אליהו בבית הקברות

במסכת בבא מציעא (דף קיד,א-ב): מובא מעשה ברבה בר אבוה שפגש את אליהו הנביא בבית הקברות, וז"ל המעשה בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"רבה בר אבוה מצא את אליהו שהוא עומד בבית הקברות של גויים, אמר לו: מהו שיסדרו בבעל חוב? (כלומר, האם כשבית דין גובים מן הלווה את חובו הם צריכים להשאיר אותו 'מסודר' עם תנאי מחיה בסיסיים?) - אמר לו: יש לדרוש את המילים 'מיכה' 'מיכה' מערכין; לגבי 'ערכין' (מי שנדר ואמר 'ערכי עלי') כתוב 'וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ', ולמדו מכך שכאשר הגזבר של ההקדש גובה ממנו את מה שהתחייב להקדש צריך להשאיר אותו 'מסודר', וכן לגבי בעל חוב כתוב 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ' ולכן כאשר בית הדין גובים ממנו את חובו צריך להשאיר אותו 'מסודר'.              הוסיף רבה בר אבוה ושאל - מנין לערום שלא יתרום (שלא יפריש מהפירות תרומה לכהן)? – ענה לו אליהו שכתוב 'וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר', וכיוון שאסור לברך את ברכת הפרשת התרומה כשהוא ערום, לפיכך אסור לערום להפריש תרומה.           הוסיף רבה בר אבוה ושאל את אליהו: לאו כהן הוא אדוני, מדוע אתה עומד בבית הקברות? - אמר לו אליהו: האם אין אדוני שונה ברייתות של סדר טהרות? ששנינו, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים (גויים) אין מטמאין את מי שמאהיל (נמצא כמו אהל) עליהם, שנאמר 'וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם' - אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם, ובטומאת מת באהל נאמר 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'. - אמר לו: בארבעה סדרים (של ברייתות) אני מתקשה ללמוד, בשש סדרים (ובכלל זה סדר טהרות) איך אוכל ללמוד?! - אמר לו אליהו: ומדוע? - אמר לו: אני דחוק כלכלית. נטל אותו אליהו עמו והכניס אותו לגן עדן, אמר לו: פשוט את גלימתך, ואסוף לתוכה מהעלים האלו, אסף אותם רבה בר אבוה לגלימתו ונטלם עמו. כשהיה בדרכו החוצה שמע קול אומר: מי אוכל את עולמו (הבא) בחייו כמו רבה בר אבוה?! ניער את העלים האלו מגלימתו ויצא. אפילו כך, ספגה גלימתו את ריח העלים, ומכר את גלימתו בשנים עשר אלף דינרים, וחילק את הכסף לחתניו.

רבה בר אבוה החליט שלא ליהנות בחייו מהריח הטוב של העלים של גן עדן שנטל עמו, ולכן הוא ניער אותם מגלימתו. ואם כך, מדוע הוא הסכים ליהנות לכתחילה מהריח הטוב שספגה גלימתו ולמכור אותה, ומדוע אין הדבר נחשב לו כמי שאוכל את עולמו (הבא) בחייו?

נראה שכדי להבין את האגדה הזו, צריך להתבונן בתנ"ך ובאגדות נוספות, ומתוך העיון במקורות הנוספים האלו, אפשר שנגיע לעומק הבנת האגדה הזו. 

ריח גן עדן בבגדים
לרבה בר אבוה היה ריח של גן עדן בבגד שלו. מצב דומה מתואר בעת שיעקב לבש את 'בגדי עשיו' ובא לבקש מיצחק אביו שיברך אותו. וז"ל הכתוב (בראשית כז,טו-כז):

"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:... וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד':"

במדרש (בראשית רבה תולדות סה,כב) מובא על כך:

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. א"ר יוחנן אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים ואת אמרת וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, אלא בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דא"ל: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה..."

לפי מדרש זה לא הריח יצחק את הבגדים שלבש יעקב, אלא את עורות גדיי העזים שהיו על צווארו. והרי ריח עורות העזים הוא מסריח, ואם בכל זאת שיבח יצחק את מה שהריח, מכאן שמיעקב שהיה עושה מעשים טובים נדף ריח טוב של גן עדן, וגן עדן מכונה בדברי יצחק - שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד'.

אך לפי פשט הכתוב יצחק הריח את בגדי עשיו שאותם לבש יעקב, ולא את עורות גדיי העזים. ומסתבר שמן הבגדים האלו נדף ריח טוב של שדה, שהרי עשיו מתואר לפני כן בתור "אִישׁ שָׂדֶה", ומסתבר שבבגדים האלו נספג ריח של עשבים ריחניים שבשדה. ויצחק הריח את הבגדים האלו כדי להתענג על הריח הזה, ומתוך כך תשרה עליו רוח הקודש ויוכל לברך את מי שלבוש בבגדים האלו.

יצחק פותח את ברכתו במילה "רְאֵה", ומשמע שזו תפילה שמופנית לד', בדומה לתפילת דויד בתהילים (כה,יח): "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:". באותה תפילה מבקש דוד, שכאשר ישקול ד' בכף המאזניים את זכויותיו כנגד חטאיו, יחשיב ד' גם את הייסורים ואת המאמצים של דויד ("עָנְיִי וַעֲמָלִי") כאלו היו 'זכויות', וממילא תיטה כף המאזנים לטובתו, וד' יוותר לו על כל חטאיו. ובדומה, מתפלל יצחק, שיחשיב ד' את הריח הגשמי הטוב שנודף מ'בגדי עשיו' שנספגו בו בהיותו בשדה הגשמי, כאילו היה זה ריח שנודף מ"שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד' ", וממילא ירבו זכויותיו של הבן שלבש באותה העת את הבגדים האלו. ונראה שכעין  פירש אור החיים הקדוש, וז"ל: "...ראוי הוא ריח בני וחשוב לדמותו כריח שדה אשר וגו':". 

שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ד'
מקום שברכו ד' מוזכר בתהילים (קלג,ג): "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ד' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". הברכה של חיים נצחיים ("חַיִּים עַד הָעוֹלָם") נמצאת ב"הַרְרֵי צִיּוֹן". ידוע שהאזור של "הַרְרֵי צִיּוֹן" נקרא גם "אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה" או "הַר הַמּוֹרִיָּה", כמו שמצאנו בבראשית (וירא כב,ב): "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:", וכמו שמצאנו בספר דברי הימים (ב ג,א): "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ד' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ...".

יצחק היה קשור להר המוריה בגלל עמידתו בנסיון העקידה, אך הוא היה קשור אליו מסיבה נוספת. לאחר העקידה מסופר שאברהם שב אל נעריו והם הלכו יחדיו אל באר שבע, אך לא מוזכר שגם יצחק חזר עימם. ובמדרש רבה מובא שאברהם שלח את יצחק לבית מדרשו של שם (בן נוח) כדי שילמד שם תורה. ובדומה מובא בתרגום יונתן שמלאכים הוליכו את יצחק ללמוד תורה בבית מדרשו של שם למשך שלוש שנים. וידוע שבית מדרש זה היה בירושלים בארץ המוריה. וב'מדרש הגדול' מובא שהקב"ה הכניס את יצחק לגן עדן וישב שם שלוש שנים. ניתן לומר שהפירושים האלו אינם חולקים זה על זה, אלא ש'מדרש הגדול' מתאר את השהות של יצחק ב'בית המדרש' שב'ארץ המוריה' כשהות ב'גן עדן'.

גם יצחק התייחס לתקופת שהותו בבית המדרש של שם ועבר בארץ המוריה, בתור שהות ב'גן עדן', והוא חש שנודף 'ריח רוחני טוב' ('ריח גן עדן') מבית המדרש הזה. וכאשר בירך יצחק את מי שעמד לפניו ולבש את הבגדים שהדיפו ריח גשמי טוב של שדה, הוא בירך אותו שהקב"ה יחשיב את העמל הגשמי שלו בשדה כמו העמל התורני שבבית המדרש, ושגם מהעמל הגשמי יצא 'ריח גן עדן'. 

יצחק וה'שדה'
בעת שיצחק שהה שלוש שנים ב'אהלי שם' הוא נוכח לדעת שהוא מתאים באופיו להיות ממשיך דרכם של שם ושל עבר, ולשבת תקופות ממושכות ב'אהלי שם'. אולם הוא ידע שמזרעו יצא גם סוג של אנשים שיהיו 'אנשי שדה', ולכן השתדל יצחק לפעול ב'שדה', ומסופר שהמקום שבו נהג יצחק להתפלל היה ה'שדה', כאמור "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב". והוא היחיד מהאבות שמסופר עליו שעסק בזריעה בשדה ושעיסוק זה היה מבורך מאת ד': "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ד':" (בראשית כו,יב). 

כאשר התרוצצו הבנים בבטנה של רבקה, היא הלכה לדרוש את ד' והוא הודיע לה, שבבטנה מצויים שני לאומים שונים. אולם יצחק לא ידע זאת, והוא חשב שיצא ממנו רק לאום אחד, ושעשיו יהיה חלק מהעם המבורך שאמור לצאת מאברהם. כאשר יצחק נוכח לדעת שעשיו נוטה לעסוק בשדה הוא רצה לברך אותו, שעיסוקו בשדה יהיה נחשב כעיסוק בתורה, ושגם מעיסוק זה יהיה נודף ריח של גן עדן. אולם רבקה ידעה שעשיו יהפוך ללאום אחר שאינו שייך לזרע אברהם ויצחק, ולכן היא השתדלה שיעקב יקבל את הברכה הזו. 

ברכה זו אכן התקיימה ומזרעו של יעקב יצאו שני סוגי אנשים. יש אנשים שנטייתם לעסוק רוב זמנם בתורה, והם 'חיילים' בצבאו של 'משיח בן דויד'. ויש אנשים שנטייתם לעסוק רוב זמנם בעמל הגשמי והם 'חיילים' בצבאו של 'משיח בן יוסף'. הבנה זו מרומזת במדרשי חז"ל המתייחסים לירבעם בן נבט, וכדלקמן. 

תפשו הקב"ה לירבעם בבגד
במסכת סנהדרין (דף קב,א) מובא שהקב"ה קרא לירבעם בן נבט לחזור בו מחטאיו:

" 'אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה'. מאי 'אַחַר'? אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו, מי בראש? - בן ישי בראש! - אי הכי לא בעינא (איני רוצה)."

ההבנה המקובלת של האגדה הזו היא שהקב"ה הבטיח לירבעם בן נבט שאם הוא יחזור בו, הוא יזכה לשכר גדול ואחר מותו והוא יטייל בגן עדן יחד עם הקב"ה ועם דויד בן ישי. אך ניתן להבין זאת באופן עמוק יותר, והוא שעוד בחייו כאן יכול אדם להרגיש כאילו הוא מטייל עם הקב"ה בגן עדן.

בירבעם נמצא השורש של משיח בן יוסף¹, שידוע שתפקידו הוא הפיתוח הצד החומרי והגשמי של עם ישראל. האגדה מספרת שהקב"ה תפש את ירבעם בן נבט ב'בגדו', והיא מרמזת ל'בגדי עשיו' שאותם לבש יעקב בעת שבא להתברך מיצחק, שהם ה'בגדים' של 'משיח בן יוסף'. יעקב התברך שהקב"ה יחשיב את ריח 'השדה' שנודף מ'בגדי העמל הגשמי' כאילו הוא ריח "שדה שברכו ד' ", וכאילו זהו הריח שנודף מעמל התורה שבבית המדרש. לשיטת האגדה הזו לא היתה כוונת יצחק שריח בגדי ה'עמל בשדה' יהיה שקול לכל דבר לריח בגדי 'העמל בבית המדרש'. ולפיכך, דרישתו של ירבעם שדויד בן ישי לא ילך בראש, אינה דרישה מוצדקת. זרעו של דויד בן ישי מולך בירושלים, שבה 'הר המוריה' שהוא השדה שברכו ד', ומשם יוצאת תורה לכל ישראל כאמור "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם". ולכן יש לתת מעמד מכובד ל'משיח בן דויד' שמייצג את העמלים בתורה, והוא צריך ללכת בראש. אחת המשמעויות ל'הליכה בראש' היא ש'בעלי הכשרונות' שמתלבטים על הכיוון שאותו יבחרו בחייהם, צריכים לבחור ולפעול בתחום התורני, ולהעדיף אותו על פני עיסוק בצד הגשמי של עם ישראל. 

בית קברות של גויים
האגדה הקודמת מחשיבה את העמל הגשמי של אנשים מישראל אך היא מחשיבה אותו כפחות ביחס לעמל בתורה. אולם קיימות שיטות המחשיבות את העמל הגשמי כעמל שמיועד לגויים בלבד, וכ'מקום' של 'מתים', ובלשון האגדה 'בית קברות של גויים'. דבר זה מרומז ב'מעשה המערה' (שבת דף לג,ב) שמספר שכאשר רשב"י ובנו יצאו מהמערה בפעם הראשונה, הם הביטו בעין רעה על אנשים שהיו חורשים וזורעים, וטענו כלפיהם  "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף". אין הכרח לפרש שרשב"י ובנו גרמו נזק בהבטה שלהם והמקום 'נשרף ממש' באופן מיידי, אלא שלפי השקפתם הרוחנית הם ראו שבאנשים שעוסקים בחרישה ובזריעה ב'שדה' בתור אנשים שבוערת כביכול 'אש של גיהנם', שהרי הם יכלו לבחור ולעסוק ב'תורה' ולהיות ב'גן עדן'.

לפי ההשקפה הרוחנית הזו 'משיח בן יוסף' וחייליו שעוסקים בפיתוח הצד הגשמי של עם ישראל נחשבים כביכול ל'אנשים מתים' שנמצאים ב'בית קברות של גויים'. אליהו הנביא גם הוא היה סבור כך בעבר, אלא שאחר כך הוא חזר בו מן ההשקפה הזו והוא 'החיה' כביכול את 'משיח בן יוסף'. דבר זה מרומז בתנא דבי אליהו (אליהו רבה יח) שם אומר אליהו ש'בן האלמנה' שאותו החיה – "משיח בן יוסף היה"². ויסוד זה חוזר גם באגדה שלפנינו שמספרת שרבה בר אבוה פגש את אליהו 'בבית קברות של גויים', וכדלקמן.

בית קברות של גויים אינו מטמא
רבה בר אבוה פגש את אליהו ב'בית הקברות של גויים'. לפי פשוטו ודאי שהדבר מעורר תמיהה, מדוע שרבה בר אבוה או אליהו ישוטטו ב'בית קברות של גויים'. אמנם לפי מה שהתבאר אין מדובר כאן 'בבית קברות ממש', אלא במשמעות סמלית. בהמשך האגדה מתבאר שרבה בר אבוה השתמש בכסף שהוא השיג מה'ריח של בגדיו' ונתן את כל הכסף לחתניו. האגדה מרמזת שם שכבר מתחילה תכנן רבה בר אבוה להשיג חתנים עמלי תורה עבור בנותיו, ואולי לשם כך צריך היה לספק להם נדוניה מכובדת ואולי היה צריך גם לפרנס את החתנים במשך תקופה מסוימת לאחר החתונה. רבה בר אבוה בא למרכז עסקים כלשהו כדי להפגש עם עשיר בעל עסק כדי לקבל ממנו הלוואה שממנה יוכל לחתן את בנותיו. והאגדה מתארת זאת לפי תחושתו של רבה בר אבוה, שבעת שהוא שוטט ב'מרכז העסקים' הוא חש כאילו הוא משוטט ב'בית קברות של גויים'. אך כאמור, לא מסתבר שרבה בר אבוה שוטט ב'בית קברות ממש של גויים' שהרי מדוע יעשה זאת. 

אליהו הנביא מתגלה בדמויות שונות, ופעמים שהוא נדמה כ'ערבי' (ברכות דף ו,ב), אולם כאן התגלה אליהו הנביא לרבה בר אבוה בתור 'איש עסקים' עשיר. רבה בר אבוה ביקש ממנו את הלוואה לה הוא נזקק, אולם הוא חש ש'איש עסקים' זה הוא בעצם אליהו הנביא, והוא שאל אותו מה יעלה בגורלו אם הוא לא יצליח להחזיר את ההלוואה. והיינו, האם כשיבואו הנושים ויעקלו את רכושו, הם ישאירו אותו 'מסודר' עם תנאי מחיה בסיסיים, וזהו פשר שאלתו הראשונה: "מהו שיסדרו בבעל חוב?". ואליהו ענה לו שלדעתו נפסקה הלכה שמסדרים לבעל חוב. 

ערום לא יתרום
לאחר מכן שאל רבה בר אבוה את אליהו מה המקור לכך שערום אינו יכול לתרום. גם שאלה זו קשורה ל'בגדים'. מבחינה הלכתית השאלה היא, מנין שאסור לאדם להזכיר שם שמים ושאר דברים שבקדושה אם אינו לבוש. זהו דין כללי, שהשלכה פרטית שלו היא שלפני הפרשת תרומה מן הפירות צריך אדם לברך את ברכת המצוות, לפיכך אם הוא ערום אסור לו לתרום. לכאורה, צריך היה רבה בר אבוה לשאול מהו מקור הדין הכללי שאסור לאדם להזכיר שם שמים ושאר דברים שבקדושה אם אינו לבוש. אך רבה בר אבוה שאל את שאלתו באופן שיש לה גם משמעות סמלית הקשורה ל'בגדים' ול'תרומה', ולכן הוא שאל "מנין לערום שלא יתרום?". וביאור הענין כדלקמן. 

התורה ציוותה על האדם להפריש תרומה מן הפירות ולתת אותה לכהן. כאשר הכהן מוכן לקבל את התרומה מאדם מסוים הוא נותן מעין 'אישור' לצדקת דרכו של הנותן. לפי השקפתו של רבה בר אבוה כאשר אדם לומד תורה, נוצר מהלימוד הזה לבוש רוחני שעוטף אותו. אצל תלמידי חכמים שמרבים בלימוד התורה נוצר לבוש רוחני מכובד שנקרא 'חלוקא דרבנן'. ואילו אצל מי שלומד תורה באופן בינוני נוצר 'לבוש' מכובד פחות, ואילו אצל מי שלומד בצורה מינימאלית ביותר נוצר לבוש זעיר שמועיל לכסות את ערוותו הרוחנית. אך מי שאינו לומד תורה כלל וכלל נחשב באופן סמלי ל'ערום'.

בספר מלכים (ב ד,מב) מסופר שמישהו הביא לאלישע הנביא "לֶחֶם בִּכּוּרִים" ואלישע הורה לתת אותו לתלמידיו שיאכלו אותו, וחז"ל לומדים מכך ש"כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים" (כתובות דף קה,ב). לפי השקפת רבה בר אבוה מי שאינו לומד תורה כלל וכלל נחשב באופן סמלי ל'ערום', ולכן לא יתרום; והיינו שאסור לתלמיד חכם ('כהן' סמלי) לקבל ממנו מתנה ('תרומה'). ובשלב זה אישר אליהו לרבה בר אבוה את השקפתו והביא לה מקור. ואכן מטעם זה תכנן רבה בר אבוה ליטול את הכסף מאותו עשיר בתור הלוואה אך לא בתור מתנה. 

'כהן' ב'בית קברות'
לאחר מכן שאל רבה בר אבוה את אליהו מדוע הוא שוהה ב'בית הקברות' והרי הוא 'כהן'. המשמעות הפשוטה של 'כהן' היא מי שהוא מזרע אהרון הכהן. אולם באופן סמלי כל מי שמבטל מזמנו ומלמד תורה ברבים יכול להיחשב באופן סמלי ל'כהן' והוא רשאי לקבל את פרנסתו מאחרים. ולכן תמה רבה בא אבוה מדוע אליהו שידוע כמי שמתגלה ומלמד תורה לחכמי ישראל מתגלה אליו כעת בתור 'עשיר בעל עסקים' שנמצא ב'מרכז העסקים', שהרי לפי השקפתו של רבה בר אבוה מקום זה נחשב ל'בית קברות של גויים' והוא מקום טמא. 

אליהו הנביא ענה לרבה בר אבוה שבברייתא מובא שרשב"י אומר: "קברי גויים אינם מטמאים". בברייתא כפי שהיא מובאת במסכת יבמות (דף סא,א) כתוב שרשב"י אומר: "קברי גויים אינן מטמאין באהל". אולם מטרת האגדה במסכת בבא מציעא היא לתת גם משמעות סמלית לדברי אליהו, ולכן היא מקצרת בלשונה ויוצרת רושם כאלו הם אינם מטמאין כלל. ולפי המשמעות הסמלית העמיד אליהו את רבה בר אבוה על טעותו. רבה בר אבוה מחשיב את 'מרכז העסקים' ל'קברי גויים' ולשיטתו אסור ליהודי שרוצה להישאר 'טהור' להיות שם, אך אליהו גילה לו שמותר ליהודי לשהות ולפעול שם והוא נשאר טהור.  

עלים של גן עד
רבה בר אבוה אמר לאליהו שהוא דחוק מבחינה כלכלית ולכן אין לו זמן להיות בקיא בתוספתא של כל ששת הסדרים. המשמעות המעשית של דבריו היתה שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד התורה אך מעט מזמנו הוא משקיע בפרנסתו. וכיוון שאינו פנוי לגמרי אין הוא יכול להיות בקיא בתוספתא של כל ששת הסדרים.

ואז, גילה אליהו לרבה בר אבוה את שיטתו, שהוא סבור שהעיסוק בשדה הגשמי שקול לגמרי לעיסוק בשדה התורני. וכשם שמי שנמצא בבית המדרש מטייל עם הקב"ה בגן עדן, כך מי שעוסק בשדה הגשמי מטייל עם הקב"ה בגן עדן. ולשיטה זו הכסף הרב שהוא צבר מעסקיו הוא בעצם 'עלים של גן עדן'. 'עלים של גן עדן' מוזכרים בתורה, בתור 'לבוש' ל'ערומים', כאמור "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:" (בראשית ג,ז). ולכן גם עשיר שאינו עוסק כלל בתורה אינו נחשב ל'ערום'. אליהו הציע לרבה בר אבוה שבמקום ליטול ממנו הלוואה, הוא יקבל ממנו במתנה כסף רב (עלים של גן עדן), וכך יוכל לעסוק בתורה מתוך רווחה ויוכל להיות בקיא בששת הסדרים של התוספתא ובשאר מכמני התורה. 

הבגד שספג את הריח
ה'בגד' של רבה בר אבוה, מסמל גם את 'שיטתו התורנית', והיא הנקראת בלשון חכמים 'חלוקא דרבנן'. דבר זה מסביר מדוע הורה אליהו לרבה בר אבוה לפשוט את בגדו ולמלא בו את העלים, ומדוע לא הציע לו לאסוף את העלים בידיו. אליהו הציע לו לפשוט מעליו את 'שיטתו התורנית הישנה' ('בגדו') שלפיה אסור לקבל מתנות מעשיר שאינו עוסק כלל בתורה. ולקבל לתוך 'בגדו' את שיטת אליהו, שגם 'ריח השדה' נחשב לריח של 'גן עדן', וגם 'עמל גשמי' נחשב ל'עלים של גן עדן' ונחשב כ'בגד'. ומותר לקבל מתנות מעשיר שכזה. וזו תהיה שיטתו הרוחנית החדשה, והיא תהיה 'בגדו' החדש.

מתחילה קיבל רבה בר אבוה את דברי אליהו, והסכים לקבל ממנו מתנות כדי לעסוק בתורה מתוך רחבות. אולם לבסוף שמע רבה בר אבוה בת קול שהשיטה הזו אינו מתאימה לו, ותפקידו בחיים הוא להמשיך בדרכו הקודמת ללמוד תורה מתוך דחקות ומתוך השתדלות מועטת בפרנסה. ואם ילמד בתורה מתוך רווחה לא יזכה לעולם הבא. ולכן הוא ניער את ה'עלים' האלו מ'בגדו'.

אולם הוא לא שלל לגמרי את שיטת אליהו, ו'ריח' משיטת אליהו נספג ב'בגדו' בשיטתו הרוחנית – ב'חלוקא דרבנן' שלו. והוא החליט לקבל מאליהו (שכאמור התגלה לו בדמות עשיר בעל עסקים) סכום כסף נכבד כדי לתת אותו לחתניו כדי שהם יוכלו לעסוק בתורה מתוך רחבות.

לפי השיטה הרוחנית הסופית של רבה בר אבוה, אסור לאדם לקבל מתנות מעשיר שכזה לצורך עצמו כדי שיוכל ללמוד תורה מתוך רחבות, אך מותר לו לקבל ממנו מתנות כדי להשיא בהן את בנותיו לחתנים עמלי תורה. השיטה הרוחנית הסופית הזו, היא 'בגדו הרוחני' החדש של רבה בר אבוה. והאגדה מרמזת לכך באופן סמלי, כשהיא מתארת כאלו רבה בר אבוה מכר את הבגד ש'ספג' ריח גן עדן בסכום מופלג, וחילק את הכסף לחתניו.
______________________ 

¹ "מירבעם יהיה משיח בן יוסף... (כמו שמובא בזוהר חדש סוף פרשת בלק)"
   (פרי צדיק פרשת ויחי).

² וכפי שהתבאר באריכות במאמר "אליהו ומשיח בן יוסף".