זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות

במסכת בבא בתרא (דף קיא,א) מובאת ברייתא ובה שיטת התנא רבי זכריה בן הקצב: "ר' יוסי בר' יהודה ור"א בר' יוסי אמרו משום רבי זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם". לשיטתו, דין התורה שהבת יורשת את אביה רק אם אין לו בן - מוגבל לירושת האב בלבד, אך במקרה של ירושת האם יורשת הבת בשווה יחד עם הבן. בתלמוד מובא שם מעשה תמוה שקשור לדין זה. וז"ל המעשה בתרגום חופשי בתוספת ביאור:

"רבי ינאי, התקשה לראות מחמת זקנותו, והלך ברחוב כשהוא נשען על כתפי שמשו, רב  שִׂמְלַאי, ובא רבי יהודה נשיאה (נכד רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה) לפניהם. אמר לו רב שמלאי לרבי ינאי, האדם הבא לקראתנו, אדם נאה הוא, ובגדיו נאים. כשהגיע רבי יהודה הנשיא לפניהם, מישש רבי ינאי את בגדיו, ואמר לרבי שמלאי, בגד זה שיעורו לענין טומאה כבגד העשוי משָׂק (כלומר, זהו בגד גרוע מאוד). שאל רבי יהודה נשיאה את רבי ינאי, מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? (שהרי אם אין לכך מקור בתורה צודק רבי זכריה בן הקצב שאמר שאחד הבן ואחד הבת חולקים בשווה את נכסי האם). אמר לו רבי ינאי, שכתוב "מַטּוֹת" [וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל], מקיש מַטֵּה האם למַטֵּה האב, מה מַטֵּה האב (נחלה משבט האב) בן קודם לבת - אף מַטֵּה האם (נחלה משבט האם) בן קודם לבת. אמר לו רבי יהודה נשיאה, אם כך, עלינו להקיש בין נחלת האב לנחלת האם לגמרי, ולומר, מה מַטֵּה האב בכור נוטל פי שנים, אף מַטֵּה האם בכור מן האם נוטל פי שנים, [והרי אינך פוסק כך, ומשמע שאתה חולק על הדרשה הזו]? אמר לו רבי ינאי לשמשו, קח אותי מפה, אין זה שלפנינו חפץ ללמוד באמת."

קשה להבין את המעשה כפשוטו. לא מסתבר שרבי יהודה נשיאה שהיה נשיא הדור ואדם עשיר ומכובד, הלך לבוש בבגד לא נוח ובזוי ששיעורו לקבלת טומאה הוא כמו שק העשוי משערות עיזים. ועוד תמוה, שהרי רבי שמלאי היה בטוח שבגד זה הוא נאה. כיצד יתכן שרבי שִׂמְלַאי בטוח שהבגד נאה, ואילו רבי ינאי בטוח שהוא מכוער ובזוי כמו שק.

 

קושי זה הוא מכוון והוא רמז של חז"ל שהמעשה שבפנינו אינו כפשוטו, ומי שירצה ישתדל להעמיק בכוונתו. פעמים שבגדו של אדם מסמל את תורתו, וכן מצאנו שביארו חז"ל את הכתוב שבנבואת ישעיהו (ג,ו): "כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ...". וביארו במסכת חגיגה (דף יד,א): " 'שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ' - דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנן תחת ידך ... 'יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם'... לא הייתי מחובשי בית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד". ה'שמלה' שבכתוב הזה מתפרשת כ'תורה'. ואף במעשה שבפנינו לדעת רבי שמלאי תורתו של רבי יהודה נשיאה היא 'בגד נאה', אך לדעת רבי ינאי היא 'בגד בזוי' כמו שק.

ונראה שכדי לסייע להבנה הזו מספר המעשה שרבי ינאי נשען על כתפו של רבי שִׂמְלַאי. השם שִׂמְלַאי מזכיר את המשמעות של 'שמלה' שבנבואת ישעיהו, והוא מרמז להבנה כיצד יתכן שרבי יהודה נשיאה הלך בבגד בזוי. אין מדובר בבגד ממש, אלא ב'תורתו' של רבי יהודה נשיאה. לדעת רבי שִׂמְלַאי זו תורה נאה. ומסתבר שמטעם זה הוא גם אמר לרבי ינאי שגם רבי יהודה נשיאה הוא 'נאה', אין מדובר ביופי חיצוני, אלא לביטוי שמקביל לביטוי ביידיש ''שיינֶער יִיד' (שמתורגם 'יהודי נאה'), אין הכוונה ליופי חיצוני, אלא ל'יופי נשמתי' והכוונה ליהודי צדיק שנשמתו נאה.

תורתו של רבי יהודה נשיאה תלויה בתורתו של רבי זכריה בן הקצב, וכדי להעמיק בתורה זו צריכים לברר כמה תמיהות שיש לגבי זהותו של רבי זכריה בן הקצב, וכדלקמן.

  

מיהו רבי זכריה בן הקצב

במשנה במסכת כתובות (פ"ב מ"ט) מובא מעשה בזכריה בן הקצב, ונראה שהרמב"ם פירש את המעשה במשמעות סמלית. וז"ל המשנה בתוספת ביאור:

"עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם (צבא שצר על העיר) – כָּל כֹּהֲנוֹת (נשי הכהנים) שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת, (אסורות לבעליהן, מחשש שאנסו אותן החיילים, ואשת כהן שנבעלה אפילו באונס, אסורה לו). וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים (שלא נבעלו), אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, (שתעיד אישה על עצמה שלא נטמאה). אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הַמָּעוֹן הַזֶּה! (נשבע אני במקדש!) לֹא זָזָה יָדָהּ (של אשתי) מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, (ויודע אני שלא אנסוה). אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, (גם הבעל נחשב כאשתו ואינו נאמן להעיד בכך)."

בהקדמת הרמב"ם למשנה הוא מונה את כל הַתַּנָּאִים שהוזכרו בששת סדרי המשנה, ואחר כך הוא מונה מתוכם את הַתַּנָּאִים שהיו כהנים. הרמב"ם מזכיר את רבי זכריה בן הקצב ברשימה הכוללת של הַתַּנָּאִים, אך כאשר הוא מונה את הַתַּנָּאִים שהיו כהנים הוא אינו מזכיר אותו. אלא שאם כן צריך להבין כיצד פירש הרמב"ם את משנתנו. אם זכריה בן הקצב לא היה כהן מדוע משמע שהוא כהן שאסרו עליו את אשתו.

 

מתי חי זכריה בן הקצב

במשנה במסכת סוטה (פ"ה מ"א) מובאת דרשה ונאמר שם: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב". רבי יהושע חי בזמן חורבן בית שני ואם הוא מספר שכך היה דורש רבי זכריה בן הקצב משמע שגם רבי זכריה בן הקצב חי באותה התקופה ואולי קצת לפניה (וכפי שמשמע גם במשנה בכתובות שהובאה לעיל). אולם באגרת רב שרירא גאון נכתב שרבי זכריה בן הקצב חי בדורו של רבן שמעון בן גמליאל (אביו של רבי יהודה הנשיא), והרי רשב"ג חי עשרות שנים אחרי החורבן והיה ילד צעיר בזמן מרד בר כוכבא¹. ובפירוש 'פתשגן הכתב' של הרב אהרן היימאן טען שמדובר בטעות סופר. אולם גרסה זו מצויה בכל כתבי היד. ונראה שצריך להבין שרב שרירא גאון רמז לנו שהמשניות שמתארות את רבי זכריה בן הקצב כמי שחי בזמן החורבן אינן כפשוטן והרוצה להבינן צריך להעמיק במשמעות הסמלית שלהן.

 

מדוע רבי זכריה נקרא 'בן הקצב'

גם השם 'בן הקצב' אומר דרשני. בימי חז"ל היה קיים מקצוע 'הטבח', שהוא אדם ששוחט את הבהמות בעצמו ומפרק אותן ומוכר את בשרן. אדם כזה היה בקיא בהלכות שחיטה, ומקצוע זה מוזכר בכמה מקומות בדברי חז"ל כמו במסכת שבת (דף קיט,א) שם מסופר שלכבוד שבת היה רבי אבא קונה בשר משלושה עשר 'טבחים'. אך במקצוע 'הקצב' היה עוסק אדם שלא מסוגל לדעת את הלכות שחיטה, ומישהו אחר היה שוחט עבורו את הבהמות, והוא 'הקצב' שהיה גס ולא חכם היה עוסק רק בפירוקן ובמכירת בשרן.

סיוע להבנה ש'הקצב' הוא בדרך כלל אדם גס ולא חכם יש מהספור המובא בספר 'סדר הדורות' על רבי יהושע בן אלם שעסק אך ורק בתורה והיו לו תלמידים רבים, וחלם שיהיה בגן עדן על יד 'ננס הקצב' שכיבד את הוריו בצורה מיוחדת. 'ננס הקצב' מציג בסיפור הזה דמות ניגודית לתלמיד חכם, ומקצועו 'הקצב' מעיד על כך שהוא גס ואינו חכם. סיוע נוסף להבנה הזו היא מסיפור אחר שמובא בספר 'סדר הדורות' ולפיו אביו של הרמב"ם חלם שעליו להתחתן עם בת של קצב מסוים, וכשנולד ממנה הרמב"ם הוא היה קשה הבנה בילדותו ואביו היכה אותו ונואש ממנו וכינה אותו 'בן הקצב' וגירש אותו מביתו. גם מהסיפור הזה מתבקש שהכינוי 'בן הקצב' הוא כינוי של גנאי. אף אם הספורים האלו אינם אמת מבחינה היסטורית, מה שמשתקף מהם הוא ש'הקצב' מסמל אדם גס שאינו חכם.

ולכאורה תמוה שיש תנא שנקרא 'בן הקצב'. ואכן בספר הקדום 'יחוסי תנאים ואמוראים', בערך 'רבי זכריה בן הקצב' נכתב "ושמעתי שאביו של ר' זכריה שמו הקצב וה"ה משורש השם היא... אבל ר' אלעזר בן הקפר וכן בן הנפח אינו שמות אנשים". לדעת בעלי השמועה הזו. 'הקפר' וכן 'הנפח' הם בעלי מקצוע, אך במקרה של 'זכריה בן הקצב', אין 'הקצב' שם של 'בעל מקצוע' אלא שם פרטי בעל ארבע אותיות שהראשונה שבהן היא האות ה"א. ומסתבר שבעלי השמועה לא רצו לקבל שיהיה תנא שמכונה 'בן הקצב', משום שבדרך כלל 'הקצב' הוא אדם גס שאינו חכם, ולא מסתבר שיהיה תנא שיתכנה בשם שכזה. אולם ההסבר שלהם שמדובר בשם מוזר שכזה הוא דחוק ביותר, ובכתבי היד של המשנה הניקוד הוא "הַקַּצָּב" ומדובר בבעל מקצוע.

ואכן תמוה ומפליא שתנא יכונה בשם 'בן הקצב', ונראה שרב שרירא גאון הניח שהדבר נעשה במכוון כדי לרמז למי שירצה להעמיק - שדברים שקשורים לתנא 'זכריה בן הקצב' אינם כפשוטם. ובא רב שרירא גאון והוסיף דבר מוזר משלו, שהתנא הזה חי בתקופת רשב"ג, למרות שמן המשנה עולה שהוא חי כביכול עשרות שנים לפני כן בתקופה שבית המקדש עדין היה קיים. גם הרמב"ם לא מנה את 'זכריה בן הקצב' בין התנאים שהיו כהנים, למרות שמהמשנה עולה לכאורה שהיה כהן (ולכן אסרו עליו את אשתו). ונמצא שגם הרמב"ם רמז שהמעשים שקשורים ברבי זכריה בן הקצב אינם כפשוטם. ויתכן מאוד שגם הרמב"ם הניח כדעת רב שרירא גאון שמדובר בדמות סמלית. והיינו, שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שמרמזת להבנת עומק נבואות זכריה, ובענין זה נרחיב לקמן.

 

זכריה הנביא והבשר

בפרק הסיום של ספר זכריה (פרק יד, הפטרת יום א סוכות) מסופר על מלחמה עתידית של הגויים על ירושלים. ומסופר שם שבתחילה הגויים כובשים את ירושלים ואונסים את הנשים: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַבְנָה] וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר:". המעשה המובא במשנה (כתובות פ"ב מ"ט) שמספר שהגויים כבשו את ירושלים ויש חשד שמא הם אנסו את אשתו של רבי זכריה בן הקצב - מקביל לנבואת זכריה על הגויים שכבשו את ירושלים ואנסו את הנשים.

בהמשך הנבואה מוזכר שד' יכה במגיפה את הגויים ואת בהמותיהם, והגויים שיישארו יבואו לחוג את חג הסוכות. ולאחר מכן מסופר שיצטרכו סירים רבים לבישול הזבחים: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַד' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם...". וצריך להבין מדוע כל סיר ביהודה יהיה קדוש לד' והזובחים יבשלו בו. לפי ההלכה בשר קרבנות השלמים נאכל רק בתוך העיר ירושלים, ולא בארץ יהודה שמחוץ לה. ומדוע יהיה בעתיד כל סיר ביהודה קודש לה'? ובכלל קשה, אם כל סיר יהיה קדוש באילו סירים יבשלו את מאכלי החולין?! מה פשר נבואה זו?

  

גילוי צד קדושה בתאווה לאכול בשר

מחמת קושיות אלו מתבקש, שהסירים שבארץ יהודה לא ישמשו לאכילת בשר קרבנות שלמים אלא לאכילת בשר רגיל (חולין) שמותר לאוכלו גם מחוץ לירושלים. וכוונת זכריה היא שלעתיד לבוא יתייחסו לתאוות אכילת בשר חולין (בשר רגיל) בתור תאווה קדושה, ותושבי ירושלים ויהודה ירצו לסייע בידי האנשים זובחי הבהמות, ולכן יתירו להם לקחת סירים מחצרות הבתים כדי שיוכלו לבשל בהם את הבשר שהם זובחים. הבנה זו מסבירה את המשמעות הסמלית של השם 'זכריה בן הקצב', 'הקצב' הוא איש שעוסק באספקת בשר חולין, וכיוון שסוף נבואת זכריה מגלה צד של קדושה בתאוות אכילת בשר חולין לפיכך מכונה כאן הנביא זכריה בכינוי 'בן הקצב'.

 

'תאוות הבשר' מסמלת באופן כללי אי-הסתפקות במועט ו'תאוות עשירוּת'. ומעתה גם מה שנאמר באותה הנבואה "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַד' ", אין הכוונה שהמילים האלו יהיו כתובות ממש על הפעמונים (מְצִלּוֹת) שעל הסוס. הפעמונים שעל הסוס שעליו רוכב העשיר מסמלים את התאווה של העשיר שהפעמונים יצלצלו והאנשים יפנו אליו את מבטם ויראו את עשירותו. ולעתיד לבוא יגלו שלתאווה המגונה הזו - 'תאוות הפגנת העשירוּת' – יש צד של קדושה. ואמנם כתוב בקהלת (ד, ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". אך כיוון שה'הבל' של הפגנת העשירוּת הוא זה שמפתח את העולם, לכן לעתיד לבוא יתייחסו אל ה'הבל' הזה בתור תאווה קדושה. יש צדיקים שרואים בעיניהם הרוחניות אותיות שם הוי"ה על דברים שנעשו לשם מצווה², ולעתיד לבוא יהיו כאלו שיראו בעיניהם הרוחניות את אותיות שם הוי"ה כתובות גם על "מְצִלּוֹת הַסּוּס" של העשירים. מי שיש להם עיני בשר רואים את המילים "קֹדֶשׁ לַד' " רק על טס הזהב שבמצח הכהן הגדול בעת שהוא במקדש, אך לעתיד לבוא בזמן הגאולה יהיו רבים שיזכו ל'משקפים רוחניות גבוהות ביותר', ויזכו לראותן גם על המקום המרוחק - על "מְצִלּוֹת הַסּוּס" שמסמלות את תאוות הפגנת העשירות. ובימינו שרוב בני האדם כבר לא רוכבים על סוסים, יש פריטים אחרים שנועדו למשוך את העיניים ולהפגין את עשירותו של אדם.

 

ההבנה שדברי זכריה בענין אכילת הבשר נאמרו במשמעות סמלית, מובילה להבנה שגם הנבואה בענין הגויים שכובשים את ירושלים ואונסים את הנשים אינה כפשוטה, וענין זה יתבאר לקמן.

 

מלחמת גוג ומגוג בנבואת זכריה

זכריה מנבא על מלחמה עתידית שבה ילחמו הגויים נגד ירושלים, וגם אנשים מיהודה יצטרפו לגויים למלחמה, והוא מנבא על כך גם בפרק יב וגם בפרק יד. ידוע שכל נבואה שנכתבה שייכת לכל הדורות. בליקוטי מוהר"ן (תורה כ) מובא ש'ירושלים' שמוזכרת בנבואות השונות מסמלת את ה'לב העליון' שמשם מתקבלים ביאורי ופירושי התורה:

"...ו'לב העליון' שופך מימי הביאור ביותר... 'לב העליון' בבחי' (יחזקאל ה') 'זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ', והיא 'לב', בבחי' (ישעיה מ') דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם' "

מלחמת הגויים לכיבוש 'ירושלים' היא מלחמה שקיימת בכל דור. ה'לב היהודי' הפרטי צריך להשתוקק להתמלא כולו באהבת תורה, וכשהלב הזה רואה את העושר שיש לגויים הוא מקנא בהם ועלול להתפתות ולהשתוקק גם כן לצבירת עושר. ואז מתנתק ה'לב היהודי' הפרטי מ'הלב העליון' ('ירושלים') ואינו מקבל ביאורים ופירושים לתורה. אלא שלא רק גויים רודפים אחרי העושר, גם יהודים רודפים אחרי העושר, והלב שמשתוקק לתורה רואה את חביריו היהודים שהצליחו ברדיפתם והעשירו, ועלול להתפתות להיות כמותם. דבר זה מתואר בתחילת פרק יד בזכריה: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַבְנָה] וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר". משמעות הדבר היא שחלק גדול מהאנשים שהיו מסוגלים לקבל ביאורי תורה וללמדם לאחרים, יצאו לרדוף אחר העושר - כמו הגויים - ועזבו את ה'לב העליון' ('ירושלים'), ודבר זה מתואר במילים: "וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה".

 

וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה

אין מדובר בגלות ממש, אלא ב'גלות הדעת', ומכיוון שידוע ש'נשים דעתן קלה', לפיכך מתאר זכריה את אלו שעזבו את בית המדרש גם בתור 'נשים' שמצויות בירושלים. מערכת היחסים שבין 'המתמידים' (שממשיכים לעמול בתורה כל הזמן) לבין 'עמלי המלאכות' מתוארת באופן סמלי כמו 'זוג נשוי'. המתמידים הם 'האנשים' שחידושי התורה שלהם מורידים שפע לעולם, והם 'זורעים' אפשרות חדשה לפרנסה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה קנט): "ומי שזוכה ללמוד להשכינה, שלימודו עולה להשכינה, אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשם יתברך, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות...". ואילו 'עמלי המלאכות' הם כביכול 'הנשים' שקולטות את ה'זרע' ומביאות אותו לידי ביטוי בפרנסה מחודשת וכדומה. והמלאכות שהתחדשו נחשבות ל'ילדים' משותפים שלהם.

 

אין מינון מדוייק כמה זמן צריכים 'עמלי המלאכות' (='הנשים') להשקיע בעיסוק בפרנסה, וכמה זמן בעבודת ה'. אם 'הנשים' קלטו את 'הזרע הרוחני' שלהם מאת 'המתמידים', הזמן המושקע במלאכות שנולדות מכך הוא במינון הנכון, אך פעמים נראה ש'הנשים' (='עמלי המלאכות') רודפים אחרי עושר מיותר, ונראה ש'התאווה הגויית' של תאוות העשירות השתלטה עליהם, והן קלטו 'זרע רוחני של גויים'. דבר זה מתואר בנבואת זכריה במילים "וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה".

 

זכריה הנביא נגד האפליה

הספור במשנה על זכריה בן הקצב ואשתו שהיו בירושלים בזמן שנכבשה על ידי הגויים, נועדו לרמוז למי שמעונין להעמיק, כיצד תתפרש נבואת זכריה לעתיד לבוא. כאשר זכריה הנביא מתאר את יציאת 'חצי העיר בגולה' ואת ה'נשים' שנאנסות על ידי הגויים, הוא מתאר את המצב דרך ה'משקפיים' של לומדי התורה שנשארו בתוך ירושלים של מעלה ('בית המדרש'). מכיוון שאין מינון מדוייק, יתכן שמדובר בחשד שווא, והפרנסות הנוספות ש'הנשים' (='עמלי המלאכות') נמצאים במרדף אחריהן אינן למטרת עושר מיותר, אלא להשגת פרנסה הכרחית. החשדנות הזו מרומזת במעשה המובא במשנה: "אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ".

 

התנא זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב מסמל במעשה הזה, 'מתמיד' שמקבל ביאורי תורה מ'הלב העליון' ('ירושלים של מעלה') ומכיוון שהוא מתפרנס מאחרים הוא נחשב באופן סמלי ל'כהן'. כמו כן בנבואת ישעיה (סא,ה-ו) נאמר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ד' תִּקָּרֵאוּ...", לשיטתו של 'המתמיד' נבואה זו נכונה בכל דור וכלפי כל אחד מישראל, ולכן כבר כעת הוא נקרא 'כהן'. 'אשתו' של רבי זכריה מסמלת מישהו ש'עָמֵל מלאכות', שיש כאלו שחושדים בו שהוא עמל יותר מדי זמן במלאכות. כלומר, ש'התאווה הגויית' של תאוות העשירות השתלטה על אותה 'אשה', והיא קלטה 'זרע רוחני של גויים'. זכריה בן הקצב, מעיד שהחשד אינו מוצדק, וה'אשה' עמלה במידה הנכונה. אך הוא אינו נאמן לשאר ה'כהנים' (ה'מתמידים') והם מסרבים לקבל את ה'עדות' הזו³. גם את דברי רבי זכריה בן הקצב בענין 'ירושת האם' יש להבין במשמעות סמלית לאור נבואת זכריה, וכדלקמן.

 

המאבק שבין 'אהלי יהודה' לבין 'יושב ירושלים'

כאשר ר' יוסי בר' יהודה ור"א בר' יוסי אמרו "שאחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם", הם דנו בצד ההלכתי של ירושה של נכסים רגילים. אך הם הוסיפו ואמרו דין זה בשם 'זכריה בן הקצב'. ובכך הם שילבו פן נוסף בדבריהם, פן של ירושה של נכסים רוחניים, שלגביו התייחס הנביא זכריה, וכדלקמן.

 

בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:" המפרשים הפשטנים הסבירו שהגויים שבאים להילחם על ירושלים ייכפו על יהודים מיהודה להילחם כנגד ירושלים. אמנם כאמור לעיל, בנבואת זכריה מסמלת המלחמה על "יְרוּשָׁלִָם" את המלחמה על 'ירושלים של מעלה' ('בית המדרש'). וזכריה מנבא כאן כיצד תיראה לעתיד לבוא בזמן גאולת ישראל פעילות נוספת שאלו שיצאו מבית המדרש עוסקים בה, והיא המלחמה בנשק גשמי נגד אויבי עם ישראל. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' ('יושבי ירושלים של מעלה' = 'בני הישיבות').  לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".

 

אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"

הגויים עדין יהיו 'עיוורים' מבחינה רוחנית, אך "עַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי", ו'בֵּית יְהוּדָה' יבינו שההצלחות המופלאות שהם זוכים להם במלחמה מול הגויים מגיעות אליהם בזכות 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם' ('בני הישיבות') שעוסקים כל היום בתורה ובתפילה. באותה העת ראשי הצבור של יהודה – "אַלֻּפֵי יְהוּדָה" – יאמרו בלבם (אך לא בפיהם) שליושבי בית המדרש יש תפקיד מכריע בהצלחותיהם, והם יחדלו לדרוש מהם לעזוב את בית המדרש, וישמחו על כך שיושבי בית המדרש לומדים תורה ומתפללים עבורם. וזו כוונת המילים: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם". הפסקת הדרישה לעזיבת בית המדרש ('ירושלים'), תביא להצלחות צבאיות גדולות עוד יותר, ויוסכם שיושבי ירושלים ('בני הישיבות') יכולים להישאר בתפקידם, וזו כוונת הכתוב הבא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם:".

בשלב הזה של הגאולה לא תבוא עוד "יהודה" בדרישה תובענית ל"יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם" לעזוב את בית המדרש ולהצטרף אליהם – "וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם". אך עדין לא תשרור בינם הערכה מלאה לתפקידו של השני, ותהיה בינם תחרות על הכבוד והתהילה, וזכריה מתייחס לכך, וכדלקמן.

 

למי מגיע הכבוד

במדרש (ויקרא רבה, כז) מובא: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת 'מי פעל עם אל', - כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו". הניצחון במלחמה הגשמית מול הגויים הגיע משילוב הכוחות, בין אלו שיצאו מבית המדרש ואחזו בנשק גשמי, לבין אלו שנשארו ב'ירושלים של מעלה'. אך עדין יהיו כאלו שישאלו מי פעל יותר עם האל, ומעלתו של מי מהם גדולה יותר. מענה לשאלה זו נמצא בכתוב הבא: "וְהוֹשִׁיעַ ד' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". הירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג) דן בכתוב הזה, ו'קרבן העדה' מביא פירוש ולפיו המילה "אֶת" מתפרשת בירושלמי במשמעות של "עִם", וכביכול הקב"ה נושע יחד "עִם אָהֳלֵי יְהוּדָה". 'השכינה' נמצאת יחד 'אָהֳלֵי יְהוּדָה' שאוחזים בנשק הגשמי במלחמתם באויבי ישראל, וכאשר הם נושעים במלחמתם היא נושעת יחד עימם. ולפי נבואה זו, העדיפות הראשונה ("בָּרִאשֹׁנָה") למי שרוצה לפעול עם אל היא להצטרף אל 'השכינה' שנמצאת כעת באהלי הצבא שבשדה.

בדרך כלל ה'תפארת' מגיעה למי שמתנזר ממנעמי החיים ומסתגר בתוך 'ירושלים של מעלה' ועוסק רק בתורה ובתפילה, אך כאשר מדובר במלחמה באויבי ישראל ה"תִפְאֶרֶת" מגיעה לאלו שיצאו מ'ירושלים של מעלה' ואוחזים בחרב הגשמית, וכפי שממשיך הכתוב: "לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". הניצחון על הגויים מגיע מהשילוב בין שתי הכוחות האלו. אך בתור תגובה להתפארות של הצד של 'לומדי התורה' תגיע ההתפארות הראשונית לצד של 'הלוחמים'. ומכיוון שבמדובר רק בתגובה להתפארות שאינה צודקת, הרי שלבסוף הקב"ה יפקח את עיני 'בני הישיבות' ('יושבי ירושלים') והם יראו שהתפארת צריכה להתחלק בשווה בין שני הצדדים. וענין זה הוא הבסיס להבנת דין 'ירושת האם', וכדלקמן.

 

ירושת האם

בנבואת זכריה אלו שעוסקים בצד הגשמי מופיעים בשני סמלים. בסמל אחד הם נמצאים 'מחוץ לירושלים', כך בסמל של 'אָהֳלֵי יְהוּדָה' שנמצאים 'מחוץ לירושלים' וכך בסמל 'וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה'. ובסמל נוסף מתייחסים אליהם בתור 'נשים' כמו בכתוב 'וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה'.

בעין אנושית הניצחון הגשמי על אויבי ישראל הגיע בזכות הלוחמים שיצאו מביהמ"ד לאחוז בנשק גשמי, אלו שבנבואת זכריה מתייחסים אליהם בתור 'אהלי יהודה'  ובתור 'נשים'. ונשאלת השאלה מי יירש את תפארת הנצחון הזה. לדעת 'בני הישיבות' שמחשיבים את עצמם ל'גברים' תפארת הנצחון מגיעה להם בלבד, ולדעתם הנצחון היה מושג גם אם אף אחד מ'בני הישיבות' לא היה יוצא מבית המדרש ומצטרף ללוחמים בנשק גשמי. ולכן ירושת האם מגיעה ל'בנים' בלבד. מאידך לפי נבואת זכריה תפארת הנצחון צריכה להתחלק בשווה בין אלו שנשארו בבית המדרש ('בנים') לבין 'בני הישיבות' שיצאו מבית המדרש ואחזו בחרב גשמית ('נשים' = 'בנות'). וההתפארות של 'יושבי ירושלים' (ביהמ"ד) אינה מוצדקת – " לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה".

כאמור לעיל, זכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שמסמלת את זכריה הנביא, ובאמצעותו מרמזים חז"ל את פשר נבואת זכריה כפי שתתגלה בזמן הגאולה. וכשהוא אומר "אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם", כוונתו לומר שהנצחון הגשמי שהושג ע"י "האם" (ה'נשים' שמסמלות את מי שיצא מבית המדרש ונלחם באופן גשמי) שייך בשווה לשני הצדדים, הן לצד של 'הבן' (שעוסק בתורה) והן לצד של 'הבת' ('סמל' למי שיצא לאחוז בנשק הגשמי). להוראה זו יש השלכה מעשית משום שלפי נבואה זו, מותר ואף צריך שיהיו כאלו שיעזבו את בית המדרש ויאחזו בנשק גשמי להילחם באויבי ישראל. והבנה זו מסבירה את המעשה במפגש שבין רבי יהודה נשיאה לבין רבי שמלאי ורבי ינאי, וכדלקמן.

 

פשר המעשה בבגדים של רבי יהודה נשיאה

'רבי יהודה נשיאה' מסמל במעשה הזה את 'הנשיא' של הדור שחש ומרגיש את הצרכים של כלל ישראל. הוא אינו סגור רק ב'ירושלים של מעלה', והוא יודע שצריך שיהיו גם כאלו שיצאו מבית המדרש ויאחזו בנשק גשמי וילחמו כנגד אויבי ישראל. ה'נשיא' מסמל את 'מלך המשיח' שדואג לכלל ישראל, וגם לאלו שדחו אותם "הַחוּצָה" אל מחוץ ל'ירושלים של מעלה' וכפי שמרומז בנבואת יחזקאל (לד, כ-כד)

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְקֹוִק אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה: יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה:... וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: וַאֲנִי ד' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ד' דִּבַּרְתִּי:"

יושבי בית המדרש רוצים לנחול את כל ההצלחה לעצמם. לשיטתם, כל אלו שיצאו מביהמ"ד לאחוז בחרב גשמית הם 'חולים' בהשקפת עולמם ("כָּל הַנַּחְלוֹת") ואי אפשר להחשיב אותם כמי שנמצאים גם כן ב'ירושלים של מעלה'. אך ה'נָשִׂיא' יפעל לכך שגם אלו שנהדפו "הַחוּצָה" ינחלו איתם בשווה את ההצלחה. כאשר יחזקאל מכנה את 'הנשיא בשם 'דויד' הוא מתכוון ל'נשיא' שיהיה מזרע 'דויד המלך' וגם יהיה דומה ל'דויד המלך' במעשיו. דויד המלך היה 'שילוב' של 'משיח בן דויד' ו'משיח בן יוסף', שהרי הוא נלחם את מלחמות ד' בחרב גשמית, ולבסוף רק ב'חרב רוחנית' בתפילותיו ובתורתו. וכפי שעשה בסוף ימיו במרד אבשלום: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא... וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר:" (שמואל ב יח,ב-ג). וגם הרמב"ם (הלכות מלכים יא,ד) פסק כהבנה זו בדמותו של מלך המשיח, וכתב: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח". הביטוי "מלחמות ד' " לקוח מהתקופה שדויד נלחם בחרב גשמית כאמור בספר שמואל (א כה,כח): "כִּי מִלְחֲמוֹת ד' אֲדֹנִי נִלְחָם".

 

המעשה במפגש בין רבי יהודה נשיאה לבין רבי ינאי, מרמז לפשר נבואת זכריה כפי שתתגלה בזמן הגאולה. 'הנשיא' הוא צדיק, וגם ה'תורה' [='בגדו] של הנשיא (תורתו של 'זכריה') היא נכונה ויפה, ולכן אמר רבי שמלאי לרבי ינאי - ש'רבי יהודה נשיאה' הוא 'נאה' (''שיינֶער יִיד' = צדיק), והבגד שלו 'נאה'. לאמירה זו יש השלכה מעשית משום שלפיה, מותר ואף צריך שיהיו כאלו שיעזבו את בית המדרש ויאחזו בנשק גשמי כדי להילחם באויבי ישראל. אולם רבי ינאי אינו מוכן להודות בכך, ולקבל 'תורה' שכזו. ולכן הוא ממשש את ה'בגד' של רבי יהודה נשיאה ואומר שזה 'בגד בזוי' שנחשב כמו 'שק'⁴. ובסיום הזה של המעשה, מרמזת הסוגיה את שיהיה לעתיד לבוא בגאולה, תורתו של 'הנשיא' היא נאה אך 'ראשי הישיבות' לא יהיו מוכנים להודות בכך בפומבי.

וכבר העיר בפירוש 'עלי תמר' על הסוגיה המקבילה בירושלמי, שקשה להניח שרבי ינאי האריך ימים עד שפגש ברבי יהודה נשיאה בזמן שנהג את נשיאותו. אולם כאמור, מדובר כאן ב'מעשה סמלי', שמרמז לפשר נבואת זכריה בענין "לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". יהיו מחכמי ישראל שייצגו את שיטת 'הנשיא' (=המשיח) בענין השוויון, אך 'ראשי הישיבות' יבזו את 'התורה' ('הבגד')  שלהם, והם יגדילו את תפארת  "יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם"⁵.

________________________ 

¹ (ראו ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה).

² ראו בספר "ר' אשר מפי תלמידיו" עמוד 355

³ ובדומה, במסכת עדויות (פ"ח מ"ב) מספר זכריה בן הקצב על עדים שהעידו על ילדה קטנה שנמסרה לגויים באשקלון כמשכון להלוואה והוסיפו העדים שהגויים לא אנסו אותה, ובכל זאת בני משפחתה הכהנים 'ריחקו אותה'. גם שם זכריה בן הקצב מסמל את דמותו של הנביא זכריה, שלפי השקפתו, גם מי שעוסק במלאכות עם הגויים שבאשקלון הוא יהודי 'טהור', ו'המתמידים' שנשארו בבית המדרש ומחשיבים את עצמם ל'כהנים' מרחקים אותו שלא בצדק. גם את דרשתו במשנה במסכת סוטה (פ"ה מ"א): "כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל" יש להבין במשמעות סמלית. לפי ראיית 'המתמידים', הגויים חדרו ל'ירושלים של מעלה' ו'הזרע הרוחני' שלהם הפרה את 'האשה', ולכן 'העמל במלאכות' עוסק במלאכות מיותרות. אולם גם לפי 'ראיית המתמידים' הרי שהגויים לא הצליחו לגמרי, ו'העמל במלאכות המיותרות' לא הפך ל'קנין' של הגוי, והוא 'אסור' גם ל'בועל'. וראו עוד בהערה בסוף.

⁴ בספר 'מבוא המשנה' (בריל ח"א) כתב: "אשר כל מאמריו של זכריה בן הקצב לענין נשים". ובספר יחוסי תנאים ואמוראים בערך זכריה בן הקצב העיר הרב מימון שלזכריה בן הקצב יש אמרה בתוספתא גם בענין אדר הראשון. אמנם כפי שהתבאר במאמר זה הכלל הקובע בשיטת 'זכריה' הוא שהוא נגד 'אפליה' ובעד 'שיוויון'. ואכן בתוספתא (מגילה, ליברמן, א,ו) ובכמה כתבי יד ובראשונים בסוגיית הבבלי (מגילה דף ו,ב) מביא רבי אלעזר ברבי יוסי בשם 'זכריה בן הקצב' שאם קראו את המגילה באדר ראשון אין צריך לקרותה באדר שני, משום  שכל מצות שנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. מכיוון ש'זכריה בן הקצב' הוא דמות סמלית, הרי שגם כאן משולבים יחד פן הלכתי ופן אגדתי. הפן ההלכתי מדבר על הלכות אדר כפשוטן. אולם בפן הסמלי מתכוון רבי זכריה בן הקצב למשמעות הסמלית של אדר ראשון ושל אדר שני. 'אדר הראשון' מסמל את תחילת שיבת עם ישראל לארצו שאז יש להתייחס לעבודת האדמה כאל מצווה ויש מקום למציאת היתרים שונים לעבודת האדמה בשנת השמיטה, ואילו 'אדר השני' מסמל שלב מתקדם בגאולה שבו המצב הכלכלי טוב ורבים לומדים תורה ומעטים עוסקים בחקלאות שאז יש מקום להתרחק מהיתרים לעבודת האדמה. השאלה האם אנו נמצאים בתקופה שהיא 'אדר ראשון' או בתקופה שהיא 'אדר שני' מושפעת מהשקפת עולם. ורבי זכריה בן הקצב מרמז ששתי השקפות העולם צודקות, וכל אחד מקיים מצווה לפי שיטתו. בתלמוד מרומזת מחלוקת זו במעשה תמוה של 'רועי בקר' ש'עיברו' את השנה, וכפי שהתבאר במאמר "רועי הבקר והיתר המכירה".

⁵ גם רבי שמעון בר יוחאי סבור כתורה זו של 'הנשיא', וכפי שהתבאר במאמר "רבי שמעון הנשיא (המירוני)".