הורי שמואל ומצוות המלוכה

בספר שמואל מסופר שבני ישראל באו לשמואל הנביא וביקשו שיבחר עבורם מלך שימלוך עליהם. וד' ראה בבקשה זו דבר רע, אך למרות זאת הסכים ד' להעמיד להם מלך. וצריך לברר מדוע הסכים ד' לבקשתם, אם זו בקשה רעה.

את בקשת העם להעמיד להם מלך ניתן לחלק לארבעה שלבים חשובים. בתחילה בני ישראל פנו לשמואל שיעמיד להם מלך: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". הדבר היה רע בעיני שמואל ובעיני ד', אך ד' הורה לו להסכים לבקשתם בתנאי שיזהיר אותם מפני העריצות המתלווית לשלטון של מלך. בשלב השני  שמואל הזהיר אותם מפני עריצות המלך אך הם התעקשו שיעמיד להם מלך: "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". בשלב השלישי שמואל הציג את שאול בפני העם והמליך אותו עליהם. בשלב הרביעי לאחר ששאול הושיע את ישראל והיכה את נחש מלך בני עמון, כינס שמואל את העם פעם נוספת והמליך עליהם בשנית את שאול, ואז ביקש שמואל מד' שימטיר להם מטר בעת הקציר כדי להוכיח להם את רעתם בבקשה להעמיד להם מלך, וד' נענה לו והמטיר מטר, ומסופר: "וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ד' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ". ושמואל התפלל בעדם והמטר הפסיק, ושמואל הזהיר אותם שימשיכו לבטוח בד'.

 

לפי פשטות הספר, בקשת ישראל משמואל להעמיד להם מלך היא עבירה המצדיקה הורדת מטר בעת קציר, אמנם צריך להעמיק בשיטת הרמב"ם בהבנת הדברים. כאשר מתאר הרמב"ם את המלך הרצוי הוא מצטט את לשון בני ישראל בבקשתם החוזרת להעמיד להם מלך. וז"ל הרמב"ם (הלכות מלכים ד,י): "...תהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ד', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר - וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". ולכאורה הדבר תמוה, אם ד' ראה בבקשתם דבר רע, מדוע מצטט הרמב"ם בהלכותיו את לשון בקשת בני ישראל משמואל.

 

מלוכת משפטי התורה

תחילה יש לברר מהי הצורה השלטונית הנוספת שקיימת בישראל עוד לפני המלכת המלך. בתחילת פרשת שופטים נאמר (דברים טז,יח-כ):

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:"

יש כאן ציווי לכל אחד מישראל לחבור ולהתאגד עם חבריו כדי להעמיד שופטים בכל מקום, והשופטים אמורים לשפוט משפט צדק. ברור שמשפט הצדק הזה הוא משפט התורה, כאמור לפני כן (דברים ד,ח): "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". ובהמשך הציווי על העמדת השופטים מוזכר שרדיפת הצדק תעזור לירושת הארץ. וכפי שכותב שם רש"י: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".

 

אמנם צורת שלטון זו תלויה מאוד ברצון העם. גם אם נמצאו בעיר שופטים היודעים את דין התורה, צריך שיהיו בעיר גם שוטרים שיכופו את פסק הדין שלהם, וצריך שבעלי הדין יפחדו מהם. ולצורך כך צריך שתהיה הסכמה מתושבי העיר לתקציב עבור שוטרים שכאלו. ומסתבר שלא תמיד יש תקציב לשוטרים, וממילא מסתבר שבעלי הדין היו מגיעים אל השופטים רק מרצונם הטוב. ואמנם אם הדיין ידוע כגדול הדור מפחדים בדרך כלל בעלי הדין להמרות את פיו, אך אם אינו ידוע כאחד שכזה, פעמים שהלחץ החברתי אינו מספיק כדי לאכוף את משפטי התורה. בעיות של קיום משפטי התורה מתוארות בספר שמואל, וכדלקמן.

 

המלך משיח כפתרון לבעיות בכהונה הגדולה

מהעיון בספר שמואל עולה שיש קשר בין היכולת של השופט לכפות את חוקי התורה לבין ירושת הארץ. בתחילה מסופר על עלי ובניו. עלי הכהן הגדול היה המנהיג של אותה התקופה, אולם בניו חטאו והחטיאו את העם. עלי ידע מכך והוכיח את בניו, אך הם לא נכנעו בפניו, ולעת זקנותו של עלי כבר לא היה לו כוח להעביר אותם מתפקידם. בעקבות כך בא "אִישׁ אֱ-לֹהִים" אל עלי וניבא עונשים רבים ובכללם: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם: וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים:" (שמואל א ב,לד-לה). מותם של בני עלי היה במלחמה מול הפלישתים שבסופה כבשו הפלישתים חלקים מארץ ישראל ושרפו את משכן שילה. ומכאן שאי קיום חוקי התורה ובכלל זה ביזוי העבודה במשכן עלול להביא חס ושלום לאובדן חלקים מארץ ישראל.

"מְשִׁיחִי" שהוזכר בנבואה זהו הוא מלך ישראל, והוא מוזכר כבר לפני כן בספר בסיום שירת חנה: "ד' יֵחַתּוּ מְרִיבָיו, עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם, ד' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ, וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חנה באה למשכן וראתה את השחיתות של בני עלי, ולכן מסתבר שכשהיא התפללה שיבוא מלך המשיח ויטפל בבעיות של עם ישראל,היא התכוונה שבכלל זה הוא גם יעביר את בני עלי מתפקידם. דבר זה ניבא גם "אִישׁ אֱ-לֹהִים" שבא אחר כך לעלי. לפי מדרש חז"ל הוא היה אלקנה, ונמצא שהוריו של שמואל - אלקנה וחנה - התפללו וניבאו לבואו של מלך ישראל, שיעמיד את הדת על תילה. ואכן, לבסוף שלמה המלך משח את צדוק לכהן גדול ואילו זרע עלי סולק מהכהונה הגדולה.

 

קיום משפט התורה כעזר לכיבוש הארץ

כאמור לעיל, בתורה הובטח שאם ישראל ישמרו את משפטי התורה הם יירשו את הארץ. ואכן בספר שופטים מסופר שבני ישראל עלו לדבורה הנביאה כדי שתשפוט אותם במשפטי התורה, ובהמשך דבורה קיבלה נבואה מד' שקרא לישראל לצאת למלחמה מול יבין מלך כנען. וד' עזר לישראל בניסים ונחל קישון גרף את מרכבות סיסרא, ובמשך הזמן גברה יד ישראל והם הכניעו את יבין מלך כנען .

עקרון זה חוזר גם בספר שמואל. מסופר שם ששמואל הורה לבני ישראל להסיר את אלהי הנכר מקרבם ולעבוד רק את ד'. לאחר מכן שמואל כינס את כל ישראל במצפה, והם צמו והתפללו לד', ומסופר "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה". וביאר רש"י "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל - בין איש לרעהו על עסקי ממון שביניהם או על עסקי עבירה שעברו". ומסופר שהפלישתים שמעו שבני ישראל התכנסו במצפה, ולכן התכנסו הפלישתים ובאו להילחם בישראל. בני ישראל פחדו מהפלישתים וביקשו משמואל שיתפלל עליהם. שמואל התפלל עליהם, וד' נענה לו ומסופר: "וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ד' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ד':".

ומבואר, שלאחר ששמואל שפט את העם במשפטי התורה, באה תשועה ניסית ובני ישראל כבשו בחזרה את חלקי הארץ שנלקחו מהם. אולם גם 'מוסד משפטי התורה' טעון חיזוק, וכך מתברר מהמשך ספר שמואל וכדלקמן.

 

הרפיון בהעמדת משפטי התורה בסוף תקופת שמואל

בהמשך ספר שמואל (א ח,א-ו) מסופר:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: פ וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ד':"

שמואל מצטט את בקשת בני ישראל "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" והדבר רע בעיניו. ולכאורה הדבר תמוה. והרי כפי שהתבאר לעיל, הוריו של שמואל, התפללו וקיוו לבוא "מלך" ("משיח") שיפעל לטיהור מוסד הכהונה. ואם כן באופן דומה שמואל צריך לקוות ולהסכים לבחירת "מלך" שיטהר את 'מוסדות משפט התורה' שבניו השחיתו אותו. מענה לשאלה זו יש בהעמקה בדברי התנא רבי יהודה, וכדלקמן.

 

שיטת רבי יהודה בספרי

בתורה נאמר (דברים יז,יד-טו):

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:"

ובספרי נחלקו התנאים כיצד להתייחס לפרשיה זו, וז"ל הספרי (דברים, פרשת שופטים פיסקא קנו):

" 'וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶך', רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל שנאמר 'כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם'. אמר רבי יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'. למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם 'כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי' ".

רבי נהוראי הסיק מספר שמואל, שמינוי מלך על ישראל הוא גנאי לישראל - שנאמר 'כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם'. מאידך רבי יהודה מסיק מספר שמואל - מדברי חנה אמו של שמואל ומדברי איש האלקים (אביו של שמואל) - שמינוי מלך הוא דבר רצוי שיש להתפלל עליו, ואם כן צריך להבין ש'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' היא מצווה. ואמנם צריך למצוא פתרון לסתירה שבין ההתנגדות שמגלה שמואל כלפי בקשת העם, לבין הכמיהה של הוריו לבוא המלך המשיח. ורבי יהודה מסביר שהמצווה היא להעמיד את המלך מצד צורך אמיתי של העם, ולא מתוך תאווה לחיקוי הגויים.

רבי יהודה מסביר שלשון התורה - "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" – היא ציטוט של בקשה שהתורה רואה אותה באופן שלילי, והיא בקשת מלך מתוך רצון לחקות את הגויים. והתורה אומרת שלא לבקש באופן שכזה, אלא לבקש מלך שיחזק את חוקי התורה, ובכלל משימותיו תהיה גם מלחמה כנגד אויבי ישראל. מלך שרוצה לחזק את חוקי התורה הוא מלך שד' רוצה בו, ועליו מדברת התורה מייד בסמוך – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו".

 

בפעם הראשונה וכן בפעם השניה שביקשו ישראל משמואל שיקים להם מלך, הם הקדימו מלים שמגלות שרצונם במלך כמו הגויים, ולכן בקשתם היתה לא רצויה בעיני שמואל ובעיני ד'. וכפי שאומר רבי יהודה: "למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם 'כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי' ". אבל המשך הבקשה היתה בקשה ראויה מצד עצמה, ולכן מצטט הרמב"ם בהלכותיו את המשך בקשת ישראל - "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ".

 

שאלו בתרעומת

בברייתא שבתלמוד מורחבת שיטת רבי נהוראי, וז"ל (סנהדרין דף כ,ב): "רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן". אך רבי יהודה חולק בענין זה על רבי נהוראי, ולדעת רבי יהודה חלקה הראשון של פרשיית המלך נאמר אמנם כנגד תרעומתן של ישראל, אך חלקה השני של הפרשיה היא מצווה בפני עצמה, וכפי שיש להסיק מדברי חנה ומדברי איש האלקים, שקיוו לביאתו המהירה של המלך המשיח. וכן מבאר הרמב"ם (הלכות מלכים א,ב): "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו' ".

ד' קרא את מחשבות לבם, וראה שבסתר ליבם הם חפצים שהמלך יקבע חוקים בשכל אנושי, שיחליפו את חוקי התורה שאותם קבע ד'. וכפי שביאר שם מצודות: "כי הנה לא אותך מאסו כי הלא לא עשו דבר בלתך, אבל בי מאסו ולא חפצו במשפטי התורה". אמנם מכיוון שבכל אופן מצווה מן התורה להעמיד מלך, הסכים ד' לבקשתם אפילו שכוונתם הפנימית לא היתה לטובה.

ואמנם, המלכים הראשונים שהועמדו לישראל שהם שאול ודויד השתדלו לחזק את הדת. על שאול מסופר (שמואל א כח,ט): "אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ". ועל דויד מסופר (שמואל ב ח,טו): "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".

 

המלך יהושפט וקיום משפט התורה

העקרון שהעמדת משפט התורה על תילו מביא לירושת הארץ מודגש מאוד אצל המלך יהושפט. ובאופן סמלי שמו של המלך - 'יהושפט' - מעיד עליו שד' הוא השופט, וכפי שאכן קיים יהושפט את המשמעות הזו, וכדלקמן.

 

בספר דברי הימים מסופר שבתחילת מלכותו שלח יהושפט את שריו ואת הלויים ללמד את תורת ד' ברחבי מלכותו, ומסופר שד' עזר לו נגד הגויים והם נכנעו בפניו גם בלא מלחמה: "וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ד' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם: וַיְהִי פַּחַד ד' עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט: וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן...".

אמנם לאחר מכן יהושפט בנה מבצרים רבים וארגן צבא ענק, והוא חיתן את בנו עם בתו של אחאב מלך ישראל, ולאחר זמן רב הוא גם הצטרף לאחאב למלחמה מול ארם. הצבא המשותף לישראל וליהודה נכשל במלחמתו מול צבא ארם. ויהושפט התפלל לד' וניצל ושב לירושלים. הנביא יֵהוּא בֶן חֲנָנִי אמר ליהושפט שהוא נכשל משום שהתחבר לאחאב הרשע. אולם יהושפט הבין שהיתה סיבה נוספת לכשלונו, והיא שהוא לא חיזק את משפט התורה כפי שנהג בתחילת מלכותו, ומסופר: "וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם ס וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ד' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר: וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַד' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט:" (דברי הימים ב יט,ד-ו)

ומסופר שלאחר מכן נקבצו בני עמון ומואב והר שעיר להילחם ביהודה ויהושפט, ויהושפט כינס את יהודה לצום ותפילה במקדש. וד' נענה להם והגויים החלו להלחם זה בזה, עד שנפלו כולם, ובני יהודה באו ובזזו את השלל של המחנות. ומסופר: "וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ד' עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל:". ומתוך קורות יהושפט המלך ניתן ללמוד שהעמדת משפטי התורה על תילם מביאה לירושת הארץ ולעזר ניסי במלחמות מול הגויים.

ואכן כאשר הרמב"ם מתאר את תפקידיו של מלך המשיח הוא כותב: "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר - וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". חיזוק מוסדות משפטי התורה מוזכר לפני עשיית המלחמות, משום שהוא גם מסייע לנצחון במלחמות.