיפה. ובתקופתנו מתברר ומסתבר שלא ישתמשו בעתיד בבהמות לצורך מלחמות. לכאורה בימינו מתבקשת יותר הפרשנות של הרמב"ם וחז"ל למלחמות גוג ומגוג, ולפיה מדובר במלחמות נפשיות שנועדו לגבש יחידת עילית של לומדי תורה המסתפקים במועט. כאשר בשלב הגיבוש של לומדי התורה האלו הם צריכים להביט בשאט נפש אל תאוות אכילת הבשר ואל תאוות העושר של הגויים.

את כלי הרכב שמזכיר זכריה "הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה", מחליפים בימינו רכבי פאר, יאכטות, ומטוסים פרטיים. ובשלב הגיבוש צריכים עמלי התורה להביט אל הכלים האלו ואל מי שמשתמש בהם כאילו הם מוכים במגיפה, וכאילו הם בוערים ב"אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים". וכפי שהביטו בני ישראל במדבר במי שנגרר אחר התאוות ואכל מן השליו. וצריך להביט אז אל החברים היהודים שיצאו לרדוף אחרי העושר - כאילו הגויים הגלו אותם מירושלים. אולם לאחר שעמלי התורה עברו את שלב הגיבוש, והם שמחים בלב שלם בתפקיד לומדי התורה המסתפקים במועט, הם רשאים להביט בעין טובה אל חבריהם שיצאו לרדוף אחר העושר. ולהבין שחבריהם יצאו לתפקיד חשוב גם כן, התפקיד של פיתוח העולם. הבנה כזו נחשבת לבהירות של 'אור' אך זוכים לה רק לאחר תקופה ממושכת, וכפי שמובא שם בזכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַד' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".

ה'אור' שזכה לו רבי זכריה בן הקצב

לפי ה'אור' הזה רואים ב'אור' חדש את הכתוב המסיים את נבואת זכריה "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַד' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ד' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא". כשם ש"יְרוּשָׁלִַם" שבתחילת אותה נבואה מופיעה במשמעות סמלית והכוונה ל'לב העליון', ל'מקום קדוש רוחני' שמשם מתקבלים 'ביאורי התורה', כך "בֵּית ד' צְבָאוֹת" שבסיום אותה כוונתו ל'לב העליון'. ובתחילת הנבואה הביטו אל החברים היהודים שיצאו לרדוף אחרי תאוות אכילת הבשר ותאוות העושר כאילו ה'גויים' חדרו ל'ירושלים' ('הלב העליון') והשתלטו על היהודים האלו, אך בסיום הנבואה (כשזכו ל'אור') מבינים שיש צורך גם ביהודים כאלו, ואז לא יתייחסו עוד אל היהודים המתאווים לבשר ולעושר כאילו הגויים '('כְּנַעֲנִי') חדרו ל"ְבֵית ד' צְבָאוֹת" והשתלטו עליהם. וזו משמעות הסיום – "וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ד' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא".

ולדעת הרמב"ם להבנה הזו מרמזת המשנה כשהיא מספרת את המעשה ברבי זכריה בן הקצב. ה'קצב' הוא זה שמספק את הבשר, ורבי זכריה שהוא ממשיכו של זכריה הנביא זכה ל'אור' של אחרית הימים, והוא רואה ברכה בתאוות אכילת הבשר, והוא מעיד לחכמים ש'אשתו' ('חברו' שרודף אחר תאוות הבשר והעושר) רודף אחריה במינון הנכון, והוא לא 'נטמא'. אך חכמים שבמשנה לא זכו ל'בהירות' של זכריה בן הקצב, והם מסופקים שמא חבירו ('אשתו') רודף אחר תאוות הבשר והעושר ב'מינון יתר' והוא 'נטמא' על ידי הגויים, ולכן הוא אינו נאמן להם.
__________________

¹ והמהרש"א (פסחים דף נ,א) כבר הקשה זאת, וראו שם במה שנדחק.

² ראו בספר "ר' אשר מפי תלמידיו" עמוד 355

³ "... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:..." (תהילים עח).

⁴ מהרש"א (חידושי אגדות יומא דף עה, ב): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש".

⁵ רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א) בביאור כתוב נוסף בנבואה הזו; זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

⁶ כמובא במסכת סנהדרין (דף יז,א).

⁷ "נבואה שנכתבה ודאי שנצרכה ושייכה לדורות" (תולדות יעקב יוסף ויקרא פרשת קדושים).

⁸ וז"ל פרי צדיק (פרשת שמיני, ט): "איתא בגמרא (שבת דף קיח,א): "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג. ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד? ויותר פלא דבעל המימרא היה בר קפרא שהיה בימי רבי. ובסנהדרין (דף צז,ב) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דורם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח, ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש? אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צב,א) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכוחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עם כל זאת ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש".
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר