רבי שמעון והסלע שמחוץ לירושלים

מאמר זה הוא המשכו של המאמר הקודם "המתנות של המירוני". במאמר ההוא התבאר שדרכו של הרי"ף לקצר בהבאת סוגיות התלמוד והוא מביא בהלכותיו רק דברים שניתן ללמוד מהם הלכה למעשה, ותמוה שהביא הרי"ף ברייתא במעשה במירוני, שלכאורה אין למדים משם הלכה שאינה מוזכרת במשנה. וז"ל הברייתא כפי שהיא מובאת בתלמוד (בבא בתרא דף קנו):

"גמ'. תניא, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין להם תקנה עד שיַקְנֶה על גב קרקע. הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים, ואמר: צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו! אמרו לו: משם ראיה? מרוני בריא היה."

במאמר הקודם נידונו הרמזים שבמעשה, שמחמתם ראה הרי"ף צורך להביא אותו, ונחזור על עיקרי הדברים. המעשה מספר על מירוני שהיה בירושלים, ובכך הוא מרמז שהוא מתייחס לנבואות זכריה על מלחמה של הגויים על ירושלים. זכריה מנבא שגם בגאולה העתידה (כאשר רוב הגויים יאמינו בא-ל אחד), עדיין תהיה לעם ישראל מעלה על פני הגויים מפני שעם ישראל עוסק בביאור התורה, ביאור שקשור ל'לב העליון' שקשור ל'ירושלים של מעלה'. וכאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל רוצים להלחם ביהודים ששבו לארצם, מלחמתם היא בעצם על המעמד הרוחני העליון של עם ישראל. בנבואת זכריה (יב,ב) נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם:". כלומר, בגאולה העתידה הגויים יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה') וגם אנשים מיהודה יילחמו נגד 'ירושלים (של מעלה'). כאשר העמים שסובבים את ארץ ישראל יבואו להילחם בעם ישראל מלחמה גשמית, חברי הקבוצה שעוסקת במלחמות ירצו שחברי הקבוצה השניה שעוסקת בתורה, יבטלו מתורתם ויתגייסו לצבא ויעזרו להם במלחמתם בגויים. לפי המחשבה הגויית רק חיילים רבים שאוחזים בנשק גשמי מביאים לנצחון, מחשבה שכזו משתלטת מתחילה גם על היהודים שאוחזים בנשק הגשמי מחוץ ל'בית המדרש'. והם דורשים מ'לומדי התורה' (יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם של מעלה' = 'בני הישיבות') לסייע בידם, לעזוב את בית המדרש ('ירושלים') ולהצטרף אליהם למלחמה נגד הגויים אויבי ישראל. והדרישה זו מתוארת במילים: "וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם".

אמנם בהמשך הקב"ה פוקח את עיניהם הרוחניות של היהודים הלוחמים, והם רואים כיצד לימוד התורה של 'בני הישיבות' מסייע בידם במלחמה הגשמית נגד הגויים. ודבר זה מתואר בהמשך הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן: וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּד' צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם:"

והתבאר, שזכריה מנבא שבאופן עקרוני תהילת הנצחון על הגויים צריכה להתחלק בשווה בין הלוחמים ובין לומדי התורה, אלא שבני הישיבות מתנגדים לכך, ולדעתם כל התהילה מגיעה להם בלבד. רשב"י הוא אחד מחכמי ירושלים של מעלה והוא מסכים עם זכריה הנביא, והוא רוצה להקנות את המתנות לשני הצדדים, הן לצד של אלו שעזבו את בית המדרש כדי להלחם בחרב גשמית, והן לצד של אלו שנותרו בבית המדרש ועוסקים בתורה. אך אנשי ירושלים של מעלה מסרבים לעזור לו.

מחוץ לירושלים של מעלה נמצאים ה'לוחמים', שהם אנשי אמת והם מוכנים לקבל את האמת של רשב"י, והם הקנו לו 'בית סלע', שבאמצעותו הוא הקנה מתנות לאלו שבצד 'צפון' ששם ה'שולחן' שמסמל את הצד הגשמי שבעם ישראל, ולאלו שבצד דרום ששם ה'מנורה' שמסמלת את העיסוק בחכמה. ובכך הראה רשב"י שתהילת הנצחון מגיעה גם לאלו שיצאו מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית כדי להילחם באויבי ישראל. יש עדין מעט קיצונים שמתנגדים לרשב"י ומחשיבים את רשב"י המירוני כ'מת', אך בברייתא מובא שדעת הרוב (=חכמים) היא שההשקפה שלו היא 'בריאה', והמירוני הוא 'בריא'. הרי"ף רצה לסייע לרשב"י המירוני כדי ששיטתו תתקבל ב'ישיבה של מעלה', ולכן הביא בהלכותיו את הברייתא שמצדדת בשיטת רשב"י.

גדולי ישראל נוספים רצו לסייע לרשב"י כדי ששיטתו תתקבל ב'ישיבה של מעלה', ולכן הנהיגו מנהג שמתאים לשיטתו. במעשה מסופר שהמירוני יצא אל מחוץ לירושלים וקנה שם 'בית סלע', והקנה את המתנות שלו באמצעות 'חציו הצפוני' ובאמצעות 'חציו הדרומי' של אותו 'בית הסלע'. רמז זה נועד לשלוח אותנו לנבואה נוספת של זכריה על הר הזיתים שמחוץ לירושלים, ולמנהג שהונהג בקשר לנבואה זו.

 

זכריה הנביא והר הזיתים

זכריה (יד,א-ה) מנבא:

"הִנֵּה יוֹם בָּא לַד' וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר: וְיָצָא ד' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ד' אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ:

במאמר הקודם "הרמב"ם וגוג ומגוג" התבאר שחז"ל מרמזים לנו שה'נשים' שבנבואה זו אינם 'נשים' ממש, ומדובר בתיאור המציאות שתהיה בזמן הגאולה דרך 'המשקפיים' של 'יושבי ירושלים' של מעלה (=בני הישיבות). לפי ראייתם, החשיבה הגויית השתלטה על חצי מאנשי ירושלים (של מעלה), והם החלו לחשוב כמו גויים שריבוי ההשתדלות הגשמית יביא להצלחה במלחמה ולהצלחה כלכלית. לפי 'המשקפיים' של אנשי ירושלים, רק הם עצמם שעמלים רק בתורה נחשבים ל'גברים', ואילו חבריהם  נחשבים כמו 'נשים שנאנסו על ידי גויים' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם. ובדימוי נוסף הם רואים את חבריהם כאלו חצי מהעיר גלה מחוץ לירושלים (של מעלה).

בשלב זה מסופר שד' יוצא ונלחם בגויים ושהר הזיתים נבקע ונוצר בו 'גיא', ויש מקום שנקרא "גֵּיא הָרַי". השם  "גֵּיא הָרַי" הוא תמוה מאוד שהרי 'גיא' הוא היפך מ'הר'. חוסר הבהירות בענין ה'גיא' וה'הר' קשור לחוסר בהירות שמקורו בתורה בענין ה'גיא' וה'הר', וכדלקמן.

 

הארץ הטמאה – ומקום קבורת משה

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם מתגעגעים ל'סיר הבשר' ולאכילת לחם – "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". הקב"ה נענה לצרכיהם והעניק להם את המן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. אך בספר במדבר מסופר שכעבור כשנה, לאחר בניית המשכן, כשבני ישראל החלו במסעם לארץ ישראל הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול בשר, וד' שלח להם את השְּׂלָו ורבים מהם אכלו אותו ומתו, ומסופר "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים".

בתלמוד¹ משמע, שכל מה שארע בירידת הַשְּׂלָו בפעם השניה ארע כבר בפעם הראשונה. אולם, אם הַשְּׂלָו הרג בישראל כבר בפעם הראשונה, מדוע הם לא חששו ואכלו מהַשְּׂלָו כאשר הוא ירד בשנית כעבור שנה? בני ישראל מתו בכמה מאורעות במדבר ולא מסופר על קבורתם, מדוע סיפור הקבורה מובא רק כאן בסיפור שקשור ל'תאוות הבשר'?

משמעות הדבר היא שבני ישראל לא מתו ממש מהשליו, כשם שהם לא מתו ממנו ממש כשהגיע כחודש לאחר יציאתם ממצרים. ב'קברות התאווה' גילה משה לישראל שהעולם חייב את 'המתים' האלו! ללא האנשים המוכים בתאוות האוכל הטעים והעלאת רמת החיים - העולם לא יתפתח! משה בחן יחד עם ישראל את המקומות (=התפקידים) שקיימים בעולם, וישראל הסכימו ליטול לעצמם את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'החיים' - שהוגים בתורה ומתנזרים מתאוות העולם הזה. ואילו את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'המתים' הם הותירו לגויים; כדי שהגויים 'המתאווים' - 'יקברו שם' במשך שנות חייהם ויעסקו בפיתוח הגשמי של העולם, זהו מקום 'טמא' שנחשב כמו 'בית קברות'. משה קרא למקום שישראל זכו להגיע להשגה הזו בשם 'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'.

 

מאידך, בסיום התורה בספר דברים מסופר שלפני הכניסה לארץ מת משה במקום גבוה ב"הר נבו", אולם מצד שני מסופר שהוא נקבר ב"גיא", שמשמעותו מקום נמוך. הטעם לכך הוא שמשה רצה לחנך את בני ישראל להסתפקות במועט, ולכן הוא כינה כמה פעמים את כל עבר הירדן המזרחי בשם ה"גיא", כדי להפנים בקרב ישראל שזהו מקום "נמוך" שנועד עבור הגויים שאמורים לרדוף אחרי העושר והחיבור לארציות. ומאידך ארץ ישראל שמיועדת למסתפקים במועט ולעוסקים ברוחניות, נקראה בפיו "הָהָר הַטּוֹב", כלומר 'מקום גבוה' וטוב.

 

אך בני גד ובני ראובן לא הושפעו מכך. היה להם מקנה רב, והם אכלו מן הבשר של המקנה שלהם, והם רצו להרבות את עושרם ולהישאר בעבר הירדן המזרחי; ובסופו של דבר משה נעתר לדרישתם. לכאורה, זו נסיגה מההשגה הגבוהה של 'קברות התאווה'. שם - התפקיד של המתאווים נועד עבור הגויים בלבד; ואילו כעת משה הסכים שיהיו גם בעם ישראל אנשים שיעסקו בתפקיד של המתאווים.

 

בנוסף לכך, בסיום חייו משה פעל באופן שלכאורה - אינו עולה בקנה אחד עם כינויי הגנאי האלו. בנבואת ישעיה (נג, ט) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."; וחז"ל מבארים שהנבואה הזו מתייחסת למשה². משה הסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - בצד של הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). משה לא ביקש שיעבירו את עצמותיו לצד המערבי, והוא הסכים שהקבר שלו יהיה בצד של ה'רְשָׁעִים' שמקומם בחיים הוא ב'קברות - בעלי התאוה'. בסוף ימיו גילה משה שהוא השתמש אמנם בכינויי גנאי כלפי 'רודפי העושר', כדי לחסום את המתלבטים מלהצטרף אליהם. אולם צריך שיהיו גם בעם ישראל 'רודפי עושר', והם אינם 'רשעים ממש', אלא 'צדיקים' שראוי שייקבר אצלם.

 

ראינו שבתורה יש שתי התייחסויות עיקריות לתאוות אכילת הבשר שכרוכה גם בתאוות העשירות. א. התייחסות של 'בדיעבד' - בתור אנשים שהעולם חייב אותם, אלא שהם 'קבורים' בחייהם בתפקיד נחות ("קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה") מקום שנחשב 'נחות' ונחשב באופן סמלי גם ל'גיא', אך מי שבוחרים ב'חיים' צריכים לבוא ל'הר הטוב' שהיא ארץ ישראל ולהסתפק במועט. ב: הכרה בכך ש'המתאווים' נחשבים צדיקים כמו 'עוסקי התורה המסתפקים במועט' - וגם הם אנשים שנמצאים בתפקיד 'חי', ולכן משה הסכים להיקבר איתם ב'גיא'. עקרונות אלו שנלמדים מן התורה עומדים בבסיס נבואת זכריה על 'הר הזיתים' שיבקע בו 'גיא', והם קשורים ל'בית הסלע' שבאמצעותו הקנה רשב"י את המתנות.

 

היציאה של רשב"י והמתנות שנתן

זכריה מנבא "וְיָצָא ד' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב". ד' נלחם במצרים בים סוף אך מלחמה זו לא היתה ב'יום' אלא בסוף הלילה "לִפְנוֹת בֹּקֶר". מלחמה ידועה שהיתה במשך שעות היום ("בְּיוֹם קְרָב") היתה מלחמת ישראל בעמלק שהיתה "עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". ומלחמה זו היתה כרוכה ב'יציאה'. משה הורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". למרות שיהושע היה נער שלא מש מאהל משה, הורה לו משה לבחור אנשים ו'לצאת' להילחם מלחמה גשמית בעמלק, וקבוצה קטנה של רמי מעלה - משה ואהרון וחור - התפללו להצלחת הלוחמים, ומסופר שהכוח הרוחני סייע להצלחת הנצחון. זכריה מנבא שכך יהיה גם בעתיד במלחמה הכוללת של הגויים כנגד ירושלים. ד' 'יצא' ויילחם בהם "כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב". 'יציאה' זו משמעותה ששכינת ד' 'תצא' ותהיה יותר  עם אלו שיוצאים 'מירושלים של מעלה' כדי להילחם. ואמנם מתחילה יושבי ירושלים התייחסו אליהם בבוז בתור 'נשים' ובתור חצי העיר 'שיצא בגולה'. אך הקב"ה 'יצא' אל הגולים האלו ויצטרף אליהם, והוא יילחם באמצעותם בגויים - כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב - כמו שד' נלחם בעמלק באמצעות יהושע והחיילים שנבחרו לצאת ולהילחם עמו בעמלק. 'יציאה' זו של ד' אל הקבוצה הלוחמת (=אָהֳלֵי יְהוּדָה) מראה שזו ההנהגה הסתמית שראוי לכל אחד מישראל לנהוג בה. גם מי שיוצאים מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית הם אנשים קדושים, והם קדושים כמו אלו שנשארו בתוך ירושלים של מעלה. וכפי שמנבא זכריה: "...וּבָא ד' אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ".

 

באמצעות הקנאת המתנות לשני הצדדים שבעם ישראל, הראה רשב"י שתפארת הנצחון על הגויים מתחלקת בשווה בין לומדי התורה שעזבו את בית המדרש ויצאו לאחוז בחרב גשמית לבין לומדי התורה שנשארו במחנה. רשב"י הקדים והקנה את המתנות באמצעות צד 'צפון' של 'בית הסלע', הצד שמסמל את הצד הגשמי של עם ישראל, הצד של החרב הגשמית ושל הרדיפה אחרי העושר. בכך הראה רשב"י, שיתכן שמי שהתנדב לאחוז בחרב גשמית הוא יותר צדיק ממי שנשאר ללמוד בבית המדרש (יושב ירושלים – של מעלה). ובכך הולך רשב"י בדרכו של זכריה שניבא: "וְהוֹשִׁיעַ ד' אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה". ראייה שכזו יוצרת בלבול ומתח, וזכריה מתייחס לכך, וכדלקמן.

 

וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים ... גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד

לומדי התורה הורגלו לחשוב שמי שנשאר בבית המדרש נמצא ב'הר הטוב', ומי שיצא משם לעסוק בצד הגשמי של עם ישראל נמצא ב'גיא'. ואילו כעת מרמז זכריה שיתכן שמי שבחר לעסוק בצד הגשמי ויצא לאחוז בחרב, הוא זה שנמצא ב'הר', ואילו חבירו שנשאר בישיבה נמצא בעדיפות שניה ונחשב ל'גיא'. המצב המבלבל שלא ברור מהו 'הר' ומהו 'גיא' מרומז בדברי זכריה: "...וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל...".

המתחים הנפשיים שלא ברור מהו 'הר' ומהו 'גיא' יהיו קשים מאוד, והם מזכירים את דברי דויד בשירה ששר "בְּיוֹם הִצִּיל ד' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כב). דויד מתאר שם "וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ד' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:". דויד מתאר שם רעידת אדמה חזקה ונחשולי מים רבים שהוא ניצל מהם, אך לא מדובר ברעידת אדמה ממש, אלא במתחים הנפשיים שעבר דויד בעת שנרדף על ידי אויביו. ולכך גם כוונת זכריה כאשר הוא מתאר 'רעידת אדמה' שבה 'ההר' הופך ל'גיא', מדובר במתחים הנפשיים שיעברו על לומדי התורה שיצטרכו לבחור מי צדיק יותר האם מי שממשיך בלימודו בישיבה, או מי שיצא לאחוז בחרב כדי להילחם באויבי ישראל ולהציל את עם ישראל.

 

בית סלע אחד סמוך לירושלים – הסלע שבהַר הַזֵּיתִים

במעשה מסופר שהמירוני הקנה את המתנות באמצעות 'בית סלע אחד סמוך לירושלים' ובאמצעות 'צפונו' של 'בית הסלע' ובאמצעות 'דרומו'. זהו רמז להר הזיתים שמתואר בנבואה "וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה". הביטוי 'בית סלע' משמר מנהג קדום לעלות בשלושת הרגלים להר הזיתים, מנהג שגם הפייטן הקדום יניי שחי בערך בזמן חתימת התלמוד הבבלי, מתאר אותו וכותב בפיוט שלו "על הר הזיתים רגליו... מעמד לבאי רגליו", ומכאן שמדובר במנהג קדום שנהג עוד בזמן האמוראים. וכבר דן במנהג פרופסור ישראל רוזנסון במאמר בעלון סיני (קיז, תשנ"ו, עמ' קעו–קפה). בהר הזיתים היה סלע גדול שלפי המסורת שם היתה תחנתה האחרונה של השכינה לפני שעלתה למרום³, ונמצא ש'בית סלע' הוא כינוי להר הזיתים שבו נמצא הסלע שעליו שכן כבוד ד' לפני שהסתלק למרום.

אלא שעדין אין זה הסבר מספק מדוע בא לשם עולי הרגל, שהרי בסופו של דבר השכינה הסתלקה גם מהסלע הזה ועלתה למרום. ועדיף היה שעולי הרגל יגיעו קרוב להר הבית עצמו, שהוא המקום שבחר ד' ואליו הוא ישוב, שהרי בית המקדש שלמעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה. ובמדרש (שיר השירים רבה, ב): נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל מערבי של בית המקדש למה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם עד שיחדשם הקדוש ברוך הוא". ותמוה מדוע באו עולי הרגל להר הזיתים ולא לסביבות הר הבית.

מתבקש שעולי הרגלים הניחו שעלייתם דווקא לרגל להר הזיתים מסייעת לקרוב הגאולה. מצאנו בספר מלכים (ב יג טו-יח) שכאשר אלישע הנביא רצה לסייע למלך ישראל לנצח את ארם, הוא הורה לו לקחת חץ וקשת והוא אחז בהם יחד עם המלך וירה אותם מבעד לחלון, והוסיף והורה למלך ישראל להכות בחצים ארצה. ויש ללמוד משם שפעמים שאין די בתפילה שהבורא יושיע, וצריך לעשות מעשים גשמיים שמלווים את התפילות כדי שתתקבלנה. ובדומה אף כאן, כאשר עולי הרגל באו דווקא להר הזיתים הם רצו שעלייתם לשם תסייע ותזרז את קיום נבואת זכריה על התגלות ד' בהר הזיתים וצאתו למלחמה בגויים.

מנהג מיוחד בעליה לרגל להר הזיתים הונהג דווקא בהושענא רבה והוא מתואר במסורות מתקופת הגאונים, וכדלקמן.

 

התהלוכה להר הזיתים בהושענא רבה

במסורות שמתקופת הגאונים מוזכר מנהג שנהגו בהר הזיתים בהושענא רבה. נהגו לבוא להקיף בקבוצה קטנה שבע פעמים את שערי הר הבית, לאחר מכן התכנסו בהמון ברחבה שמדרום להר-הבית ומשם החלה תהלוכה לכיוון הר הזיתים ובמשך ההליכה אמרו הצועדים פרקי תהילים ופיוטים שחוברו במיוחד לכבוד התהלוכה, וכאשר הגיעו הצועדים להר הזיתים הם התכנסו בראשו סביב הסלע הגדול שהיה שם ונערכה שם סעודה מפוארת, וחולקו תארי כבוד לראויים לכך לפי התקדמותם בתורה או לפי גודל תרומותיהם⁴. לכאורה ראוי היה שפרקי התהילים והפיוטים יאמרו בסיום סביב הסלע שהיה שם. ובכלל ראוי היה שכיוון התהלוכה יהיה הפוך ויצעדו מהר הזיתים להר הבית, שהרי 'מעלין בקודש', ואז יקיפו את שערי הר הבית והדבר יסמל את חזרת השכינה להר הבית לאחר המלחמה שד' נלחם בגויים.

ונראה שהמנהג לצעוד בכיוון הפוך, לצאת מאזור הר הבית ולהגיע להר הזיתים, היה מנהג שנועד לחזק את רשב"י ואת זכריה הנביא ב'ישיבה של מעלה' כדי שתתקבל שיטתם באופן שתגיע הגאולה. בנבואת זכריה היציאה של ד' להר הזיתים מסמלת שהגאולה תגיע כאשר 'יושבי ירושלים' יכירו בכך שיתכן שמי שיצא לאחוז בחרב גשמית כדי להילחם באויבי ישראל הוא יותר צדיק מהם. וזה מה שמרמז גם המעשה ברשב"י המירוני שהיה בירושלים וקנה בית סלע מחוץ לירושלים.

ואמנם, גם לשיטת רשב"י צריך שתהיה קבוצה של 'יושבי ירושלים' שתתמיד בתורה ובתפילה. ולכן במנהג התהלוכה שבהושענא רבה, הקיפה בתחילה קבוצה קטנה שבע פעמים את שערי הר הבית, ובכך הראתה קבוצה זו, שבתחילת הגאולה העתידה יש צורך שתקום קבוצה קטנה ומבוססת של 'יושבי ירושלים' שכל עיסוקה הוא בתורה ובתפילה. אך אחר כך התכנס המון רב ברחבה שמדרום להר הבית, ואז החלה התהלוכה ההמונית לעבר הר הזיתים שמלווה בתפילות רבות. בנבואת זכריה נאמר שהכניעה של הגויים שנלחמו נגד ירושלים תבוא לידי ביטוי בחג הסוכות, שאז הגויים הנותרים יבואו להשתחוות לד' ולחוג את חג הסוכות⁵. וכדי לסייע 'ליציאה' למלחמה הזו נערכה בהושענא רבה (היום האחרון של חג הסוכות) תהלוכה משולבת בתפילות רבות מכיוון הר הבית להר הזיתים.

 

מנהג התהלוכה לעבר הסלע שבהר הזיתים, מנהג שנועד לסייע לרשב"י המירוני כדי שתתקבל שיטתו בישיבה של מעלה אמנם התבטל מזה דורות רבים. אולם תורתו של הרי"ף ממלאת את החסר, וכדי לסייע לרשב"י בישיבה של מעלה הביא הרי"ף בהלכותיו את המעשה במירוני שקנה בית סלע מחוץ לירושלים.
_________________________

¹ מהרש"א (חידושי אגדות יומא דף עה, ב): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש".

² רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א) בביאור כתוב נוסף בנבואה הזו; זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).

³ "על הר הזיתים נמצאה אבן שאורכה עשר אמות ורוחבה שתי אמות, אשר נקראה 'כסא החזנים'. היתה מסורת, שכסא זה ניצב במקום שבו עמד כבוד ד' שלוש שנים ומחצה עד לחורבנה של ירושלים. (יד יצחק בן צבי, ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה עמוד 147).

⁴ ראו עוד בענין זה בערך "מעמד הר הזיתים" באתר ויקיפדיה (הערך מובא גם באתר מכלול)

⁵ "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ד' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:" (זכריה יד,טז). 

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים