שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויקרא

חמדת השבת: בן עיר שהלך לכרך ומעט מענייני הפורים

לכבוד שמחת הפורים הקרבה נעסוק בנושא הלכתי שיתכן שנפוץ יותר השנה משנים רגילות.

נניח שאדם מתארח בשבת זכור הקרובה מחוץ לביתו. בין אם הוא ירושלמי המתארח במקום אחר, או אדם שמגיע מחוץ לירושלים ומתארח בעיר הקודש בשבת, תעלה השאלה: אם הוא יישאר אצל מארחיו אחרי השבת, האם ומתי תוטל עליו חובת קריאת מגילה?

נשאלנו גם על אנשים המבקשים לקיים את מצוות הפורים בביתם, בי"ד באדר, ולאחר מכן להגיע לבית הבת הגרה בירושלים, בכדי לעזור עם הנכדים. בדרך כלל הם נמנעים מלעשות את זה, אבל החתן מגויס וככל הנראה לא יהיה עם המשפחה. הם רוצים להתגייס לסייע לבת ולנכדים ולאפשר יותר שמחת פורים, אך אינם רוצים להתחייב במצוות הפורים שנית ללא צורך.

לא נוכל לספק מענה מוחלט לכל שאלה במסגרת מצומצמת זו. ניתן לעיין כאן לתשובת 'במראה הבזק' הנושקת לנושא.

כדרכנו, נעיין בעקרונות הסוגיה:

במשנה (מגילה ב, ג) נאמר שבן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר: אם עתיד לחזור למקומו – קורא כמקומו. ואם לאו – קורא עמהן.

נשים לב לכמה נקודות בניסוח המשנה:

א. "עתיד" – יש כאן דרישה הלכתית להכריע את ההלכה בהווה על סמך העתיד. יש מקום לדון אם הכוונה היא שהתכנית העתידית קובעת, או המציאות העתידית. כמובן שככל ואין פער ביניהם, אין כל שאלה. שאלה תעלה אם מתכננים דבר אחד אך משהו אחר מתרחש בפועל.

ב. "אם עתיד לחזור למקומו" – מתי? לדוגמא: ירושלמי המתארח בפתח תקווה בשבת ומחליט להישאר אצל מארחיו במוצאי שבת. בכוונתו לשוב הביתה ביום ראשון באמצע היום. לכאורה הוא "עתיד לחזור למקומו" – בירושלים, לפני זמן חובת המגילה במקומו. מפשט המשנה יצא שעליו לקרוא "כמקומו" – ירושלים. אך לכאורה במשך רוב פורים דפרזים הוא נמצא בפתח תקווה. האם אין לכך משמעות הלכתית?

רבא, בגמרא (מגילה דף יט ע"א) נותן מענה לשאלה הזאת, ואומר: "לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר". לכאורה כוונתו לענות בדיוק על השאלה שלנו: מתי הוא "עתיד לחזור למקומו"? אין די בכך שישוב למקומו לפני פורים דמוקפין. עליו לשוב למקומו לפני סוף ליל ארבעה עשר. מה מיוחד בסוף הלילה? הריטב"א (על אתר) מבאר שעיקר הקריאה היא ביום, ולכן הזמן בו חובת קריאת היום מתחילה הוא הזמן הקובע. אם יהיה בסוף הלילה במקום פרוז יתחייב שם בקריאה.

המגמא אומרת שהמקור של רבא הוא מהפסוק "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר פרק ט). מכאן לומדים שהגדרת "היהודים הפרזים" היא "היושבים בערי הפרזות", ולא בהכרח מקום מגוריהם הקבוע. הגמרא שואלת – ומה עם המוקף? ועונה: אם הפרוז בן יומו נקרא פרוז, סביר שהמוקף בן יומו נחשב מוקף.

רבא מתייחס רק ל"לילי ארבעה עשר". רבא אינו מתייחס ל"לילי חמישה עשר". דבר זה בא לידי ביטוי גם במקור הדברים: המקור מתייחס ל"פרזים היושבים בערי הפרזות", ואינו מתייחס למוקפים כלל. אך כאשר הגמרא אומרת שהדברים נכונים גם אודות המוקפים, ניתן לקרוא את האמירה הזאת בשני אופנים:

א.   "לילי ארבעה עשר" קובע בין לאנשי המוקפים ובין לאנשי הפרזים. כלומר: המקום בו אדם נמצא בליל ארבעה עשר קובע אם אדם חייב בפורים בי"ד או בט"ו. אם הוא נמצא במקום פרוז, הוא חייב בפורים באותו היום. אם הוא נמצא במקום מוקף, הוא חייב בפורים בט"ו. לא משנה היכן הוא יימצא בהמשך הפורים.

ב.   "לילי ארבעה עשר" קובע עבור ארבעה עשר; לילי חמישה עשר קובע עבור חמישה עשר. רבא הזכיר את ארבעה עשר כדוגמא, מתוך הנחה שמובן לנו מאליו שאם פרוז בן יומו הוא פרוז, אף מוקף בן יומו הוא מוקף, בחמישה עשר.

רש"י מבאר כאפשרות השנייה. מדבריו עולה ש-י"ד קובע את המעמד של האדם לעניין פורים דפרזים, ו-ט"ו קובע את המעמד של האדם לעניין פורים דמוקפין. ברם, מלשונו יש מקום לדייק שאם פרוז הלך לעיר לפני י"ד, אך מתכוון לצאת משם לפני עלות השחר של ט"ו, עליו לקרוא ב-י"ד. על פניו לכאורה ההיפך הוא גם נכון – ירושלמי שנמצא בירושלים ב-י"ד ויוצא ממנה לפני ט"ו בכל זאת יתחייב לפי מקום מגוריו. ברם, ישנם אחרונים החולקים על הבנה זו בדברי רש"י, ואומרים שעלות השחר של י"ד קובע על י"ד, עלות השחר של ט"ו קובע על ט"ו, וזהו. כלומר, בתוך שיטת רש"י עולות שתי אפשרויות:

1.  מקום המצאותו של אדם בעלות השחר של י"ד קובע את חובתו לגבי י"ד, מקום הימצאותו של אדם בט"ו קובע את חובתו לגבי ט"ו. יש אפשרות להתחייב בפורים פעמיים, אך אין אפשרות להיפטר מפורים לחלוטין.

2.  מקום המצאותו של אדם בעלות השחר של י"ד קובע את חובתו לגבי י"ד, מקום הימצאותו של אדם בט"ו קובע את חובתו לגבי ט"ו. המשמעות היא שיתכן ויהיה חייב באחד הימים, שניהם, או אף אחד מהם.

הרא"ש חולק על כך. הרא"ש סובר שיש לקרוא את הגמרא כפשוטה, ועלות השחר של י"ד קובע עבור שני הימים. מי שנמצא במקום פרוז באותה עת חייב בפורים ב-י"ד, מי שנמצא בירושלים באותה עת חייב בפורים ב-ט"ו, ללא תלות בשאלה היכן הוא נמצא ב-ט"ו.

שיטה מעניינת היא שיטת הראב"ד. הוא סובר שיש לקרוא את הגמרא כרא"ש, שהבוקר של י"ד קובע, בלבד. אך להלכה הוא סובר כאפשרות השנייה של רש"י. כלומר, במידה ואדם נמצא במקום מוקף בי"ד, הוא מוכרח להישאר שם בכדי לקרוא את המגילה ב-ט"ו. אך במידה והוא יצא מהעיר לפני ט"ו הוא לא יוכל לקיים את המצווה (בשונה מהרא"ש, האומר שיקרא את המגילה בכל מקום. במובן הזה הוא דומה יותר לאפשרות השנייה ברש"י, ממנו עולה שיתכן וייפטר מחיוב הקריאה בשני הימים).

למעשה: אמנם היו פוסקים שפסקו כרא"ש (אליה רבה וראשון לציון), רוב הפוסקים (פשט שולחן ערוך, גר"א משנה ברורה וחזון איש) פוסקים או לכל הפחות חוששים לשיטת רש"י השנייה. המשמעות היא שנכון להניח שעלות השחר של י"ד קובע לעניין י"ד ועלות השחר של ט"ו קובע לעניין ט"ו. ברם נציין מספר הערות משמעותיות:

א.   כאמור, השאלה היא מה האדם מתכנן לזמן זה. גם אם המציאות יוצאת אחרת אין לחשוש לכך.

ב.   במידה ואדם מתחייב פעמיים – חובתו ב-ט"ו היא לקרוא מגילה, ואינו חייב ביתר מצוות היום.

ג.   חובה זו היא מספק, על כן לא יקרא את המגילה לאחרים, ובמידה וקורא לעצמו לא יברך.

ד.   במידה ואדם מתחייב פעמיים – היו מהפוסקים (לדוגמא הרב צבי פסח פרנק) כתבו לחשוש לשיטת הראב"ד, ואם כך נכון שיישארו בירושלים וישמעו את המגילה שם, ולא ישובו הביתה וישמעו את המגילה מחוץ לירושלים (ובמקום צורך מותר לשוב הביתה, שכן יש כאן מספיק ספקות לתלות בהם – שמא אינו חייב במגילה כלל, וגם אם הוא חייב, שמא אין מניעה לצאת ידי חובתה בקריאה מחוץ לירושלים). 

השנה יש אנשים רבים שקשה להם לשמוח בפורים, הן מחמת הצרות של עם ישראל והן מחמת הצרות הפרטיות. מצד אחד, חלילה לנו להשכיח את צרות עם ישראל בשמחתנו. מאידך, עלינו לזכור שעיקר מטרת שמחת פורים היא לשמח את הסובבים אותנו, וכך נזכה למדרגת "לך כנוס את כל היהודים", ויחד נזכה לגאולה ולקיום מה שנאמר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", הכל כך חסרים לנו השנה. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר