המתנות של המירוני

המשנה במסכת בבא בתרא (דף קנו) דנה באופן שיכול אדם להקנות דברים למישהו שלא נמצא בסמוך אליו. לדעת רבי אליעזר גם חולה המוטל במיטתו ('שכיב מרע') שרוצה לתת את רכושו לאחרים, ואפילו אומר במפורש שהוא מצווה זאת מחמת שהוא חושב שימות ('מצווה מחמת מיתה'), צריך להקנות את רכושו בדרכי הקנין הרגילות כמו אדם בריא. ואילו לדעת חכמים יש תקנה מיוחדת, וחולה שחושש שימות יכול לחלק את רכושו באמירת פיו בלבד. בתוספתא (בבא בתרא ליברמן י,יב) מובא מעשה במירוני שקשור למחלוקת עקרונית זו, והוא מובא גם בתלמוד הבבלי והירושלמי שם, וז"ל המעשה כפי שהוא מובא בתלמוד הבבלי שם:

"גמ'. תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין להם תקנה עד שיַקְנֶה על גב קרקע. הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים, ואמר: צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו! אמרו לו: משם ראיה? מרוני בריא היה."

דרכו של הרי"ף לקצר בהבאת סוגיות התלמוד והוא מביא בהלכותיו רק דברים שניתן ללמוד מהם הלכה למעשה, ופלא שהביא הרי"ף את הברייתא במעשה במירוני. במאמר הקודם "רבי שמעון המירוני שהיה בירושלים" נידונו הרמזים שבמעשה, שמחמתם ראה הרי"ף צורך להביא אותו, ונחזור על עיקרי הדברים.

זכריה מנבא שגם בגאולה העתידה (כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד), עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה, ביאור שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל. בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:". כלומר, בגאולה העתידה הגויים יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה') וגם אנשים מיהודה יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה'). כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' (יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".

אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"

והתבאר, שזכריה מנבא שבאופן עקרוני תהילת הנצחון על הגויים צריכה להתחלק בשווה בין שני הצדדים שבעם ישראל, אלא שבני הישיבות מתנגדים לכך, ולדעתם כל התהילה מגיעה להם בלבד.

רשב"י הוא אחד מחכמי ירושלים של מעלה והוא מסכים עם זכריה הנביא, והוא רוצה להקנות את המתנות לשני הצדדים, הן לצד של אלו שעזבו את בית המדרש כדי להלחם בחרב גשמית, והן לצד של אלו שנותרו בבית המדרש ועוסקים בתורה. אך אנשי ירושלים של מעלה מסרבים לעזור לו.

אמנם מחוץ לירושלים של מעלה נמצאים ה'לוחמים', שהם אנשי אמת והם מוכנים לקבל את האמת של רשב"י, שהמתנות שמגיעות עבור הנצחון שייכות לשני הצדדים שבעם ישראל. לאלו שבצד 'צפון' ששם ה'שולחן' שמסמל את הצד הגשמי שבעם ישראל, ולאלו שבצד דרום ששם ה'מנורה' שמסמלת את העיסוק בחכמה, ולכן הם מסייעים לרשב"י בהקנאת המתנות.

הקנאת המתנות של רשב"י  שקבעה 'הלכה למעשה' הצליחה, ומעתה גם אנשי 'ירושלים של מעלה' מודים ששני הצדדים שבעם ישראל חולקים את הנצחון בשווה, הן אלו שמתמידים בלימודם, והן אלו שמבטלים מלימודם ויוצאים להילחם באויבי ישראל. אמנם עדין יש מעט מאנשי 'ירושלים של מעלה' שסבורים שהשקפתו התורנית של רשב"י המירוני היא פגומה והוא שקול כ'מת'. אך מי שסבור שהמירוני נחשב ל'מת' נמצא בדעת מיעוט והוא מיוצג על ידי רבי אליעזר. מאידך, לפי דעת חכמים שהיא דעת הרוב – רבי שמעון המירוני הוא 'בריא', וההשקפה שלו היא 'השקפה בריאה'. הרי"ף רצה לפסוק הלכה למעשה כרמזים אלו, ולכן הביא את הברייתא בהלכותיו.

גם המתנות של המירוני אומרות דרשני, וענין זה יתבאר לקמן.

 

המתנות של רבי שמעון המירוני

המירוני נתן לכל אחד מהזוכים "מאה צאן ומאה חביות", ובסך הכל הוא נתן 'מאתיים צאן ומאתיים חביות'. המתנות של המירוני נועדו לשלוח אותנו לכתוב ביחזקאל (מה,טו-יז)

"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק: כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל:"

הנשיא יקבל מכל אחד מעם ישראל "שֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם", והוא ישתמש בתרומת הצאן כדי להקריב קרבנות במקדש. וכדי לרמז לכתוב הזה מספר המעשה שבסך הכל הקנה המירוני 'מאתיים צאן'. המירוני הקנה גם 'מאתיים חביות', וכך מרמז המעשה שצמד המילים "מִן הַמָּאתַיִם", מתייחס גם למילים הבאות "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל", ויש לקרותו גם כך "מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה". עם ישראל הצטווה להקריב עם כמה מקרבנות הבהמה גם 'מנחת נסכים' הכוללת יין שאותו מנסכים על המזבח והוא נקרא כאן "מַשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל". והנשיא יקבל מעם ישראל גם תרומה של חבית יין אחת מן המאתיים, כדי שיוכל ליטול מהן יין שאותו הוא ינסך על המזבח.

בתחילת הכתוב נאמר "וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה..." כלומר הקרבנות והמנחה יבואו מהרכוש של הנשיא (והרכוש כולל את התרומות שהוא קיבל מעם הארץ), ובהמשך נאמר "הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל", כלומר הנשיא גם יקריב אותם בעצמו. והדבר תמוה, שהרי בתורה נאמר שרק הכהנים הם המקריבים את הקרבנות.

 

שאלה דומה ופתרונה

שאלה דומה יש גם על המשך הנבואה. בהמשך מנבא יחזקאל גם על קרבנות מיוחדים שמקריב הנשיא בא' בניסן ובז' בניסן כדי לחטא ולטהר את המקדש, ועל קרבנות ונסכים מיוחדים שהוא מקריב בחג המצות ובחג הסוכות. בתלמוד (מנחות דף מה,א) כבר הקשו שקרבנות אלו וכן כמויות הנסכים אינם מתאימים לאמור בתורה, ורבי יוחנן אמר "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה". אולם רב אשי הסביר שאלו 'קרבנות מילואים' מיוחדים, וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות ב,טו) שאלו קרבנות מיוחדים שיקריב הנשיא (המשיח) בתחילה בעת חנוכת המזבח ובשנה הראשונה של חנוכת המזבח, אך לא ינהגו לדורות. אך דברים אלו לא יתאימו לביאור הפרשיה הקודמת של "שֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם", שם מנבא יחזקאל שהנשיא יקריב קרבנות בתמידות: "בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה...". וקשה שהרי רק הכהנים בני אהרון הם המקריבים קרבנות בתמידות.

רש"י נדחק לומר ש"הנשיא" שאמור בכתוב הזה הוא הכהן הגדול, והוא יקריב בתמידות את הקרבנות. אך רש"י חש שאין זה פשוטו של הכתוב ולכן הביא גם את פירושו של רבי מנחם (בן חלבו) שהכוונה למלך, שהוא המשיח, שהוא פשוטו של הכתוב. ואמנם קשה שהרי רק הכהנים הם אלו שמקריבים קרבנות בתמידות. ונראה שעל פרשיית הקרבנות הקבועים האלו של הנשיא מסכים רב אשי עם רבי יוחנן, שהיא אינה כפשוטה, ואליהו עתיד לדורשה.

ונראה שגם רבי שמעון דרש את פרשיית הקרבנות האלו, והמעשה במירוני ובמאתיים הצאן והחביות מרמז לפירושו של רבי שמעון המירוני לנבואה הזו, וכפי שיתבאר לקמן.

 

מהות הקרבנות

הנביא ירמיהו (ז,כב-כג) מוכיח את ישראל: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם..." וביאר הרמב"ם במורה הנבוכים (ג,לב), שמתחילה לא רצה ד' שיעבדו אותו באופן קבוע בהקרבת בעלי חיים או מנחות. אך כיוון שבני ישראל ראו שהגויים שסביבותיהם עובדים את פסיליהם באמצעות קרבנות, התקשו בני ישראל לקבל על עצמם עבודת ד' שלא באמצעות קרבנות. ולכן ציווה עליהם ד' להקריב לפניו בעלי חיים ומנחות. ואמנם לאחר שד' ציווה עליהם על הקרבת בעלי חיים לא תתבטל עוד דרך עבודה זו, כאמור בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים יא,א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין..."

 

גם בתכנית הראשונית של ד' היו 'קרבנות', אך הם היו מסוג אחר, אלו היו 'מאמצים' שהשקיע האדם עבור ה'. ובדומה לכך אמר דויד בתהילים (סט,לא-לב): "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַד' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס:". וביאר אבן עזרא ששירי ההלל ודברי התודה שיאמר דויד בפיו רצויים לפני ד' יותר מפר שיקריב כקרבן.

 

באופן דומה אמר דויד בתפילתו לאחר חטא בת שבע (תהלים נא,יט-כא): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:". המפרשים התקשו מה מקומם של פסוקי הסיום של הפרק שמדברים על שיקום צִיּוֹן ועל בנית חומות ירושלים, שלאחריהם יחפוץ ד' בהקרבת פרים, ויש שביארו שלקראת סיום המזמור שרתה רוח הקודש על דויד וראה שבעתיד יחרבו המקדש הראשון והשני והוא התפלל על בניינם.

אמנם נראה שפסוקים אלו קשורים לחטא בת שבע, ומשום שדויד רואה ברוח קודשו, שיש 'ירושלים של מעלה' ויש בה 'מקדש של מעלה' ובו מקריבים את מעשיהם הטובים של אנשים ו'מעשים טובים' אלו הם 'פרים (של מעלה)' שעולים על המזבח שבשמים. בעקבות חטא דויד נפרצו 'חומות ירושלים של מעלה', ו'המעשים הטובים' שלו חדלו מלהיות מוקרבים למעלה. ודויד מתפלל שייבנו חומות ירושלים של מעלה, וה"רוּחַ נִשְׁבָּרָה" שלו שהיא "זִבְחֵי אֱלֹהִים" תתקבל שם לרצון. באופן דומה אמר כבר דויד (תהילים ד,ו): "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה':" וביאר שם רש"י: "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק - הצדיקו מעשיכם והרי אתם כמקריבים זבחים". ולכך כוונת דויד גם כאן במזמור על חטא בת שבע באומרו: "אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:". דויד מבקש מד' שיקבל את תשובתו, ויבנה את 'ירושלים והמקדש של מעלה' שנפרצו בעקבות חטאו, ואז יתקבלו מעשיו הטובים ("זִבְחֵי צֶדֶק") שהוא רואה אותם בתור 'פרים של קרבן' על המזבח שלמעלה.

עיקרון זה שנלמד מתוך מזמורי תהילים, שמעשים טובים מוקרבים לד' על המזבח שלמעלה ונמשלים לבעלי חיים שמוקרבים לה', הוא הביאור גם לנבואת יחזקאל, וכדלקמן.

 

הנשיא הוא הכהן הגדול שמקריב במזבח שבשמים

יש מעשים טובים שאדם מקריב עבור כלל ישראל, והם דומים לקרבן צבור שמקריבים בבמת צבור ששם הכהנים מקריבים עבור הצבור. והכהן שמקריב במזבח שבשמים את המעשים הטובים עבור כלל ישראל הוא הנשיא, שהוא המשיח.

 

המשיח הוא נשמה כללית שקיימת גם קודם שהיא מתלבשת במלך המשיח ממש שמנהיג את עם ישראל. והיא מתגלית דרך נשמות כלל עם ישראל. רעיון זה מופיע בשם הבעש"ט בספר מאור עינים (במדבר,פינחס):

"כמאמר הבעל שם טוב נבג"מ, שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע שאדם הוא ראשי תיבות: אדם דוד משיח. שקומתו של אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה - שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, ואח"כ על ידי החטא נתמעטה קומתו. וכמו כן יהיה משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל כלולה מס' ריבוא כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון. על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו עד שיתוקן ותכונן כל הקומה".

נשמת המשיח מעוררת את הנשמות הפרטיות של ישראל לעשיית מעשים טובים, ורעיון זה מובא בשם המגיד מקוזניץ' בספר באר יעקב חיים (רוטר, פרשת בראשית):

"כל התעוררות שאדם מרגיש בחייו, הן בתורה הן בתפילה, הוא מחלק המשיח שיש בכל הנשמות..."

אמנם מי שעומד מאחורי ההתעוררות לכל המעשים הטובים, הוא בורא העולם שהוא משפיע את רוח ההתעוררות הזו דרך נשמת המשיח. ויסוד זה מופיע בתרגום יונתן, וכדלקמן.

 

המשיח הוא צינור להעברת התעוררות מאת ה'

ישעיהו מנבא (כח,ה-ו): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד' צְבָא-וֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ: וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:". וז"ל תרגום יונתן: "בְּעִדָנָא הַהִיא יְהֵי מְשִׁיחָא דַד' צְבָ-אוֹת לִכְלִילָא דְחֶדְוָא וּלְכֶתֶר דְתוּשְׁבָּחָא לִשְׁאָרָא דְעַמֵהּ: לְמֵימָר קְשׁוֹט דְדִין לִדְיָתְבִין בְּבֵית דִינָא לְמִדָן דִין דִקְשׁוֹט וּלְמִתַּן נִצְחָנָא לִדְנָפְקִין בִּקְרָבָא לַאֲתָבוּתְהוֹן בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן:" ויונתן מבאר שרוח ד' תפעל דרך נשמת המשיח שתהיה צינור שדרכו תעבור השפעת ד' לִשְׁאָר עַמּוֹ. והוא מסביר שם שהמשיח של ד' צבאו-ת יהיה לכתר של שמחה ולכתר תשבחות לשאר העם, והוא יביא לפסיקת אמת לאלו שיושבים בבית הדין, וגם למתן נצחונות ליוצאים לקרב להשיבם לשלום לבתיהם.

 

כיוון שההתעוררות למעשים הטובים באה דרכו של המשיח, יש למשיח חלק במעשה, והוא יכול ליטול את החלק שלו מתוך המעשה ולהקריב אותו לפני ד' עבור כלל ישראל. וזהו קרבן תודה לד' שהרי ד' הוא ששלח ללבבות ישראל - דרך נשמת המשיח - את ההתעוררות למעשים הטובים.

 

וזה פשר דברי יחזקאל: "וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק: כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל:". יש מעשה טוב שנראה כמו "צֹאן" שמוקרב במזבח שבשמים, ויש מעשה טוב שנראה כמו 'חבית של יין' ("מַשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל") שמנסכים אותה במזבח שבשמים, והנשיא (משיח) נוטל אותם מעם ישראל ומקריב אותם במזבח שבשמים עבור כלל ישראל.

רעיון זה שההתעוררות למעשה הטוב באה מכוחו של הנשיא, מרומז במעשה במירוני שהיה בירושלים, שנתן 'מאה צאן ומאה חביות' לכל אחד ממקבלי המתנות, ונמצא שבסך הכל קיבלו שני הצדדים שבעם ישראל 'מאתיים צֹאן' ו'מאתיים חביות של מַשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל'. רבי שמעון משלב במעשה הזה את 'הנשיא' שביחזקאל ('מאתיים צֹאן'), וגם את תרגום יונתן לנבואת ישעיה. בתרגום יונתן לנבואת ישעיה מבואר שרוחו של המשיח מתגלית באופן שווה, הן דרך עמלי התורה היושבים לדון דין אמת והן דרך הלוחמים שנלחמים מלחמה גשמית – (וּלְמִתַּן נִצְחָנָא לִדְנָפְקִין בִּקְרָבָא לַאֲתָבוּתְהוֹן בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן:").

אולם ב'ירושלים של מעלה' יש מתנגדים למהלך הזה של הנשיא, והם לא רצו לסייע לרבי שמעון להקנות את המתנות. וענין זה יתבאר לקמן.

 

מעשה גשמי שהוא מעשה טוב.

רבי שמעון המירוני הנשיא הקנה מאה צאן ומאה חביות (של 'מַשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל') לצד אחד שבעם ישראל באמצעות 'צפונו' של בית הסלע שקנה מחוץ לירושלים, ובאמצעות 'דרומו' הוא הקנה מתנה דומה לצד אחר. הדרום מסמל את החכמה ואת הצד הרוחני שבעם ישראל, והוא כנגד האמור בתרגום יונתן בענין רוחו של המשיח שמפעמת בקרב דייני ישראל שפוסקים את דין התורה – ("לְמֵימָר קְשׁוֹט דְדִין לִדְיָתְבִין בְּבֵית דִינָא לְמִדָן דִין דִקְשׁוֹט"). ואנשי ירושלים של מעלה מוכנים לקבל שהתעוררות לתורה והתעוררות לתפילה באים מכוחו של הנשיא (המשיח).

אך הצפון מסמל את הצד הגשמי שבעם ישראל, שם נמצא שולחן לחם הפנים שמסמל את הרדיפה אחר העושר, או יציאה למלחמה גשמית. הנשיא (המשיח) מחשיב גם את עזיבת בית המדרש והתגייסות לצבא למלחמה באויבי ישראל בתור 'מעשה טוב' שנחשב כ'צאן' שאפשר להקריבו במזבח שבשמים – (וּלְמִתַּן נִצְחָנָא לִדְנָפְקִין בִּקְרָבָא לַאֲתָבוּתְהוֹן בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן"). ובדומה לאמור בדברי אביגיל לדויד: "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ד' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ד' אֲדֹנִי נִלְחָם". הנשיא הוא זה ששלח את ההתעוררות הזו בלב אותו תלמיד ישיבה, ולכן יש לו חלק ב'צאן' הזה, והנשיא זכאי לקחת תרומה של "שֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן" ולהקריבה בשמים לזכות עם ישראל. אך 'אנשי ירושלים של מעלה' אינם מוכנים לקבל שהתעוררות לצורך התגייסות למלחמה באה מכוחו של הנשיא (המשיח). ולכן הם לא היו מוכנים לסייע לו בהעברת המתנות.

 

אמנם כאמור לעיל, רשב"י לא ויתר להם, והוא הקנה את המתנות שלו באמצעות האנשים שמחוץ ל'ירושלים של מעלה'. הקנאת המתנות קבעה 'הלכה למעשה' והצליחה, ומעתה גם אנשי 'ירושלים של מעלה' מודים ששני הצדדים שבעם ישראל חולקים את הנצחון בשווה, הן אלו שמתמידים בלימודם, והן אלו שמבטלים מלימודם ויוצאים להילחם באויבי ישראל. אמנם עדין יש מעט מאנשי 'ירושלים של מעלה' שסבורים שהשקפתו התורנית של רשב"י המירוני היא פגומה והוא שקול כ'מת'. אך בברייתא מי  שסבור שהמירוני נחשב ל'מת' נמצא בדעת מיעוט והוא מיוצג על ידי רבי אליעזר. מאידך, לפי דעת חכמים שהיא דעת הרוב – רבי שמעון המירוני הוא 'בריא', וההשקפה שלו היא 'השקפה בריאה'.

 

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים