** הערות:
[1]
האחרונים העלו סיבות שונות לפטור כלים בעלי מאפיינים כאלו מטבילה. חלקן נוגעות לכל כלי מעין זה, וחלקן נוגעות רק למקרים מסוימים:
כלי המכיל ארבעים סאה:
בגמרא במסכת עבודה זרה (עה ע"ב) נאמר שרק "כלי סעודה" (או "כלי תשמיש") חייבים בטבילה, משום שאלו הכלים עליהם מדובר בפרשייה האמורה בתורה (הכלים שאותם הביאו בני ישראל מביזת מדין – במדבר פרק לא).
שו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי חלק ב סימן כב ד"ה והנה זכורני) כתב שכלי גדול המכיל ארבעים סאה פטור מטבילה משום שהוא חולק רשות לעצמו, ואינו נקרא "כלי". והשווה שם את הדבר לדין הנזכר בשלחן ערוך ורמ"א בהלכות שבת (או"ח ראש סימן שיד), ולנימוק שכתב עליו המגן אברהם שם (ס"ק א), שבכלי הגדול מארבעים סאה יש איסור בנייה וסתירה כי אינו נחשב כלי אלא אוהל.
כלי שאינו מיטלטל:
רעיון קרוב כתב ערוך השולחן (יו"ד סימן קכ סעיף לט), אך לא תלה את הדבר בנפח קיבולו של הכלי, אלא בכך שהוא לא מיטלטל. היינו כלי שמיוחד לו מקום לעצמו, ואינו מיטלטל ממקום למקום אינו נחשב כ"כלי סעודה". ראוי לציין שערוך השולחן עצמו הסתייע אמנם מדברי הגמרא לענין כלי המחזיק ארבעים סאה, אלא שלא תלה בהם את עצם הדין, אלא למד מהעיקרון שנאמר בגמרא לענין פטור כלים אלה מטבילה "שאינו מיטלטל מלא וריקן" (על סמך הדרך שבה נדרש דין זה בתורת כהנים מן הפסוק), שכלי שאינו מיטלטל אינו מוגדר "כלי" וממילא אינו בכלל "כלי סעודה".
סברא זו העלה גם הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה [מהד' תשנ"ט] חלק ב סימן סו אות ח) לענין מקרר, ש"מפני שהוא כלי העומד לנחת ואין רגילין כלל לטלטל אותו ממקום למקום, אינו נחשב לכלי סעודה".
הדרכי תשובה (סימן קכ ס"ק ה) הביא הן את דברי ערוך השולחן והן את דברי טוב טעם ודעת, ונראה מדבריו שלדעתו כשהכלי עומד בשני התנאים (היינו שמכיל ארבעים סאה ואינו מיטלטל בדרך כלל) סמך על סברתם לפטור את הכלי מטבילה, אך כשהכלי אינו מיטלטל אבל אינו גדול כל כך, שדינו לכאורה שנוי במחלוקת בין ערוך השולחן לטוב טעם ודעת, לא הכריע בין שתי הסברות.
כלי המחובר לקרקע:
רבים ממכשירי הגריל הגדולים מחוברים לקרקע: או מפני שהם מחוברים למערכת גז המחוברת למבנה, או מפני שיש להם גם מערכת חשמלית. עם זאת, צריך לשים לב שלא תמיד הם מיועדים להיות מחוברים לקרקע בדווקא (יש סוגים שאין להם מערכת חשמלית וניתן להפעילם על ידי בלון גז חיצוני).
במשנה בכלים (יא, ב) נאמר: "כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע". לצד זה נאמר במשנה (שם כ, ד): "אבוס לבהמה אף על פי שקבעה בכותל טמאה". בדברי הרמב"ם ור"ע מברטנורא על המשנה בפרק יא (ברמב"ם: "מפני שהן קבועין בקרקע", בר"ע מברטנורא: "וכל המחובר לקרקע...") אפשר להבין בטעות שכל כלי המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה, אבל דקדוק לשונם ולשון המשנה עצמה מורה שלא כך הדבר (הרמב"ם המשיך ופירש: "הואיל ועיקר עשייתן שיהיו מחוברין בקרקע, לכן אינן מקבלין טומאה אפילו לפני קביעתן", ואמנם לשון זו עדיין מאפשרת לפרש שלאחר קביעתן בקרקע בכל מקרה לא יקבלו טומאה, אלא שאף אם נפרש כך - רק בעודן מחוברים לא יקבלו טומאה. ר"ע מברטנורא קיצר, אך גם הוא פירש את הלשון "שנעשו לקרקע" - להשתמש בקרקע" ומשמע שרק משום שנעשו לשימוש כזה מועיל האמור בהמשך דבריו "כל המחובר לקרקע..."). ואכן מדבריהם בפרק כ ברור שרק כלי שנעשה מלכתחילה לשימוש שבמחובר לקרקע (או שנעשה מתחילתו במחובר לקרקע) אינו מקבל טומאה, וזהו החילוק בין המשניות (וראו גם פירוש הרמב"ם שם טו, ב). וכבר עמד על כך התוספות יום טוב (בפרק יא). וכך ברור גם מלשון הר"ש והרא"ש (שם). כך גם נראה מפסיקת הרמב"ם (הלכות כלים ט, א; יא, כד).
לאור דברים אלו כתב השב יעקב (חלק א סימן לא) שכלי שיועד מראש לחיבור לקרקע אינו מקבל טומאה, וקל וחומר שאין צריך לטבול אותו מטומאת עכו"ם. גם את דבריו הביא הדרכי תשובה (שם סימן קכ סק"ה) בתוספת אחרונים נוספים שסמכו על דבריו (אף בשו"ת טוב טעם ודעת הנ"ל הזכיר את דבריו, אלא שלא הכריע אם לסמוך עליהם, וכתב "ואין פנאי לעמוד על דבריו").
החלקת יעקב (במהד' תשי"א חלק א סימן קכו אות ד; במהדו' תשנ"ב יו"ד סימן מא אות ג) פטר לפי זה כלי חשמל מטבילה, משום שייעודו הוא להיות מחובר לקרקע. והוא הדין לפי זה בנדון דידן.
גמרו ביד ישראל:
בשיח נחום (יו"ד סימן מט אות ה) חידש הרב רבינוביץ שמכשיר חשמלי פטור מטבילה משום שגמר עשייתו בידי ישראל. לדעתו יש לראות את חיבור המכשיר לחשמל כגמר עשייתו, משום שלולא חשמל כלל לא ניתן להשתמש בכלי.

[2]
בקצרה נציין שהסיבות שפורטו לעיל כלל אינן פשוטות. חלקן קשות, חלקן מחודשות מאוד וללא מקור מבוסס דיו, וכולן שנויות במחלוקות גדולות. כיוון שלדעת רוב הפוסקים חיוב טבילת כלים חדשים הוא מדאורייתא, אין ללכת אחרי סברות אלו לכתחילה.
