המעשה שהיו מסובין בבני ברק – ורס"ג

בהגדת ליל הסדר מסופר מעשה בחכמים שהיו מסובים בבני ברק, וז"ל:

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

המעשה מופיע כבר בנוסח הגדה קצר וקדום¹ שנמצא בגנזי שכטר (ב, 259) אך לא ידוע לאיזה גאון מיוחס סדר הגדה זה. המעשה מופיע גם בנוסח הגדה שחיבר רב נטרונאי גאון (פורסם ע"י הרב ליהמן בספר יובל לרי"ד סולובייצ'יק ח"ב עמוד תתקפו. מוה"ק). ושם כותב רב נטרונאי שזהו נוסח שנהגו בו ישראל והוא מקובל מרבותינו בעלי התלמוד והגאונים. הרב ליהמן מציין שנוסח זה היה נפוץ מאוד בקהילות ישראל, ממרוקו שבמערב ועד סין שבמזרח, והוא דומה לנוסח שמופיע ברמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה²). רב עמרם גאון שהנהיג את ישיבת סורא עוד בסוף ימיו של רב נטרונאי הוסיף על הנוסח של רב נטרונאי כמה תוספות (כמו "כמה מעלות טובות למקום עלינו...דיינו"³), ושלח אותו לספרד בתוך 'סדר רב עמרם גאון' שבו היו מסודרות תפילות שונות. ונוסח ההגדה שלו התפשט במקומות רבים והוא הנוסח שמקובל בימינו, והמעשה המפורסם בחכמים שהסבו בבני ברק ידוע בעיקר כמעשה שמסופר בסדר רב עמרם גאון (עמוד קיד, גולדשמידט; עמוד קנט, הרפנס).

 

רב סעדיה גאון (רס"ג) שהיה כמה דורות אחרי רב עמרם גאון חיבר גם הוא סדר תפילות. אך ב'סדור רב סעדיה גאון' הוא השמיט את המעשה הזה מתוך סדר ההגדה שלו. וגם בסיום סדר ההגדה שלו כשהתייחס לכמה תוספות שהיו נהוג לומר בימיו (עמודים קלט-קמה, מקיצי נרדמים), וכתב שמותר לאומרן ומי שמוסיף אותן אינו מזיק, הוא לא הביא את המעשה בחכמים שהיו מסובים בבני ברק, למרות שהופיע בסדר נטרונאי גאון ובסדר רב עמרם גאון, ולמרות שהיה נפוץ בקהילות רבות בישראל. ומשמע שהיתה לו התנגדות עקרונית לסיפור המעשה הזה. ויש לברר מדוע?

 

מהר"ץ חיות (סנהדרין דף לב,ב) הקשה על ה'מעשה' המפורסם, שידוע שרבי אליעזר היה מורה לאנשים להישאר בביתם ברגל (חג), וידוע שביתו של רבי אליעזר היה בלוד, ואם כן תמוה מדוע עזב רבי אליעזר את ביתו והלך לרבי עקיבא שבבני ברק כדי להיות שם בליל הסדר. וב'דף על הדף' (שם) הביא תירוצים רבים שנאמרו במשך הדורות על קושיה זו.

אמנם מלבד קושיה זו יש קשיים נוספים, שהרי רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו של רבי עקיבא, ומתבקש שרבי עקיבא תלמידם יבוא להיות אצלם בליל הסדר, ולא להיפך שגדולי תורה זקנים אלו יטלטלו את עצמם אל רבי עקיבא. כמו כן, ידוע שרבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון היו עשירים גדולים, ואין זה מדרכם של העשירים לעזוב את ביתם ולהתארח בבית אדם אחר, ותמוה מדוע באו גם הם להתארח בבני ברק אצל רבי עקיבא. כמו כן מתברר מן ההמשך שגם התלמידים של כל החכמים שהוזכרו שם היו עימם בבני ברק. ובוודאי שתמוה מדוע לא ישהה כל חכם עם תלמידיו בעירו, ומדוע התכנסו כל החכמים עם תלמידיהם בבני ברק.

מתבקש שלתמיהות הללו יש פתרון, שרס"ג לא הסכים עמו, ולכן השמיט רס"ג את המעשה הזה מתוך סדר ההגדה שלו. וכדלקמן.

 

מעשה שהיה או שלא

בדרך כלל כשאנו לומדים מעשה שמובא במשנה ובתלמוד או בשאר מקורות חז"ל אנו מניחים שהוא התרחש כפשוטו. אמנם יש מחכמי ישראל שהניחו שלא כל מעשה התרחש כפשוטו, ואם ראו הכרח הם פירשו אותו שלא כפשוטו. הכרח שכזה אינו חד וברור ולכן המסקנות שמגיע אליהן החכם עשויות להשתנות אצלו במשך הזמן. ההבנה שחלק מהמעשים אינם כפשוטם היא עתיקה, ובסדר תנאים ואמוראים, שהוא חיבור קדום מתקופת הגאונים, כתוב (בנוסחה המובאת במחזור ויטרי):

"כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד, אלא הפליגו על דעתו".

כלומר, למרות שמכמה מקורות במשנה ובתלמוד משמע שהם היו תלמידים ממש של רבי עקיבא, לדעת 'סדר תנאים ואמוראים' רבי מאיר ורבי שמעון וגם שאר חבריהם לא היו תלמידים ממש של רבי עקיבא. הרמב"ם הסכים עם הדברים באופן חלקי, ודעתו השתנתה במשך הזמן. בהקדמתו לפירוש המשנה כתב הרמב"ם שרבי מאיר ורבי שמעון היו תלמידים ממש של רבי עקיבא (וכבר אז הסכים הרמב"ם ששאר חבריהם לא היו תלמידי רבי עקיבא). אך מאוחר יותר בהקדמתו למשנה תורה הוא כתב שרק רבי מאיר היה תלמיד ממש של רבי עקיבא. בכל אופן לשיטת 'סדר תנאים ואמוראים' וכן לשיטת הרמב"ם צריך לפרש כמה מן המעשים שמובאים אצל חז"ל במשמעות סמלית, ומה שחשוב ב'מעשה' הוא המסר שהוא מביע, ולא אם הוא אכן ארע ממש.

ובדומה, מתבקש שלמעשה בחכמים שהיו מסובים בבני ברק יש משמעות סמלית שרס"ג לא הסכים עימה, ולכן הוא השמיט את המעשה מן ההגדה שלו. נראה שמשמעות סמלית זו קשורה למחלוקת כיצד צריך לנהוג תלמיד חכם בליל הסדר, וכדלקמן.

 

מצוות עשה לספר בניסי יציאת מצרים

בענין ליל הסדר נאמר בתורה (שמות יב,מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַד' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַד' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". וביאר אבן עזרא שסיום הכתוב - "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" – משמעותו שבני ישראל צריכים לשמור את מצוות הלילה הזה לדורותם, ומצוות אלו הן מצוות אכילת קרבן הפסח ומצוות אכילת מצות ומרורים. והוסיף אבן עזרא: "ויש מפרשים אותו כטעם 'שומרי החומות' (שה"ש ה, ז), שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורת השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל: 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית' (הגדה של פסח)".

כלומר, בימינו מפורסם המנהג 'לעשות משמר' ולהיות ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה. אולם 'ליל המשמר' הקדום הוא 'ליל הסדר', שרצון התורה הוא שיהיה "לֵיל שִׁמֻּרִים" שלא יישנו בו רק יודו ויספרו גבורת השם בצאתם ממצרים, והמקור הקדום שאבן עזרא מביא כדי לסייע לפירוש הזה הוא המעשה בחכמים שספרו ביציאת מצרים כל הלילה.

 

פרשנות זו מתאימה גם לפיתוח והרחבה של מצוות עשה. הרמב"ם כתב (הלכות חמץ ומצה ז,א): "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם'... ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה' בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". לדעת הרמב"ם מצוות 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' כוללת בתוכה שאפילו חכמים גדולים צריכים להאריך בספור יציאת מצרים בלילה זה. ומסתבר שרצון התורה שיאריך במצווה זו כל הלילה.

 

עיסוק בחידושי הלכות בליל הסדר

מאידך, מצאנו חכמים שהעדיפו לעסוק בהלכות הפסח מאשר להאריך בספור ניסי יציאת מצריים. במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מסכתא דפסחא פרשה יח) מובא: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים - ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מָה הָעֵדֹת וגו',".

מתבקש שרבי אליעזר פירש את הכתוב - "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" כפירוש הראשון שהביא אבן עזרא, שיש לקיים בלילה זה את מצוות אכילת קרבן הפסח. ואמנם, לאחר החורבן אי אפשר היה להקריב את קרבן הפסח במקדש, אך אפשר לעסוק בהלכות הפסח, ועיסוק זה בהלכה הוא חשוב ביותר. ובמסכת מנחות (דף קי,א) מובא: "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". והוא הדין שראוי לעסוק בהלכות (קרבן) פסח בלילה זה.

רבי אליעזר רצה שהעיסוק בהלכות הפסח יהיה דומה ככל האפשר לקרבן עצמו. מתבקש שהוא סבר כשיטה הידועה של רבי אלעזר בן עזריה שמדין תורה זמן אכילת קרבן פסח הוא מתחילת הלילה ועד חצות (בבלי פסחים דף קכ,ב), ולכן לדעתו העיסוק בהלכות הפסח צריך להיעשות דווקא עד חצות. ואם רבי אליעזר סובר כרבי אלעזר בן עזריה (שהיה בדור שאחריו), מתבקש יותר שרבי אלעזר בן עזריה הוא זה שאימץ את שיטת רבי אליעזר שקדם לו, וכשם שהוא הסכים עמו שהפסח נאכל עד חצות הלילה, כך הוא הסכים עמו שבליל הסדר צריכים תלמידי החכמים לעסוק בעיקר בהלכות הפסח, ושעיסוק זה מתאים שייעשה עד חצות.

הוראה דומה למכילתא מובאת בתוספתא (פסחים ליברמן י,יא): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות, חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפילו בינו לבין בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו". התוספתא מסכימה עם המכילתא שבליל הסדר צריך לעסוק בעיקר בהלכות הפסח, והיא חולקת רק לגבי משך הזמן, ולדעתה יש לעסוק בכך כל הלילה. בר-הפלוגתא הידוע של רבי אליעזר הוא רבי יהושע, ומתבקש שהדעה החולקת (שבתוספתא) שמצריכה שהעיסוק בהלכות הפסח יהיה כל הלילה היא דעתו של רבי יהושע, ולדעתו קרבן הפסח נאכל מדין תורה כל הלילה וכפי שמובא בשם רבי עקיבא (בבלי, שם). ולכן לאחר החורבן העיסוק בהלכות הפסח (שהוא תחליף לקרבן הפסח) צריך להיעשות במשך כל ליל הסדר.

אמנם התוספתא הזו הביאה דין נוסף, שאסור לאכול אגוזין תמרים וקליות לאחר אכילת קרבן הפסח, ומתבקש שכך צריך הדין להיות גם אחר החורבן, ואין לאכול שום דבר לאחר סיום סעודת ליל הסדר. אך מסתבר שדבר זה לא היה מוסכם, וכדלקמן.

 

החיבור עם שאר חלקי העם שרצו להישאר ערים בלילה

ההדרכה לעסוק בליל הסדר זמן ממושך דווקא בהלכות פסח מתאימה מטבע הדברים לתלמידי חכמים, וכפי שכתוב במפורש במכילתא "שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח". כזכור, אבן עזרא הביא שיש שמפרשים שהכתוב "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא ... לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" כוונתו שצריך להישאר ערים בליל הסדר ולספר את גבורות ד' ביציאת מצרים. רבים בעם הבינו כך והם עסקו בניסים שהיו ביציאת מצרים ובפיוטים שקשורים לכך. אולם קשה להישאר ערים זמן רב בלא שיאכלו דבר מה מידי פעם בפעם.

מתברר, שהיו הסברים ומנהגים שונים בפירוש ההלכה ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", יש שפירשו זאת כאיסור לאכול אחר ברכת המזון, וכך פירשו זאת שמואל ורבי יוחנן (בבלי פסחים קיט,ב; ירושלמי פ"י סוף ה"ו). אך האמורא רב פירש זאת כאיסור לעבור מחבורה לחבורה וכך פירשו זאת באופן סתמי בירושלמי (פסחים פ"י ה"ד) אך סתם הירושלמי לא אסר לאכול דברים אחרים אחר ברכת המזון. ומכך שהירושלמי פירש כך באופן סתמי משמע שזה היה אז מנהג נפוץ בארץ ישראל. האיסור (=פירוש) שהובא בתוספתא – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות", עדין לא היה נפוץ, והוא הקשה על רבים להישאר ערים במשך הלילה. ונראה שכדי שליל הסדר יהיה דומה ככל האפשר בכל בתי ישראל, וכולם יהיו ערים זמן ממושך ככל האפשר, היו מן החכמים שהחליטו לאפשר לכולם לאכול אגוזים וכדו' לאחר ברכת המזון. וכדי לרמז להכרעה שכזו הובא בהמשך התוספתא מעשה, וז"ל (פסחים, ליברמן, י,יב):

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש"

קשה לפרש את המעשה הזה כפשוטו, משום שתמוה מאוד מדוע רבן גמליאל הנשיא יעזוב את ביתו (בית הנשיא) ומדוע גם הזקנים יעזבו את בתיהם, כדי להיות בליל הסדר בביתו של ביתוס בן זונין בלוד. צריך להבין שביתוס בן זונין מייצג אדם שרוצה לקיים את גזירות חכמים⁴ ומעיר להם כאשר הגזירות שלהם אינן מתיישבות על לב פשוטי העם, ובעקבות הערותיו חכמים חוזרים בהם ומתקנים את גזירותיהם (כמבואר בהערת השולים⁵). והמעשה בא לרמז שרבן גמליאל והזקנים חולקים על הדין שהוזכר לפני כן בתוספתא⁶. ואף רבן גמליאל והזקנים אכלו אגוזים תמרים וקליות במשך הלילה, ולכן הגביהו מלפניהם את השולחן בסוף הלילה⁷. וקביעה הלכתית זו באה כדי להקל על ביתוס בן זונין ודומיו, שרצו להיות ערים כל הלילה ולשם כך אכלו במשך הלילה אגוזים וכדו'. אם פשוטי העם היו רואים שבליל הסדר חכמי ישראל נמנעים מלאכול אחר ברכת המזון אף הם היו נמנעים מכך, וממילא פשוטי העם לא היו יכולים להישאר ערים כל הלילה ולספר ביציאת מצרים. וידוע המעשה באחד מגדולי ישראל שבזמן מגיפה רצה להורות לכולם הלכה למעשה שיאכלו ביום הכפורים ולא יסכנו את עצמם, ועלה לבימה בבית הכנסת הגדול בווילנה והוציא יין ועוגות וקידש ואכל לעיני הקהל (ראו בספר תנועת המוסר ח"א עמוד 160 הערה 8). למטרה דומה הובא המעשה ברבן גמליאל וזקנים שבאו לערוך את ליל הסדר בביתו של ביתוס בן זונין, כדי להראות הלכה למעשה שמותר לאכול אחר ברכת המזון אגוזים תמרים וקליות כדי להישאר ערים בהמשך הלילה.

 

אמנם לפי 'המעשה' שבתוספתא נותרה הלכה כאותו דין שבתוספתא שחכמים ותלמידיהם צריכים להעדיף את העיסוק בהלכות הפסח הזה על פני העיסוק בסיפור ניסי יציאת מצריים, ולכן מסופר שהחבורה של רבן גמליאל והזקנים עסקה בהלכות הפסח במשך כל הלילה. ומשמע שביתוס בן זונין וחבורתו עסקה במה שהם היו מסוגלים לעסוק בו, והיינו בסיפור ניסי יציאת מצרים ובפיוטים הקשורים בכך. ובבוקר נועדו שתי החבורות יחד והלכו לבית המדרש. וזו משמעות סיום המעשה- "הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש".

הגר"ש ליברמן התקשה ב'תוספתא כפשוטה' בהבנת הביטוי 'נועדו'. אמנם כאמור לעיל, קשה לפרש את המעשה הזה כפשוטו, משום שתמוה מאוד מדוע רבן גמליאל הנשיא יעזוב את ביתו (בית הנשיא) ומדוע גם הזקנים יעזבו את בתיהם, כדי להיות בליל הסדר בביתו של ביתוס בן זונין בלוד, אולם לפי מה שהתבאר, החשיבות של המעשה הזה היא ה'מסר' של ה'מעשה', והוא הצורך להיוועד ולאחד בין חלקי העם, בין החכמים ובין פשוטי העם, על משקל הכתוב בעמוס (ג,ג) "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". ולכן לצורך האיחוד הזה, כדי להקל על כולם להיות ערים כל הלילה החליטו רבן גמליאל וזקני הדור שמותר לכולם - הן לחכמים (רבן גמליאל והזקנים) והן לפשוטי העם (ביתוס בן זונין וחבורתו) - לאכול אגוזים תמרים וקליות במשך הלילה, וכך יקל עליהם להישאר ערים במשך כל ליל הסדר. ובבוקר 'נועדו' שתי הקבוצות יחד והלכו להן לבית המדרש שבו היו לומדים ומתפללים.

 

שיטת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון

כפי שהתבאר לעיל, קשה להבין שהמעשה בגדולי הדור ותלמידיהם שבאו לבני ברק לליל הסדר אכן התרחש כפשוטו. ומתבקש שהמעשה הזה, המוזכר לראשונה בנוסחי ההגדה של כמה מגאוני בבל, נועד להביע מסר הלכתי.

רב נטרונאי גאון ראה במצוות סיפור יציאת מצרים מצוות 'עשה' שקיימת מן התורה גם בזמן החורבן, ומשקלה חשוב ביותר. וכך כתוב בשם רב נטרונאי בסיום סדר ההגדה שלו:

"ותשובה על שנשאל למה לא קבעו ברכה על קריאת ההגדה, לזה יש להשיב טעמים שונים, אך התשובה החשובה כי על מצות השכליות לא תקנו ברכה. ונקראת 'הגדה' על שם 'והגדת לבנך', והיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואם כן אפילו בעלמא זיכור איזהו ביציאת מצרים יוצא, אבל כל המרבה הרי זה משובח."

כלומר, ספור יציאת מצריים בליל הסדר הוא מצוות עשה שמתבקשת גם מההיגיון השכלי, וכל המרבה בכך הריהו משובח. ונראה שלדעת רב נטרונאי (ורב עמרם גאון) העיסוק בהלכות פסח בתור תחליף לקרבן פסח היא ענין סגולי, שמשקלו מועט ביחס למצוות 'עשה' כה חשובה. ולכן יש להעדיף ולהרבות בליל הסדר בספור יציאת מצרים על פני העיסוק בהלכות פסח.

 

שיטת הגאונים הזו מנוגדת לשיטת המכילתא והתוספתא שהעדיפו את העיסוק בהלכות הפסח על פני הריבוי בעיסוק ספור יציאת מצרים, והיא מנוגדת ל'מעשה' שמסופר בתוספתא על רבן גמליאל והזקנים שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה. מתבקש שרב נטרונאי ורב עמרם גאון והגאונים שקדמו להם הניחו, שכיוון שבמשנה ובתלמוד לא הובאו דברי המכילתא והתוספתא – הרי שלשיטת התלמוד צריכים גם החכמים להעדיף את העיסוק בספור יציאת מצרים על פני העיסוק בהלכות הפסח.

 

בבבלי (פסחים קטז,א) מובאת ברייתא וז"ל (גרסת הרי"ף והגאונים): "חכם בנו - שואלו, ... ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה וכו':". כלומר, גם תלמידי חכמים שבקיאים בהלכות פסח ויכולים לעסוק בהלכות הפסח בליל הסדר, ישאלו את שאלות 'מה נשתנה' וכדו', וישתדלו לקיימה בדרך שאלה ותשובה בדומה ל'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'. ונראה שגאונים אלו הסיקו מכך שעל תלמידי החכמים גם להרחיב בספור ניסי יציאת מצריים על חשבון העיסוק בהלכה.

 

ולפיכך, כדי לחלוק על ה'מעשה' שבתוספתא שהעדיף את העיסוק בהלכות הפסח, מביאים רב נטרונאי והגאונים שקדמו לו 'מעשה' חילופי שמעדיף את העיסוק בספור יציאת מצרים על פני כל דבר אחר. מי שמייצג יותר מכל החכמים את העיסוק בהלכה הוא רבי עקיבא, שעליו נאמר (מנחות דף כט,ב): "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". ואף על פי כן מסופר (פסחים דף קט,א): "אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח - בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו...". כלומר, רבי עקיבא ראה במצוות 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." מצוות עשה חשובה שמצדיקה לבטל מחמתה את העיסוק בהלכה.

לשיטת הגאונים, מצווה זו אינה דווקא בין אב לבנו, אלא גם החכמים צריכים לעסוק ב"לֵיל שִׁמֻּרִים" זה בהרחבה בספור ניסי יציאת מצריים ולהעדיף אותם על פני העיסוק בהלכות הפסח. ובהתאם לכך, ב'מעשה' בליל הסדר שבבני ברק, רבי עקיבא 'איש ההלכה' עוסק כל הלילה בסיפור יציאת מצרים. ובעלי הדעות השונות שהיו סבורים (במכילתא ובתוספתא) שחכמים ותלמידיהם צריכים לעסוק אז דווקא בהלכה ביטלו את דעתם בפניו, ובאו אליו לליל הסדר עם תלמידיהם. כזכור, רבי אליעזר (במכילתא) היה סבור כשיטת רבי אלעזר בן עזריה שהפסח נאכל עד חצות, ולכן צריך לעסוק בהלכות הפסח עד חצות. והמעשה מזכיר את שניהם (רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה) כמי שביטלו דעתם ובאו לרבי עקיבא כדי לספר ביציאת מצרים כל הלילה. בתוספתא הובאה דעה סתמית, ולפיה החכמים צריכים לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה. מתבקש שדעה זו מתאימה לרבי יהושע בר הפלוגתא של רבי אליעזר, ולכן המעשה מזכיר גם את רבי יהושע כמי שביטל את דעתו ובא לרבי עקיבא כדי לספר גם הוא כל הלילה ביציאת מצרים.

 

המעשה מזכיר גם את רבי טרפון כמי שביטל את דעתו ובא לרבי עקיבא, אך זאת מסיבה אחרת. לפי גרסת הגאונים לדעת רבי טרפון צריך לשתות כוס חמישית בליל הסדר (ראו רא"ש פסחים י,לג), והיו שפסקו כרבי טרפון ושתו חמש כוסות, והיו שנהגו כדעת סתם המשנה ושתו ארבע כוסות. הגאונים רצו להתקין ליל סדר אחיד, ולפיכך הם התקינו כפשרה ליל סדר שבו שותים ארבע כוסות ורק מי שרוצה שותה כוס חמישית. בר-הפלוגתא הידוע של רבי טרפון הוא רבי עקיבא ומתבקש שרבי עקיבא הוא זה שסבור ששותים רק ארבע כוסות. וכדי להראות שרבי טרפון ביטל את דעתו בפני רבי עקיבא, והסכים שכוס חמישית אינה חובה, לפיכך מזכיר המעשה גם את רבי טרפון בין אלו שביטלו דעתם ובאו עם תלמידיהם לליל הסדר אצל רבי עקיבא⁸.

 

הויתור על 'משפרי העירנות'

בבבל פירשו את הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" כפי שפירשו אותו בתחילת התוספתא כאיסור לאכול אגוזים תמרים וקליות וכדו' אחר ברכת המזון, וכך נהגו בבבל. ולכן רב נטרונאי גאון והגאונים לא הסכימו עם ההיתר שב'מעשה' שבהמשך התוספתא ולפיו החכמים חזרו בהם והתירו לכולם וגם לעצמם לאכול אגוזים תמרים וקליות כדי להישאר ערים. ואמנם איסור האכילה לאחר ברכת המזון גורם לכך שרק יחידי סגולה יצליחו להישאר ערים כל הלילה, ומי שיתקשה להישאר ער ילך לביתו ולמיטתו, ויקום בבוקר לתפילה. ואכן, 'מציאות' שכזו מתוארת ב'מעשה' של רב נטרונאי גאון, שמספר שהתלמידים באו לרבותיהם ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. המעשה מרמז שגדולי התורה יחידי הסגולה הצליחו להישאר ערים כל הלילה גם בלא לאכול אגוזים וכדו', אך התלמידים העייפים התקשו להישאר ערים ועזבו לישון, וחזרו אל רבותיהם רק עם בוקר.

ביאת התלמידים לרבותיהם מקבילה ל'מעשה' שבתוספתא שרבן גמליאל והזקנים שעסקו בהלכות הפסח 'נועדו' בבוקר עם ביתוס בן זונין ומשפחתו שעסקו בספור יציאת מצרים. אך שם הצליחו כולם להישאר ערים משום שהתירו לעצמם לאכול אגוזים וכדו'.

 

התוספות ל'מעשה' של רב עמרם גאון

כדי לחדד את המסר שב'מעשה' מקדימים רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון ל'מעשה' את התוספת הבאה: "ואפילו כולנו חכמים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. שכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ההקדמה הזו יוצאת במפורש כנגד המכילתא והתוספתא שלפיהן חכמים ותלמידיהם צריכים להעדיף את העיסוק בהלכות פסח, וההקדמה הזו קובעת שגם החכמים ביותר צריכים להעדיף בליל הסדר את העיסוק בספור ביציאת מצרים. וציטוט זה מביא הרמב"ם  בספר המצוות (עשה קנז) בתור המקור הקדום שצריך שגם החכמים יאריכו בספור יציאת מצרים.

וכדי להפנים את המסר שבהקדמה, מובא מיד בסמוך ה'מעשה'⁹ שמספר שחכמי ישראל עסקו בספור יציאת מצרים כל הלילה. וכדי להפנים עוד יותר את המסר הזה, מוסיפים בהמשך את הדברים הבאים: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. וחכמים אומרים. ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך להביא לימות המשיח". הבאת הציטוט בסמוך למעשה, יוצרת את הרושם שרבי אלעזר אמר זאת באותו ליל הסדר שערכו אצל רבי עקיבא, וכוונתו היתה שצריך לעסוק בליל הסדר בספור יציאת מצרים.

אמנם אין הדברים כך, ודברים אלו הם ציטוט מתוך המשנה במסכת ברכות (פ"א מ"ה) וכוונת רבי אלעזר בן עזריה באומרו "שתאמר יציאת מצרים בלילות" היתה שצריך להזכיר בקריאת שמע שבלילה גם את 'פרשת ציצית' שבסיומה מוזכרת יציאת מצרים. ולא היתה כוונתו שצריך להאריך בליל הסדר ספור יציאת מצרים. אך הציטוט 'גוייס' להגדה, כדי ליצור את הרושם שגם הוא חזר בו, וכל גדולי ישראל מסכימים שגם החכמים צריכים להאריך בספור יציאת מצרים בליל הסדר.

 

נוסח רב נטרונאי בדברי רבי אליעזר

בנוסח של רב נטרונאי כתוב: "אמר 'להם' רבי אלעזר בן עזריה...". הוספת המילה 'להם' יוצרת את הרושם שדברי רבי אלעזר בן עזריה נאמרו באותו 'ליל סדר' שבבני ברק, וכאילו שם חזר בו מהשיטה שתלמידי החכמים צריכים לעסוק בליל הסדר בעיקר בהלכות הפסח. גם הרמב"ם הצטרף למהלך של רב נטרונאי גאון, ולמרות שגרסת הרמב"ם במשנה היתה כגרסתנו, הרי שבסדר ההגדה של הרמב"ם הוא הוסיף את המילה 'להם'.

וכבר הובאו לעיל בתחילת המאמר שקיימות כמה סיבות שמחמתן קשה להבין שהמעשה בחכמים שהסבו אצל רבי עקיבא בבני ברק אכן התקיים כפשוטו. ולפי מה שהתבאר מדובר ב'מעשה' שחיברו הגאונים כדי להביע מסר הלכתי, והמסר ההלכתי הוא החשוב, ולא העובדה שלא מסתבר שהיה מעשה שכזה ממש.

 

ההתנגדות של רב סעדיה גאון

רב סעדיה גאון התנגד למסר של רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון בנוסח הגדה שלהם. רס"ג סבר כמובא במשנה (עדויות ב,ב) ש"לא ראינו אינה ראיה". כלומר, העובדה ש'לא ראינו' שבתלמוד הובאו דברי המכילתא והתוספתא ולפיהן החכמים ותלמידיהם צריכים לעסוק בליל הסדר בעיקר בהלכות פסח, אין בה כדי להוכיח שהתלמוד אכן מתנגד לשיטה זו.

ולשיטתו, הברייתא שקבעה שגם תלמידי חכמים שבקיאים בהלכה צריכים לשאול זה את זה 'מה נשתנה', לא באה להעדיף את העיסוק בספור יציאת מצרים על פני העיסוק בהלכות פסח. אלא כוונתה שגם תלמידי חכמים צריכים שלא לפרוש מן הצבור, וצריכים לומר את נוסח ההגדה שמקובל במקומם, ובכך לקיים את המצווה של ספור יציאת מצרים בלילה זה¹⁰. אך לאחר שסיימו לומר את הנוסח המקובל במקומם, הם צריכים להעדיף ולעסוק בהלכות הפסח, מאשר להמשיך ולספר ביציאת מצרים.

ונראה שרס"ג הבין שלשיטת המכילתא והתוספתא אין מצוות עשה מיוחדת מן התורה להרחיב לספר בניסי יציאת מצריים בליל הסדר, ואפשר שמטעם זה לא מנה רס"ג בספר המצוות שלו את מצוות 'זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם'... ואת מצוות 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה'. וכבר העיר הרב פערלא על השמטת מצווה זו (ביאור על ספר המצוות לרס"ג עשה לג).

 

ולכן בנוסח ההגדה שערך רב סעדיה גאון הוא השמיט את ה'מעשה' בחכמים שהיו בבני ברק וספרו ביציאת מצרים כל הלילה, וכמו כן הוא השמיט את שתי התוספות למעשה הזה, את ההקדמה שאמרה "ואפילו כולנו חכמים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים...", וכן את הציטוט מדברי רבי אלעזר בן עזריה ולפיו התחדש לו שיציאת מצרים צריכה להיאמר בלילות. ומסתבר שרב סעדיה גאון עשה זאת משום שרצה להשאיר להלכה את שיטת המכילתא והתוספתא, שלפיהן לאחר שחכמים ותלמידיהם יצאו ידי חובת סיפור יציאת מצרים, הם צריכים להעדיף את העיסוק בהלכות הפסח על המשך העיסוק בספור יציאת מצרים.

 

השתלשלות ההלכה

הרמב"ם פסק במפורש כשיטת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, שעדיף להאריך בספור יציאת מצרים, וכתב (הלכות חמץ ומצה ז,א): "אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח". ולפיכך, השמיט הרמב"ם את דברי התוספתא ולפיה תלמידי חכמים צריכים לעסוק בליל הסדר בהלכות הפסח. וכאמור לעיל, בנוסח ההגדה של הרמב"ם מובא המעשה בחכמים שסיפרו כל הלילה ביציאת מצרים.

אמנם כשהביא הרמב"ם את המעשה ברבי עקיבא, ציטט שם בעל הגהות מימוניות את התוספתא שחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח ואת המעשה ברבן גמליאל והזקנים שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה. וכבר קדם לו הראבי"ה (חלק ב מסכת פסחים סימן תקכה) שהביא את התוספתא הזו. ונראה שלדעת ראבי"ה והגהות מימוניות לאחר שתלמיד חכם יצא ידי חובתו בסיפור יציאת מצרים כפי הנהוג במקומו, הוא צריך להשתדל ולעסוק בהלכות הפסח בהמשך ליל הסדר, ואפילו שהוא מסוגל גם להמשיך ולעסוק בניסי יציאת מצרים. אולם לא ברור האם דעת ראבי"ה והגהות מיימוניות כדעת רס"ג שמצוות 'והגדת לבנך' אינה מן התורה, ואפשר שדעתם כדעת רבנו יונה וכדלקמן.

רבנו יונה פסק שיש מצוות עשה של 'והגדת לבנך' אך משמע שהוא סובר שהיא מוגבלת דווקא בין אב לבנו ולפי כוחו של הבן (ראו סדר ליל פסח, שטרן, עמוד קלח), ולפיכך הוא כתב בהמשך: "אחר כוס רביעי נמי אין לו לשתות שלא ישתכר ואתי לבטולי מצות העסק בהלכות הפסח. דתניא בתוספתא 'חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה' הכי מסתברא לן בטעמא דהא מילתא" (שם, עמוד קמג).

 

מאידך, הרא"ש (פסחים י,לג) והטור (או"ח תפא) לא הבדילו בין העיסוק בספור יציאת מצרים לבין העיסוק בהלכות הפסח, ומשמע מלשונם שבתקופתם כבר היו מי ש'תיקנו' את הגירסה בתוספתא, וגרסו בה שחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה (וראו הגהות הגר"א). ואמנם גם הרא"ש והטור פסקו שאין אוכלים אגוזים וכדו' אחר ברכת המזון, ולכן קשה להישאר ערים כל הלילה (שלא כמסופר בתוספתא). ולפיכך פסקו הרא"ש והטור שהעיסוק הזה יהיה 'עד שתחטפנו שינה', וכן נקבעה הלכה בשולחן ערוך (או"ח תפא,ב): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה". 

__________________________________ 

  ¹נוסח זה קצר ולא מופיעות בו כמה הרחבות כמו: "ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". כמו כן מתוך שלוש שאלות 'מה נשתנה' שיש בגרסאות כתבי היד של המשנה נמצאות בו רק שתים, ומושמטת השאלה על אכילת צלי. ומכאן שנוסח זה הוא קדום יותר.

² הנוסח דומה מלבד הקידוש הארוך והפיוטי שיש בנוסח רב נטרונאי. ובענין הקידוש קיבל הרמב"ם את נוסח רב עמרם גאון ולפיו הקידוש של ליל הסדר דומה לקידוש הרגיל של שאר המועדים (וראו רמב"ם הלכות שבת כט,יט).

³ הרמב"ם לא כתב תוספת זו בנוסח ההגדה שלו, והותירו דומה לנוסח רב נטרונאי. אך הרמב"ם נהג לומר תוספת זו וכפי שמעיד ר"א בנו של הרמב"ם (מעשה רקח הלכות חמץ ומצה ח,יד).

⁴ כמבואר במקומות רבים בדברי חז"ל, כמו במשנה (בבא מציעא פ"ה מ"ג): "...וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים".

⁵  כמבואר בירושלמי (שבת פ"ח ה"ו): "רב יהודה אמר בייתוס בן זונין היה יושב ושונה לפני רבי אמר כך אנו אומרים צריך שיהא יושב ומשקל ביד?! אמר ליה הכל מותר חוץ מן העשוי בחפיסה". ובדומה בבבלי (שבת דף פא,א): "זונין על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי, אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה? אמרו לו: כזית כאגוז וכביצה. אמר להו: וכי טורטני יכניס? נמנו וגמרו: מלא היד".

⁶  וכעין הדברים שהסביר רבא ב'מעשה סותר' אחר (בבלי גיטין דף י,ב): "ורבן גמליאל מיפלג פליג, וחסורי מיחסרא והכי קתני: ורבן גמליאל מכשיר..."

⁷  ראו שבת (דף קמג,א): "משנה. בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה". ושולחן ערוך (אורח חיים שח, כז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים".

⁸ ולדעת הרמב"ם העיקר כדעת רבי עקיבא שיש לשתות ארבע כוסות ולא חמש. וכן נהג הרמב"ם וכפי שמעיד בנו ר"א (מעשה רקח הלכות חמץ ומצה ח,י).

⁹  ואכן, בנוסח הקדום שבגנזי שכטר (ב, 259), כתוב "ומעשה...", והמעשה הוא המשך אחד עם הפסיקה שקודמת לו, ולפיה גם החכמים צריכים לעסוק בספור יציאת מצרים.