'הבן החכם' ו'הבן הרשע' שבנפשי

במכילתא דרבי ישמעאל (בא - מסכתא דפסחא פרשה יח) מובא מדרש בענין ארבעה בנים, והוא מובא בסגנון דומה בהגדה של פסח, וז"ל המדרש בהגדה:

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד 'חכם', ואחד 'רשע', ואחד 'תם', ואחד 'שאינו יודע לשאול'.

'חכם' מה הוא אומר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

'רשע' מה הוא אומר: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ד' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.

'תם' מה הוא אומר: מַה זֹּאת, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ד' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

ו'שאינו יודע לשאול' את פתח לו, שנאמר 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ד' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

התשובות שניתנות בתורה לבן ה'תם' ולבן 'שאינו יודע לשאול' הן אכן התשובות שמצטט המדרש. אולם התשובות שניתנות בתורה לבן ה'רשע' ולבן ה'חכם' הן תשובות אחרות מאשר התשובות שכתובות כאן במדרש. ויש לברר את פשר השינוי הזה.

 

התשובה שבתורה לבן הרשע

וז"ל התורה ביחס לבן ה'רשע' (שמות יב,כא-כז):

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:... וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ד' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַד' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:"

התורה ציוותה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת", וכוונתה שכאשר נגיע לארץ ישראל נקריב קרבן פסח ביום י"ד בניסן. מתוך שאלת הבנים "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" ניתן להבין שהם אינם רוצים ליטול חלק בעבודה הזאת, והם מותירים אותה "לָכֶם" (לאבותיהם). אולם האבות מתעלמים מההתרסה והם עונים לבניהם. והם מספרים שבני ישראל שבמצרים היו בסיכון כמו המצרים. בני ישראל היו דומים במעשיהם למצרים הרשעים, ולכן גם בכורות בני ישראל היו בסיכון. אלא שבזכות מצוות שחיטת הפסח, חמל הקב"ה ודילג (פָּסַח) על בתי בני ישראל, ובזכות זו ניצלו בכורות בני ישראל. כלומר, הקב"ה חפץ להציל גם את הרשעים שהיו במצרים, ובזכות האבות ששחטו את הפסח, ניצלו כל בכורות ישראל, ואפילו אם היו רשעים.

התשובה הזו שניתנת בארץ ישראל לבן הרשע המתריס מספרת סיפור היסטורי על מה שהיה במצרים. אך יש בה מסר גם לבן הרשע המתריס, והוא שבזכות האנשים הצדיקים שמקיימים את מצוות ד' ניצלים גם הבנים הרשעים (והוא בכללם)¹. לכאורה המסר שבתשובה שבתורה הוא הפוך מן המסר שבמדרש שבהגדה, שלפיו אילו היה הבן הרשע במצרים הוא לא היה נגאל. לא מסתבר שהמדרש חולק על פשטות דברי התורה. ומתבקש אם כן, ש'הבן הרשע' שבמדרש אינו 'הבן הרשע' שבתורה, וכפי שיתבאר לקמן.

 

'הבן החכם' ו'הבן הרשע' שאצלי בנפש

מתבקש שלא כל 'ארבעת הבנים' שאליהם מתייחס המדרש הם אותם 'ארבעת הבנים' שמוזכרים בתורה. ניתן להבין שהבן 'התם' והבן 'שאינו יודע לשאול' הם אכן בנים כפשוטם, ולפיכך התשובות שניתנות להם במדרש הן גם התשובות שניתנות להם בתורה. אולם הבן 'החכם' והבן 'הרשע' שאליהם מתכוון המדרש אינם הבן 'החכם' והבן 'הרשע' שבתורה, ולפיכך התשובות שניתנות להם הם תשובות שונות מאלו שניתנות להם בתורה. הבן 'החכם' והבן 'הרשע' שמדרש הם מצבים בנפש האדם, פעמים שאדם מרגיש בעצמו שהוא 'בן חכם' או לחילופין שהוא מרגיש שהוא 'בן רשע', ואז התשובות שהוא צריך לתת לעצמו הן התשובות שנותן המדרש. עקרון דומה כבר נמצא ב'שפת אמת'² אלא שהוא כתב שכל ארבעת הבנים הם מצבים בנפש האדם. ואילו במאמר זה נבאר, שדווקא במקום שהמדרש נותן תשובות אחרות מהתשובות שבתורה, מוכרחים לומר שהמדרש מתכוון כאן למצבי נפש פנימיים.

 

אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה... אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה

בספר קהלת (ז,טז-יח) נאמר:

"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם:"

וודאי שאין כוונת קהלת להתיר לאדם להרשיע קצת בדבר שברור שהוא עבירה, כוונתו היא שאדם צריך להכיר את כוחותיו ולבחור לעצמו את דרך האמצע בהשתדלות בתורה ובמצוות. ולכן עליו להשתדל להיות צדיק וחכם במידה הנכונה ולא מעבר לכוחותיו. אמנם יתכן שאדם ינהג בזהירות יתר, ומרוב פחד שמא ישתדל יותר מדאי ועלולה להתפתח אצלו דחייה כלפי עיסוק בתורה ובמצוות, הוא מקל לעצמו ועושה רק את הדברים שהם הכרחיים מעיקר הדין, ועל כך הזהיר קהלת: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ". כלומר, סלחנות יתר עלולה להביא לעצלות שאחריתה עלולה להגיע למיתה.

אל ה'רשע' הזה מכוון המדרש שבאגדה. מדובר באדם שרוצה לקיים את מצוות הפסח, אך מתרוצצת בקרבו המחשבה להסתפק בעשיית חובתו מעיקר הדין, ומתרוצצת בקרבו התמיהה על חומרות שהוסיפו חכמים במצוות קרבן הפסח. ובלבו הוא תמה עליהם "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". והמדרש אומר שהוא צריך אז לפנות אל 'הרשע שבתוכו' ולומר לו דברי כיבושין, שהם: "רשע מה הוא אומר: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ד' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל."

 

וודאי שלפעמים צריך אדם להתיר לעצמו 'להרשיע' ולהמעיט בהשתדלות בעיסוק בתורה ובמצוות כדי שלא יתמוטט, וכמאמר קהלת "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". אולם קהלת ממשיך ומזהיר "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ". כלומר, סלחנות יתר עלולה להביא לעצלות שאחריתה עלולה להגיע למיתה. ואל הסלחנות העצמית הזו מכוונת התשובה ל'בן הרשע' שבמדרש.

 

הבן החכם

וז"ל התורה בענין הבן ה'חכם' (דברים ו,כ-כה):

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ד' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ד' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ד' אֱלֹקֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ד' אֱלֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

הבן החכם, מקבל עליו את מרות הבורא וכולל עצמו עם שאר ישראל ואומר: "אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹהֵינוּ...". הרמב"ן ביאר שם ששאלת הבן החכם אינה קשורה לפסח והוא שואל באופן כללי "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים...". הוא יודע שאבותיו קיבלו מהבורא את החוקים האלו ולכן הוא אמר "אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם". הבן הזה מכיר בכך שיש מצוות שהן בגדר 'עדות' ליציאת מצרים ולנפלאות כגון המצה והסוכה והפסח והשבת, ויש בגדר 'חוקים' שטעמם נעלם מאיתנו, ויש 'משפטים' שהם דיני עונשים (רמב"ן שם). שאלתו היא מדוע מוטל עול המצוות דווקא על עם ישראל (אבן עזרא), ותשובת האב מתאימה לשאלה, והיא מסבירה את חובת הכרת הטוב ואת כדאיות שמירת המצוות. והאב מזכיר את סיפור יציאת מצרים ואת הניסים שהיו לישראל, בתור סיבה לחובת הכרת הטוב לבורא.

כאשר חז"ל אומרים שהתשובה לבן החכם היא: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אין כוונתם להביא תשובה חילופית לתשובה שמוזכרת בתורה. חז"ל נוטלים את לשון שאלת הבן "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים...", ומשתמשים בה למטרה שונה. בתורה שימשה לשון זו את הבן החכם כדי לברר את הסיבה הכללית לשמירת המצוות, ואילו חז"ל משתמשים בה בתור שאלה של 'בן חכם' אחר, ששואל מה הן המצוות המיוחדות של פסח וחג המצות.

'הבן החכם' הזה הוא קול פנימי שמעורר את האדם לעסוק כעת בליל הסדר בלימוד כל הלכות הפסח עד הבוקר, וכפי שמצאנו דרישה שכזו בתוספתא (פסחים ליברמן י,יא): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפילו בינו לבין בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו".

ובתור תשובה מציע המדרש לומר לו "כהלכות הפסח", ומביא את ההלכה מדברי חכמים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". במכילתא כתוב במפורש שיש לפתוח בהלכה זו: "אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". ומשמע שצריך לפתוח דווקא בהלכה זו. וגם בתוספתא (שם) מובאת ההלכה הזו בצמוד לדרישה לעסוק בהלכות הפסח עד הבוקר, וכך כתוב שם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות, חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפילו בינו לבין בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו".

התוספתא מסבירה שמשמעות ההלכה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היא שלאחר אכילת קרבן הפסח אסור לאכול אגוזים ותמרים וכדו'. הסבר זה מבאר גם מדוע בחר המדרש בהלכה זו בתור תשובה ל'בן החכם'. כאמור לעיל, הבן החכם שבאגדה ובמדרש הוא 'קול פנימי' שמעורר את האדם לעסוק בליל הסדר בהכרת כל הלכות הפסח, ודורש ממנו להישאר ער ולעסוק בהן כל הלילה עד הבוקר. אמנם על פי כוחותיו הוא מכיר שלא יוכל להישאר ער אלא אם יאכל מדי פעם מעט אגוזים וכדו'. ולכן צריך להקדים ולפתוח לקול הפנימי הזה בהלכה ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". כלומר, עליו לקבל עליו את האיסור הזה למרות שהוא ימנע ממנו ללמוד ולהחכים במשך כל הלילה. וכמאמר קהלת "וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר - לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". גם אם המטרה שלך היא טובה ואתה רוצה להיות ער ולמוד כל הלילה, אל תתחכם יותר מגדולי ישראל שאסרו לאכול אחר קרבן הפסח. 

_________________________

¹ ואמנם הגנה זו מועילה באופן זמני כמובא ב'מדרש אגדה' (בובר, שמות כ,יב): " 'רשע בן צדיק' - נותנים לו בעולם הזה ולא לעולם הבא". אך בכל אופן בענייני העולם הזה, המצוות שמקיים האב מגינות גם על הבן הרשע המתריס. ועיקרון זה נכון גם באנשים שאינם קשורים בקשר משפחתי, שזכות הצדיק מועילה גם לרשעים שבסביבתו כמו הבריונים שהיו בשכונתו של רבי זירא (סנהדרין דף לז,א).

² וז"ל שפת אמת (ויקרא פסח שנה תרלד): "ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:"