נבאר ונפרט את הדברים בארוכה. נתחיל בהתייחסות לסברות שנאמרו בהערה הקודמת:
א-ב. כלי המחזיק ארבעים סאה או שאינו מיטלטל:
מצד עצמה, אין בעובדה שהכלי מחזיק ארבעים סאה כדי לפטרו מטבילה, שהרי כלי מתכות מקבלים טומאה גם כאשר הם גדולים יותר מארבעים סאה (בניגוד לכלי עץ או שק), כפי שהעיר הבינת אדם (שער איסור והיתר סימן סו אות פה). סברתו של הטוב טעם ודעת מושתתת על כך שחפץ זה אינו נקרא "כלי". כנראה שהבין שגם דבר המקבל טומאה אינו חייב בטבילה כאשר קונהו מעכו"ם אם הוא אינו נקרא כלי. הקושי בסברא זו הוא שגם דיני טומאה בתורה נאמרו על כלים, ואם כן מניין לנו לחלק ולומר שלענין אחד נקרא כלי ולענין אחר לא?
ערוך השולחן גם הוא נקט כעין סברת הטוב טעם ודעת, כנ"ל, והוא אף ביקש לתמוך סברה זו בדרשת התורת כהנים, כנ"ל. אלא שדבריו צריכים לכאורה עיון גדול. לפי דרכו, אין החרגתם של כלים אלה מדיני טומאה וטהרה נעוצה בגזרת הכתוב המתייחסת לכך ישירות אלא מדרשת הכתוב "מכל כלי עץ", שמיעטה כלים כאלה מלהיחשב "כלי", להבנתו, וממילא גם מן ההגדרה "כלי סעודה". כך אין סברתו תלויה, לכאורה, במחלוקת שתובא להלן אם דיני טבילת כלים שבעניננו תלויים באלה שנאמרו בדיני טומאה וטהרה. אלא שלא זו בלבד שסברתו קשה כאמור לענין דברי הטוב טעם ודעת, שהרי כלי מתכות קרויים כלים לענין טומאה וטהרה גם כשהם גדולים ואינם מיטלטלים, ומניין לנו לומר שלעניננו לא ייחשבו כלים? אלא שגם גוף הנחתו שדרשת הפסוק משמעה (לפחות לענין כלי עץ שלגביהם נאמרה) שכלים גדולים אינם קרויים כלים תמוהה לכאורה, שהרי אדרבה, הדרשה "מכלי עץ – ולא כל כלי עץ" משמעה שגם מה שהתמעט בה "כלי" הוא, אלא שלא ב"כל כלי" נאמרו דיני טומאה וטהרה כי אם בחלק מן הכלים ("מכלי"), וכיצד אפוא נאמר שכלי שהתמעט מחמת דרשה זו אינו קרוי כלל "כלי"? (אפילו כשמדובר באמת לענין כלי עץ, וקל וחומר שלא נוכל לומר שכלים שאינם מעץ ולא התמעטו כלל בדרשה זו לא ייחשבו "כלי".)
בקושיה זו עמד החלקת יעקב (חלק ב סימן עה [במהדורה החדשה יו"ד סימן לז]) ואף הוכיח שאין לומר סברא זו משום שלדעת הרמב"ם מקור ההלכה שכלי מתכת מקבל טומאה גם כאשר הוא מכיל יותר מארבעים סאה הוא הפסוק שממנו לומדים על טבילת כלים: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר" (ראו רמב"ם הלכות כלים א, ט). היינו שאם חכמים פירשו את תחילת הפסוק כאומר שכל דבר – גם כלי הגדול מארבעים סאה – מקבל טומאה, ממילא גם סוף הפסוק המדבר על טבילת כלים ("וטהר") מתייחס לאותם הכלים.
טענת החלקת יעקב פורכת גם את האפשרות לומר שכלי שאינו מיטלטל אינו חייב בטבילה – כדברי ערוך השולחן והגרש"ז. הוכחתו אינה הוכחה מוחלטת, הן משום שהיא נסמכת על מדרש הפסוקים של חז"ל – תחום שדי סתום מעינינו (שמא אפשר לומר שחכמים פירשו לענין קבלת טומאה שמדובר בכל דבר, אך לענין טבילת כלים הבינו שצריך דווקא "כלי סעודה" המיטלטל), והן משום שמקורו של הרמב"ם אינו ברור דיו, ולא ודאי שהרמב"ם התכוון לצטט מדרש (ראו כסף משנה על הרמב"ם שם; ספרי מטות פסקה קנח; ספרי זוטא לא, כג; וסדרי טהרות ראש פרק יד. אלא שאף אם אין זו כוונת הרמב"ם, עדיין יש מקום לעיקר טענתו של החלקת יעקב, שסוף כל סוף פסוק זה מדבר בכל כלי מתכת, ודבר ברור הוא שהן לענין 'הגעלת כלים' הנלמדת ממנו [ושוודאי נצרכת בכל כלי המשמש לאכילה, גם אם אינו קרוי 'כלי' כלל] והן לענין טומאה וטהרה שנכללת בו לפי פשוטו של מקרא – אין חילוק בין כלי מתכת גדול לקטן, ומניין לנו לומר שלגבי טבילת כלים הנלקחים מהגוי, הנדרשת מפסוק זה, יהיה חילוק ביניהם, וזאת ללא כל מקור לחילוק כזה פרט לחילוק שלגבי טומאה וטהרה של כלי עץ שכלל אינם חייבים בטבילה זו?).
ובכל אופן, גם אם לא נכריח כדברי החלקת יעקב, יש להעיר נקודה נוספת על סברת ערוך השולחן: אף אם נקבל את הנחתו שכלים גדולים אינם קרויים "כלים", וממילא אינם נכללים בלשון "כלי סעודה", מכל מקום מצד מקור הדין מסתבר הפוך: הגמרא לומדת שרק כלי סעודה חייבים בטבילה, לא מכוח לימוד מיוחד אלא מכוח מעשה שהיה בכלי מדיין. במעשה זה דובר על כל כלי שצריך הגעלה – מצד בליעת איסור – לא משנה מה גודלו או האם הוא מיטלטל. "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש", לצורך הגעלה, "וטהר", מטומאת עכו"ם על ידי הטבלה. היינו כל דבר המשמש למאכל ועשוי ממתכת צריך טבילה. הנגזרת של הכלל הזה מנוסחת בגמרא כ"כלי סעודה", אך האם ניתן "לדרוש" ביטוי זה? הרי בפשטות הכוונה היא לכל דבר (ממתכת) המשמש להכנה או לאכילה שך המאכל (ראו חידושי חתם סופר על יו"ד קכ, ה ס"ק ו, שהעלה טענה זו בהקשר דומה).
עוד יש לציין שרבים מהפוסקים התעסקו בשאלה אם צריך לטבול חביות יין או יורות גדולות, ולא פטרו אותן מטבילה מהסברא הנ"ל. חלקם אף דיברו במקרים שבהם היורות מחוברות לקרקע, שוודאי אינן מיטלטלות, ואף על פי כן דרשו לכתחילה להטבילן, או שפטרו אותן מסיבה אחרת (ראו לדוגמא בינת אדם שם; כנסת הגדולה יו"ד סימן קכ הגהות בית יוסף אות יח; בן איש חי שנה ב מטות אות יא).
לסיכום: עיקר הקושי בשיטה הזו הוא שמקור הדין המחייב טבילת כלי סעודה אינו יוצר הבחנה כזו. לזה יש להוסיף שרוב הפוסקים לא הזכירוה. על כן לא סמכנו על סברא זו בפני עצמה כדי לפטור את הכלי מטבילה, אלא רק בכפוף לאמור בהמשך התשובה.
כלי המחובר לקרקע:
השב יעקב משתית את דבריו על ההנחה שכלי שאינו מקבל טומאה אינו צריך טבילה. אך האחרונים נחלקו אם ניתן להקיש מהלכות טומאת כלים להלכות טבילת כלים שנקנו מגויים. היינו אם גדרי כלים בהלכות טומאה וטהרה זהים לגדרי כלים לענין טבילת כלים.
מקורות תנאיים ותלמודיים:
הטעם לחיוב טבילת כלים אינו מופיע בבבלי. ייתכן שמבחינת חלק מהראשונים היה מדובר בטעם נעלם, ולכן סתמו וכתבו שזו "גזרת הכתוב" (ראו לדוגמא: רש"י עבודה זרה עה ע"ב ד"ה זוזא; רא"ש עבודה זרה ה, לו). לעומת זאת, בירושלמי ניתן טעם לטבילה (עבודה זרה ה, טו): "לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל". טעם זה הביאו חלק נכבד מהראשונים (ראו לדוגמא: רמב"ן עבודה זרה שם ד"ה מדקתני; רשב"א שם ד"ה הא דקתני; מאירי שם סוף ד"ה המשנה, תחילת ד"ה אמר המאירי הלוקח וד"ה טבילה זו; ריטב"א שם ד"ה גמרא תנא ועיינו שם עוד בד"ה כלי סעודה; נימוקי יוסף בשיטת הקדמונים שם ד"ה ומטבילן; ספר המנהיג הלכות פסח אות ה ד"ה והלכות הגעלת כלים; אור זרוע חלק ב סימן רנו סוף ד"ה נפי ופטילי; אורחות חיים הלכות טהרת הכלים והגעלה עמ' 151 ד"ה כל מקום; איסור והיתר הארוך שער נח אות עו ואות קו) והרבה אחרונים בעקבותיהם (יש להעיר שגם כמה מהראשונים הללו השתמשו במונח "גזרת הכתוב" בענינה של טבילה זו בבואם לבאר פרטי דינים מסוימים שבהם נבדלת טבילה זו מטבילה לטומאה, ובביטויים קרובים בהקשר שבו נקט רש"י "גזרת הכתוב". אפשר אפוא שאף רש"י יודה לטעמן של הירושלמי, ולשונו הנ"ל אינה באה אלא לענין ההקשר שבו נאמרה, כשלילה וניגוד להגעלה שהיא מחמת בליעת איסור).
לאור טעם זה, כלל לא הכרחי לומר שרק כלי המקבל טומאה חייב בטבילת כלים, משום שטבילת הכלי אינה נובעת מטומאה שקיבל, אלא כעין "גירות", כלשון רבינו שמחה ב"ר שמואל (המובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן סג), שכתב לאחר הבאת טעם הירושלמי: "מדמה אותו לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה" (ראו גם ריטב"א שם ד"ה הוא אמינא. והשווה לדברי הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות יז, ה) שכתב: "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן הגוים ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה... וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גוים".
דוגמא קיצונית להבנה כזו ניתן לראות בירושלמי (שם), שהרי לפי רוב מפרשיו, הירושלמי חִיֵיב טבילה בלקיחת כלי שאינו גמור (כפירוש הפני משה שם וכפי שהרחיב החתם סופר בשו"ת יו"ד סימן קיד ד"ה וז"ל הירושלמי; טל תורה על הירושלמי שם; עלי תמר שם ד"ה ומעתה אבאר) או אולי אפילו כאשר יצר כלי מכסף גולמי (כפירוש הפני משה וטל תורה; לפירושו בפשטות יחלוק הבבלי על הירושלמי, משום שאין זה כלי סעודה [ועוד עיינו פרי חדש יו"ד סימן קכ ס"ק לג], אך על כל פנים אין הכרח שהם נחלקו ביסוד הדבר הנוגע לעניננו). אכן, יש שפירשו אחרת את הירושלמי, ולדידם אין הדבר נוגע לנידון שלנו (ראו פירוש הרידב"ז שם).
מנגד, מפשטות דברי הספרי (ראו פרשת מטות פסקה קנח) נראה שדווקא כלים המקבלים טומאה חייבים בטבילה [אמנם ניתן לתרץ שהדברים בתחילת הדרשה אמורים רק ביחס לחובת הזאת מי חטאת, אך מהמשך הדרשה אינו משמע כך, עיינו שם]. ראו גם גידולי טהרה (בתשובות, סימן יז); והשווה לתרגום המיוחס ליונתן במדבר לא, כב (אכן יש להעיר שלשון תרגום זה מורה לכאורה על מיעוט "פשוטי כלי מתכות" גם כן, מה שוודאי אינו כהלכה ואף אינו תואם להלכות טומאה וטהרה [אם כי לכיוון ההפוך – לקולא], שהרי 'פשוטי כלי מתכות' מקבלים טומאה ורק בכלי עץ יש חילוק בין 'פשוטין' ל'מקבלין' [ואולי הפוסקים הפוטרים מטבילה כלי מתכות המכילים ארבעים סאה, כנ"ל, היו יכולים להסתייע מכאן, שהרי גם כאן יש מגמה להחיל על טבילת כלי מתכות את הסייגים המצויים בכלי עץ לענין טומאה וטהרה. אלא שלמעשה כאמור אין חולק שפשוטי כלי מתכות טעונים גם הם טבילה).
שיטות הראשונים:
מרוב הראשונים נראה שגדרי טומאה וטהרה אינם מקבילים בהכרח לגדרי הכלים החייבים בטבילה. יתרה מכך, לדעתנו מוכרע שגם על פי ההלכה ייתכן כלי שאינו מקבל טומאה אבל חייב טבילה. נציין את המקורות ואת הדיון סביבם:
1. ההגהות אשרי (עבודה זרה ה, לה) כתב שצריך לטבול כיסוי מתכת של קדרה. דבריו הובאו בבית יוסף ופסקם הרמ"א (יו"ד קכ, ה). הסיבה לכך היא מפני שזיעת המאכל נוגעת במכסה, ועל כן הוא צריך טבילה כמו כל כלי סעודה (פרי חדש שם ס"ק טו, וביאור הגר"א שם ס"ק טו). זאת למרות שסתם כיסוי אינו מקבל טומאה משום שאין לו שם כלי בפני עצמו (ראו משנה כלים יד, ג, ורמב"ם הלכות כלים ט, ו). מכאן הביא הגידולי טהרה (שם) ראיה שגם כלי שאינו מקבל טומאה יוכל להיות מחויב בטבילת כלים, ונדמה שזו ראיה חזקה.
2. נפסק להלכה שכלי "קוניא" – כלי חרס המצופה בעופרת – חייב בטבילה (לפחות כאשר הוא מצופה מכל צדדיו, ראו בעבודה זרה עה ע"ב ובפסיקת השלחן ערוך יו"ד קכ, א). למרות חיוב הטבילה, כאשר כלי כזה נקנה מגוי פסק הרמב"ם (הלכות כלים ד, ד) שכלים כאלו אינם מקבלים טומאה (אמנם הראב"ד בהשגה שם פסק שהם כן מקבלים טומאה). ראיה זו מדברי הרמב"ם הביא גם הגידולי טהרה (שם, בתשובות סימן יז).
אכן ניתן לדחות ראיה זו על פי דברי המבי"ט (קרית ספר, הלכות מאכלות אסורות פרק יז), שכתב שחיוב הטבילה בכלי קוניא הוא מדרבנן (דבריו הובאו בכנסת הגדולה יו"ד סימן קכ הגהות בית יוסף אות לג, ומשם בדרכי תשובה שם ס"ק טז; וכך נראה גם מלשון המרדכי עבודה זרהסימן תתנט). לפי זה ניתן לומר שחכמים החמירו על כלי קוניא משום שהם דומים לכלי מתכת, אף על פי שאינם מקבלים טומאה (ואולי אפילו מדרבנן. השווה לדברי רבנו תם [ספר הישר חלק התשובות סימן סג אות ז; תוספות ר"י מפאריש עבודה זרה שם בשם ר"י בשם רבנו תם, וראו עוד בקצרה בתוספות שבת טז ע"ב ד"ה רב אשי] בענין כלי זכוכית שטומאתן, אף מדרבנן, אינה כשל כלי מתכות, ואילו לענין טבילת כלים הנלקחים מן הגוי עשאום ככלי מתכות). אך עדיין מסתבר לומר דרבנן – כעין דאורייתא תקון (נראה שזו גם הייתה דעת הגר"א ביו"ד סימן קכ ס"ק טז וס"ק יט, וראו בסמוך דיון בשיטתו).
3. בשאלה אם קיים בטבילת כלים דין "הכל הולך אחר המעמיד" (היינו שחומר הכלי לענין טומאה וטהרה נקבע לפי החומר של הדבר המעמיד את הכלי, ראו שבת טו ע"ב, נט ע"ב–ס ע"א), ישנה מחלוקת ראשונים המונה שלוש שיטות: א. שיטת האור זרוע (פסקי עבודה זרה סימן רצא): "מיהו יש לומר שיש חילוק בין טבילה לטומאה, דאע"ג דלענין טומאה אזלינן בתר מעמיד לענין טבילה אזלינן אחר כלי במה שהוא משתמש". נראה שכוונתו שלענין טבילת כלים הקובע הוא החומר של הכלי באזור שבו האוכל נוגע. כך כתב גם הסמ"ק (מצווה קצט, כפי שפירשו הבית יוסף במסקנתו ביו"ד סימן קכ אות ז); ב. שיטת מהר"ם (שו"ת מהר"ם דפוס פראג סימן תרכא, ומובא גם במרדכי עבודה זרה רמז תתנט): אין חילוק בין טבילה לטומאה, אלא בשניהם הולכים אחרי המעמיד (יש להעיר שמהר"ם מוכיח שאין חילוק בין טבילה לטומאה מהגמרא בשבת טו ע"ב; אך הגמרא שם מדברת על טבילת טהרה מטומאה ולא על טבילת כלים שנקנו מנכרי); ג. שיטת המרדכי (שם) היא שיטת ביניים. לדעתו גם בטבילת כלים הולכים אחרי החומר המעמיד, אך רק אם האוכל נוגע בחומר זה במהלך השימוש בכלי.
התוספות (עבודה זרה עה ע"ב ד"ה והלכתא) והרא"ש (שם סימן לה) נקטו גם הם שיש הבדל בין גדרי טומאה וטהרה לטבילת כלים, אך לשונם יכולה להתפרש לשני כיוונים: או כמרדכי או כאור זרוע.
פסיקת ההלכה: הבית יוסף (שם אות ז) פסק שיש לחשוש לשיטת מהר"ם ולטבול בלי ברכה. אמנם בשלחן ערוך (שם, ו-ז) בפשטות פסק כתוספות והרא"ש (ונושאי הכלים עמדו על הסתירה), ונחלקו האחרונים אם פסק שיש ללכת רק אחרי החומר שבו משתמשים, כשיטת האור זרוע, או שייחס משמעות גם לענין החומר המעמיד את הכלי, כשיטת המרדכי (ראו פרי חדש ס"ק טז ופרי תואר ס"ק י, שסברו שהולכים רק אחרי מקום ההשתמשות, ומהט"ז שם ס"ק ט נראה שגם הוא סובר שלדעת השלחן ערוך להלכה אין משמעות למעמיד, אלא שהוא עצמו חלק על זה; ולעומתם נראה שהש"ך ס"ק יג לא סבר כך והעמיד את דברי השלחן ערוך דווקא באופן שהכלי העשוי מחומר החייב טבילה עומד בפני עצמו וחיבורו לחומר שאינו חייב טבילה אינו בגדר 'מעמיד'. וראו עוד בגר"א ס"ק יט).
נמצא אפוא שלדעת רוב הראשונים יש חילוק בין טבילת כלים לגדרי טומאה וטהרה בנוגע לדין מעמיד (יש להעיר שגם מהר"ם, שהשווה בין טבילה לטומאה לא בהכרח השווה את שני התחומים לכל ענין, שהרי זו לשונו: "אלמא מדמי' טבילה לטומאה לענין הלך אחר המעמיד". מהר"ם לא אמר שיש הכרח לדמות דיני טבילת כלים לדיני טומאה וטהרה בכל דבר, אלא שיש לדמות את הלכות טבילה להלכות טומאה לענין הלך אחר המעמיד (וממילא נדמה הלכות טבילת כלים לטבילה מטהרות, ועיינו ציץ אליעזר חלק ח סימן כו אות א). ויש לדון אם הדבר מצביע על עיקרון מנחה או שמא מדובר רק על יוצא מן הכלל.
לפי המרדכי (ולפי הנ"ל כך נקטו הש"ך והגר"א) ניתן להבין שמדובר בדין מיוחד שאינו מעיד על הכלל. היינו משום שהכלים החייבים בטבילה הם רק כלי סעודה העשויים ממתכת, על כן רק אם המתכת מעמידה את הכלי (ולכן הכלי נקרא על שמה) והיא גם משמשת בעצמה לסעודה (ולכן הכלי נחשב ככלי סעודה ממתכת) – הכלי חייב בטבילה (ובמנחת אשר חלק ג סימן נח פסק כמרדכי והסבירו כדברינו).
אך לפי האור זרוע והסמ"ק הנ"ל (והפרי חדש והפרי תואר הנ"ל בעקבותיהם), כיוון שבענין כלי סעודה הולכים רק אחרי מקום ההשתמשות, נמצא שיש חילוק גמור בין הלכות טומאה וטהרה לבין הלכות טבילת כלים, ועל כן לכאורה אין סברא לומר שמדובר בדין יוצא דופן, שהרי מדין זה נגזר שכלי מתכת שהועמד בחומר שאינו מקבל טומאה – יהיה חייב בטבילה, אף שהוא כלל לא מקבל טומאה.
ובביאור הגר"א (ס"ק טו-יט) נראה שביקש לדמות טבילת כלים להלכות טומאת כלים באופן מוחלט, אך החריג מכלל זה עיקרון אחד: בטבילת כלים יש ללכת אחרי החומר הנוגע באוכל בזמן השימוש (אם הוא העיקרי או שאי אפשר להשתמש בכלי בלעדיו). לדעתו, מכאן נובע חיוב הטבילה בכלי קוניא ובכיסויי כלים, אף שאינם מקבלים טומאה. ממכלול הדברים נראה שהגר"א דווקא לא סבר שרק כלי המקבל טומאה חייב בטבילה, אלא סבר שכאשר אנו בוחנים את השאלה מהו החומר המרכזי שממנו עשוי הכלי, יש לדון לפי ההלכות הרגילות של טומאת כלים, תוך התייחסות גם לסוג החומר שבו האוכל נוגע בזמן השימוש.
4. בסוגיית הגמרא (עבודה זרה שם) נאמר: "רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים, סבר להטבילה, א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה". רש"י על אתר פירש שמנא דמרדא הוא כלי העשוי מ"אדמה וצפיעי בקר מעורבין". גם כלים העשויים מאדמה וגם כלים העשויים מגללי בקר אינם מקבלים טומאה (ראו רמב"ם הלכות כלים א, ו). למרות זאת הייתה סברה שהכלי חייב בטבילה; ולכאורה אף למסקנת הגמרא הסיבה היחידה שבגינה הכלי פטור היא בגלל דין מיוחד הקיים בטבילת כלים (שרק כלי מתכות חייבים בטבילה). אבל אין הסיבה משום שהם כלל לא מקבלים טומאה.
אין בדבר ראיה ניצחת, משום שניתן לתרץ שהגמרא ציינה רק סיבה אחת לפטור כלי זה מטבילה. אך פשטות הסוגיה כפי שציינו. אכן בשאילתות (שאילתא קלז) הגרסה היא "מנא דפחרא", ופירושו כלי חרס, שמקבל טומאה (מתוכו). אך על כל פנים, משיטת רש"י נראה שגם כלי שאינו מקבל טומאה צריך טבילה (אך ראו את הסברו של הנצי"ב בהעמק שאלה (שם אות יג) בדברי רש"י (על פי המשנה בכלים יא, ד), שעל פיו אין ראיה. לעומת זה, בשאילתות במהדורת ר"ש מירסקי (שם זו שאילתא קנה) ציין המהדיר לכמה כתבי יד שגרסתם גם בשאילתות "דמרדא" או גרסאות דומות: 'מדרא' או 'מדדא', שנראה שענינן אחד, ואולי השתבשו זו מזו [ואולי 'מרדא' הוא שיבוש של 'מדרא', ראו ערוך השלם (קאהוט) ערך מדר (השלישי) וערך מרדה (השלישי) ובדקדוקי סופרים לעבודה זרה שם הביא כמה גרסאות בגמרא ובהן 'מדדא' כגרסה זו שבשאילתות. ובנימוקי יוסף שם (בשיטת הקדמונים) גרס "מנא דמרמרא", ובאור זרוע פסקי עבודה זרה סימן רפח גרס "מדרא" כנ"ל, ושניהם פירשו כרש"י, ובפסקי הרי"ד לעבודה זרה שם יש כמה גרסאות בכתבי היד השונים וגם הוא פירש כרש"י. ובערוך השלם ערך מרדה הנ"ל נראה שהניח שהשאלתות גרס כגרסה שלפנינו ופירשה: חרס].
ומכל מקום גם לדרך זו, ספק אם אפשר לקשור את דיני טבילת כלים לדיני טומאה וטהרה, שהרי כלי חרס אמנם מקבלים טומאה אבל אין להם טהרה, ומסברא קשה לומר שציווי התורה, או תקנת חכמים, לטבול כלים ייאמר גם בכלים שבדיני טומאה אין משמעות לטבילתם ואין בה תועלת, ואף על פי כן יעמדו בזיקה לדיני טומאה וטהרה.
הסמ"ק (שם מצווה קצט) כותב שלטבילת כלים יש צורך בארבעים סאה מים גם אם מדובר במעיין (המטהר בכלשהו). יסוד דבריו מופיע כבר בדברי התוספות בעבודה זרה עה ע"ב, שכתבו שלמרות שמדאורייתא די ברביעית מים במקווה לטבילת כלים קטנים מטומאתם, לטבילה שבה אנו עוסקים צריך ארבעים סאה מדאורייתא. זאת משום שהגמרא אומרת שם במפורש שצריכים "מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה"; והתוספות מנמקים ש"טבילת כלי מדין חידוש הוא", ואין להשוותהּ לטבילה רגילה (וכן כתבו שם הרמב"ן והרשב"א בשמו והמאירי שגזרת הכתוב היא, אלא שפירשו גם פירוש אחר, שעל פיו אין זו אלא אסמכתא, ולכאורה משמע שלפירוש זה כל טבילת כלים אינה מן התורה אלא מדרבנן וקרא – אסמכתא בעלמא, ולא רק שיעור ארבים סאה. ועיינו להלן מענין זה). הטור (יו"ד סימן קכ) אמנם חולק על הסמ"ק, בטענה שלא חמורה טבילת כלים מטבילת טמאה, אך השלחן ערוך (שם, א) פסק כמותו. השב יעקב (שם, חלק א סימן לא ד"ה ואראה) הוכיח את יסודו (שכלי שנקנה מנכרי העשוי לחברו לקרקע אינו צריך טבילה) מדברי הטור הנ"ל. היינו שהסברא הפשוטה היא שאין להחמיר יותר מטבילת נידה. החתם סופר (חידושים על השלחן ערוך יו"ד סימן קכ ס"ק ו) דחה את הדברים. לדעתו הטור רק אמר שלא ייתכן שטבילת כלים צריכה גדרי מקווה שונים מנידה, מכיוון שהכול נלמד ממנה, אבל אין להוכיח משם להקל בטבילת כלי המיועד לשימוש במחובר לקרקע בגלל דיני טומאת כלים.
החתם סופר הוסיף שיש לדחות את ההשוואה גם משום שאף הטור אינו סובר שיש להשוות טבילה זו לטבילת כלים מטומאה לטהרה אלא להשוותה לטבילת נידה (עיינו בבית יוסף, בב"ח ובדרישה ופרישה שם), והשוואה דווקא לטבילת נידה (שאכן נסמכת על דרשת הגמרא "במי נדה") נוטה לסברא שאין כאן השוואה לדיני טומאה וטהרה אלא גזרת הכתוב גרידא (ואף שטבילה זו היא אכן מטומאה לטהרה, מכל מקום לו הייתה המגמה להשוות טבילת כלים לטבילת טהרה, היה הדין נותן להשוותה לטהרת כלים ולא לטהרת נידה), ועל כל פנים, עצם ההבדל בין טבילה זו לטהרת כלים שלא הושוותה לטבילה נידה היא סותרת את ההנחה שיש להשוות את חיוב הכלים בטבילה או פטורם ממנה לדיני טומאת כלים.
על כל פנים השלחן ערוך גם הוא פסק כסמ"ק. ואכן אין בדבר ראיה הכרחית לעניננו, כי ניתן לחלק בין אופן טהרת הכלי (או 'הכנסתו לקדושה', שלגביה תיבדל טבילה זו מטבילת טומאה) לבין גדרי קבלת טומאה וחיוב הטבילה (שלגביהם נאמר שיש להשוות את החיוב בטבילה זו לדיני טומאה), אך מכל מקום יש דוחק בדבר.
הכלל העולה מהאמור הוא שלרוב הדעות אין הקבלה מוחלטת בין דיני טבילת כלים לטומאת כלים. מידת אי-ההתאמה בין התחומים שנויה במחלוקת, אך יש רמזים רבים לכך שעל דרך הכלל אין להקביל בין התחומים, בייחוד ביחס לשאלה אם צריך שהכלי יהיה ראוי לקבל טומאה. זו כנראה הייתה הדעה היותר נפוצה בראשונים, ועל כל פני, כיוון שנפסקה ההלכה שכיסויי כלים חייבים בטבילה, נראה מוכח שאין לתלות את חיוב הטבילה בכך שהכלי מקבל טומאה.
ומן הכלל אל הפרט: בנוגע לכלי מחובר לקרקע – רבים חלקו על דברי השב יעקב מסיבה זו. ביניהם נמנה החתם סופר (הנ"ל, בחידושיו על השלחן ערוך), הגידולי טהרה (הנ"ל בשו"ת סימן יז), שו"ת יהודה יעלה (אסאד, חלק א יו"ד סימן רטז), שו"ת שבט סופר (יו"ד סימן סז), שו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן קיד אות ד). לדעתם רק לענין דין 'מעמיד' יש ראשונים שהשוו בין התחומים, אך לא לענין כל גדרי קבלת טומאה (ראו גם ציץ אליעזר שם, חלק ח סימן כו אות א).
מנגד, מדברי הבינת אדם (שם, שער איסור והיתר סימן סו) עולה שהוא קיבל את ההשוואה בין התחומים (אלא שנחלק בשאלה מתי מחובר אינו מקבל טומאה, כדלהלן). גם בדעת הגר"א (יו"ד סימן קכ ס"ק טז וס"ק יט) הבינו כך כמה אחרונים (חלקת יעקב חלק ג סימן קטו [במהדורה החדשה יו"ד סימן מו] בסוף התשובה; ציץ אליעזר חלק ח סימן כו אות א; ומנחת אשר חלק ג סימן נח אות א ד"ה וכך כתב). כמו כן כתב החלקת יעקב (שם): "כמדומה דהעולם סומכין על השב יעקב דדבר שאינו מקבל טומאה אף טבילה אינה צריך". אך דבריהם קשים לאור פסיקת ההלכה, ואין הדבר מוכרע בדעת הגר"א, כפי שהערנו לעיל.
לצד כל זה נראה לומר שייתכן שיש לפטור כלי המחובר לקרקע לא מפני שאינו מקבל טומאה אלא משום שאינו נקרא "כלי סעודה". סברא זו העלה הגידולי טהרה (שם בתשובות, סימן יז). לדעתו דבר שמשתמשים בו רק לאחר חיבורו לקרקע אינו "בכלל כלי תשמיש, דכל היכא דכתיב כלי היינו תלוש דווקא". סברא זו דומה במהותה לסברת הערוך השולחן – שכלי שאינו מיטלטל אינו בכלל כלי סעודה. אך נראה שהגידולי טהרה לא יסתפק בכך, אלא ידרוש שהכלי ייחשב כמחובר לקרקע מבחינת הלכות טומאה וטהרה, שאם לא כן נקרא עליו שם כלי.
מעבר לאמור, יש בעיות נוספות בהסתמכות על דברי השב יעקב בהקשר שלנו:
1. תלוש ולבסוף חיברו – מתי נחשב מחובר:
השב יעקב (שם, חלק א סימן לא ד"ה אבל וד"ה משא"כ) הבין שכל כלי שיוצרו ייעדו לחיבור לקרקע אינו מקבל טומאה והסכים עימו הגידולי טהרה (בתשובות סימן ג). אך רבים חולקים וסוברים שרק כלי המשמש את הקרקע (או את הבניין שעליה) אינו מקבל טומאה. כך כתב התפארת ישראל (כלים כ, ד, יכין אות נז), ונראה שזו גם כוונת הר"ע מברטנורא (במשנה שם). רעיון דומה כתב הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן קט, ראו ד"ה ודע שזה וד"ה א כלי שלגוף). לדעתו רק כלי שעיקר תשמישו עם הקרקע, היינו שהקרקע משמשת אותו ומסייעת לו ובלעדיה ייעודו אינו נגמר, אינו מקבל טומאה לאחר חיבורו לקרקע. נראה שדברי הנודע ביהודה והתפארת ישראל הולכים למקום אחד. לדעתם במקרים אחרים הכול הולך אחר הכלל "תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש" (וראו באגרות משה יו"ד חלק ב סימן צב שהתלבט בשאלה זו).
לאור דברים אלו, חיבור "מקרי" של המכשיר לרצפה או לצינור הגז הנמצא בקיר אינו מועיל. שכן ניתן לחבר את המכשיר לבלון גז בלי לחברו לקיר. גם בנוגע לחיבורו לחשמל יש מקום להסתפק, משום שעצם החיבור לקרקע לא מועיל לכלי, אלא החשמל הנמצא בה. הקרקע עצמה אינה מסייעת, והוא אינו משרת אותה בעומדו שם (ויש לעיין לענין זה גם בדברי הנודע ביהודה שם ד"ה ג גם).
בבינת אדם (שם) כתב אף יותר מזה. לדעתו לא די שהכלי ימלא את ייעודו רק מתוך החיבור לקרקע, אלא צריך שגמר מלאכתו "להיות כלי" תהיה לאחר החיבור לקרקע. לאור דבריו, ודאי שנדון דידן אינו נחשב כמחובר לקרקע (אלא אם נאמר כסברת השיח נחום, שגמר מלאכת מכשיר חשמלי הוא בחיבורו לחשמל, שזה חיבור לקרקע [אכן לסברתו אין צורך כלל בטעם של 'חיבור לקרקע' כדי לפטור מטבילה, שהרי הפטור מושתת על היות גמר המלאכה בידי ישראל, ורק אם החיבור לרשת החשמל ייעשה בידי גוי יהיה מקום לומר שמכל מקום פטור מטבילה מטעם 'מחובר לקרקע' גם לפי הבינת אדם]). אכן, רוב האחרונים לא כתבו כמותו.
2. כלי המחובר לקרקע רק על ידי כבל או צינור:
כאשר מדובר על כלי שאינו מחובר כולו לקרקע, אלא רק חוט החשמל או צינור הגז מחובר אליה, יש קושי בסברא לראות את הכלי כמחובר לקרקע בחיבור המגביל את קבלת הטומאה, שהרי לכלי עצמו בדרך כלל יש חופש תנועה באזור הנחתו, גם אם הוא מועט. אמנם דלת, נגר ומנעול נחשבים מחוברים לקרקע (כדברי המשנה בכלים יא, ב) למרות חופש התנועה המסוים שיש להם, אלא שאצל אלה עיקר הכלי מחובר לקרקע בצידו האחד מכל מקום, וחיבור זה הוא מהות תשמישו של הכלי. מה שאין כן מכשיר חשמלי, שגם אם נאמר שכשהוא מחובר לקרקע ממש לא יקבל טומאה, אף אם חיבור זה אינו מהותי אלא מקרי (כנ"ל), מכל מקום הדעת נותנת שלא נוכל לומר כן כשגוף המכשיר אינו מחובר לקרקע, שכן הסברה נותנת שכדי להחשיב דבר כמחובר לקרקע נצטרך לפחות אחד משני התנאים: או חיבור של עיקר הדבר לקרקע וקיבועו אליה או חיבור שאמנם הוא רק בקצהו האחד של הכלי, המאפשר לו עדיין ניידות, ואולי חיבור הכלי אף על ידי חלק טפל שלו, אבל החיבור עצמו הוא עיקר הכלי ולא דבר טפל, כיוון שהוא עיקר ייעודו של הכלי.
3. כלי המחובר לקרקע בצורה ארעית:
יש לדון אם חיבור ארעי לקרקע נחשב חיבור לענין קבלת טומאה. הגידולי טהרה כתב (בתשובתו הנ"ל, סימן ג ובהקשר אחר בסימן טו) שרק חיבור קבע נחשב חיבור. הסכים איתו המהר"ם שיק (שו"ת יו"ד סימן רד ד"ה ועכ"פ), וכתבו שאפילו חיבור על ידי ברגים (הנשלפים) אינו נחשב חיבור. ואמנם נראה שדין זה אינו מוסכם, אך בחיבור על ידי שקע חשמלי החיבור רופף עוד יותר. הוא גם ארעי במהותו: ניתן ומיועד לשלוף אותו בכל רגע והוא רק תחוב בפנים. אם כן, יש מקום גדול לומר שאין הכלי נחשב כמחובר.
אלא שיש מקום לומר שכיוון שללא חיבור זה אין הכלי ראוי לשימושו כלל, עדיף הוא, למרות חולשתו, מחיבור בברגים וכדומה. וכבר הוזכרו לעיל החיבורים של נגר ודלת ודומיהם, והלוא חיבור הדלת בציר אינו קבוע יותר מחיבור ברגים, וחיבור נגר המוזכר בחז"ל הוא על ידי קשירה גרידא, אלא ששימושם של הללו מחייב את חיבורם (ולסברות דלעיל שחיבור לקרקע מועיל באחד משני האופנים, או בדבר שנעשה מלכתחילה במחובר או בדבר ששימושו הוא דווקא כך, יש לומר מעתה שבאופן הראשון נצרך גם חיבור קבוע וחזק, ואילו בשני שחשיבות החיבור לגביו היא תולדת הצורך בו לשימוש הכלי – אין דינו תלוי בחוזק החיבור. אלא שעדיין אנו צריכים לדון כאמור לעיל בענינם של חיבור לגז או לחשמל, שבו אמנם החיבור עצמו הוא הכרחי, אבל אין לקרקע תפקיד מהותי בחיבור, שהרי אותה תועלת הייתה מופקת על ידי חיבור לבלון המנותק מהקרקע או לזרם חשמלי המופק מגנרטור או מצבר שאינו מחובר לה).
והשווה לדברי החזון איש (או"ח סימן נ אות ט ד"ה ובפתיחת) שכתב שחיבור לזרם החשמל נחשב לענין בונה או מכה בפטיש בשבת כתוקע (ואף החולקים עליו לענין שבת, לא כולם חלקו בהכרח על סברא זו עצמה, שכן ייתכן שחיבור הכרחי כזה אכן יש לו מעלה וחשיבות המקבילות לאלה של תוקע, אלא שלענין שבת תלוי החיוב בקביעות דווקא, או שאין לחייב בדבר שהדרך לפרקו ולחברו תדיר, מה שאין כן לעניננו, שהקביעות נצרכת רק כדי לראות את הכלי כטפל לקרקע, שאינה מקבלת טומאה, שזה תוכן הכלל שנאמר בטומאה, ש"מחובר לקרקע כקרקע", ולכן הוא תלוי בעשיית הכלי לשם שימוש במחובר וביכולת להשתמש בו רק כך, אף אם החיבור עצמו אינו חזק ואינו קבוע).
למעשה יש שסמכו על היתרו של השב יעקב ועל הסברא ללמוד ממנו לענין לכלי חשמל (חלקת יעקב חלק א סימן קכו וחלק ב סימן סא [בבמהדורה החדשה יו"ד סימן מג וסימן מא], כאשר אין לכלי שימוש נוסף גם בלי חיבורו לחשמל), אך רוב הפוסקים לא סמכו על סברא זו (או שצירפו אותה רק כסניף לסברות נוספות). ראו לדוגמא דעת הבאר משה (חלק ד סימן ק) שדחה את הדברים (ונראה מדבריו שזאת לא משום שדחה לגמרי את סברת השב יעקב, אלא משום שלא קיבל את ההנחה שחיבורו של הכלי לרשת החשמל, ההכרחי לשימושו, עושהו כמחובר לקרקע, ושמא מחמת אחת הסברות שנאמרו לעיל לחלק בין נידונו של השב יעקב לחיבור זה, ונפקא מינה במקום שחלק מסברות אלה אינו שייך), ודעת הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה [מהד' תשנ"ט] חלק ב סימן סו אות ד) שלא סמך על סברא זו בלבד, אלא רק צירפה כסניף להתיר שימוש בכלי חשמל אחרי פירוקו והרכבתו בשנית.
לסיכום: כאשר מדובר בחיבור פעוט לקרקע, של צינור או כבל, רוב הפוסקים לא סמכו על סברא זו לבד. כאשר מדובר בחיבור של הכלי עצמו – הגענו למחלוקת כפולה ורחבה: א. האם צריך שהכלי ישמש את הקרקע או יסתייע ממנה כדי שלא יקבל טומאה, או שדי בכך שהכלי מחובר לקרקע בפועל – לפחות אם לכך ייעדוֹ יוֹצרוֹ, וכל שכן אם בפועל גם אינו יכול למלא את ייעודו ללא חיבור זה (כיוון שהחיבור לרשת החשמל קבוע בקרקע, אף שאין לקרקע תפקיד מהותי לגביו); ב. האם כלי שאינו מקבל טומאה צריך טבילה.
גמרו ביד ישראל:
דברי הגר"נ רבינוביץ מחודשים מאוד, משום שחיבור הכלי לחשמל אינו מגדיר את הכלי ואינו גומר את מלאכתו, אלא רק מספק לו אנרגיה לפעולתו. הדבר דומה במידת מה להסקת תנור אפייה, שאינה גומרת את עשיית הכלי אלא מאפשרת את השימוש בו (אכן, ההסקה אינה פעולה הנעשית בגוף הכלי, בניגוד לחיבור כלי לחשמל, אך נראה שאין מספיק בחילוק זה כדי להבחין ביניהם למעשה). מסתבר לראות את החיבור לחשמל כדרך שימוש ולא כיצירת הכלי.
מעבר לכך, דבריו מבוססים על ההנחה שכלי שאינו מקבל טומאה אינו חייב בטבילה – הנחה ששנויה במחלוקת גדולה, כאמור לעיל. אלא שעל כך יש להשיב, אולי, שאף שתלה את הדברים שדיני גמר מלאכה האמורים לענין טומאה וטהרה, מכל מקום – אף אם אין נדון דידן שקול בכל פרטיו לדיני טומאה וטהרה, אף הטבילה שבנדון דידן תלויה בגמר מלאכת הכלי בידי גוי, שכן כלי שלא נגמרה מלאכתו אינו "כלי סעודה", ונמצא שאין כאן "לוקח כלי סעודה מן הגוי", אלא "עושה כלי (סעודה) מדבר הנלקח מן הגוי (ועיינו בלשון הלבוש סימן קכ סעיף יא, שתלה את חיוב הטבילה שם בש"כשנגמר הכלי עדיין היה של גוי").
ויש להוסיף: הרב רבינוביץ עצמו העיר שלכאורה חלק מהכלים החשמליים ראויים לשימוש מסוים גם ללא החיבור לחשמל, למשל קומקום חשמלי יכול לשמש גם כקנקן, אלא שהסביר כי שימוש כזה אינו מצוי ומי שישתמש כך בכלי כזה יהיה לחוכא ואיטלולא. לכאורה כוונתו, לאור הדימוי לדיני טומאה וטהרה, שגמר מלאכה צריך להימדד לפי השימוש שלו מיועד הכלי ולא לפי היותו ראוי לשימוש כלשהו. ברם אף אם נניח שלא כך, עדיין נוכל לומר שהגדרת הכלי ככלי סעודה, לפחות תהיה תלויה בשימוש שלו הוא נועד, שהרי כלי שאפשר להשתמש בו להכנת אוכל או לאכילה אך אינו מיועד לכך – אף שלענין דיני טומאה וטהרה כלי הוא, פטור מחיוב הטבילה של כלי הנלקח מן הגוי. ומעתה כיוון שהכלי שבנדוננו היה לראוי לשימוש כלי סעודה שהוא מיועד לו רק בידי ישראל – יש לפוטרו משום כך מן הטבילה.
ומכל מקום, עדיין שרירה וקיימת הערתנו הקודמת. ויש להעיר עוד שהדברים דומים למחלוקת הפוסקים בשאלה אם חיבור חשמלי נחשב בונה או מכה בפטיש לענין הלכות שבת או שהכלי נחשב בנוי ושלם וחיבורו לחשמל אינו אלא שימוש בו – עיינו חזון איש (או"ח נ, ט) ובהתכתבותו עם הגרש"ז אויערבאך (הובאו במנחת שלמה חלק א סימן יא, וכן חלק ב סימן כה); משפטי עוזיאל (חלק א אורח חיים סימן יג וחלק ג או"ח סימן לו אות ב); ציץ אליעזר (חלק ו סימן ו); מנחת יצחק (חלק ג סימן לח אות טו); אור לציון (חלק ב פרק מא – דינים שונים בעניני חשמל, אות א). ולעומתם, בדברי הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה שם ובמאורי אש פרק ב, ובהערות בסוף הספר); יביע אומר (חלק ט או"ח סימן קח אותיות קפה–קפו) ועוד (ובדברי כל הפוסקים שהזכירו איסורים אחרים לענין יצירת מעגל חשמלי, ומהם רק איסורים דרבנן, ולא דנו משום בונה.
לדעת הפוסקים הממאנים לראות את החיבור לחשמל כתיקון, וכל שכן שלא כבנייה ויצירה, של הכלי לענין שבת, קשה לקבל סברה כזו בנדוננו. לעומת זאת, לדעת המחמירים שם, ייתכן שיש מקום לסברא זו בנדונו של הרב רבינוביץ. אך אין הדבר הכרחי, שכן יש מקום לומר שהכלי הוא כלי גמור, החייב בטבילה, מצד השימושים האפשריים בו גם כשאינו מחובר לחשמל, ועדיין חיבורו נחשב מלאכה לענין שבת כיוון שהוא מכשירו לשימוש נוסף (אכן בנדוננו, בניגוד לנידון הקומקום החשמלי, ייתכן שללא החיבור לחשמל אין לכלי כל שימוש).
ומכל מקום, נראה כי הרוצה לסמוך על סברת הרב רבינוביץ לא יצטרך לחשוש לה גם לחומרה ולהימנע משימוש בכלי שגוי חיברו לחשמל (ולכאורה חיבור אינו דווקא הכנסת התקע לשקע, אלא הפעלת המכשיר, והוא הדין אם חלה תקלה ברשת החשמל בעת שהמכשיר מחובר ותוקנה על ידי גוי) שהרי עתה נגמרה מלאכת הכלי בידי גוי (ויצטרך לנתקו ולחברו שנית), שכן גמר מלאכה זה נעשה בידי גוי בעוד הכלי שייך ליהודי, ואין הוא "לוקח כלי סעודה מן הגוי". אף הפוסקים שחייבו כלי שתוקן בידי אומן גוי בטבילה, משום שאומן קונה בשבח כלי והרי הוא כאילו קונהו היהודי מן הגוי עתה, יש לומר שיודו שתיקון זה של חיבור לחשמל לא יזכה את האומן בשבח הכלי, כיוון שאף אם הלכתית הוא נחשב תיקון של הכלי ואף עיקר עשייתו, מכל מקום מבחינה ממונית אין לו ערך (גם אם תיקון רשת החשמל למשל זה דבר בעל ערך רב, מכל מקום שוויו של הכלי המסוים המחובר לחשמל אינו עולה במאומה עקב חיבורו זה), וברור גם שאין לאומן כל כוונה ורצון לזכות בחלק כלשהו בכלי בשל תיקונו זה (מה שאין כן באומן רגיל המתקן את הכלי ומצפה לתשלום על כך, שיש לראותו, וייתכן שכך הוא רואה את עצמו, כבעלים על השבח עד שישלמו לו על עבודתו).

[3]
לאחר שדנו בצדדים השונים לפטור הכלי מטבילה, נפנה לפסיקת ההלכה. תחילה יש לברר אם חיוב טבילת כלים כיום הוא מדאורייתא או מדרבנן. יש לברר זאת גם ביחס לעיקר הדין וגם ביחס למציאות הנהוגה כיום. בירור זה ישליך על השאלה אם אפשר לסמוך על הסברות שנאמרו לפטור את הכלי שבנדוננו מן הטבילה או לא: אם עיקר החיוב הוא מדרבנן, ספקו להקל, ואף