רבי שמעון המירוני שהיה בירושלים

במסכת בבא בתרא (דף קנו) מובאות משנה וברייתא שעוסקות באופן שיכול אדם להקנות דברים למישהו שלא נמצא בסמוך אליו. ונידונת שם השאלה האם יש תקנה מיוחדת במקרה שנותן המתנה הוא חולה על ערש דווי ורוצה שהמתנות יחולו לאחר מותו.

לדעת רבי אליעזר אין להקל, ולכן גם חולה המוטל במיטתו ('שכיב מרע') שרוצה לתת את רכושו לאחרים, ואפילו אומר במפורש שהוא מצווה זאת מחמת שהוא חושב שימות ('מצווה מחמת מיתה'), צריך להקנות את רכושו בדרכי הקנין הרגילות כמו אדם בריא. ואילו לדעת חכמים יש תקנה מיוחדת, וחולה שחושש שימות יכול לחלק את רכושו באמירת פיו בלבד. במשנה מובא שחכמים רצו להוכיח את שיטתם ממעשה שאירע בעבר, וזו לשון המשנה (בתוספת באור):

"...אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל (שהיתה חולה), ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".

ה'אם' של בני רוכל לא עשתה מעשה קנין שמקנה את התכשיט שלה לבת שלה, ובכל זאת בית הדין לא הרשה לבנים שהיו אמורים לרשת את התכשיט ליטול אותו לעצמם, אלא הורה לבנים לתת אותו ל'בת' ומכאן הוכיחו חכמים שיש תקנה מיוחדת ו'דיבור' של מי ש'מצווה מחמת מיתה' נחשב כמו מעשה קנין, וה'תכשיט' שייך לבת. מאידך, רבי אליעזר אמר שאין ללמוד הלכה מאותו מקרה, ולא אמר במפורש את הסיבה לכך, אלא הסתפק באמירה: "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן".

 

בתוספתא (בבא בתרא ליברמן י,יב) מובא מעשה במירוני שקשור למחלוקת העקרונית זו, והוא מובא גם בתלמוד הבבלי והירושלמי שם, וז"ל המעשה כפי שהוא מובא בתלמוד בבלי:

"גמ'. תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין להם תקנה עד שיַקְנֶה על גב קרקע. הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים, ואמר: צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו! אמרו לו: משם ראיה? מרוני בריא היה."

המהלך שבתוספתא ושבברייתא דומה למהלך שבמשנה. במשנה חכמים מנסים להוכיח את דעתם ממעשה שארע בעבר ב'בני רוכל', ואילו רבי אליעזר מתנגד ואומר שאי אפשר ללמוד משם. ובדומה אך באופן הפוך, חולקים בברייתא רבי אליעזר וחכמים האם ניתן ללמוד הלכה מהמעשה שארע בעבר ב'מירוני'. בברייתא טוען רבי אליעזר שהמירוני נותן המתנות היה חולה, ולמרות זאת הוא נאלץ להקנות בדרך קנין רגילה שאנשים בריאים מקנים בה, ואילו חכמים חולקים וטוענים שהיה בריא ולכן נאלץ להקנות כך, אך אילו היה חולה היה יכול להקנות באמירת פיו.

דרכו של הרי"ף לקצר בהבאת סוגיות התלמוד והוא מביא בהלכותיו רק דברים שניתן ללמוד מהם הלכה למעשה, ופלא שהביא הרי"ף בהלכותיו במסכת בבא בתרא את הברייתא במעשה הזה במירוני שהיה בירושלים. וצריך להתעמק מדוע עשה כך, והרי לכאורה אין 'הלכה למעשה' שניתן ללמוד מאותו מעשה1.

 

הפרטים המיותרים במעשים שמספרים חז"ל

כאשר מתעמקים במעשה שב'מירוני' – מתבקש שהמעשה אומר 'דרשני'. דרכם של חז"ל לקצר בהבאת פרטים מיותרים, ומדוע מסופר בתוספתא ובברייתא שאותו אדם היה 'מירוני' ושהוא היה ב'ירושלים'. ואף קושיות נוספות עולות על מעשה זה וכדלקמן.

במסכת קידושין דנה הסוגיה ודנו המפרשים בשאלה, מדוע נאלץ המירוני הזה לקנות קרקע מחוץ לירושלים ואחר כך באמצעות הקנאת חלק מהקרקע הוא הצליח להקנות את המתנות שלו. ומדוע לא הקנה את המתנות בקניינים קלים שניתן לעשותם בתוך ירושלים, כמו 'קנין חליפין'. בקנין זה מישהו מוכן להתנדב, והוא נותן 'סודר' (כלי) שלו לַ'מַּקְנְֶה' (בעל הרכוש), והמקנה 'קונה' ממנו את ה'סודר' לזמן קצר, ובאופן זה 'זוכה' המתנדב במתנות עבור מקבלי המתנות. רש"י כתב שלא היה בין תושבי ירושלים מישהו שרצה בטובתם של מקבלי המתנות, ולכן לא היה בינם מישהו שהתנדב לתת סודר למירוני כדי להקנות בכך את המתנות. וצריך להבין, מדוע עינם של כל 'יושבי ירושלים' היתה רעה בטובת מקבלי המתנות?

 

ובהמשך הסוגיה שאלו מדוע לא יַקְנֶה המירוני את המתנות, או את הכסף בשווי המתנות, באמצעות קנין 'משיכה'. והיינו שהמירוני יבקש ממישהו מתושבי ירושלים שימשוך או יגביה את המטלטלין או הכסף ויזכה בכך למקבלי המתנות, והסבירו שהמירוני חשד בתושבי ירושלים, שאם אחד מהם יקבל לידיו את המטלטלין כדי לזכות אותם למקבלי המתנות, יתפתה אותו ירושלמי ליגזול אותם לעצמו, ולא ייתן אותם למקבלי המתנות. והרי זה תמוה ביותר, האם פסקו 'בעלי אמנה' מירושלים?! המצב שמתואר במעשה מזכיר לכאורה את דברי הנביא ירמיה ירמיהו (ה,א): "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה...". המירוני שוטט בחוצות ירושלים ולא מצא שם 'בעל אמנה' עד שנאלץ לצאת מ'חוץ לירושלים' ורק שם מצא 'בעלי אמנה'.

 

'מחוץ לירושלים' מצא ה'מירוני' 'אנשים טובים' שהסכימו למכור למירוני קרקע כדי שיוכל באופן זה להקנות את המתנות שלו. ואחר כך אחד מהם הסכים לזכות בחלק מהקרקע ובמתנות עבור מקבלי המתנות, והמירוני לא חשד באותו איש שהיה 'מחוץ לירושלים' שמא יגזול את המתנות לעצמו. כאשר מתעמקים במעשה מתברר שהמירוני נתן אמון באנשים ש'מחוץ לירושלים', אך היה משוכנע ש'יושבי ירושלים' אינם 'בעלי אמנה'. וצריך להבין מדוע?

 

הרמזים של חז"ל

הפרטים שעולים מתוך המעשה ב'מירוני שהיה בירושלים' הם לכאורה טפלים אך המעשה מאריך ומספרם למרות שחז"ל לימדונו "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". ומכאן שיש להם חשיבות עצמית, והם רמז של חז"ל שהמעשה שבפנינו אינו כפשוטו.

 

לא רק המעשה ב'מירוני' אינו כפשוטו, גם את המעשה ב'בני רוכל' קשה להבין כפשוטו. בתלמוד הבבלי מסופר שבני רוכל נהגו כשיטת חכמים שאינם מצריכים לעקור קוצים שגדלו מעצמם בכרם, ולדעתם אין בכך איסור 'כלאי הכרם'. ואילו רבי אליעזר מחמיר ואוסר להותיר את הקוצים בכרם, ולכן הוא קילל את 'בני רוכל. והרי לא יתכן להבין כפשוטו שרבי אליעזר קילל אנשים שנהגו להלכה כדעת חכמים שהיא דעת הרוב.

במאמר הקודם "בני רוכל והקוצים שבכרם", התברר שבאמצעות המעשה בבני רוכל מרמזים חז"ל לפרשנות שלהם לנבואת זכריה על הנצחון של ישראל על אויביהם בגאולה העתידה. במדרש (שיר השירים רבה,ג,ב) מובא ש"אַבְקַת רוֹכֵל" שמוזכרת במגילת שיר השירים מסמלת את הניצחונות של עם ישראל במלחמות שלהם נגד אויביהם. ונמצא שהמעשה ב"אם רוֹכֵל" ו"בבני רוֹכֵל" מרמז לפשר נבואת זכריה.

זכריה מנבא שגם בגאולה העתידה (כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד), עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה, ביאור שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל. בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:". כלומר, בגאולה העתידה הגויים יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה') וגם אנשים מיהודה יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה').

המלחמה על 'ירושלים' מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. ובמאמר הקודם "מיהו ארמילוס הרשע" התבאר שתרגום יונתן מרמז שם שהנצחון שמסופר שם, הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים וכיבוש ירושלים - הוא בעצם חזון נבואי. בז"ק בעברית משמעותו גם ניפוץ ופיזור, כמו במשנה (עירובין פ"י מי"ד): "בוזקין מלח". אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שמפוזרים בעולם שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ד' שבשמים. ו'יהודה' (=השופט 'עתניאל') ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וכשהם נכנסו ל'ירושלים של מעלה' הרי שבהשוואה אליהם 'אֲדֹנִי בֶזֶק' נחשב כמו 'מת' שצריך להוציאו משם, וזו בעצם 'מלחמת גוג ומגוג' הראשונה.

 

בספר שופטים מסופר שמלחמה זו וכן המלחמה שאחריה שעסקה בכיבוש חברון ודרום הארץ אירעו לאחר מות יהושע, אולם בספר יהושע מסופר שכיבוש חברון והדרום אירעו בחיי יהושע. הפתרון לסתירה הזו הוא בהבנה שהמאורעות שבתחילת ספר שופטים מתוארים לפי ראייתו הנבואית של עתניאל, ולפיה יהושע נחשב ל'מת' מבחינה רוחנית, משום שלפי ראייתו הנבואית של יהושע כיבוש הארץ צריך להיעשות באופן גשמי על ידי חיילים רבים, ואי אפשר לסמוך על כך שעמל התורה של עוסקי התורה יפיל את הגויים חללים לפני בני ישראל.

 

זכריה מנבא, שבזמן הגאולה העתידית תחזור ותתחדש המחלוקת שהיתה בין תלמידי עתניאל לבין רוב ישראל שהיו תלמידי יהושע בן נון. כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' (יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".

ואמנם בזמן יהושע בן נון לא היתה דרישה תובענית שכזו כלפי קבוצת 'יושבי ירושלים', משום שעתניאל ותלמידיו ('יושב ירושלים') היו אז קבוצה קטנה ביחס לשאר האוכלוסייה שהתגייסה לצבא יהושע. אך בזמן הגאולה העתידה קבוצת 'יושבי ירושלים' תהיה גדולה מאוד, ולכן תופנה כלפיה דרישה תובענית להתגייס לצבא כדי להילחם בגויים.

 

ביטול הדרישה הכוללנית להתגייסות לצבא

אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"

הגויים עדין יהיו 'עיוורים' מבחינה רוחנית, אך "עַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי", ו'בֵּית יְהוּדָה' יבינו שההצלחות המופלאות שהם זוכים להם במלחמה מול הגויים מגיעות אליהם בזכות 'יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם' (המתמידים האמיתיים) שעוסקים כל היום בתורה ובתפילה. ההכרה הזו תביא להצלחות צבאיות גדולות עוד יותר, ויוסכם שיושבי ירושלים ('בני הישיבות המתמידים האמיתיים') יכולים להישאר בתפקידם, וזו כוונת הכתוב הבא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם:". ומשמעות הנבואה - "וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם" היא ביטול התביעה הכוללנית ליציאה מבית המדרש ולהתגייסות לצבא. הלוחמים שבצבא יכבדו אז את 'המתמידים האמתיים' ששוהים כל זמנם בישיבה ולומדים תורה.

 

למי מגיע הכבוד

הנצחון על האויב הגיע בשילוב הכוחות, של הכוח הגשמי של החיילים האמיצים ושל הכוח הרוחני של המתמידים האמתיים, ו'תפארת הנצחון' היתה צריכה להתחלק בשווה בין שני הצדדים. אך כיוון שבני הישיבות אינם מוכנים להודות לחיילים האמיצים שעזבו את בית המדרש והתגייסו, והם ממשיכים בשיטת עתניאל שכל התהילה מגיעה רק ללומדי התורה. לפיכך בתור תגובה נגדית להשקפה זו מנבא זכריה: "וְהוֹשִׁיעַ ד' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". הירושלמי (סוכה פ"ד ה"ג) דן בכתוב הזה, ו'קרבן העדה' מביא פירוש ולפיו המילה "אֶת" מתפרשת בירושלמי במשמעות של "עִם", וכביכול הקב"ה נושע יחד "עִם אָהֳלֵי יְהוּדָה". 'השכינה' נמצאת יחד 'אָהֳלֵי יְהוּדָה' שאוחזים בנשק הגשמי במלחמתם באויבי ישראל, וכאשר הם נושעים במלחמתם היא נושעת יחד עימם. ולפי נבואה זו, מי שרוצה לפעול עם ד' ולהצטרף אל 'השכינה', צריך לבחור בעדיפות ראשונה ("בָּרִאשֹׁנָה") להצטרף לאהלי הצבא שבשדה, ו'תפארת הנצחון' מגיעה אליהם.

במעשה ב'בני רוכל' רמזו לנו חז"ל כיצד תיראה בעתיד נבואה זו של זכריה, ולשם כך צריך להעמיק בפרטים נוספים שבנבואת זכריה, וכדלקמן.

 

ה'אם' שרוצה לתת את ה'תפארת' לבת שלה

במאמר הקודם "הרמב"ם וגוג ומגוג" התבאר שבנבואת זכריה חברי הקבוצה הרוחנית שנקראים שם 'יושב ירושלים' מתייחסים אל עצמם בתור 'גברים'. ומאידך לחבריהם שיצאו מבית המדרש לעסוק בצד הגשמי של עם ישראל הם מתייחסים בתור 'נשים' ש'נאנסו' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם, וזו משמעות הנבואה שם: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים (תשגלנה) תִּשָּׁכַבְנָה...".

אמנם, הלוחמים אינם רואים את עצמם כמי שהחשיבה הגויית השתלטה עליהם. ולפי השקפתם, הם ממשיכים את השקפת יהושע בן נון שצריך לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה בכלי נשק גשמיים ובאמצעות חיילים רבים, וד' בא ועוזר למי שמשתדל בדרך זו. וכפי שכתב הרמב"ן (במדבר א,מה): "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף, וזה טעם 'כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל'...". מי שקמו והתגייסו קיימו בעצמם את הכתוב "שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל", והם חשים כמו 'אם' שמגינה על ילדיה שביניהם נמצאים גם בני הישיבות שנשארו להתמיד בלימודם. וכיוון ש'בני הישיבות' אינם מוכנים להוקיר להם תודה. לפיכך, בתגובה נגדית, 'האם רוכל' רוצה ש'תפארת הנצחון' תישאר אצל הלוחמים בלבד. ולכן ב'מעשה' שמסופר במשנה רוצה ה'אם' ש'תפארת' הנצחון תגיע ל'בת' שלה - ל'לוחמים' (=אָהֳלֵי יְהוּדָה).

בעיני בני הישיבות זהו מהלך שבדרך כלל אינו נכון, משום שלפי השקפתם הם ה'גברים' והם צריכים לרשת לבדם את 'תפארת הנצחון' (את ה'תכשיט' שבמעשה שבמשנה). אלא שבכתוב זה שבנבואת זכריה ה'תפארת' הגיעה ל'בת' (=לוחמים) באופן יוצא דופן, רק משום שיש צד להתייחס אל ה'אם' בתור 'מתה' שציוותה מחמת מיתתה. חכמים שבמשנה משקפים את מחשבת בני הישיבות לגבי מה שרמוז בנבואת זכריה, וזו המשמעות הסמלית של המסופר במשנה: "מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל אמרה: תנו כְּבִינָתִי (תכשיט) לבתי, והיא (שווי התכשיט) בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה!"2. בני הישיבות (=דעת חכמים שבמשנה) מתייחסים אל ה'אם' (=הלוחמים) כביכול באופן סמלי בתור 'מתה', וכפי שהתייחסו בזמנו עתניאל ותלמידיו אל יהושע בן נון ואל חייליו.

ומאידך, רבי אליעזר מייצג את דעת יהושע בן נון ורוב ישראל ואת פשטות נבואת זכריה, ולפיה האם רוכל היא 'חיה' ואינה נחשבת למתה, וכפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם "בני רוכל והקוצים שבכרם".

 

הקושי שבמעשה בבני רוכל והקוצים שבכרם

במעשה בבני רוכל דעת חכמים (שהלכה כמותם) תואמת להשקפת עתניאל, ולפיה 'האם רוכל' שממשיכה את השקפת יהושע בן נון (=הלוחמים) נחשבת ל'מתה'; ואילו דעת רבי אליעזר ש'האם רוכל' נחשבת ל'חיה' היא דעת מיעוט. אולם השקפה שכזו סותרת את דברי רבי שמעון בירושלמי (תענית פ"ד ה"ד) המספר שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שזהו מלך המשיח, ומסופר שם שחכמי ישראל יעצו לבר כוכבא כיצד לגייס את החייילים לצבאו, ומכאן שגם דעת חכמים היתה כרבי עקיבא. והרמב"ם למד משם שרבי עקיבא עודד תלמידי חכמים להתגייס לצבא בר כוכבא, ואף רבי עקיבא למרות גדולתו התורנית התגייס בעצמו לצבא בר כוכבא ושימש נושא כלים של בר כוכבא, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג): "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".

ואכן, כדי לחלוק על משמעות המעשה ב'בני רוכל', כאלו כל החכמים שבתוך 'ירושלים של מעלה' מתנגדים לגיוס בני ישיבות לצבא כדי להילחם באויבי ישראל, לפיכך מובא בתוספתא ובירושלמי ובבבלי וברי"ף סיפור נוסף: "מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים...", והמירוני הזה הוא ר' שמעון בר יוחאי.

 

ההתייחסות בתוספתא ובברייתא לשיטת רבי שמעון

רשב"י הוא אחד מחכמי 'ירושלים של מעלה', והוא אינו מפחד לומר את האמת, ששני הצדדים שבעם ישראל חולקים בינם את הנצחון באופן שווה, הן אלו שעסקו רק בתורה ונשארו בירושלים של מעלה, והן אלו שיצאו מירושלים של מעלה ואחזו בחרב גשמית ונלחמו באויבי ישראל. שהרי גם רבי עקיבא היה גדול בתורה והוא הלך להיות נושא כלים של בר כוכבא.

רשב"י רוצה לתת מתנות לשני הצדדים האלו שקיימים בעם ישראל. אולם אנשי 'ירושלים של מעלה' אינם רוצים להודות באמת הזו, ולכן הם אינם מוכנים לסייע לו בהקנאת המתנות האלו. דבר זה מרומז בסוגיה בכך שאף אחד מאנשי ירושלים לא היה מוכן לתת את הסודר שלו לרשב"י לצורך הקניית המתנות. כמו כן מרומז שם שרשב"י גם חשד באנשי ירושלים שאם הם ישתפו עימו פעולה ויהיו מוכנים לזכות במתנות עבור המקבלים, הרי שלבסוף הם יגנבו אותם לעצמם.

אמנם מחוץ לירושלים של מעלה נמצאים ה'לוחמים', שהם אנשי אמת והם מוכנים לקבל את האמת של רשב"י, שהמתנות שמגיעות עבור הנצחון שייכות לשני הצדדים שבעם ישראל. לאלו שבצד 'צפון' ששם ה'שולחן' שמסמל את הצד הגשמי שבעם ישראל, ולאלו שבצד דרום ששם ה'מנורה' שמסמלת את העיסוק בחכמה. ולכן הם מסייעים לרשב"י בהקנאת המתנות, באמצעות הצד הצפוני של הקרקע ובאמצעות הצד הדרומי של הקרקע. ורשב"י מכיר בכך שהם אנשי אמת, ואינו חושד בהם שאם הם ישתפו עימו בפעולה בזכיה במתנות עבור המקבלים, הם יגנבו אותם לבסוף לעצמם. רשב"י עושה 'מעשה רב' ובאמצעות הקניית המתנות לשני הצדדים, הוא קובע את האמת שלו ומפרסם אותה ברבים.

הקנאת המתנות של רשב"י  שקבעה 'הלכה למעשה' הצליחה, ומעתה גם אנשי 'ירושלים של מעלה' מודים ששני הצדדים שבעם ישראל חולקים את הנצחון בשווה, הן אלו שמתמידים בלימודם, והן אלו שמבטלים מלימודם ויוצאים להילחם באויבי ישראל. אמנם עדין יש בין אנשי 'ירושלים של מעלה' מעט קיצוניים, שסבורים שהשקפתו התורנית של רשב"י המירוני היא פגומה והוא שקול כ'מת'. אך במעשה שבתוספתא מי שסבור שהמירוני נחשב ל'מת' נמצא בדעת מיעוט והוא מיוצג על ידי רבי אליעזר, אך לפי דעת חכמים שהיא דעת הרוב – רבי שמעון המירוני הוא 'בריא', וההשקפה שלו היא 'השקפה בריאה'.

 

שיטת הרי"ף

הרי"ף מקצר בהלכותיו ומביא מתוך התלמוד רק דברים שניתן ללמוד מהם הלכה למעשה, ובתחילת המאמר התקשינו מדוע הביא הרי"ף את המעשה במירוני, והרי לא למדים ממנו הלכה בדיני 'קנין שכיב מרע'. אמנם לפי מה שהתבאר הרי"ף הביא אותו בהלכותיו משום שניתן ללמוד ממנו שאין הלכה כמשנה המרמזת שהשקפתו של עתניאל בן קנז היא דעת חכמים שהיא דעת הרוב, אלא הלכה כתוספתא ששיטת יהושע בן נון היא דעת חכמים שהיא דעת הרוב, ולפיה גם לומדי תורה יכולים וצריכים להתגייס לצבא להילחם כנגד אויבי ישראל.

 

שיטת הרמב"ם בהבנת יחסו של רבי עקיבא לרשב"י

בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מובא שרבי עקיבא סמך את רבי מאיר ואת רבי שמעון לדיינים, ומוסיפים ומספרים מה קבע רבי עקיבא: "אמר ישב רבי מאיר תחילה, נתכרכמו פני ר' שמעון, אמר לו רבי עקיבה – 'דייך שאני ובוראך מכירין כוחך'. כאשר כתב הרמב"ם את פירוש המשנה הבין הרמב"ם את דברי הירושלמי כפשוטם, וכתב שרבי מאיר ורבי שמעון היו תלמידים של רבי עקיבא. אך כאשר כתב הרמב"ם את הלכותיו, הוא כתב בהקדמתו שרבי מאיר היה תלמיד של רבי עקיבא, אך רבי שמעון היה תלמיד של רבי ישמעאל. וצריך לבאר מה היתה הבנתו החדשה של הרמב"ם בדברי הירושלמי הנ"ל בענין המינוי שמינה רבי עקיבא את רבי שמעון.

ונראה שהרמב"ם הבין שהירושלמי מתייחס לסתירה שבין המשנה לבין הברייתא בענין התגייסות לומדי תורה לצבא. ידוע שסתם משנה היא בשיטת רבי מאיר, ולפי 'המעשה בבני רוכל' שבמשנה, דעת רוב חכמי ישראל היא כשיטת עתניאל שלימוד התורה יכבוש את הארץ ויהושע בן נון ורוב ישראל שמתגייסים לצבאו טועים. ואילו לפי 'המעשה במירוני' שבתוספתא דעת רוב חכמי ישראל היא כמו רבי שמעון המירוני, שיהושע בן נון ורוב ישראל שמתגייסים לצבאו צודקים, ואילו מי שמתנגד לכך הוא טועה ונמצא בדעת מיעוט.

ונראה שהרמב"ם הניח שמדובר בדיון שהיה ב'ישיבה של מעלה' שבשמים. דעת רבי עקיבא היתה שמתחילה כדאי שתהיה נפוצה שיטת רבי מאיר, כדי שבגאולה העתידה יהיה מתחילה מספר גדול ועצום של לומדי תורה, וזו כוונת דברי רבי עקיבא באומרו: "ישב רבי מאיר תחילה". ולכן נקבעה במשנה שיטת רבי מאיר שהתאימה להשקפת עתניאל. רבי שמעון חש נפגע מכך, משום שידע שהאמת איתו שרבי עקיבא עודד לומדי תורה להתגייס לצבא בר כוכבא, ולכן מספר הירושלמי: "נתכרכמו פני ר' שמעון". אמנם רבי עקיבא עודד שם ב'ישיבה של מעלה' את רבי שמעון ואמר לו: "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך'. והיינו, למרות שמתחילה תקדים שיטת רבי מאיר והיא תהיה השיטה הנפוצה בין לומדי התורה, אך כוחו של רבי שמעון הוא גדול, והשיטה של רבי שמעון תחדור אחר כך לעולם התורה והיא תהפוך לשיטת הנפוצה בין לומדי התורה. ולפי שיטת רבי שמעון המירוני רבי עקיבא המשיך את דרכו של יהושע בן נון, ועודד לומדי תורה להתגייס לצבא ולהילחם באויבי ישראל. ואכן הרמב"ם קבע את שיטה זו  בהלכותיו, וכתב שרבי עקיבא עצמו למרות גדולתו התורנית התגייס לצבא בר כוכבא ושימש נושא כלים של בר כוכבא, וז"ל: (הלכות מלכים יא, ג): "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך".

_____________________

¹  וראו גם ספר העיטור (מאמר ג - אגב דף טו טור ד) וראו עוד בגידולי תרומה (שער מג חלק א אות יג).

²  משמעות סמלית דומה יש לדין המיוחס לתנא זכריה בן הקצב, ולפיו ה'בן' וה'בת' חולקים בשווה ב'ירושת האם'. ובמאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות", התבאר שזכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שבאמצעותו מרמזים חז"ל לפשר נבואת זכריה שלפיה 'תפארת הנצחון' מגיעה גם למי שיצא מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית (='בת'), ולא רק ללומדי התורה.