רבי שמעון הנשיא (המירוני)

במסכת גיטין (דף יד,ב) מובאת ברייתא:

"הולך מנה לפלוני, והלך ובקשו ולא מצאו - יחזרו למשלח, מת משלח - רבי נתן ורבי יעקב אמרו: יחזרו ליורשי משלח, ויש אומרים: ליורשי מי שנשתלחו לו, רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת, וחכמים אומרים: יחלוקו, וכאן אמרו: כל מה שירצה שליח יעשה, אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה, ואמרו: יחזרו ליורשי משלח."

רבי שמעון הנשיא שמוזכר בסיום הברייתא אינו מוזכר בשום מקום אחר, והסוגיה (גיטין דף טו,א) מתלבטת בהמשך האם מדובר בתנא בשם רבי שמעון הנשיא או שמא מדובר בתנא רבי שמעון שאמר את דבריו בשם הנשיא, והספק לא הוכרע:

"אבעיא להו: רבי שמעון הנשיא, נשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר? תא שמע, דאמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא. ועדיין תיבעי לך, נשיא הוא, או דקאמר משמיה דנשיא? תיקו."

ובהמשך מתלבטת הסוגיה בהבנת הפסיקה של רב יוסף:

"גופא, אמר רב יוסף: הלכה כרבי שמעון הנשיא. והא קיימא לן: דברי שכיב מרע (חולה שנוטה למות) ככתובין וכמסורין דמו (ולפיכך זכה המקבל במתנה והיא שייכת לו וליורשיו)! רב יוסף מוקי לה בבריא (כלומר, מעמיד את הברייתא שמדובר שנותן המתנה היה בריא בעת שמסר אותה לשליח). והא 'ליורשי משלח' קאמר (ואם כן מדובר שמוסר את המתנה מת לאחר מכן), וקיימא לן: מצוה לקיים דברי המת (שאם מת אותו בריא שמסר את המתנה לשליח - מצווה על השליח לקיים את רצון הנפטר ולמסור את המתנה)! תני: 'יחזרו למשלח' (צריך לתקן את הגרסה בסיום הברייתא ומדובר שמשלח המתנה בכלל לא מת, ולכן תחזור המתנה אליו)."

התירוץ של הסוגיה תמוה. רב יוסף פסק כרבי שמעון הנשיא, אך מכיוון שפסיקה זו אינה מתאימה לפסיקה המקובלת, מסבירה הסוגיה שמשלח המתנה בכלל לא מת. והרי מפורש בתחילת הברייתא שמשלח המתנה מת. ומפורש בהמשך שרבי יהודה הנשיא אמר שמצווה לקיים את דברי המת, וכך עולה גם מהדעות שמובאות אחריו, וכי בחינם הוזכרו כל הדעות האלו בברייתא. וכיצד יכולה הסוגיה לומר שרב יוסף מתקן את הגרסה בסיום הברייתא. כיצד יתכן סיום שכזה שאינו מתאים לשאר הדעות שבברייתא?!

 

מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בענין 'בני רוכל'

נראה שקושי זה נועד לרמז שיש להבין את הברייתא ואת הסוגיה שלא כפשוטן. לפני שהובאו דברי רב יוסף, הועמדו הדעות שבברייתא כתלויות במחלקת שבין חכמים לבין רבי אליעזר. לדעת חכמים יש דין מיוחד שנקרא 'צוואת שכיב מרע'; וחולה שנוטה למות יכול לחלק ולהקנות את רכושו באמירת פיו בלבד. ואילו לדעת רבי אליעזר, גם חולה זה צריך להקנות את רכושו בדרכי הקנין הרגילות. המחלוקת מוזכרת במשנה במסכת בבא בתרא, ומובא בה מעשה, והסוגיה במסכת גיטין הביאה אותו:

"אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (העטרה שלי) לבתי, והיא (יקרה מאוד ומוערכת) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה (והדיינים הורו לבנים לתת את העטרה לבת, ומכאן שצוואת שכיב מרע מקנה חפצים בדיבור בלבד ולכן הבנים לא ירשו את העטרה). אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן."

הקללה של רבי אליעזר אינה מובנת! מאחר שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, כיצד תתקיים קללתו - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן"?! ומתבקש שחז"ל מרמזים בקושי זה, שבמשנה משולבים גם דברי אגדה שדרכם מלמדים חז"ל זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל. וחז"ל מבקשים שנעמיק ברמזי המעשה ונבין שקיימת מחלקת בהשקפת העולם בין ר' אליעזר לבין חכמים - מי מוגדר כ'חולה שמת' ומי מוגדר כ'חי ובריא'.

 

בצד הסמלי של המעשה, אימם של בני רוֹכֵל לא 'מתה' ממש, ויש מחלקת כיצד להתייחס אליה. לדעת חכמים היא 'חולה שמתה', ומכך שהיא הצליחה להקנות את העטרה בדיבור פיה בלבד יש ללמוד ש'צוואת שכיב מרע' מקנה חפצים גם בלא מעשה קנין רגיל. אך רבי אליעזר חולק על המסופר ולשיטתו, אמן של בני רוכל היא 'חיה ובריאה', וצריך להשאיר אצלה את העטרה, והיא בכלל לא רצתה להעביר אותה לבתה. והתייחסותו לבני רוֹכֵל היא הפוכה; חכמים רואים בהם אנשים שהם 'חיים ובריאים', אך לדעת ר' אליעזר - הם 'מתים שלא הובאו לקבורה'. ור' אליעזר רואה רוצה למצוא להם תקנה. לאימם (שלשיטתו היא 'חיה ובריאה'), תהא נחמה במקצת כאשר בניה 'יובאו לקבורה'. ולפיכך הוא מתפלל עליהם, - "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן". כדי להעמיק במשמעות הדברים צריך לברר מי הם "בני רוֹכֵל", וענין זה יתבאר לקמן.

 

אַבְקַת רוֹכֵל

השם רוֹכֵל מסמל את מי שיצא לעולם המעשה ועוסק במסחר ונלחם בחרב גשמית, וכן מבואר במדרש שיר השירים רבה (וילנא ג, ב, בתרגום חופשי):

"מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו): זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת, ... ר' יודן אמר: כל הרוכלות (מסחר וכלכלה) שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר שני דברים, דבר אחד: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר דבר אחר נוסף: כל תורה שישראל עושין בעולם הזה בזכות יעקב אבינו,..."

ה'אבק' עשוי מאבנים שנשחקו והתפוררו ונטחנו. ה'אבן' מסמלת דבר יסודי ומוצק, והיא מסמלת את התורה שניתנה מאת הבורא כאמור (שמות לא,יח): "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". בחיים הגשמיים של עם ישראל יש מסחר ויש מלחמות, ובתוך המסחר והמלחמות מסתתרים 'ניצוצות רוחניים' של תורה. ה'ניצוצות' האלו נמשלים במדרש הזה ל'אבק' שעשוי מאבנים שנשחקו ונטחנו. זהו אבק שמדיף ריח טוב, שנמשל ל'אבקת רוכל' כאמור "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג,ו).

במעשה שמסופר במשנה - הָאֵם "רוֹכֵל" מסמלת את האנשים שנמצאים בעולם המעשה. הצלחות המסחר של הָאֵם "(אבקת) רוֹכֵל" הן עצומות, ולומדי התורה נעזרים בסיוע הכלכלי שהָאֵם "רוֹכֵל" תומכת בהם. גם הניצחונות הצבאיים של הָאֵם "רוֹכֵל" מעניקים ללומדי התורה שלווה שמביאה להצלחות תורניות שלא היו מגיעים אליהן מבלעדיה. השותפות הזו בין הָאֵם "רוֹכֵל" שהיא דור ה'הורים' לבין לומדי התורה שנחשבים לבניה ("בני רוֹכֵל") - יוצרת אצל לומדי התורה רגש כבוד טבעי כלפי דור 'ההורים'. אלא שהרגש הטבעי הזה הוא מסוכן, מפני שהוא עלול לגרום לרבים מלומדי התורה להחליט להפוך ל'הורים'; כלומר, לעזוב את עמל התורה, ולצאת לעולם המעשה ולהתגייס לצבא ולאחוז חרב גשמית; - ולהיות הָאֵם "רוֹכֵל".

 

חכמים שבמשנה מביאים לידי ביטוי מעשי את שיטת רבי עזריה במדרש. לשיטתו, יש להציג את לומדי התורה בתור אנשים סוג א' שמצליחים 'בזכות יעקב אבינו' שקשור ל'אבן' עצמה, כאמור: "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט,כד). ומאידך, את האנשים שמתגייסים לצבא ועוסקים במסחר בתור אנשים סוג ב' שמצליחים 'בזכות האָבָק של יעקב אבינו'. ולפיכך חכמים שבמשנה שהם 'שומרי חומות התורה' מגדירים את הָאֵם "רוֹכֵל" כחולה שנוטה למות. על הפן האגדתי של המשנה מולבש הפן ההלכתי שלה, ומכך שחכמים קיימו את צוואתה לתת את התכשיט לבתה, מוכיחים חכמים את שיטתם שיש דין 'צוואת שכיב מרע'.

 

וכאמור במשלי (כז,יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", האנשים שמתגייסים לצבא ועוסקים במסחר חשים בבוז שלומדי התורה מרגישים כלפיהם, ולכן אף הם חשים בוז כלפי לומדי התורה, ואת הגישה שלהם מציג רבי אליעזר במשנה. ר' אליעזר מציג שיטה חולקת ולפיה מי שיצאו לעולם המעשה ומי שאוחזים בחרב הגשמית - הם ה'חיים'. הָאֵם "רוֹכֵל" היא 'חיה' וצריך להשאיר אצלה את העטרה. לפי שיטתו הנגדית, "בני רוֹכֵל"  - שנשארו בבית המדרש ולא נכנעו לרצון ה' להתחבר לעולם המעשה - נחשבים ל'הרוגים שלא הובאו לקבורה'. רבי אליעזר מברך את הָאֵם "רוֹכֵל" שתזכה לראות שבניה יובאו ל'קבורה'. ומשמעות ה'ברכה' היא שעמלי המלאכות יבינו שמוכרח להיות בעם ישראל תפקיד של 'לומדי תורה', והם יתנחמו בכך שנמצאו מי שמוכנים להיות 'קבורים (בחיים)' בתפקיד הזה.

 

המירוני שמנסה לטפל בשנאה ההדדית

המעשה שבמשנה מרמז לתחושת הבוז שעמלי התורה חשים כלפי אלו שעוסקים ומצליחים בכלכלה ובמלחמות, תחושת בוז שמתבטאת בכך שהם מתייחסים אליהם בתור 'חולה שמת'. ובתוספתא מרומז שרבי שמעון בר יוחאי ניסה לטפל בתחושת בוז זו.

בתוספתא (בבא בתרא [ליברמן] י,יב) מובא שרבי אליעזר הסתייע לשיטתו בענין צואת שכיב מרע במעשה שעשה 'מירוני אחד'. המעשה מובא גם בתחילת סוגיית התלמוד הבבלי על המשנה שם (בבא בתרא דף קנו,ב):

"תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנה על גב קרקע. הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים, ואמר: צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו! אמרו לו: משם ראיה? מרוני בריא היה. "

הרובד החיצוני של המעשה הוא פשוט. לדעת רבי אליעזר, אותו מירוני היה חולה שנטה למות ואף על פי כן נאלץ להקנות בדרכי הקנין הרגילות ומכאן שאי אפשר להקנות ב'צוואת שכיב מרע', ואילו לדעת חכמים הוא היה בריא ולכן לא יכול היה להקנות ב'צוואת שכיב מרע'. אלא שאם המעשה מסופר רק לצורך המשא-ומתן ההלכתי לא היה צורך להאריך בפרטים מיותרים. מדוע חשוב לספר שהנותן היה 'מרוני'? ומדוע חשוב לספר שהוא היה ב'ירושלים'? ומדוע חשוב לרמז שבני ירושלים לא רצו לסייע לו בהקנאת המתנות ולא הסכימו להקנות לו מעט קרקע אצלם והוא נאלץ לקנות אותה 'מחוץ לירושלים'?

אמנם כפי שהתבאר לעיל, פעמים רבות שהמעשה משלב בין משא-ומתן הלכתי לבין יסודות באגדה. והמעשה מאריך בפרטים שלכאורה הם מיותרים משום שהם בעלי חשיבות מרובה באגדה.

המעשה מספר שהנותן היה 'מירוני' כדי לרמז לתנא שידוע שמקומו ב'מירון', והוא רבי שמעון בר יוחאי. רשב"י עמל בתורה ומקומו היה בתוך 'ירושלים של מעלה'. אולם הוא ראה 'חיים' גם באלו שמחוץ לירושלים של מעלה. הוא רצה להקנות 'מתנות' לאלו שבפנים אך גם לאלו שבחוץ. אך אלו שב'ירושלים של מעלה' רצו שהמתנות תישארנה רק להם, ולא הסכימו לסייע לרשב"י להקנותם לאלו שבחוץ. אולם רשב"י לא נכנע להם, הוא יצא מחוץ לירושלים ובמקום הסמוך לה הוא קנה 'בית סלע', ובאמצעותו הוא הצליח להקנות מתנות. מחוץ לירושלים וסמוך לה הוא גם המקום שאחיה השילוני פוגש את הנציג של בית יוסף וממנה אותו למלך¹. גם רשב"י יוצא מחוץ ל'ירושלים של מעלה' ופועל לכך שמשיח בן יוסף לא ימות מחוץ ל'ירושלים של מעלה'. רשב"י מקנה מתנות לשני הצדדים שבעם ישראל. לאלו שנמצאים ב'צפון' שמסמל את העיסוק ב'עושר' (והם חיילים של משיח בן יוסף), ולאלו שנמצאים ב'דרום' שמסמל את העיסוק ב'חכמה' (והם חיילים של משיח בן דויד).

 

ואמנם ר' שמעון בר יוחאי ('המירוני') היה כמה דורות אחרי רבי אליעזר, אך ה'מעשה' אינו מתכוון לתאר מאורע היסטורי. כוונת מספר המעשה להציג שיטה באגדה המתנגדת למעשיו של רבי שמעון, ורבי אליעזר נבחר לייצג את בעלי השיטה הזו. לשיטתם, לרבי שמעון (ה'מרוני') שרואה חיים בשני הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל, ומוכן לתת מתנות גם לאלו שעוסקים בכלכלה ובמלחמות - יש 'פגם בהשקפה'. ולפי ראייתם רבי שמעון נחשב ל'שכיב מרע' שמת בסופו של דבר. ועל ה'פן האגדתי' של המעשה בא רבי אליעזר ומלביש 'פן הלכתי'. ומכך ש'המירוני (רבי שמעון) השכיב מרע' נאלץ להקנות בדרכי הקנין הרגילות מוכיח רבי אליעזר את שיטתו שגם שכיב מרע אינו יכול להקנות בדיבור פיו.

אולם חכמים (שם, בברייתא במסכת בבא בתרא) חולקים על רבי אליעזר ומסכימים עם רבי שמעון, הם סבורים שלרבי שמעון שרואה חיים בשני הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל אין שום 'פגם בהשקפה', ולפי ראייתם רבי שמעון ('המירוני') נחשב ל'בריא' והוא בכלל לא מת בסופו של דבר, וכפי שהם עונים לרבי אליעזר "מרוני בריא היה". ועל ה'פן האגדתי' של המעשה מולבש גם 'פן הלכתי', כיוון שהמירוני (רבי שמעון) הוא בריא לכן הוא נאלץ להקנות בדרכי הקנין הרגילות. אך אילו היה 'שכיב מרע' היה יכול להקנות בדיבור פיו, וכדין 'צוואת שכיב מרע'.

 

רבי שמעון הנשיא

גם הברייתא (במסכת גיטין) שדנה, במי ששלח מתנה והגיע השליח וגילה שמי שהמתנה מיועדת לו מת, אינה כפשוטה, ודבר זה מרומז כבר בתחילתה. הברייתא פותחת: "הולך מנה לפלוני, והלך ובקשו ולא מצאו", ומהמשך דבריה משמע שהכוונה שהוא מת. במציאות אלו שני מקרים שונים שהדין בהם שווה, ובין שהשליח לא מצא את מקבל המתנה ובין שמצא שמקבל המתנה מת, צריך השליח להחזיר את המתנה לשולח, וכפי שניסח הרמב"ם את ההלכה, שמדובר בשני מקרים². אך הברייתא אינה מפרידה בין המקרים, ומתייחסת למקרה של 'הלך ובקשו ולא מצאו' בתור מקרה של 'מת', וזאת כדי לרמז לנו שמדובר במי שלא 'מת' ממש; אלא שבעיני השליח הוא לא מצוי במצב ראוי, ולכן הוא נחשב בעיני השליח בתור 'מת'. לאור הרמז הזה, ניתן להבין שיתכן שגם שולח המתנה לא 'מת' ממש, אלא שבעיני השליח הוא נחשב ל'מת'. והברייתא חוזרת ומרמזת כאן למעשיו של 'המירוני' (רבי שמעון), שראה חיים גם באנשים מישראל שעוסקים בצד הגשמי של העולם, במלחמות ובכלכלה, וכדלקמן.

כזכור, במעשה במירוני, רשב"י עמל בתורה ומקומו היה בתוך 'ירושלים של מעלה'. אולם הוא ראה 'חיים' גם באלו שמחוץ לירושלים של מעלה. הוא רצה להקנות 'מתנות' לאלו שבפנים אך גם לאלו שבחוץ, אך אלו שבפנים רצו שהמתנות תישארנה רק להם. המעשה (במסכת גיטין) ב'רבי שמעון הנשיא' חוזר ומספר במילים אחרות את אותו עיקרון.

רבי שמעון הנשיא שנמצא ב'ירושלים של מעלה' ביקש מאחד משוכני 'ירושלים של מעלה' שיהיה שליח עבורו להביא מתנה למישהו שנמצא 'מחוץ לירושלים'. השליח הגיע לאדם המיועד, אך לפי השקפתו של השליח לא נמצא 'המיועד' במצב ראוי לקבל את המתנה, משום שהמיועד אינו עמל כל היום בתורה, והדבר מוגדר במעשה בתור "לא מצאו". בעיני השליח האדם המיועד נחשב לאדם 'מת', ולכן הוא חוזר בחזרה ל'ירושלים של מעלה' כדי להחזיר את המתנה ל'רבי שמעון הנשיא'. אמנם בדרכו חזרה הרהר השליח בליבו שמסתבר שרבי שמעון הנשיא ידע על מצבו של אותו המיועד, ולמרות זאת הוא התעקש לתת לו את המתנה, ואם כן גם לרבי שמעון הנשיא יש 'פגם בהשקפה', ולפיכך הגדיר השליח גם את 'המשלח' (רבי שמעון הנשיא) בתור 'מת'.

כאשר אומר רבי שמעון הנשיא בברייתא: "על ידי היה מעשה ואמרו יחזרו ליורשי משלח", הוא מספר לנו שהוא היה זה שמסר את המתנה לשליח, ובעקבות כך הוא הוגדר על ידי השליח כמי שיש לו 'פגם בהשקפה', והוא נחשב על ידי השליח ועל ידי כמה מחכמי ישראל בתור 'מת', ולכן הם אמרו שיש להחזיר את המתנה ליורשיו.

 

על המשמעות הסמלית של המעשה, מולבש גם פן הלכתי, ולכן מובאות דעות שונות של תנאים כיצד יש לדון במקרה שמת ממש המיועד לקבל את המתנה ושמת ממש גם שולח המתנה. ובפן ההלכתי הלכה כרבי יהודה הנשיא שאמר 'מצוה לקיים דברי המת'. אמנם כאשר בא רב יוסף וקובע "הלכה כרבי שמעון הנשיא", אין כוונתו לקבוע הלכה בפן ההלכתי של המעשה, וכפי שמבררת בסמוך סוגיית התלמוד. כוונת רב יוסף היתה לקבוע הלכה בפן האגדתי של המעשה, והוא קובע שצודק רבי שמעון הנשיא, וגם מי שמחוץ לירושלים של מעלה נחשב לאדם חי ואפשר וצריך להקנות לו מתנות. רב יוסף קובע שרבי שמעון הנשיא ששלח את המתנות נחשב ל'אדם בריא' שלא מת. ולדבר זה מרמזת הסוגיה באומרה שלשיטת רב יוסף המשלח היה בריא שלא מת.

 

ההתלבטות במשמעות השם נשיא

כזכור, הסוגיה התלבטה האם מספר המעשה נקרא 'רבי שמעון הנשיא', או שהוא נקרא 'רבי שמעון' והוא מספר את המעשה בשם 'הנשיא'. לפי מה שהתבאר כעת, מובנים הדברים באור חדש וכדלקמן. המילה 'נשיא' מסמלת את המשיח שדואג לכלל ישראל, וגם לאלו שדחו אותם מחוץ ל'ירושלים של מעלה' וכפי שמרומז בנבואת יחזקאל (לד, כ-כד)

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה: יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה:... וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:"

באמצעות ההתלבטות הזו מרמזת הסוגיה, שיש צד לכנות את התנא הידוע 'רבי שמעון (בר יוחאי)' בשם 'רבי שמעון הנשיא' משום שהוא עושה את מעשיו של דויד 'הנשיא', וגם הוא מקרב את אלו שנדחו אל מחוץ ל'ירושלים של מעלה' והוא רואה בהם אנשים 'חיים' שראויים לקבל מתנות.

 ואמנם הסוגיה מתלבטת שמא רבי שמעון אמר את דבריו בשם 'הנשיא'. כלומר, שרבי שמעון מספר את הדברים בשם 'הנשיא', והיינו ש'הנשיא' היה זה ששלח שליח לתת את המתנה לזה ש'מחוץ לירושלים של מעלה', ומשום כך 'הנשיא' נחשב אחר כך על ידי השליח בתור מי שיש לו 'פגם בהשקפה' ואף הוגדר אחר כך בתור 'מת'. צד זה של הפרשנות מרמז ש'עמלי התורה' אינם מזהים באופן נכון גם את 'הנשיא' ('המשיח') והם מתייחסים אליו בבוז.

יסוד זה מרומז גם בסוגיה במסכת סנהדרין (דף צח ב) המתלבטת מהו 'שמו של המשיח', ומתברר בה שכל אחת מהישיבות היתה בטוחה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח שעליו דברו נביאי ישראל, אך לפי הכרעת ההלכה (דעת 'חכמים') 'מלך המשיח' הוא דמות שתלמידי הישיבות מתייחסים אליה בבוז ומכנים אותו 'חיוורא דבי רבי' ('המצורע של הישיבה'). וכוונת הדברים היא כמתואר גם ברמב"ם בהלכות מלכים פי"א ה"ד, ש'מלך-המשיח' ('הנשיא') עוסק גם במלחמות: "ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח". תלמידי הישיבות התייחסו בבוז למי שבנוסף לעמלו בתורה הוא עוסק גם במלחמות ה', והתייחסו אליו בתור 'מצורע'. אולם אותה סוגיה במסכת סנהדרין מכריעה כדעת חכמים שדווקא הוא נחשב ל'משיח'.

יסוד זה של הבוז כלפי 'המשיח' ('הנשיא') חוזר ומרומז גם בסוגיה במסכת גיטין, המביאה צד ולפיו רבי שמעון מספר את המעשה בשם 'הנשיא'. והיינו ש'הנשיא' היה זה ששלח שליח לתת את המתנה לזה ש'מחוץ לירושלים של מעלה', ומשום כך 'הנשיא' נחשב אחר כך על ידי השליח בתור מי שיש לו 'פגם בהשקפה' ואף הוגדר אחר כך בתור 'מת'. 

אך בכל אופן, גם על הצד הזה קבע רב יוסף שהלכה כרבי שמעון בשם הנשיא. וזאת משום ש'הנשיא' (המשיח) נמצא בהיכל גבוה מאוד והוא לומד שם תורה מפי הקב"ה³, ולכן הלכה כרבי שמעון שאמר את דבריו בשם הנשיא. והקב"ה רואה ב'נשיא' אדם בריא וחי, ואינו מחשיב אותו כ'מת'.
______________________

¹ "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה: וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים: וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים: וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:"(מלכים א,יא,כט-לב).

² "הלך לוי במאה זוז שנשתלחו עמו להוליכן לשמעון, ובקש שמעון ולא מצאהו יחזיר לראובן, מת שמעון בחיי ראובן יחזיר לראובן..." (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה ד,ה).

³  כמרומז בזוהר (הקדמה דף ו,א): "מגדל חד דפרח באוירא רב ויקירא ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא קודשא בריך הוא וחד מסכנא".