שנת תשפ"ד| שבת פרשת לך לך

חמדת השבת: האם יש להתחמק מחילול שבת כאשר מתמודדים עם פיקוח נפש

בעזרת ה', עמנו עסוק בהצלתו מיד צר. אנו ממשיכים לעסוק בענייני פיקוח נפש.

מעשה שהיה בירושלים שנפל כבל חשמל בשכונה חרדית. רוב הבניינים היו מחוברים לגנרטורים, כך שנפילת הכבל לא השפיעה על הבתים הפרטיים. אך עלתה שאלה: לכאורה מסוכן לאפשר לכבל חשמלי להתנדנד בחופשיות באמצע הרחוב.

שאלו האנשים את הגרש"ז אוירבך מה לעשות. הרי אין ספק שאם יפנו לחברת החשמל, הם יחללו שבת בכדי לתקן את המפגע. מצד שני, מדובר בסכנת נפשות ממש.

הגרש"ז הורה שלא יהססו, אלא ימהרו להתקשר לחברת החשמל בכדי שיטפלו במפגע.

באותו אזור חי פוסק ירושלמי חשוב, הרב ישעיהו דבורקס (המפורסם יותר בכך שערך את הסידור הגדול 'מנחת ירושלים', שמעבר להיותו סידור תפילה דגוש ומלא בתורה והלכה). הרב דבורקס אמר שלדעתו הגרש"ז טעה בזה. היו יכולים להעמיד שני שומרים שיוודאו שאיש לא יתקרב, וכך למנוע את חילול השבת. הוא תמה מה ראה הגרש"ז להתקשר לחברת החשמל ולגרום לחילול שבת כאשר היו פתרונות אחרים שלא היו גורמים לחילול שבת.

ניתן לדון בדברי הגרש"ז כשאלה של יעילות: האם באמת אפשר לסמוך על שומרים שישמרו מכל סכנה כראוי, או שמא עדיין יש לחוש שמישהו ייפגע. אך סביר שלא זה מישור הדיון. הרי אין זה סביר שהרב דבורקס היה מציע אפשרויות חלופיות אם עדיין היה חשש כלשהו לחיי אדם. על כרחנו שמחלוקתם בשאלה עקרונית יותר.

הגרש"ז מסביר את עמדתו יותר לעומק בירחון "מוריה" (שנה שלישית, סיוון-תמוז תשל"א). דבריו ממשיכים את מה שלמדנו בשבוע שעבר, אך הוא מוסיף זווית נוספת.

מספר סוגיות עוסקות בשאלה כיצד להכריע ומה נכון לעשות כאשר ישנה התנגשות בין ציוויים שונים של התורה. ישנו כלל שעשה דוחה לא תעשה. במציאות נתונה בה התורה דורשת ממני להתייחס לאותו המצב בשתי דרכים הפוכות: הדרך לקיים את המצווה בהכרח תהיה באופן העובר גם על איסור. לדוגמא, אם יש לי בגד עם ארבע כנפות העשוי מפשתן, ויש לי פתילי צמר לתלות בו. קשירתם היא קיום מצוות ציצית, אך גם שעטנז. כמובן שישנם בגדים רבים בעולם בעלי ארבע כנפות שאינם שעטנז עם צמר, אך ישנם בגדים מסוימים שכן. הגמרא בתחילת מסכת יבמות עוסקת בשאלה מהם הקריטריונים לכך שהמצווה תדחה את האיסור.

ייבום זו דוגמא מעניינת. ייבום הוא מצב בו אדם נדרש לשאת את אשת אחיו, דבר שלכאורה אסור מן התורה. המשנה בתחילת מסכת יבמות מביאה מצבים מורכבים יותר: מה הדין אם אישה זו, אשת אחיו, היא גם קרובת משפחה של היבם הפוטנציאלי? לדוגמא: שני אחים נשאו שתי אחיות, ואחד האחים מת. כעת אשת אחיו עומדת לייבום. אך היא גם אחות אשתו, ולא רק אשת אחיו. המשנה דנה במצבים הללו בנפרד מהמצב הבסיסי, של נשיאת אשת אחיו. הגמרא מבררת אם במקרה זה היה נכון לומר שהמצווה תדחה את העבירה.

מדוע זהו בירור נפרד? לכאורה כל ייבום זו מצווה (ייבום) שיש בה גם עבירה (נשיאת אשת אח)!

נראה שיש הבדל בין שני אלה. ייבום בהגדרתו זו דרישה של התורה לשאת את אשת אחיו במצב מסוים. כלומר, באותו המצב אשת האח מפסיקה להיות אסורה לו. במצב המסוים הזה הוא מצווה דווקא לשאת את אשת אחיו, מפני שהיא אשת אחיו. זה שונה מאשת אח שבמקרה היא גם אחות אשתו.

מסביר הגרש"ז: הדיון על כך שעשה דוחה לא תעשה עוסק במצוות שקרה מקרה והמצווה והעבירה נזדמנו לפונדק אחד. במקרה האדם צריך לבחור אם לקיים את המצווה, חרף העבירה, או שעליו לבחור להימנע מהאיסור, למרות שלא תהיה לו אפשרות לקיים את המצווה. אבל המקרה של ייבום הוא שונה: שם ישנה הגדרה כללית של התורה: אשת אחיו אסורה לך, וכאשר אחיך נפטר ל"ע ללא בנים, מוטלת עליך מצווה לשאת אותה. אין כאן עשה ולא תעשה. יש כאן רק את הציווי של התורה. האיסור אינו קיים במקרה זה כלל, מפני שהוא חלק מהגדרת מצוות הייבום.

הגרש"ז מוכיח מהראשונים דבר דומה ביחס לטומאת כהן למת מצווה. אפשר לומר שלכהן אסור להיטמא למת, אך כאשר מוטל לפניו מת מצווה, חובת קבורת המת גוברת על האיסור. אך הגרש"ז אומר לא כך. הוא אומר שאיסור טומאת הכהנים כוללת מראש גם את החובה להיטמא להם במצבים מסוימים. מכיוון שהתורה אינה אוסרת את טומאת הכהנים ללא מודעות לצורך בקבורה, מראש כאשר התורה אסרה את טומאת הכהנים היא התייחסה לכך שעל הכהנים גם להיטמא למת כאשר מדובר בקרוביהם או מת מצווה.

הגרש"ז מציג נפקא מינה: לפי ראשונים רבים לא מוטל על הכהן לשכור אחרים שיקברו את מת המצווה, גם אם הוא יכול לעשות כך. מדוע? מפני שכעת הכהן מצווה לקבור את המת. אילו היה כאן איסור, הכהן היה צריך לחפש כיצד להימנע מן האיסור. אך מכיוון שחובת הקבורה היא היא המצווה המוטלת על הכהן כעת, ובהגדרה איסור הטומאה כולל קביעה לגבי מצבים בהם על הכהן להיטמא, איננו בעולם של עשה דוחה לא תעשה, אלא זו חלק מהגדרת מצוות הכהן: להיטמא למת מצווה.

הגרש"ז אומר שאותו הדבר נכון על פיקוח נפש בשבת. מדוע? מפני שבעולם בו אנו חיים, לא יתכן שכל עם ישראל ישמור את השבת. בהכרח נאלץ להפעיל צבא משטרה ובתי חולים. הקב"ה יודע שחילול השבת בכדי למנוע פיקוח נפש הוא הכרח המציאות, ולא יתכן אחרת. לכן היחס לפיקוח נפש בשבת אינו כאיסור שאנו מחפשים להימנע ממנו, ולצערנו איננו תמיד מצליחים. להיפך: אם הקב"ה ברא את המערכת באופן כזה שבהכרח נאלץ לחלל שבת בכדי למנוע פיקוח נפש, הרי שבהכרח דחה את השבת מפניה. כמו שבייבום ובמת מצווה אין עניין לחפש דרך להימנע מקיום המצווה המוטלת עלינו, כך לעניין פיקוח נפש, כאשר המצווה החשובה של הצלת נפשות מוטלת עלינו, איננו מחפשים דרכים להימנע ממצווה זו, אלא עלינו להשקיע ולהזדרז במצווה החשובה הזאת.

(לא נעמיק בכך כאן, אך חשוב לציין שהגרש"ז מוסיף לדברים נדבך נוסף: חז"ל מתירים לעבור על איסור דרבנן כאשר ישנו קוץ ברשות הרבים. כלומר, יש הבדל בין היחס של מפגע המאיים על ציבור ומפגע המאיים על אדם יחיד. פסקנו בדומה לכך בתשובת במראה הבזק).

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר