שנת תשפ"ד| שבת פרשת בהעלותך

ארץ אגדה: שולחן הזהב של שלמה

בספר דברי הימים (א כח,יא-יט) מסופר שדויד הכין תכנית למקדש ולכליו ומסר אותה לשלמה:
"וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם... וּלְכָל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית ה':... וּמִשְׁקָל לִמְנֹרוֹת הַזָּהָב וְנֵרֹתֵיהֶם זָהָב בְּמִשְׁקַל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ... וְאֶת הַזָּהָב מִשְׁקָל לְשֻׁלְחֲנוֹת הַמַּעֲרֶכֶת לְשֻׁלְחַן וְשֻׁלְחָן... הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ד' עָלַי הִשְׂכִּיל...".
בתכנית יש כמה שולחנות וכמה מנורות. ובהמשך מסופר שכך אכן עשה שלמה: "וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול: וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול" (שם ב ד,ז-ח). אמנם בספר מלכים מוזכר לכאורה רק שולחן אחד: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ד' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב: וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב:" (שם א ז,מח-מט). ותמוה מדוע מוזכר שהיה רק שולחן זהב אחד. רד"ק הסביר: "וְאֶת הַשֻּׁלְחָן - שֵׁם כלל כמו 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר'...". כלומר, מצאנו בתנ"ך שליעקב אבינו היו הרבה שוורים וחמורים אך הוא מכנה אותם באופן כללי 'שׁוֹר וַחֲמוֹר' וכך גם כאן 'הַשֻּׁלְחָן' הוא שם כללי והכוונה לעשרה שולחנות. אך עדין קשה, מדוע ספר מלכים מפרט שנעשו עשר מנורות זהב, אך אינו נוהג כך לגבי שולחן הזהב ומסתפק בניסוח כללי.
כדי להתעמק בכך צריך להתבונן ביחס הכפול שיש בתנ"ך לגבי שולחן לחם הפנים. 

השולחן קודם למנורה
בדרך כלל השולחן מוזכר בתורה לפני המנורה, כך מצאנו בציווי על עשייתם וכן בציווי על הצבתם במשכן וכן במקומות רבים. כמו כן, בעת המסעות כיסו את השולחן בשלושה כסויים ולאחריו את המנורה בשני כיסויים בלבד (במדבר ד, ז-י), והדבר מראה לכאורה שהשולחן חשוב יותר מן המנורה. אולם בספר ויקרא בסמוך לפרשיית המקלל מצאנו שהזכירו בתחילה את המנורה ולאחריה את השולחן (ויקרא כד,א-יא):
"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר... עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ד' תָּמִיד: פ וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': ... וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ד' חָק עוֹלָם: ס וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל..."
המנורה מוזכרת כאן לפני השולחן. כמו כן, יש הפרדה גדולה ('פרשיה פתוחה') בין פרשיית המנורה לבין פרשיית השולחן, ואילו בין פרשית השולחן לבין פרשית המקלל יש הפרדה קטנה ('פרשיה סתומה'), והדבר מרמז לכאורה שפרשיית השולחן קשורה לפרשיית המקלל יותר מאשר היא קשורה לפרשיית המנורה, והדבר אומר דרשני. רש"י הביא שם את דברי חז"ל שקשרו בין המקלל לבין פרשיית השולחן, והסבירו שהמקלל לגלג על כך שמחליפים את לחם הפנים שעל השולחן רק מידי שבת ולא מידי יום.
נראה שיש להוסיף עומק לקשר זה שבין המקלל לבין השולחן, ולומר שהתורה רצתה להדגיש את מעלת המנורה ביחס לשולחן, ולכן היא הקדימה וציוותה כאן בשנית שהדלקת המנורה נעשית בכל יום, למרות שכבר ציוותה על כך בספר שמות בפרשת תצווה. וזאת כדי לנגד בין עבודת המנורה לבין עבודת השולחן שנצטווינו להחליף בו את הלחם רק פעם בשבוע ביום השבת. והתורה מרמזת שמי שהוא ישראלי גמור, והיינו שאביו ישראלי ואמו ישראלית, יצליח למצוא טעם מדוע מצאנו שעבודת השולחן פחותה ביחס לעבודת המנורה, שהרי עבודת השולחן נעשית רק בפעם בשבוע. ואילו מי שאינו ישראלי גמור, והיינו שאביו מצרי, ילגלג על הטעם הזה. ובענין זה נרחיב לקמן. 

תרגום יונתן בענין כלי המקדש
בתכנית של דויד ובתיאור הביצוע שלה על ידי שלמה בספר דברי הימים, המנורה מוזכרת לפני השולחן. ותמוה מדוע הם מוזכרים בסדר שכזה שנמצא בתורה פעם יחידה בסמוך לפרשיית המקלל, ואינם מוזכרים בסדר שהם מופיעים בדרך כלל בתורה כאשר השולחן קודם למנורה. ונראה שניתן לדלות הסבר לכך בדברי תרגום יונתן. בתרגום יונתן מובא שכלי המשכן מקבילים לדברים שקיימים בעולם. וז"ל יונתן בתרגום חוזר לעברית (שמות מ, ד-ו):
"וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן - בצד צפון משום שׁמִשׁם ניתן עושר, שׁמִשׁם נוזלים רסיסי מלקושים על עשׂבים להִתפרנס בהם תושבי העולם, וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ - שני מערכי לחם פנים שש ככרות במערכת כנגד שבטיו של יעקב, וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה - בצד דרום משום שׁמִשׁם שבילי השמש וירח... ושם גִנזי חכמה שמשולים לאורות, וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ - שבעה כנגד שִׁבעת הכוכבים שמשולים לצדיקים שמאירים לעולם בזכויותיהם: וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת - משום החכמים שעוסקים בתורה וריחם נודף כמו קטורת הסמים, וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן - בשביל הצדיקים שמחפים בזכויותיהם על עם בית ישׂראל: וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד - בשביל העשירים שמסדרים שולחן לִפני פִתחם ומפרנסים עניים ונִמחל להם עונותיהם כאילו מקריבים עולה על המִזבח:"
תרגום יונתן קושר בין העושר לבין שני כלי משכן שונים. בתחילה הוא קושר בין העושר לבין שולחן לחם הפנים, ומסביר שהשולחן הוא כנגד העושר וכנגד הפרנסה של תושבי כלל העולם, ושנים עשר ככרות הלחם שעליו הם כנגד שנים עשר השבטים. העושר שמיוחס שם לשולחן אינו מנומק בצדיקות או בעשיית חסד. ובהמשך קושר התרגום בין העושר לבין המזבח החיצון, ומסביר שהמזבח החיצון הוא כנגד עשירים שמסדרים שולחן לפני פתח ביתם עבור העניים, ובכך נמחלים לעשירים העוונות שלהם.
ובתיאור שאר הכלים מוסבר שהמנורה היא כנגד החכמה והיא כנגד הצדיקים שמגינים על כלל העולם בזכויותיהם. ומוסבר שמזבח הזהב הוא כנגד החכמים שעוסקים בתורה ומוסבר שריחם נודף כמו קטורת סמים ובכך הם מטיבים לעולם. וכן בהמשך מוסבר שמסך הפתח הוא כנגד צדיקים שזכויותיהם מגינות על עם ישראל.
מתרגום יונתן עולה שהשולחן הוא כנגד עשירות סתמית ללא מטרה של גמילות חסדים. ואמנם גם במרדף שכזה אחרי העושר יש ברכה לעולם, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה:
"וכמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב'. ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן... כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גֹּומֶא, היש קלות דעת חמורה מזו?!... כי סבת נחת אותו הכסיל מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצוה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות, ושיוקח מאותו כרם כמות של יין באחד הימים כדי לעשות צרי להציל אדם שלם שנשכו אפעה."
הרמב"ם מכנה בשם שוטה את העשיר שקיבץ ממון רב ובונה לעצמו ארמון. והרמב"ם מוצא צידוק בבניית הארמון הענק או נטיעת כרם גדול בכך שהם יועילו אי פעם לאדם חסיד או אדם 'שלם' שמתרחקים מהבלי העולם. ואמנם אין להכחיש שהיוזמה של העשיר סיפקה פרנסה לבנאים שבנו את בנין הפאר הזה. ובכסף שקיבלו הבנאים הם קנו מצרכים שונים וכדו', וכך הם הניעו את גלגלי המשק והביאו פרנסה לאנשים נוספים. הבנה זו שהמרדף אחרי העושר מספק פרנסה לעולם מרומזת בתרגום יונתן, שדימה את הפרנסה לכלל העולם בתור רסיסי 'מלקוש' שהוא הגשם האחרון, ומשמע שמכך שהעשירים שהם היזמים שמניעים את גלגלי המשק נמשלים ל'יורה' שהוא הגשם הראשון.
כאמור, תרגום יונתן לא מייחס לפעולות של מאמץ בהשגת עושר או במאמץ להשגת פרנסה תיאור של מעשי צדקות או של עשיית חסד, שכן הרדיפה אחר העושר או הרצון של האדם להתפרנס הם תכונות נפש בסיסיות. לעומת זאת מאמץ של אדם להתגבר על טבעו היא פעולה שאפשר לכנותה בתור צדיקות, כאמור בתורה "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז). ולכן מתוארים בהמשך סוגים שונים של צדיקים, יש כאלו שהתגברו על טבעם וזכויותיהם מגינות על העולם והם הצדיקים שנמשלים למנורה, ויש כאלו שהתגברו על טבעם וזכויותיהם מגינות דווקא על עם ישראל והם נמשלים למסך פתח המשכן. ויש את החכמים שאינם מנצלים את חכמתם כדי להעשיר אלא מנצלים אותה כדי לעמול בתורה והם נמשלים למזבח הקטורת בריח הטוב שלהם. ויש גם עשירים שמתאמצים להרבות את עושרם כדי לגמול חסד עם העניים, ובכך נמחלים להם עוונותיהם כמו קרבן עולה.
דברי התרגום שכלי המשכן מכוונים כנגד דמויות ותכונות אנושיות, פותחים שער להבנת היחס של דויד ושלמה אל השולחן ואל המנורה, וכדלקמן.

דויד ושלמה ויחסם למנורה והשולח
כאמור לעיל, בספר דברי הימים בתכנית המקדש שהכין דויד ובתיאור הביצוע שלה ע"י שלמה מזכירים את המנורה לפני השולחן. וצריך להבין, מדוע בחר דויד ללמוד מהקדמת המנורה לשולחן בסמוך לפרשית המקלל, והרי הקדמה זו היא יוצאת מהכלל.
ונראה שכדי לזכות להיות מגדולי התורה שמוסרים את התורה לדורות הבאים צריך אדם להשתדל מאוד למאוס בתאוות העושר. וכפי שהתפלל דויד בתהילים (קיט, לו-לז): "הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע: הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי:". וכעין מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן (תורה קלג):
"...כי כל העוה"ז כולו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים. אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה. אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, ע"כ חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העוה"ז, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה. והעוה"ז הקטן והמועט, מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו כנ"ל."
לאור הדברים האלו ניתן לומר ש'תאוות העשירות' עומדת כמו מטבע קטנה כנגד עינו של האדם ומונעת ממנו לראות את האור הגדול של תורה, וכדי לזכות לראות את האורות העצומים של התורה צריך האדם להילחם ב'תאוות העשירות'. 'שולחן הזהב' מסמל את תאוות העשירות וכדי לזכות לכתרה של תורה צריך להמעיט בחשיבות 'שולחן הזהב', ולפיכך הקדים את 'מנורת הזהב' שמסמלת את הצדיקים לפני 'שולחן הזהב' שמסמל את תאוות העשירות. התנגדות זו לשולחן הזהב שמסמל את העשירות מצאנו גם אצל כמה מגדולי ישראל, וכדלקמן. 

דברי הרמב"ם בענין שולחן לחם הפנים
במורה הנבוכים מבאר הרמב"ם את טעמם של המצוות ושל כלי המשכן, אך כותב (חלק ג פרק מה): "אבל השלחן והיות עליו הלחם תמיד לא אדע בו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום". והרדב"ז בספרו מצודת דוד תמה מדוע לא ביאר הרמב"ם שסיבת מצוות לחם הפנים היא מפני שמשם יוצא שפע מזון לעולם.
ואמנם ידוע שהרמב"ם זכה להיות גדול הפוסקים, ומכאן שהתאמץ כל העת למלא את כל לבו באהבת התורה, ולא להותיר בלבו אפילו שמץ מקום לתאוות העושר, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. ולפיכך הגיעו הדברים עד כדי כך שהרמב"ם 'לא הצליח' למצוא טעם במצוות שולחן לחם הפנים. ובכך נאמן הרמב"ם לדברים שכתב בצעירותו בהקדמתו לפירוש המשנה, שהעשיר שמתאמץ לבנות ארמון מפואר הוא שוטה (וראו עוד בהערת השוליים¹). 

דברי האר"י בענין שנים עשר ככרות לחם הפנים
בפיוט של האר"י לסעודת הבוקר בשבת הוא כתב: "יְגַלֵּי לָן טַעֲמֵי דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי", כלומר האר"י מבקש מהקב"ה שיגלה לו את הטעם שבמצוות שנים עשר הככרות של לחם הפנים שבשולחן הזהב. ואף כאן ניתן לומר על האר"י את ההסבר שהובא לעיל, שכדי להיות מגדולי מוסרי התורה צריך להתאמץ למלא את כל הלב באהבת התורה, ולא להותיר בלב אפילו שמץ מקום לתאוות העושר, עד כדי כך שלא יבינו לשם מה יש צורך בה. האר"י זכה להיות גדול מורי תורת הקבלה, ומכאן שהתאמץ כל העת למלא את כל לבו באהבת התורה, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. ולכן לבו של האר"י 'לא הצליח' למצוא טעם במצוות שנים עשר ככרות לחם הפנים, והאר"י התפלל שד' יגלה לו את הטעם שבמצווה זו.
אם נדייק בדברי האר"י ניתן לומר, שהוא מבין מדוע יש צורך בשולחן לחם הפנים שמסמל את 'תאוות העשירות', אלא שאינו מבין מדוע צריך שיהיו עליו 'שנים עשר ככרות לחם'. כלומר, האר"י מבין שה'שולחן' עצמו מסמל את 'תאוות עשירות', ולהבנתו היא נועדה לגויים כדי שירדפו אחר העושר ויפתחו את העולם. אך לכאורה 'שנים עשר ככרות הלחם' שעליו מסמלים שתאווה זו נועדה לכל אחד מבני שנים עשר שבטי ישראל. ודבר זה לא יכול היה לבו של האר"י לקבל. ולדעתו, כל אחד מבני ישראל צריך למלא את כל לבו באהבת התורה, ולא להותיר בה אפילו שמץ מקום לתאוות העשירות. 

למי התגלה הטעם שבשולחן לחם הפנים ובככרות שעליו
בתלמוד (סנהדרין קב, א) דנו במפגש שבו מינה אחיה השילוני את ירבעם למלך על עשרת השבטים, והסוגיה מתארת שאחיה השילוני וירבעם (שטרם חטא) חידשו תורה שעדין לא נשמעה ושאין בה דופי, והיא מוסיפה שכל טעמי התורה מגולים להם ושתלמידי החכמים דומים לפניהם כעשבי השדה.
בירבעם נמצא השורש של משיח בן יוסף², שידוע שתפקידו הוא הפיתוח הצד החומרי והגשמי של עם ישראל. כיוון שמשיח בן יוסף אחראי על הצלחת הצד הגשמי של עם ישראל, הוא יודע שצריך שיהיו בכל שנים עשר השבטים אנשים שירדפו אחרי העושר, שהרי בכך תגיע בסופו של דבר הפרנסה לכלל האנשים בישראל, וארץ ישראל תתבסס מבחינה חומרית. למשיח בן יוסף ולאחיה השילוני התגלו כל טעמי התורה ובכללם הטעם שבשולחן לחם הפנים ובשנים עשר ככרות הלחם שעליו. אך תלמידי החכמים שממלאים את כל לבם באהבת התורה, ולא נותנים לשמץ של תאוות העשירות להיכנס לליבם, 'לא זוכים' להבין את טעמה של מצווה זו. ולכן אחיה השילוני וירבעם, שהתגלו להם כל טעמי התורה, מתייחסים אליהם כמו לעשבי השדה.
אמנם גם לשיטת אחיה השילוני שהרדיפה אחר העושר נצרכת אצל כלל שבטי ישראל, היא אינה מעשה של 'צדיקות', וכדי לסמל זאת אין מחליפים את לחם הפנים מידי יום, אלא רק פעם בשבוע. דבר זה לא הצליח 'המקלל' להבין, בעיני 'המקלל' שלא היה ישראלי גמור ואביו היה גוי מצרי, הרדיפה אחר העושר היא מצווה. והוא הרגיש שהחלפת הלחם רק פעם בשבוע מביעה זלזול בגויים שמתייחסים לרדיפה אחר העושר כמו למצווה, ולכן הוא יצא וגידף.  

שולחן הזהב בספר מלכים
כפי שהתבאר לעיל, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה צריך להתייחס לתאוות העשירות כמו ל'שגעון' ולהבל', וכדי לרמז להבנה זו מיעטו דויד ושלמה בחשיבות השולחן שמסמל את תאוות העשירות, ולכן בספר דברי הימים בתכנית של דויד ובתיאור הביצוע של בידי שלמה מוזכרת המנורה לפני השולחן. אמנם בספר מלכים מתואר סדר עשיית הכלים כפי שנוצרו בפועל, שהוא סדר עשייתם שנמצא בתורה, שבו השולחן קודם למנורה. מסדר זה עלולים אנו לטעות שגם הרדיפה אחר העושר נחשבת למצווה, ולכן כדי למעט בחשיבות השולחן, הוזכר שם השולחן בלשון יחיד, למרות שנעשו עשרה שולחנות. אולם את עשיית עשרת המנורות הזכירו במפורש כדי להדגיש את חשיבות המנורה שמסמלת את הצדיקים.
__________________________ 
¹בהקדמתו לפירושו למשנה 'לא הצליח' הרמב"ם להבין גם מדוע יש צורך בנטיעת כרם גדול של יין, ומצא לכך צידוק בדיעבד שיתכן שישתמשו ביין זה כדי לעשות תרופה לאדם 'שלם' שנשכו נחש. ודבר זה מראה שכדי לזכות בכתר תורה התאמץ הרמב"ם למאוס גם ביין. ואכן הרמב"ם המשיך בדרך זו גם בספרו מורה הנבוכים וכתב (חלק ג פרק מו): "אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום, איך צוה להקריבו". ואמנם מצאנו שנחלקו חכמי ישראל האם שתיית מעט יין מומלצת לחכמים אך לדעת הרמב"ם מסקנת הירושלמי היא שעדיף גם לחכמי ישראל שלא ישתו כלל (ראו בפירוש קרבן העדה ירושלמי סנהדרין פ"ח על דברי רבי יונתן: "ישינים הן קימעא", שפירש שמעט שינה היא הכרחית אך לא שתיית יין, וז"ל: "שאינו הכרחי שיש מי שאינו שותה יין כלל ודעתו צלולה יותר"). הרמב"ם הכריע כמסקנת הירושלמי, וחינך עצמו למאוס כל כך בתאוות היין עד ש'לא הצליח' להבין מדוע קיימת מצוות ניסוך היין.
² "מירבעם יהיה משיח בן יוסף... (כמו שמובא בזוהר חדש סוף פרשת בלק)" (פרי צדיק פרשת ויחי). 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר