התשובה שנעשתה בהר הזיתים

בספר חסידים, מובא מעשה פלאי על רוצח שחזר בתשובה בהר הזיתים, ורב האי גאון גילה לו שם שקבוצה שחבריה בטוחים בעצמם שהם כהנים כלל אינם כהנים. בספור הפלאי יש קושי מבחינה היסטורית, ונראה שזהו קושי מכוון שנועד לרמז לכוונתו הנסתרת של הספור. וז"ל המעשה (הוצאת מקיצי נרדמים סי' תרל, בתיקוני לשון קלים):

"בימי רב האי ור' אביתר כהן צדק שהיו בירושלים ובא לפניהן רוצח. צוה רב האי ור' אביתר להכותו מלקות בהר הזיתים עד שפוך דם עליו, והרוצח צעק הכוני אל תחמולו עלי כדי שלא אקרא בדין לפני הקב"ה. והכוהו עד שהיה נפוח לחיים (=בין חיים למוות), וצווה להניחו והמתינו לו כשלש שבועות ואחר כך הטמינו בחול רק מעט נקב פתוח היה (=שיוכל לנשום), ועינוהו והכוהו עד בין מוות לחיים, כן עשו שלוש פעמים וידעו והבינו כי נתכפר לו כי קיבל הכל באהבה. ואמר שלא נתכפר לו עדין, אמרו לו כבר מן הקב"ה שמחל לך. ורב האי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה ז' פעמים ואומרים מזמורים שסידר להם רב האי. ולפני רב האי הולכים כהנים מלובשים סיריקון (=בגדים מפוארים) ומעילים, ואחריו העם, והוא בתווך. ורחוק מאלה שלפניו מאה אמה, וכן (רחוק מאה אמה) משל אחריו. והיה רב האי גאון שוחק (=צוחק) לאחר הסעודה. ראה הרוצח בעל התשובה את רב האי שלבו שמח, ואמר לו, רבי, למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים. אמר לו רב האי, מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה, אליהו הולך עמי, לכך נרחקין (=מתרחקים) מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו. ומדבר עמי (אליהו), ושאלתי לו מתי יבא משיח, ואמר לי כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף אולי ביניהם כך. ואמר לי אליהו ראה כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות (=בגאווה), אין שום אחד מזרע אהרן, רק אחד שהוא הולך אחר כולם, שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם, והולך בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד, ומשים עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין, אמר זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב האי מזה שחקתי שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום".

רבי יהודה החסיד חי בשנים ד' תת"ק – ד' תתקע"ז (1140-1217) ובעת שהוא כתב את ספר חסידים עברו עשרות שנים מאז פטירת רב אביתר כהן צדק, ולכן סבור היה רבי יהודה החסיד שמדובר במעשה אמיתי, והביא את המעשה יחד עם ספור נוסף של תיקוני תשובה לחוטא. אך המעשה הזה לא יתכן מבחינת סדר הדורות. רב אביתר כהן צדק היה אחרון ראשי ישיבת ארץ ישראל בתום תקופת הגאונים, וחי בערך בשנים ד' תת"ב – ד' תתע"ג  (1042-1112). ואילו רב האי גאון חי לפניו בערך בשנים ד' תרצ"ט – ד' תשצ"ח (939-1038). כלומר רב האי גאון נפטר בערך כ- 4 שנים לפני שנולד רב אביתר, ולפיכך לא יתכן שרב האי גאון היה יחד עם רב אביתר בעת שהרוצח בא אליהם לבקש תיקוני תשובה.

מתבקש שמטרת 'המעשה' אינה לספר על מקרה שקרה אלא להעביר מסר שמורכב משני שלבים. בשלב הראשון רב האי גאון הצטרף לרב אביתר בהחלטה להכות את 'הרוצח בעל התשובה' בהר הזיתים. ובשלב השני, רב האי מוסיף ומגלה שם ל'רוצח בעל התשובה', ש'הכהן האמיתי' הוא אותו 'כהן בעל מום' שנבזה בעיני כולם ולא 'הכהנים בעלי הגאווה'.

כדי להבין את המסרים שבספור יש להעמיק במשמעויות של הפרטים שמסופרים, ותחילה נעמיק במסורת ובמשמעות של העליה להר הזיתים בהושענא רבה, וכדלקמן. 

 

חלק א: משמעות התהלוכה להר הזיתים

התהלוכה להר הזיתים בהושענא רבה

במסורות רבות שמתקופת הגאונים מוזכר מנהג העליה להר הזיתים בהושענא רבה ביתר פירוט¹. יהודים, בעיקר יהודים מארץ ישראל, נהגו לבוא בהושענא רבה ולהקיף בקבוצה קטנה שבע פעמים את שערי הר הבית, לאחר מכן הם התכנסו בהמון ברחבה שמדרום להר-הבית ומשם החלה תהלוכה לכיוון הר הזיתים ובמשך ההליכה אמרו הצועדים פרקי תהילים ופיוטים שחוברו במיוחד לכבוד התהלוכה. וכאשר הגיעו הצועדים להר הזיתים הם התכנסו בראשו סביב הסלע הגדול שהיה שם ונערכה שם סעודה מפוארת.

כאשר מתעמקים בפרטי המנהג מתעורר קושי. לכאורה ראוי היה שכיוון התהלוכה יהיה הפוך ויצעדו מהר הזיתים להר הבית שם היה המקדש שחרב, שהרי 'מעלין בקודש', ואז בסיום התהלוכה יקיפו את שערי הר הבית והדבר יסמל את חזרת השכינה להר הבית. במאמר הקודם "רבי שמעון והסלע שמחוץ לירושלים" נידון בהרחבה הטעם למנהג זה. והתבאר שהוא נעשה כדי לחזק את שיטת רשב"י המירוני, וכדלקמן.

 

בית סלע מחוץ לירושלים – והר הזיתים שמחוץ לירושלים

בברייתא שבתלמוד הבבלי (בבא בתרא דף קנו,ב) מסופר על מירוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו הרבה מטלטלין וביקש ליתנם במתנה, אנשי ירושלים לא רצו לסייע לו בהקנאת המתנות, ולכן הוא נאלץ לצאת מירושלים ולקנות בית סלע סמוך לירושלים, ובאמצעות צפונו של הסלע הוא הקנה חצי מהמתנות לאיש אחד, ובאמצעות דרומו של הסלע הוא הקנה את החצי האחר לאיש אחר. יציאת המירוני (רשב"י) אל הסלע שמחוץ לירושלים והשימוש בחציו הצפוני ובחציו הדרומי, מזכירה את הנבואות שבסיום ספר זכריה על יציאת ה' אל הר הזיתים שזז חציו צפונה וחציו דרומה. מסופר שם שהגויים כובשים את ירושלים ושוכבים עם הנשים שבה, ומסופר שחצי העיר יוצא בגולה, ואז יוצא ה' אל הר הזיתים ונלחם בגויים: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱ-לֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ". המלחמה מסתיימת בכניעה של הגויים שמתבטאת בעלייתם לרגל בחג הסוכות – "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".

מתבקש, שמטרת ההתכנסות של היהודים בהר הזיתים בהושענא רבה (היום האחרון של חג הסוכות) נועדה לסייע לנצחון במלחמה העתידית הזו. בספר מלכים (ב יג,טו-יח) מסופר שכאשר אלישע הנביא רצה לסייע למלך ישראל לנצח את ארם, הוא הורה לו לקחת חץ וקשת והוא אחז בהם יחד עם המלך וירה אותם מבעד לחלון, ואלישע הוסיף והורה למלך ישראל להכות בחצים ארצה. ויש ללמוד משם שפעמים שאין די בתפילה רגילה שהבורא יושיע, וכדי לסייע לקבלת התפילות וצריך לעשות מעשים גשמיים שמלווים את התפילות.

המעשה הגשמי הראשון הוא הקפת הר הבית שבע פעמים, הקפה זו מזכירה את שבע ההקפות סביב העיר יריחו, שבסופן נפלו חומות יריחו. ואף כאן שבע ההקפות מביאות להפלת חומה בלתי נראית שמקיפה את המקום הקדוש של הר הבית. אך ביריחו לאחר נפילת החומה פרצו הלוחמים פנימה, ואילו כאן לאחר שבע ההקפות שהפילו 'חומה בלתי נראית' מתחילה תהלוכה משולבת בתפילות לכיוון הר הזיתים. תהלוכה זו מסמלת את הכתוב "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב". אולם איזו 'חומה בלתי נראית' צריך היה להפיל כדי שה' ייצא מירושלים להר הזיתים להילחם?

חומה זו היא ההתנגדות של 'יושבי ירושלים של מעלה' ליציאה משם, והיא מרומזת כבר בתחילת ספר שופטים, וכפי שיתבאר לקמן.

 

משמעות היציאה אל הר הזיתים

בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שכבוש אזור חברון ודרום יהודה נעשו בחיי יהושע, ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". ובמאמר "רבי עקיבא נושא כלי בר כוכבא" התבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז,א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. לפיה, מי שהצטרפו לישיבה שלו נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע. לשיטת עתניאל, יהושע טורד (מטריד) את בני ישראל במלחמות גשמיות מיותרות. ולשיטתו, הוא ותלמידיו כבשו את 'ירושלים של מעלה' והם יושבים בה. ולשיטתו, כיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב עמל התורה שלו ושל תלמידיו (ה'לויים חדשים'). כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ".

עתניאל כינה את עצמו בשם 'יהודה', ובכך הוא מסמל שהוא שייך ל'משיח בן יהודה' שאחרי כמה דורות מכונה גם בשם 'משיח בן דויד', שלפי השקפתו של עתניאל (וממשיכי דרכו) הוא משיח שפועל רק באמצעות תורה ותפילה. ואילו יהושע הוא ממשיך דרכו של יוסף, והוא שייך ל'משיח בן יוסף' שפועל גם באמצעים גשמיים ולכן לפי השקפתו של עתניאל – יהושע טועה ונחשב כביכול ל'הרוג'.

זכריה מנבא שהמחלוקת שהיתה בגאולה הראשונה בעת כניסת ישראל לארצם, תחזור ותהיה בגאולה העתידה. במאמר הקודם "רבי שמעון והסלע שמחוץ לירושלים" התבאר שחז"ל מרמזים לנו שה'נשים' שבנבואת זכריה על כבוש ירושלים אינם 'נשים' ממש, ומדובר בתיאור המציאות שתהיה בזמן הגאולה דרך 'המשקפיים' של 'יושבי ירושלים' של מעלה' (=בני הישיבות). לפי ראייתם, החשיבה הגויית השתלטה על חצי מאנשי ירושלים (של מעלה), והם החלו לחשוב כמו גויים שריבוי ההשתדלות הגשמית יביא להצלחה במלחמה ולהצלחה כלכלית. לפי 'המשקפיים' של אנשי ירושלים, רק הם עצמם שעמלים רק בתורה נחשבים ל'גברים', ואילו חבריהם נחשבים כמו 'נשים שנאנסו על ידי גויים' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם. ובדימוי נוסף הם רואים את חבריהם כאלו חצי מהעיר גלה מחוץ לירושלים (של מעלה).

מייד בסמוך מסופר שה' יוצא ונלחם בגויים – "כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב". מלחמה ידועה שהיתה במשך שעות היום ("בְּיוֹם קְרָב") היתה מלחמת ישראל בעמלק שהיתה "עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". משה הורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". למרות שיהושע היה נער שלא מש מאהל משה, הורה לו משה לבחור אנשים ו'לצאת' להילחם מלחמה גשמית בעמלק, וקבוצה קטנה של רמי מעלה - משה ואהרון וחור - התפללו להצלחת הלוחמים, ומסופר שהכוח הרוחני סייע להצלחת הנצחון. זכריה מנבא שכך יהיה גם בעתיד במלחמה הכוללת של הגויים כנגד ירושלים. הקב"ה 'יצא' מירושלים של מעלה ויצטרף אל מי שיצאו משם לאחוז בחרב גשמית, והוא יילחם באמצעותם בגויים – "כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב" - כמו שה' נלחם בעמלק באמצעות יהושע והחיילים שנבחרו לצאת ולהילחם עמו בעמלק.

זכריה מנבא שבמלחמה העתידית כנגד ממשיכי דרכו של עמלק יהיה צורך בממשיכי דרכו של יהושע. 'יציאה' זו של ה' מראה שזו ההנהגה הסתמית שראוי לכל אחד מישראל לנהוג בה. לפי נבואה זו, עתניאל לא ראה ב'איספקלריה מאירה'. לפי ה'איספקלריה המאירה' גם 'משיח בן יוסף' נחשב ל'חי'. גם מי שיוצאים מבית המדרש לאחוז בחרב גשמית הם אנשים קדושים, וכפי שמנבא זכריה: "...וּבָא ה' אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ".

 

משמעות ה'גיא' שנבקע ב'הר הזיתים'.

זכריה מנבא שהר הזיתים נבקע ונוצר בו 'גיא', ויש מקום שנקרא "גֵּיא הָרַי". השם  "גֵּיא הָרַי" הוא תמוה מאוד שהרי 'גיא' הוא הפוך מ'הר'. חוסר הבהירות בענין ה'גיא' וה'הר' מרמז לזעזועים הנפשיים שיעברו על 'יושבי ירושלים (של מעלה)'. המתחים הנפשיים שלא ברור מהו 'הר' ומהו 'גיא' יהיו קשים מאוד, והם מזכירים את דברי דויד בשירה ששר "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כב). דויד מתאר שם "וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:". דויד מתאר שם רעידת אדמה חזקה ונחשולי מים רבים שהוא ניצל מהם, אך לא מדובר ברעידת אדמה ממש, אלא במתחים הנפשיים שעבר דויד בעת שנרדף על ידי אויביו. ולכך גם כוונת זכריה כאשר הוא מתאר 'רעידת אדמה' שבה 'ההר' הופך ל'גיא', מדובר במתחים הנפשיים שיעברו על לומדי התורה שיצטרכו לבחור מי 'גבוה' ונמצא ב'הר' ומי 'נמוך' ונמצא ב'גיא'. הם חונכו והורגלו לחשוב שמי שנשאר בבית המדרש הוא 'צדיק עליון' ונמצא כביכול 'למעלה' בראש ה'הר'. ואילו מי שיצא מבית המדרש לאחוז בכלי נשק גשמי ולהילחם באמצעותו בגויים שתוקפים את ישראל נמצא כביכול למטה במקום נחות שנקרא 'גיא'. ואילו כעת יתברר להם שיתכן והוא יותר צדיק מהם, והוא ב'הר' והם ב'גיא'.

 

אמנם חז"ל מרמזים לנו, שבני הישיבות ('יושבי ירושלים של מעלה') יתקשו לקבל בעתיד את הנבואה האחרונה הזו של זכריה. רמזים אלו רמוזים במשניות הקשורות לתנא זכריה בן הקצב, וכדלקמן.

 

זכריה בן הקצב והמירוני

במשנה במסכת כתובות מסופר שהגויים נכנסו לירושלים ותנא בשם 'זכריה בן הקצב' מעיד שהם לא אנסו את אשתו, וחכמים אמרו לו שהוא נוגע בעדותו ואינו נאמן. לפי פשטות המשנה 'זכריה בן הקצב' הוא כהן וחכמים חוששים שהגויים אנסו את אשתו וכיוון שהוא כהן היא נאסרה עליו. אולם בהקדמתו למשנה, הרמב"ם מזכיר את התנא 'זכריה בן הקצב', אך כשהוא מונה את התנאים שהיו כהנים, אינו מונה אותו בינם. הרמב"ם מרמז לנו בכך, שהמשנה משלבת בתוך הדיון ההלכתי גם דיון 'השקפתי'. זכריה בן הקצב הוא דמות סמלית שמסמלת את הנביא זכריה. אנשי 'ירושלים של מעלה' מוכנים לקבל רק את חלקה הראשון של נבואתו, ולפיה ה'נשים' ש'בירושלים של מעלה' 'נאנסו על ידי הגויים'. כזכור, לפי 'המשקפיים' של 'יושבי ירושלים', רק הם עצמם שעמלים רק בתורה נחשבים ל'גברים' ונחשבים לאנשים קדושים (=כהנים), ואילו חבריהם שיצאו לאחוז בחרב גשמית כדי להילחם בגויים, נחשבים כמו 'נשים שנאנסו על ידי גויים' והחשיבה הגויית השתלטה עליהם. 'יושבי ירושלים' אינם מוכנים לקבל את חלקה השני של נבואתו, שלפיה ה' יוצא להר הזיתים ומצטרף אל הלוחמים, וגם הם אנשים טהורים וקדושים כמוהם².

אולם היה תנא ב'ירושלים של מעלה' שקיבל לעיקר את נבואתו האחרונה של זכריה בענין יציאת ה' להר הזיתים', והוא רשב"י שמקום מנוחתו במירון. בתוספתא מסופר על מירוני שתושבי ירושלים לא רצו לסייע לו, והוא יצא מחוץ לירושלים וקנה סלע שבאמצעותו הקנה מתנות לשני צדדים. נראה שהתוספתא מרמזת ב'מעשה' הזה, שמנהג היציאה מירושלים בתהלוכה לכיוון הר הזיתים, הוא מנהג קדום שנהגו עוד בתקופת חיבור התוספתא, וכוונת יוזמי המנהג היתה לסייע למירוני בישיבה של מעלה שתתקבל שם שיטתו בענין ההתגייסות לצבא. תושבי ירושלים לא רצו לסייע לו מתחילה בהקנאת המתנות, ובנו מעין 'חומה בלתי נראית' שנועדה לעכב את המירוני מהקנאת המתנות. אך המירוני הצליח להתגבר על ה'חומה' הזו ויצא אל ה'סלע' שמחוץ לירושלים והקנה את המתנות.

'חומה בלתי נראית זו' מרומזת בנבואה קודמת של זכריה הנביא וכדלקמן.

 

המספד על משיח בן יוסף

בפרק יב בספר זכריה נמצאת נבואה קודמת שלו, המתארת מלחמה של הגויים על ירושלים, ונאמר בה: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם". זכריה מנבא שגם אנשים מיהודה יצטרפו לגויים למלחמה כנגד ירושלים. במאמר "המספד על משיח בן יוסף ותחייתו" התבאר שהיהודים לא יצטרפו לגויים למלחמה כנגד ירושלים הגשמית אלא כנגד 'ירושלים של מעלה', ומדובר בתיאור שלבים בגאולה דרך המשקפיים של 'יושבי ירושלים' שהם לומדי התורה. הלוחמים היהודים שנלחמים מלחמה גשמית בגויים נקראים שם 'אהלי יהודה' והם רוצים שאנשים מירושלים של מעלה יעזבו את הישיבה ויצטרפו אל החיילים כדי להילחם בגויים. וזהו 'המצור' שבו הם מצטרפים אל הגויים כנגד 'ירושלים של מעלה'. לבסוף מכירים הלוחמים בכך שלימוד התורה והתפילות של 'יושבי ירושלים של מעלה' עוזר להם בניצחונותיהם: "וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵיהֶם". אך הם דורשים שמי שאינו מתמיד בלימודו יעזוב את הישיבה ויצטרף אליהם.

אולם 'יושבי ירושלים של מעלה' אינם מוכנים להסכים לדרישה שכזו באופן של 'לכתחילה', וזכריה מנבא: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּא-לֹהִים כְּמַלְאַךְ ה' לִפְנֵיהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר:"

במסכת סוכה (דף נב,א) מובאת דעה שיספידו שם את 'משיח בן יוסף שנהרג'. לכאורה משמע שהוא אכן 'נהרג' ככתוב: "וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ". אולם בתרגום יונתן שם כתוב: "...וְיִבְעוּן מִן קָדָמַי עַל דִי אִיטַלְטְלוּ וְיִסְפְּדוּן עֲלוֹהִי כְּמָא דְסָפְדִין עַל יְחִידָא...". משמעות המילים "וְיִבְעוּן מִן קָדָמַי עַל דִי אִיטַלְטְלוּ" היא שהם יבקשו מאת ה' שירחם על אלו ש'היטלטלו' (=יצאו) ממקומם. לפי התרגום לא מדובר במישהו "אֲשֶׁר דָּקָרוּ" ממש, אלא במישהו שלדעת המספידים יצא מן המקום שראוי לו, ומתפללים לה' שהוא יחזור למקומו, וכל עוד שלא חזר לשם הם מספידים אותו כאילו 'נדקר' ו'מת'.

זכריה מנבא ש'יושבי ירושלים' יתייחסו אל מי שיצא מהישיבה לאחוז בחרב גשמית כאל 'נִכְשָׁל', אך יתנחמו בכך שגם 'דָוִיד' עצמו אחז בחרב גשמית כשנלחם באויבי ישראל, ולפיכך מי שיצא לאחוז בנשק גשמי הוא - צדיק "כְּדָוִיד". אמנם אל עצמם הם יתייחסו כאל 'הממשיכים האמתיים' של מורשת דויד ("בֵּית דָּוִיד"), משום שהם נלחמים באופן רוחני כמו מלאך, והכוח הרוחני שהם יוצרים הולך לפני הלוחמים ("כְּמַלְאַךְ ה' לִפְנֵיהֶם"). לפי השקפתם יציאה לתפקיד של 'לוחם' היא ירידת מדרגה ששקולה למיתה. ולשיטתם, כדי לנצח באופן סופי את אויבי ישראל ("לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם"), צריכים כולם להישאר בישיבה, וצריך ל'הספיד' את מי שיצא ממנה. זהו הספד שעושים חברי קבוצת 'משיח בן דויד' ("בֵּית דָּוִיד") על חברי קבוצת 'משיח בן יוסף'. וה'הספד על משיח בן יוסף' מהווה בעצם 'חומה בלתי נראית' שנועדה לחסום את תלמידי הישיבות מלהתגייס לצבא.

אולם זו חשיבה שאינה נכונה, וצריך לחזור בתשובה מ'חשיבה' שכזו, והחזרה בתשובה מרומזת בנבואה האחרונה של זכריה שמנבאת את היציאה של ה' להר הזיתים, וההבנה הזו מרומזת ב'מעשה' ב'רוצח' שחזר בתשובה בהר הזיתים.

 

מיהו זה שחזר בתשובה בהר הזיתים

ה'רוצח' שבא לקבל תיקוני תשובה בהר הזיתים הוא דמות סמלית שמסמלת את 'בית דויד' ו'יושבי ירושלים'. הם הגדירו את המתגייסים לצבא שממשיכים את דרכו של יהושע בן נון כ'משיח בן יוסף' שיש להספידו כאילו הוא כביכול 'מת' ו'נהרג'. בהגדרה זו יש כביכול חס-ושלום צד 'רציחה' של דמותו של משיח בן יוסף. והם באים לתהלוכה להר הזיתים כדי לקבל תיקוני תשובה.

הדמות הסמלית של 'בית דויד' (='הרוצח') מסכים שנבואתו האחרונה של זכריה על 'הר הזיתים' היא הנבואה הקובעת. בנבואה זו 'הר הזיתים' נבקע, ו'בית דויד' שנשאר ללמוד בישיבה וחשב מתחילה שהוא נמצא במקום גבוה ב'הר' מתברר לו כעת שיתכן וטעה, וחבירו שהתגייס לצבא נמצא במקום גבוה ב'הר', ואילו הוא נמצא במקום נמוך ב'גיא'. ולכן במסגרת תיקוני התשובה שעובר 'בית דויד' בהר הזיתים הוא חופר לעצמו 'גיא' קטן ומטמין עצמו בו ומכסה את עצמו בחול. ואמנם את התהלוכה לכיוון הר הזיתים נהגו בעיקר יהודי ארץ ישראל ובראשם גאוני ארץ ישראל, אך ה'מעשה' רוצה לרמז שזו השקפה שאין חולק עליה, ולכן מספר המעשה שרב האי גאון מבבל הצטרף בהחלטות האלו לרב אביתר שהיה גאון ישיבת ארץ ישראל.

המעשה ממשיך ומחדד את מהלך התשובה, ומוסיף שלב נוסף שמספר על גילוי שגילה רב האי גאון ל'רוצח בעל התשובה' בענין 'הכהנים המזוייפים'.

 

ממלכת כהנים

כאשר בני ישראל באו למדבר סיני הציע להם הקב"ה לקבל את תורתו ולהיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". וכתב שם אבן עזרא שהתואר 'כהן' מתאר בתנ"ך את מי שעובד את ה' ומשרת אותו כמו שַמָּש³. אהרן הכהן היה עובד ה' ושירת את ה' כמו שַמָּש, ומי שממשיך את דרכו נחשב ל'זרע רוחני' של אהרון. ה'כהנים' שבמעשה שבהר הזיתים הם קבוצת 'בית דויד' ו'יושב ירושלים' שנשארים ללמוד בישיבה ואינם מתגייסים. הם מתגאים בבגדיהם ובמעשיהם ובטוחים שהם 'זרע רוחני' של אהרן. אך אליהו גילה לרב האי גאון שהם אינם 'כהנים'. כלומר שהם אינם מתבטלים בפני רצון ה' ואינם משרתים את ה' כמו שַמָּשִים. הם אינם מבטלים מלימודם להתגייס למלחמה נגד אויבי ישראל, ולכן הם אינם 'זרע רוחני' של אהרן הכהן.

מי שנחשב ל'כהן' ול'שַמָּש' של ה' הוא דווקא מי שהם בזים לו. הוא אינו הולך בבגדים מפוארים, והוא מבטל מלימודו כדי להתגייס ולהילחם נגד אויבי ישראל. הם מחשיבים אותו בשל כך ל'בעל מום', אך אליהו גילה לרב האי גאון שזהו ה'כהן' האמיתי. וכאשר יקיפו את הר הזיתים בכהנים ('שַמָּשִים') יבוא המשיח. ורב האי גאון מגלה את האמת הזה ל'רוצח בעל התשובה', שהוא חבר בקבוצות 'בית דויד' ו'יושב ירושלים', שלא רצה מתחילה לצאת מ'ירושלים של מעלה'.

 

"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" – "וּבָא ה' אֱ-לֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ"

אם נתעמק במעשה, נבין שגם הכהנים חברי קבוצת 'יושב ירושלים' שנשארים ללמוד בישיבה ואינם מתגייסים – גם הם יכולים להיחשב ל'כהנים'. וזאת, אם יתייחסו לעצמם בענווה, ויחשבו שיתכן והם נמצאים ב'גיא' ואילו חברם שעזב את הישיבה והתגייס נמצא במקום גבוה ב'הר'. ה'מום' שלהם הוא שהם מתייחסים בבוז ל'משיח בן יוסף' וכפי שמסופר שם: "שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם". אך אם הם יתייחסו אליו כמו 'שווה אל שווה' גם הם ייחשבו ל'כהנים'⁴. 

_____________________ 

¹ ראו עוד בענין זה בערך "מעמד הר הזיתים" באתר ויקיפדיה (הערך מובא גם באתר מכלול)

² רמזים לאי נכונתם של אנשי ירושלים של מעלה לקבל את חלקה השני של הנבואה, נמצאים במקורות נוספים שמזכירים את זכריה בן הקצב והענין נידון באריכות במאמר "זכריה הנביא והתגייסות בני הישיבות".

³ "על דעתי כי כל 'כהן' שבמקרא הוא כמו שַמָּש... וכן 'וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ', כי ידענו כי בני מלך גדוּלָה יש להם, רק הכתוב הודיענו שהיו 'עובדי השם'." (אבן עזרא).

⁴ בשולי המאמר יש להוסיף שהמעשה ב'כהנים' שבהר הזיתים שמשתמש במילה 'כהנים' באופן סמלי, הוא חלק מסדרת מעשים שכאלו שמקורם עוד במשנה ובתלמוד. כגון המעשה בזכריה בן הקצב ואשתו שהיו ב'ירושלים' והוזכר לפני כן במאמר זה, וכגון המעשה ב'כהנים' שביזו תלמידי חכמים שמסופר במסכת בכורות (דף ל,ב) שנידון במאמר "הניגון של אברהם אבינו".
 

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים