שני מעשים בטיהור טבריה

מעשה טיהור טבריה בתלמוד הבבלי

במסכת שבת (דף לג,ב) מסופר שרשב"י דיבר כנגד המלכות, והתגלגלו הדברים ונודעו למלכות והיא רדפה אחרי רשב"י. והוא ברח ונטמן במערה בסה"כ י"ג שנים, וכשיצא משם רחץ בבית המרחץ של טבריה ונרפא מהפצעים שהיו בגופו עקב שהותו הממושכת במערה. ולאחר מכן הוא טיהר את העיר טבריה, וז"ל המעשה בטיהור טבריה כשהוא מתורגם בתוספת ביאור:

"אמר: הואיל והתרחש נס (שניצל מהמלכות) – אלך ואתקן דבר, כמו שמצאנו שדרשו על הכתוב: 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם [עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר]', ואמר רב: 'שָׁלֵם' בגופו, 'שָׁלֵם' בממונו, 'שָׁלֵם'  בתורתו. 'וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר' אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר (רשב"י): האם יש דבר שצריך לתקן (בטבריה)? - אמרו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה, והכהנים נמנעים מלעבור שם ויש להם צער להקיף וללכת מסביב. אמר: האם יש אדם שיודע שמקום זה היה בעבר בחזקת טהרה? אמר לו 'ההוא סבא' ('אותו סבא') כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עשה גם רשב"י כך (שתיקן והועיל לטבריה כשם שיעקב תיקן והועיל לשכם, רבנו תם). וכל מקום שהיה קשה - טיהר אותו, וכל מקום שהיה רפה – ציין אותו (שלא יעברו לידו הכהנים). אמר 'ההוא סבא' טיהר בן יוחאי 'בית הקברות'! (כלומר, טיהר דבר שאי אפשר לטהרו). אמר לו רשב"י אלמלא היית עימנו (בכינוס החכמים שדנו בטיהור המקום),  ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו (אלא שהתנגדת לנו) - יפה אתה אומר (שאתה מתנגד לי כעת). עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו (לטהר), יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן (שראוי להם שיסייעו אחד לשני)?! נתן בו רשב"י עיניו, ונפטר.

התנהגות 'ההוא סבא' מפליאה. מתחילה הוא סייע לרשב"י והעיד בפניו שאותו מקום מסופק היה בעבר בחזקת טהרה, ומדברי רשב"י בהמשך מתברר שמתחילה גם נמנה עימו ועם החכמים שהחליטו לטהר את המקום. ואם כן מדוע חזר בו לבסוף. בתשובות הגאונים (הרכבי, כג) ובתוספות (חולין דף ו,א) הביאו שיש מפרשים ש"ההוא סבא" הוא אליהו הנביא אך דחו את דעתם. אמנם יש מגדולי ישראל ובינם שפת אמת (שבת דף כג,ב) שסבורים שהוא אכן אליהו הנביא. ויש להעמיק ולהבין מדוע התנהג אליהו הנביא בדרך הפכפכה שכזו. לשם כך יש להשוות בין הסיפור שמובא בתלמוד הבבלי לבין הסיפור שמובא בתלמוד הירושלמי, וכדלקמן.

 

מעשה טיהור טבריה בירושלמי ובמדרשים

הספור שבירושלמי (שביעית פ"ט ה"א) מתאר את טיהור טבריה באופן ניסי. הסיפור שבירושלמי דומה לסיפור שבמדרשים (מדרש רבה בראשית עט,ו, ועוד), ובמדרש הוא מפורט יותר. בסיפור זה רשב"י פיזר תורמוסים ובכל מקום שהיה מת מתחת לתורמוס היה המת צף ועולה למעלה. ומסופר שהיה כותי (שומרוני) שאמר שילגלג במעשיו של רשב"י, והוא נטל מת מתוך קבר שהיה באחד השווקים שרשב"י לא טיהר, וטמן אותו במקום שרשב"י טיהר. ובא לפני רשב"י ואמר לו מה תאמר אם אראה לך מת שקבור במקום שטיהרת. וצפה רשב"י ברוח הקודש שהכותי טמן אותו שם, ואמר גוזר אני שזה שלמטה יקום וזה שלמעלה ירד, ואכן המת עלה וקם ואילו הכותי מת ונטמן למטה. ולאחר מכן עבר רשב"י במקום שנקרא 'מגדל צבעייא' ושמע את קולו של נַקַּאי הסופר ששואל בתמיהה את האנשים, אמרתם שרשב"י טיהר את טבריה והרי אמרו שמצאו שם מת אחד. ובתגובה אמר לו רשב"י "יבוא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריה שהיא טהורה", ובנוסף לכך אמר לו: "לא עמנו היית במניין (שהוחלט לטהר בו את טבריה)?! פרצת גדירן שלחכמים! 'פֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ' ", וכך אכן ארע לנַקַּאי, ובירושלמי מסופר שהוא נהיה לגל של עצמות.

 

הרי"ף (עירובין לה ע"ב) כתב שהאמוראים שבתלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי יותר מאיתנו. ולאור דבריו צריך להבין שאם הספור שבבבלי שונה במקצת, הדבר נעשה באופן מכוון. לפי הירושלמי קברים של מתים רבים אבדו בכמה שווקים בטבריה, ורשב"י טיהר כמה מהשווקים באמצעות ניסים והמתים צפו מתוך הקרקע. אך לפי הבבלי הבעיה היתה במקום אחד בטבריה והבעיה הציקה רק לכהנים ולא לשאר העם. הבבלי אינו מספר שהמתים צפו ועלו מתוך הקרקע, ולא על הכותי שליגלג על רשב"י ומה שארע לו. אין הכרח לומר שהבבלי חולק על מה שמסופר בירושלמי, וניתן לומר שמדובר במקומות שונים שהיו בטבריה. היו בטבריה שווקים שאבדו בהם קברים רבים ואותם טיהר רשב"י באמצעות ניסים, ועליהם מסופר בירושלמי. והיה בטבריה גם מקום שרק הכהנים נמנעו מלעבור בו ואותו טיהר רשב"י לפי תקדים הלכתי-מדעי, ועל כך מספר הבבלי.

גם החכמים ותלמידיהם השתדלו לאכול חולין בטהרה (ומי שהקפיד על כך נקרא 'חבר'), אך מן הספור שבבבלי עולה שהבעיה הציקה רק לכהנים. כלומר, חכמי ישראל החזיקו מקום מסוים בשווקי טבריה כמקום טהור והניחו שהשמועה שאבד שם קבר אינה מבוססת ולא ראו צורך להחמיר שמא יש אמת בשמועה. אולם הכהנים החמירו על עצמם, משום שלכהנים יש איסור מהתורה להיטמא למת¹, או משום שהכהנים אכלו תרומה ואסור מהתורה לאוכלה בטומאה, ולכן החמירו הכהנים וחששו שמא בכל זאת יש אמת בשמועה שאבד שם קבר של מת. רשב"י טיהר את המקום לכהנים לפי עקרונות הלכתיים ולא לפי מעשה ניסים. תחילה הוא רצה לברר שאותו מקום הוחזק בטהרה, כלומר שבעבר גם כהנים נהגו ללכת שם, ואז בא 'ההוא סבא' וסייע לו והעיד בפניו ששם קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ויש להסיק מכך שאותו מקום הוחזק בטהרה גם לכהנים.

כדי להוציא מחזקת הטהרה שהתבררה כעת בעדות 'ההוא סבא', היה צריך שיבואו עדים שיעידו שלאחר מכן חל שינוי בחזקה זו וקברו מת באותו שוק, ולא היו עדים כאלו. אלא שכאמור הכהנים החמירו על עצמם להאמין לשמועה שאבד קבר באותו מקום, וכדי להפיג את חששם של הכהנים, רצה רשב"י לזהות עבורם את המקומות הבודדים באותו אזור שיש לחשוש שמא נקבר שם מת. ורבנו תם (בתוספות כאן) מבאר שזיהוי זה נעשה בבדיקה בעלת אופי מדעי על פי תקדים שנעשה בעבר. וכדלקמן.

 

 

תקדים לשימוש בעיקרון מדעי לזיהוי קברי מתים

במסכת נידה (דף סא, א) מובאת ברייתא (בגרסת רש"י):

"תניא, אבא שאול אומר: מעשה בסלע בית חורון שהיו מחזיקין בה טומאה, ולא יכלו חכמים לבדוק מפני שהיתה מרובה, והיה שם זקן אחד ורבי יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים! הביאו לו סדינים, ושראן במים, ופרסן עליהם. מקום טהרה - יבש, מקום טומאה - לח, ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות".

ומפירוש רש"י ותוספות (שם) עולה, שהקרקע שבמקום הטהרה נשארה יבשה, משום שלא חפרו שם בעבר והעפר נותר קשה ולכן לא בלע מהמים שבסדין והסדין שמעליו נותר רטוב. ואילו במקום שחפרו בעבר היה העפר רפוי ובלע מן המים. ולפי רבנו תם כך עשה רשב"י גם באותו מקום מסופק שבטבריה, ופרס סדינים רטובים ובאמצעותם זיהה את המקומות הקשים והרפויים שבקרקע.

במעשה שארע בסלע בבית חורון מסופר שאחר כך חפרו במקום הרפוי ומצאו שם בור מלא עצמות, אך במעשה שבבבלי לא מסופר שעשו כך, וזאת משום שלאמתו של דבר לא היה שם מתים. כאמור מדובר היה בשמועה שאינה מבוססת שנקבר שם מת, ו'חברים' המקפידים על הטהרה לא חששו לשמועה ונהגו ללכת שם בכל מקום וגם במקומות שהתגלו כעת כרפויים, ולפי עדותו של 'ההוא סבא' המקום בכללותו הוחזק בעבר בטהרה. אלא שכאמור, הכהנים חששו לשמועה שאינה מבוססת ורשב"י ציין בעבורם את המקומות הרפויים כדי להורות שרק שם יש להם צד להחמיר ולחשוש שמא קבור שם מת, אך אין צד להחמיר במקומות שבהם הקרקע קשה.

 

לפי פירוש זה שמתבקש מפשטות הסוגיה, תמוה עוד יותר מדוע 'ההוא סבא' יצא נגד היתרו של רשב"י. והרי הוא עצמו העיד שבעבר היה המקום מוחזק כטהור גם לגבי תרומה. וההיתר להשתמש בסדינים רטובים לזיהוי מקומות רפויים בקרקע כבר נעשה בו שימוש על ידי רבי יהושע. ו'ההוא סבא' עצמו הצטרף עם רשב"י בכינוס החכמים שהסכימו עמו לטהר את השוק, ואם כן מדוע חזר בו 'ההוא סבא' וקרא למקום הזה 'בית קברות', שהוא מקום שאי אפשר לטהרו.

צריך להבין שהתלמוד הבבלי שינה מפרטי הספור שבירושלמי כדי להדגיש את התמיהה הזו. לפי הספור שבירושלמי רשב"י טיהר את טבריה באמצעות ניסים, ולכן יתכן שחכם שתמך מתחילה בהיתרו של רשב"י יחזור בו, ויחליט לבסוף ש"אין מזכירין מעשה נסים" ואין לסמוך על נס כאמצעי להתיר ספיקות הלכתיים. אך לפי הבבלי, רשב"י השתמש בעקרונות הלכתיים ידועים שגם 'ההוא סבא' הצטרף אליהם. ואם כן תמוה ביותר, כיצד יתכן ש'ההוא סבא' ינהג באופן הפכפך ויתקוף את רשב"י על היתרו?!

כדי למצוא מענה לשאלה זו, צריך להעמיק במשמעות השם של מי שחלק על רשב"י, וכדלקמן.

 

הברייתא של נַקַּאי

במדרש מובא שמי שחלק על רשב"י היה נַקַּיי (נַקַּאי) שהיה סופר בבית הכנסת של מגדל צבעייא. בתלמוד הירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב), מובאת ברייתא שנקראת הברייתא של נַקַּיי, וז"ל הברייתא בתרגום חופשי:

"נַקַּיי היה שמש בית הכנסת במגדל צבעיא (מקום סמוך לטבריה). בכל ערב שבת, כשהיה מיטיב את הנרות, היה עולה ושובת בבית המקדש ויורד לעירו ומדליק אותם. ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה, ובכל ערב שבת היה עולה ומסדר את סדר לימודו בבית המקדש ויורד ושובת בביתו. טרטירוי, שהיה גר במהלול (בגליל התחתון), היה עולה ושובת בבית המקדש והיה חוזר לציפורי ומשכים לקציצת התאנים, ולא היה מי שקדם לו. בנות ציפורי היו עולות ושובתות בבית המקדש, וחוזרות לציפורי, ולא היה אדם קוצץ את התאנים לפניהן. בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. איש אחד היה עומד וחורש, וברחה פרתו מפניו. הייתה רצה, והוא רץ (אחריה), רצה והוא רץ, עד שנמצא נתון בבבל. אמרו לו אימתי יצאת אמר להם ביום זה. אמרו לו באיזו דרך באת אמר להם בזו. אמרו לו בוא והראה לנו. יצא להראות להם ולא הכיר באיזו".

הירושלמי מקשה שם על הברייתא: כיצד ייתכנו סיפורים אלו? ואיך אפשר שממקומות רחוקים כל כך הספיקו אנשים להגיע לבית המקדש בערב שבת, לעשות מה שעשו ועוד לשוב לבתיהם הרחוקים בטרם כניסת השבת? קושיה דומה שמעלה הירושלמי היא כיצד ייתכן הסיפור על בנות לוד שהיו מספיקות לעלות לירושלים ולחזור בזמן קצר ביותר, בטרם החמיץ הבצק שלשו סמוך ליציאתן לדרך? הלוא במשנה (שם) נאמר כי לוד נמצאת במהלך של יום שלם מירושלים! (לכיוון מערב).

 

כדי ליישב את הסתירה הזאת מסביר הירושלמי כי לאמתו של דבר אין מחלוקת בין המשנה לבין הברייתא, מפני ש"מחילות היו, ונגנזו". מדברי הירושלמי עולה שהיו מנהרות חפורות מכל אחד מהמקומות הללו למקדש, והן קיצרו את הדרך מאד, אולם בעקבות החורבן הן נעלמו. כדי לחזק את הדברים, מביא הירושלמי את דברי המקרא: "וזהו שכתוב: 'גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבוֹתִי עִוָּה" (איכה ג, ט).

 

עם כל זאת דברי הירושלמי מתמיהים. גם אם הדרכים שבמחילות היו ישרות, הרי לפי חישובי מרחק שנעשים בימינו מציפורי או מסביבות טבריה לירושלים, נמצא שהליכה דרך מחילה קצרה ככל שתהיה, תארך יותר מיום. כמו כן מחילה ישרה מלוד לירושלים תקצר את ההליכה רק במעט, ומכל מקום לא תאפשר לעלות לירושלים ולחזור לפני שיחמיץ בצקן של הנשים. לבד מכך קשה להבין כיצד ייתכן שקיומה של מחילה מפורסמת, שבה כל נשות לוד עולות ויורדות, נעלם מבית הדין, שעל פי מדידותיו מציינת המשנה את המרחקים המוזכרים בה?!

 

אליהו הנביא כובס ומנקה (נַקַּאי)

קושיות אלו מאלצות אותנו להבין שהקשיים שהציבו בעלי האגדות בפני הלומד נועדו לרמוז לו להתבונן במבט מעמיק, ולהעפיל אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.

 

כדי להבין את כוונת האגדה יש להעמיק בהבנת חשיבות השם נַקַּיי, שהירושלמי קורא לברייתא כולה על שמו. לפי כללי הכתיב של ימינו שמו של נַקַּיי היה אמור להיות מאוית נַקַּאי, על משקל בעלי המלאכה ששמם גזור משורש מגזרת נחי ל"ה, וכשם ש"בַּנַּאי" הוא שמו של מי שמלאכתו בבנייה כך נַקַּאי הוא שמו של מי שמלאכתו בניקיון. נַקַּאי פועל כמו שליח המכין את הדרך לפני בוא יום ה', והוא עושה את פעולתו של אליהו 'מלאך הברית' כפי שהיא מתוארת בנבואת מלאכי (ג, א- כד):

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ד' צְ-בָאוֹת: וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר ... הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:"

אליהו מפנה ומצרף ומטהר ומכבס (כְבֹרִית מְכַבְּסִים) את הדרך לפני בוא יום ד' שבו יתגלה המשיח. לשם כך הוא משיב את הלבבות; ומגלה לאבות שבניהם אינם רחוקים מהם, ומגלה לבנים שאבותיהם אינם רחוקים מהם. ובאגדה שלפנינו נַקַּאי מגלה לעמלי התורה שעמלי המלאכות אינם רחוקים מהם אלא הם אנשים טהורים ונקיים שפועלים יחד עם הקב"ה, וכדלקמן.

 

המחילות למקדש

המחילות המוזכרות בברייתא של נַקַּאי הינן בעצם מחילות רוחניות, וההולך בהן גופו אמנם "מוצב ארצה", אולם ראשו "מגיע השמימה", אל בית המקדש. האגדה מרמזת כי בציפורי היו משכימים לעמול במלאכת קציצת התאנים, אך ריבוי העמל הזה, למרות היותו בעל אופי ארצי מובהק, נחשב אצלם לשביתה במקדש. לשיטתם, העמלים ביגיע כפיים, אף על פי שהם עסוקים לכאורה בעניין ארצי, חומרי, בעצם עמלם הם חופרים את המחילה שדרכה בבוא העת יוכלו לשבות במקדש. ובנות לוד היו מחשיבות את עצם הֶעָמָל בלישת הבצק כעניין שבאמצעותו חופרים את המחילה למקדש. והיו מחשיבות אותו כבר עתה, בעת הלישה, כתפילה במקדש.

 

ונַקַּאי עצמו, כשהיה מיטיב את הנרות לא ראה בפעולתו זו פעולה המטנפת את הידיים, אלא אדרבא, ראה בה שביתה במקדש, שהרי עמל זה מקרב את הזמן שבו נשבות שם. 'רעיון המחילה העמוקה', כמו מחילתו זו, של נַקַּאי, טמון גם באמרת חז"ל המפורסמת "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו", (אבות דרבי נתן נוסחא ב, לא) שהרי הנטיעה, וכן שאר המלאכות, הן המחילות המקרבות את ביאתו של המשיח והמבססות את מלכותו, ולכן אין זה ראוי להפסיק באמצע עשייתן, ואפילו כדי להקביל את פניו.

 

"ויש אומרים שסופר, המלמד תינוקות היה", כלומר שנַקַּאי היה מלמד את סדר הלימוד לתלמידים של בית רבן, ולא היה נחשב לו הדבר לביטול תורה, מפני שהיה מחשיב את הדבר כאילו כבר עתה הוא שובת בבית המקדש. רעיון זה, שמדובר ב'מחילה' שדרכה היה חותר נַקַּאי אל המקדש, בא לידי ביטוי גם באמירה מפורסמת נוספת של חז"ל: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש" (שבת קיט, ב). אמירה זו מצדיקה את עצמה בהבנה שעצם הלימוד עם התינוקות הוא הבונה את המקדש והמבססו מבחינה מהותית, ולכן אין טעם להפסיקו כדי לזרז את בנייתו הפיסית.

 

נתיבותי עִוָּה

עם זאת מצאנו שיש המחשיבים את עמל התורה כאילו היה בגדר בניית המקדש ממש, וכן מובא בילקוט שמעוני: (שיר השירים רמז תתקצא) "אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה 'זה דודי וזה רעי' (שיר השירים ה, טז), ולא עוד אלא כאילו בנה בית המקדש, דכתיב 'בנות ירושלים' (שם)". מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה. ומבואר במדרש זה, שצריך להמעיט בזמן העיסוק בחומר ולהרבות בעיסוק בתורה. האם נַקַּאי (אליהו הנביא) מתעלם לגמרי מדעה זו?

 

כזכור, באגדה של נַקַּאי מופיע סיפור נוסף, על האיש החורש שרדף אחר פרתו והגיע לבבל ולא ידע להצביע על הדרך חזרה. איש זה מוצג כמי שנענה להדרכתו הראשונה של נַקַּאי וביטל מתורתו והלך לעמול בחריש, אלא שהלה היה שבוי בעמלו עד שבשום פנים ואופן לא הסכים לוותר עליו. וכך, תוך כדי המרדף שלו אחר הפרה, 'התברר לו פתאום' שהוא ב'בבל'. בזאת מרמזת האגדה כי הרדיפה האינסופית אחר המלאכות, אינה יכולה להיחשב מחילה לבית המקדש. אדרבה, היא המחילה ל'בבל', כלומר אל הגלות; ולפי התיאור שבאגדה היא דרך ש"כל באיה לא ישובון" (משלי ב, יט).

 

עיקר שלמות הצדיק

האם יש סתירה והפכפכות בהדרכותיו של נַקַּאי? אפשר ליישב זאת לפי דברי ליקוטי מוהר"ן (מהדורא בתרא סי' סח), וזו לשונו:

"עיקר שלמות הצדיק שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך:"

ולפי דבריו מיושב הקושי שהעלנו לפני כן. בברייתא של נַקַּאי אליהו מראה לעמלי המלאכות שסבורים שהם רחוקים מהשם יתברך, שבפועל הם הסמוכים אליו ביותר מפני שהם מקרבים את הגאולה. אולם בסיום הברייתא, כדי שלא תזוח דעתם, הוא חוזר ומראה להם שבעצם הם מקרבים את הגלות ודווקא מיעוט במלאכות וריבוי בתורה הוא שיביא את הגאולה.

 

לפני כן לא הבנו כיצד הירושלמי מתרץ את הקושי מהבריייתא של נַקַּאי בתירוץ "מחילות היו ונגנזו", והרי לא יתכן שמחילות ממש קיצרו כל כך את הדרך לירושלים. וכעת מתברר שהירושלמי ממשיך את הכוונה הנסתרת של  הברייתא, והוא דולה לנו ממעמקיה. כאשר הירושלמי מסכם ואומר: "מחילות היו, ונגנזו, וזהו שכתוב גדר דרכי בגזית נתיבותי עִוָּה", כוונתו לומר שמציאות שבה כל קבוצה בטוחה שהמחילה שלה היא הדרך הנכונה לגאולה והיא מקטרגת ופוסלת את המחילה של חבירתה, היא מציאות שגודרת את הדרך בפני הגאולה. והוא רוצה שנשכיל ונבין שצריך שכל קבוצה תלמד זכות על החולקים עליה, כאילו היו גם הם בגדר חותרי המחילות אל המקדש.

 

הברייתא של נַקַּאי ומעשה טיהור טבריה

כאמור, הברייתא של נַקַּאי מרמזת לפעולותיו של אליהו הנביא, ומתארת אותן כפעולות הפכפכות שנועדו ללמד זכות. זו גם המשמעות של היציאה של נַקַּאי (אליהו) נגד טיהור השוק של טבריה למרות שהוא הצטרף אל רשב"י מתחילה בהחלטה לטהר אותו. טיהור השוק של טבריה מביע באופן סמלי גם הסכמה ליציאה מבית המדרש אל המסחר בשוק ולעולם המעשה. נַקַּאי הצטרף מתחילה למהלך הסמלי הזה של רשב"י, משום שיש בו צד של אמת ויש כאלו שצריכים לצאת מבית המדרש לעולם המעשה. אך יש כאלו שמתלבטים וחלק מהם צריכים להישאר לבסוף בבית המדרש, וכדי לשמור אותם בבית המדרש תקף כעת נַקַּאי (אליהו) את היתרו של רשב"י, ואמר שהוא טיהר 'בית הקברות'.  ועומק כוונתו היא שבית המדרש הוא 'ארצות החיים' ולעומתו השוק הוא 'בית הקברות'.

הפכפכות זו של נַקַּאי דומה להפכפכות שלו בברייתא המפורסמת הקרויה על שמו, שמתחילה שיבח את עמל המלאכות ורמז שמי שעוסק בהן נחשב כמי שנמצא בבית המקדש, אך לבסוף חזר בו ואמר שהעוסק בהן נחשב כמי שירד לבבל. אך רשב"י לא הסכים כעת עם החזרה הזו של אליהו הנביא. ולדעתו המתלבטים צריכים להחליט כל אחד את החלטתו האישית מתוך החלטה אמיתית, ולא מתוך ביזוי שיטה של קבוצה כלשהי.

הבבלי מתאר את מה שארע ל'ההוא סבא' במילים "נח נפשיה", המשמעות המקובלת של מילים אלו היא 'נפטר', אך כידוע אליהו הנביא לא מת, ומשמעות הדברים כאן, שדעתו של אליהו היתה נוחה ושמחה מהתגובה שהגיב רשב"י להפכפכות הזו. 

בסיבת שני המעשים בטיהור טבריה

בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שיש שני תיאורים שונים של טיהור טבריה על ידי רשב"י. התיאור הראשון הוא בירושלמי ובמדרשים, ולפיו רשב"י טיהר את טבריה באופן ניסי והחיה והוציא מתים מקבריהם כדי לטהר אותה, ו'נַקַּאי' (שהוא אליהו הנביא שנקרא גם 'ההוא סבא') הצטרף אליו מתחילה ואחר כך חזר בו. לפי תיאור זה יתכן לטעות ולהבין שנַקַּאי חזר בו משום שבסופו של דבר החליט שאי אפשר לסמוך על נס כדי להכריע בשאלה הלכתית. אולם לאמתו של דבר נַקַּאי הוא דמות סמלית שמסמלת את אליהו הנביא, וה'חזרה' שלו מתאימה לדרכו של אליהו הנביא, ללמד זכות על הקבוצות החולקות שבעם ישראל. כדי למנוע את ההבנה המוטעית בסיבת חזרתו של נַקַּאי, מספר הבבלי סיפור אחר של טיהור טבריה, ולפיו מדובר באזור קטן שרק הכהנים החמירו בו מסיבה שאינה מוצדקת. ואם כך תמוה ביותר מדוע 'ההוא סבא' חזר בו מהתמיכה ברשב"י. ותמיהה זו מאלצת אותנו להבין ש'ההוא סבא' הוא דמות סמלית, וה'חזרה' של אליהו הנביא היא דרך ללמד זכות על הקבוצות השונות שבעם ישראל. ומתחילה הוא משבח קבוצה מסוימת, ואחרי כן הוא חוזר בו ו'מבזה' אותה ובכך הוא מצדיק את החולקים על אותה הקבוצה. אולם כאמור, רשב"י מתנגד לדרך זו של לימוד זכות באמצעות ביזוי השיטה החולקת.

_____________________________________

¹וראו גם בנחל אשכול על ספר האשכול הלכות טומאת כהנים סימן נב אות ו (עמוד 178).