ייסורי המשיח אפרים - ותפילתו

בספר ישעיהו מובאת נבואה על מישהו שסובל ייסורים עבור אנשים אחרים, וז"ל (נג,א-יב):

"מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ד' עַל מִי נִגְלָתָה: וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ: נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ: כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וד' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו: מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ:... וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ:"

לפי פשטות הנבואה מישהו מקבל עליו נגעים וייסורים שצריכים היו לבוא על אנשים אחרים בגלל חטאיהם. הרד"ק ועוד הקשו שלפי מוסר התורה והנביאים לא יתכן שאדם יסבול ייסורים עבור חטא אדם אחר, וז"ל הרד"ק: "הנה כתב יחזקאל הנביא 'בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן', כל שכן איש אחד באיש אחר, וכל שכן אומה באומה אחרת". אמנם בפסיקתא רבתי משמע שמדובר במשיח שמקבל עליו ייסורים עבור אנשים אחרים מעם ישראל, וז"ל (איש שלום, לו – קומי אורי):

"...התרגשו האומות] אמרו לפניו רבונו של עולם מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו, ... אמר להם הקדוש ברוך הוא - [הוא] משיח, ושמו אפרים משיח צדקי, [ומגביה] קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד [בו] ... התחיל הקדוש ברוך הוא מתנה עמו ואומר, הללו שגנוזים הם אצלך עונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך [כעגל] הזה שכהו עיניו, ומשנקים את רוחך בעול, ובעונותיהם של אילו עתיד לשונך לידבק בחיכך, רצונך בכך... אם נפשך עציבה אני טורדן מעכשיו, אמר לפניו רבון העולמים בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל..."

מפשטות המדרש משמע שיש אנשים מישראל שמתעללים במשיח 'אפרים' וטוענים עליו את עוונותיהם, וכביכול מכניסים אותו לעול ברזל, וגורמים לו לקשיי ראיה ולקשיי דיבור ולקשיי נשימה. ד' מציע לו שהוא יעניש ויטרוד אותם, אך המשיח אפרים אינו מסכים, והוא מקבל עליו את עוונותיהם של ישראל ובלבד שלא יאבד אחד מהם. כדי להעמיק בכוונת המדרש צריך להעמיק ברמזי תרגום יונתן בענין 'משיח בן אפרים', וכדלקמן.

 

תרגום יונתן על משיח בן אפרים ומלחמת גוג ומגוג

בתרגום יונתן (שמות מ,יא) מובא שהכיור ובסיסו שהיו במשכן הם כנגד יהושע בן נון ומשיח בן אפרים שיוצא ממנו, וז"ל בתרגום חופשי לעברית¹: "ותִמשׁח את הכיור ואת בסיסו ותקדש אותו בשביל יהושע משרתך הגדול ראש הסנהדרין שׁל עמו, שעל ידו עתידה ארץ של ישׂראל להִתחלק ומשיח בן אפרים שיוצא מִמנו, שעל ידו עתידים בית ישׂראל לנצח את גוג וסיעתו בסוף הימים:"

התרגום מכנה את יהושע בתואר 'ראש הסנהדרין של עמו', והוא מרמז שיתכן שיהיו בעתיד שתי קבוצות בעם ישראל שכל אחת מהן תחשוב, שהיא 'עם ישראל (האמתי)'. וכל אחת תקים לה מעין 'מועצת חכמים' משלה ותחשיב אותה בתור 'הסנהדרין של בני ישראל (האמתיים)'. יהושע בן נון (בתמיכת הסנהדרין שאיתו) יכבוש וינחיל את ארץ ישראל, ובאופן דומה משיח בן אפרים יצא מיהושע, ועל ידו (ועל ידי החכמים שיתמכו בו) ינצחו בית ישראל את גוג וסיעתו בסוף הימים. השורש ליצירת שתי קבוצות שונות של חכמים מרומז בתורה בפרשיית נבואת אלדד ומידד, וכדלקמן.

 

הסנהדרין ועוד שני זקנים

בספר במדבר מסופר שלאחר הקמת המשכן בעת שבני ישראל היו בדרכם לארץ ישראל, הם התאוו לאכול בשר, ומשה רבנו הצטווה לאסוף שבעים מזקני ישראל (=סנהדרין), שבאמצעותם הוא יביא בשר לבני ישראל. שבעים הזקנים הצטוו להתאסף סביבות אהל מועד, וד' האציל מרוח הנבואה שהיתה על משה על שבעים הזקנים האלו. ומסופר ששני זקנים נשארו במחנה והתנבאו, וכאשר יהושע שמע את נבואותיהם הוא הציע למשה לכלוא אותם, אך משה התנגד. תרגום יונתן מספר שהם התנבאו בין השאר גם על מלחמת גוג ומגוג, וזו לשונו בתרגום חופשי:

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד - בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה, וְנִשֵּׂאת לו עד שלא ילדה את משה - וַתָּנַח עֲלֵיהֶם רוח נבואה. אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מִן העולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את ישׂראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם. מידד היה מִתנבא ואומר - הנה שַׂלְוִים עולים מִן הים ומכסים כל מחנה ישׂראל ויהיה לעם לתקלה. אך שניהם כאחד מתנבאים ואומרים - הנה מלך עולה מארץ מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים ושׂרי צבא לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ ישׂראל על בני הגלות; אך ה'אדון' (הקב"ה) ניצב להם בשעת צרתם, והורג כולם בשׂרפת נשמה בשלהבת אש שיוצאת מִתחת כִסא הכבוד ונופלים פִגריהם על הרי ישׂראל..."

התיאור של מלחמת גוג ומגוג הוא תיאור מקוצר של נבואות אלו שבספר יחזקאל, אך תרגום יונתן 'שתל' בפרוש שלו שני רמזים, שמרמזים לתוכן העמוק של נבואות אלדד ומידד. הרמז הראשון הוא הספור התמוה ולפיו אליצפן בן פרנך הוא אביהם של אלדד ומידד. לאחר שבני ישראל סיימו את נדודיהם במדבר וכבשו את עבר הירדן המזרחית; הם נצטוו לבחור נשיאים שיכבשו וינחילו עבורם את הארץ. אחד מהם היה - אליצפן בן פרנך נשיא שבט זבולון. לפי תרגום יונתן אליצפן נשא את יוכבד לפני לידת משה, מסתבר שהוא היה אז לכל הפחות בגיל בר-מצוה. מאז ועד מות משה והכניסה לארץ ישראל עברו כמאה ועשרים שנה נוספות. לפיכך, בזמן הכניסה לארץ אליצפן היה אמור להיות זקן מופלג יותר מגילו של יעקב אבינו ברדתו למצריים. תמוה מאוד שזקן מופלג, שאולי אפשר לשאת אותו בעגלות, מסוגל לנהל קרבות. מה כוונת התרגום?

הרמז השני הוא התיאור ש"שניהם כאחד מתנבאים" את נבואת גוג ומגוג, לכאורה די היה שיכתוב "שניהם מתנבאים", מדוע חשוב היה לתרגום לומר ש"שניהם כאחד מתנבאים"? חשוב היה להדגיש זאת משום שזהו סימן לנבואה 'באיספלקריא כהה', כלומר נבואה במדרגה נמוכה ושאלדד ומידד היו מודעים לכך, וכפי שיתבאר לקמן.

 

נבואה במדרגה נמוכה והרשות להישאר בה

בספר מלכים (א כב) מסופר שהמלך אחאב ביקש מהמלך יהושפט להצטרף עמו למלחמה, ויהושפט ביקש מאחאב שישאל מד' האם הוא מאשר להילחם. אחאב אסף ארבע מאות נביאים וכולם אמרו לו שהוא יעלה ויצליח, אולם דעתו של יהושפט לא נחה והוא ביקש לשמוע נביא נוסף, ואחאב שלח לקרוא לנביא מיכיהו, ומיכיהו נשבע לשליח שיאמר אמת, ומסופר:

"וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ד' בְּיַד הַמֶּלֶךְ: ... וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ד' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ד' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר: וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ד' בְּיַד הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה': וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר ד' לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם:"

מיכיהו הוסיף אחר כך והסביר מדוע כל הנביאים (ואף הוא) ניבאו מתחילה שאחאב יעלה ויצליח, ואמר שראה בנבואתו שד' רוצה לפתות את אחאב ליפול בקרב: "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ד' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ד' אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:". חז"ל (סנהדרין פט,א) הסבירו שהמלך יהושפט ידע כבר מתחילה שהנבואה הראשונה לא היתה מדויקת, משום שכל הנביאים התנבאו בסגנון, וידוע היה ש"סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד".

והסביר 'אור החיים' הקדוש (דברים יח,כ-כב), שהנביאים היו אנוסים מתחילה על ידי 'רוח השקר' לנבא בסגנון זה, ואמנם לאחר שראו שכולם התנבאו בסגנון אחד, הם הבינו שמדובר בנבואה בעייתית שיתכן שאינה נכונה, אך הם לא טרחו לומר זאת לאחאב. על בסיס דברי אור החיים ניתן להבין כיצד נשבע מיכיהו מעצמו "חַי ד' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ד' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר", ולמרות זאת הוא ניבא מתחילה כמו שאר הנביאים. ומשום שבמקום צורך כמו חשש מהמלך, הוא אינו חייב להוסיף ולומר שמדובר בנבואה בעייתית, ואינו חייב להתאמץ ולהתעלות למדרגת נבואה גבוהה ולהגיע לבהירות שבה יראה מהי הנבואה האמיתית. אמנם לאחר שאחאב השביע את מיכיהו לומר "רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ד' ", נאלץ מיכיהו לעלות למדרגת נבואה גבוהה ולגלות את האמת לאמיתה, ולומר אותה לאחאב.

ובדומה אף כאן, תרגום יונתן מדגיש שאלדד ומידד "שניהם כאחד מתנבאים" כדי לרמז לנו שמדובר בנבואה 'בסגנון אחד'. כלומר, נבואה בעייתית שהיא במדרגה נמוכה שהנביא רשאי להישאר בה במקום הצורך, ואינו חייב להתאמץ ולהגיע למדרגה גבוהה ולבהירות שבה ידע את 'האמת לאמיתה' בענין מלחמת גוג ומגוג.

 

המשמעות הסמלית של נבואת גוג ומגוג

בספר יחזקאל (לח-לט) מובאת הנבואה המפורסמת על מלחמת גוג ומגוג. יחזקאל מנבא שבאחרית הימים עם ישראל יתקבץ מהגלויות הרבות, "וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם" בארצם ויעסקו בצבירת עושר ("עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן"). אלא שאז יגיע מלך גוי ואתו עמים רבים והם יחדרו לארץ ויכבשו אותה, אולם ד' יילחם בם וינצח אותם ויבעיר אותם באש. במרכז הנבואה הזו מגלה יחזקאל שמדובר בנבואה קדומה "אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם". וחז"ל אומרים (סנהדרין דף יז,א): "אל תיקרי 'שָׁנִים' אלא 'שְׁנַיִם', ואיזו הן 'שְׁנַיִם נביאים' שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת - הוי אומר אלדד ומידד."

תרגום יונתן הוסיף שמדובר בנבואה 'בסגנון אחד' שהיא בעייתית, כדי לרמז לנו שלא מדובר במלחמה אמיתית אלא במלחמה סמלית. גוג הוא מלך סמלי רוחני שתחתיו כפופים שבעים העמים של הגויים שאינם עוסקים בתורה. עמי הגויים השונים מחזיקים צבא שמעניק בטחון לעם שלהם, ובני העם עסוקים בצבירת עושר. גם האומה הישראלית שחזרה לארצה דומה להם, והיא מחזיקה צבא שמעניק בטחון לאזרחים ("וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם"), והאזרחים עסוקים בצבירת עושר ("עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן"), והם אינם עוסקים רוב היום בתורה. גוג המלך הסמלי של כל הגויים טוען שהאומה הישראלית שחזרה לארצה דומה לשאר הגויים - והיא שייכת לו. וזו המשמעות הסמלית של כיבוש של ארץ ישראל בידי גוג והגויים שבאים איתו.

ואז ד' מתגלה והוא מבעיר באש את גוג ואת הגויים שבאו איתו. משמעות הדבר היא שד' יעורר בלב קבוצת אנשים מישראל את ההשקפה שהגויים בוערים באש של תאוות גשמיות. התאווה לעושר היא תאווה גשמית, וגם התאווה להשגת ביטחון באמצעות צבא וכלי נשק גשמיים היא תאווה גשמית, ומי שלכוד בתאוות האלו הוא בוער כביכול באש. יחזקאל מנבא שם: "וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים". ואמנם, לפי כלי הנשק שמשתמשים בהם היום נראה לכאורה שנבואה זו לא תתקיים, שהרי בימינו כבר לא משתמשים בכלי נשק העשויים מעץ, ולא מסתבר שיחזרו להשתמש בם בעתיד. אמנם לפי מה שהתבאר כוונת הנבואה היא שאנשים שמוגדרים "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" יתייחסו אל מי שמשתמש בכלי נשק גשמיים בתור מי שבוערת בו אש תאווה של גויים. מי שמבזים את השימוש בכלי נשק גשמיים מכונים "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" והם מחשיבים עצמם ל'ישראל (האמתיים)', ואילו חבריהם שעוסקים בהשתדלות צבאים גשמית וגם עמלים לפרנסתם, נחשבים כמי שהגויים השתלטו עליהם וכבשו אותם.

 

ביזוי השימוש באמצעים גשמים אינו השקפה נכונה, כאשר יעקב אבינו נערך למפגש שלו עם עשיו הוא לא תלה בטחונו בתפילה בלבד אלא גם נערך למלחמה. וכך נדרש מן האומה הישראלית כמובא במשלי (כא,לא): "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַד' הַתְּשׁוּעָה", וכפי שכתב שם רבינו יונה בפירושו: "כי חייבים בני אדם להשמר לנפשותיהם, ולהכין סוס וכלי זין ליום מלחמה, והשי"ת יושיע ויחון את אשר יחון". ואכן אלדד ומידד ידעו שנבואתם בענין מלחמת גוג ומגוג היא בעייתית, שהרי נבאו אותה 'בסגנון אחד', אולם כשם שמיכיהו בן ימלה היה רשאי להישאר במדרגת נבואה נמוכה משום התועלת שהיתה לו, כך גם אלדד ומידד היו רשאים להישאר במדרגה הנמוכה שהם ניבאו בה, משום שפעמים שיש בה תועלת, וכדלקמן.

 

התועלת שבנבואת ביזוי האמצעים הגשמיים

פעמים שאדם תולה בטחונו יותר מדי בהשתדלות גשמית בהשגת פרנסתו, ואז הוא צריך להפנים בלבו את ההבנה שהשקפת העולם של הגויים השתלטה עליו (=גוג ומגוג כבשו אותו). ולפי הבנה זו מלחמת גוג ומגוג שייכת בכל הדורות, וכבר העיר על כך ב'פרי צדיק'². אלא שה'פרי צדיק' הניח שנבואות גוג ומגוג תתקיימנה לעתיד לבוא בדור הגאולה כפשוטן, ורק ה'תיקונים' שנעשים בה מתקיימים גם לפני כן. ואילו לפי מה שמרמז תרגום יונתן - גם בעתיד מדובר במלחמה 'סמלית'.

התועלת שבביזוי האמצעים הגשמיים קיימת גם במקרה שראש ישיבה רואה תלמיד שניחן בכשרונות גדולים ביותר וניכר בו שהוא עתיד להיות 'מורה הוראה בישראל', במקרה שכזה יכול ראש הישיבה להורות לו שלא יתגייס כלל לצבא, ויעסוק רק בתורה. וכידוע הרב צבי יהודה קוק ראה במדים של צבא ישראל 'מדי קודש' ועודד את הגיוס לצבא, ומאידך מסופר שהוא התנגד להתגייסות של הרב דב ליאור, וכאשר הוא התגייס לצבא למשך חודש אחד בלבד, אמר עליו: "כולו קודש, חוץ מחודש"³. בדיבור זה התייחס הרב צבי יהודה קוק לשרות בצבא בתור 'חול', ודיבור שכזה מתאים לנבואת אלדד ומידד בענין מלחמת גוג ומגוג, שהיא נבואה 'בסגנון אחד' שהיא בעייתית. אך כאמור יש מקרים מיוחדים שמותר להישאר ברמה הנמוכה של מדרגת נבואה זו.

בתנ"ך מרומז שנוצרה קבוצה שהמשיכה את המורשת של אלדד ומידד, וכדלקמן.

 

לפשר הסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים

בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שכבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם נעשה בחיי יהושע, ואילו בתחילת ספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". תרגום יונתן לספר שופטים מרמז לפתרון הסתירה. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, יונתן מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כגון, בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". התרגום וסוגיית התלמוד במסכת תמורה (דף טז,א) מרמזים שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. עתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב'יריחו עיר התמרים' ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולפיה הם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע.

הצלחת ישיבתו של עתניאל שנקרא גם יַעְבֵּץ מרומזת גם בספר דברי הימים (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וכך כתוב שם בתרגום המצוי לכתובים בתרגום חוזר לעברית:

"ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים."

התרגום מרמז שם שלפי השקפת עתניאל (=יעבץ=יהודה) יש לוויים מסוג חדש. למשה היתה אשה רוחנית שנקראה גם היא 'צפורה', וצפורה הרוחנית ילדה לו גם את נשמות "הַקִּינִים", שהתגיירו והצטרפו לישיבה של עתניאל. וכאשר שבט יהודה נחל את נחלתו בדרום הארץ, עקרה הישיבה של עתניאל את מקומה מ"עיר התמרים" וגם "הַקִּינִים" (שהוגדרו 'לויים חדשים') עברו יחד עימה לנחלת יהודה. והם ושאר 'הלויים החדשים' אינם צריכים להתגייס לצבאו של יהושע, מפני שגם הם 'צאצאים רוחניים' של משה רבנו שזכותו טובה יותר מרכב ופרשים. ולשיטתם, הם הממשיכים (האמיתיים) של מורשת משה רבנו.

לשיטתם, רק מי שחושב כמוהם - הם "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)". ויהושע וחייליו שרוצים לכבוש את הארץ בחרב גשמית - חושבים כמו 'גויים', ונחשבים ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הגויים)". הגויים אינם דבקים לגמרי בד' ונחשבים באופן סמלי ל'מתים', וכך הם התייחסו גם ליהושע ולחייליו, וזהו פשר הפסוקים הפותחים את ספר שופטים: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּד' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ד' יְהוּדָה יַעֲלֶה...". 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שבכתוב הזה הם 'תלמידי יהודה (=עתניאל).

הם לא פנו לנביא יהושע לשאול ממנו את פי ה', אלא לאלדד ומידד שהיו בעלי השקפה דומה, או לנביאים אחרים שהיו ממשיכי דרכם של אלדד ומידד. ונביאים אלו קבלו נבואה ב'סגנון אחד' שאישרה את השקפת השואלים, ובחרה ב'יהודה' (=עתניאל=יעבץ) שיהיה מנהיג הקבוצה הזו. נביאים אלו ידעו בעת שקיבלו נבואה בסגנון אחד, שמדובר ב'נבואה בעייתית', אך הם היו רשאים להישאר בה, ולא היו מוכרחים לעלות למדרגה גבוהה של נבואה ולראות שיהושע הוא וכל אנשי צבאו שמשתמשים בחרב גשמית הם אנשים 'חיים'.

וצריך לברר, כיצד התייחסו ראשי השבטים שהיו מפקדי הצבא אל אותם לומדי התורה שסרבו להתגייס. וענין זה יתבאר לקמן.

 

אליצפן בן פרנך – אבא סמלי של אלדד ומידד

כזכור, תרגום יונתן סיפר שאליצפן נשא את יוכבד לפני לידת משה, והוא אביהם של אלדד ומידד. והתבאר שהדבר תמוה מאוד, משום שאם כך בזמן הכניסה לארץ אליצפן היה אמור להיות זקן מופלג יותר מגילו של יעקב אבינו ברדתו למצריים, ותמוה מאוד שזקן מופלג, שאולי אפשר לשאת אותו בעגלות, מסוגל לנהל את הקרבות של שבט זבולון. וצריך להעמיק בכוונת התרגום.

התרגום מרמז שאמנם 'קבוצת אלדד ומידד' היתה סבורה שהם "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)" והתייחסה בבוז למפקדי הצבא של יהושע ובכללם אליצפן בן פרנך ראש שבט זבולון. אולם אליצפן התייחס אליהם כמו אבא שלא נעלב אם בנו הפעוט מבזה אותו ומחשיב אותו ל'מת'. אליצפן נלחם גם עבורם וכבש גם עבורם את חלקם בארץ. תרגום יונתן בחר דווקא באליצפן ראש שבט זבולון בתור 'אבא' שלהם, והוא מרמז שאלדד ומידד ביזו גם את מי שמשתדל השתדלות גשמית בפרנסה, ובמיוחד את שבט זבולון שנועד לצאת למרחקים למסחר. אך למרות כל הביזיונות האלו, אליצפן התיחס אליהם כפי שאבא דואג לילדיו הקטנים ואפילו אם הם מבזים אותו, והוא גם כבש עבורם את חלקם בארץ ישראל וגם תמך בהם כלכלית.

 

בעיני 'קבוצת אלדד ומידד' [תלמידי יהודה (עתניאל) ="בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)"] העיסוק במלחמה גשמית לכיבוש הארץ אינו מצווה אלא טירדה מיותרת, ואף נחשב לעוון' של ביטול תורה. באופן סמלי ניתן לראות את הטירדה המיותרת הזו גם כמו 'נגע' או 'כאב' שצריך לברוח ממנו. אם המאמץ המלחמתי של יהושע וחייליו לכיבוש הארץ היה מתחלק בין כולם באופן שווה, החיילים של יהושע היו עושים פחות חודשי שרות צבאי ופחות ימי מילואים. אך 'תלמידי יהודה' סירבו ליטול על עצמם את ה'נגע' ואת ה'כאב' ואת ה'עוון' הזה שנקרא 'שרות צבאי'. יהושע היה יכול לכפות עליהם את הגיוס, וכפי שאמרו לו אנשי צבאו "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת". יהושע ידע שהוא הממשיך האמיתי של מורשת משה רבנו, וכך גם הוכרע במשנה (אבות א,א): "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים...". אך יהושע החליט שלא לכפות את הגיוס על 'תלמידי יהודה', והחליט שהוא וצבאו יקבלו על עצמם השרות הצבאי ואת ימי המלואים שהיו אמורים להיות מנת חלקם של 'תלמידי יהודה'. יהושע וצבאו קיבלו על עצמם את ה'יסורים' ה'עוון' וה'נגע' וה'מכאוב' האלו.

 

הפסיקתא מבארת את נבואת ישעיה

כזכור, ישעיה מנבא שיש מישהו שנושא על עצמו עוונות של אנשים אחרים. ובפסיקתא הובא שהקב"ה מתייעץ עם משיח בן אפרים: "התחיל הקדוש ברוך הוא מתנה עמו ואומר, הללו שגנוזים הם אצלך עונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך [כעגל] הזה שכהו עיניו, ומשנקים את רוחך בעול, ובעונותיהם של אילו עתיד לשונך לידבק בחיכך, רצונך בכך... אם נפשך עציבה אני טורדן מעכשיו, אמר לפניו רבון העולמים בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל...".

הפסיקתא מרמזת, שבימי יהושע בן נון הקבוצה שהגדירה עצמה "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)" ושהגדירה את הגיוס לצבא בתור 'עוון' – היתה קבוצה קטנה. ובנוסף לכך, כוונתם היתה טובה, משום שהיה צורך ליצור קבוצה של 'מורי הוראה' גם מבני שאר השבטים ולא רק משבט לוי. ואמנם היו 'מורי הוראה' משאר השבטים ששילבו בין עמל התורה ובין עמל הצבא, והיו דומים בכך ליהושע בן נון. אך כוונת 'תלמידי אלדד ומידד' היתה טובה, ולכן יהושע ומפקדי צבאו העלימו עין מהם. כאשר יהושע וצבאו שנחשבו ל'משיח בן אפרים' נטלו עליהם את ה'עוונות' של קבוצת 'יִשְׂרָאֵל', ושרתו את חודשי השירות הצבאי (='עוונות') גם עבורם – הסבל היה קטן וזניח. אולם ישעיה מנבא שבגאולה העתידה מספר חברי הקבוצה הזו יגדל באופן משמעותי, וכבר יהיו חברים בה גם רבים שפסקו מללמוד תורה, אך הם ימשיכו להתייחס לגיוס לצבא בתור 'עוון' ו'נגע' שצריך לברוח מהם ולהעמיס את ה'עוון' הזה על 'משיח בן אפרים'. הפסיקתא מספרת שהסבל של המשיח 'אפרים' יגדל מאוד והקב"ה ישאל אותו אז אם הוא מוכן להמשיך ולסבול, ואז מביאה הפסיקתא פרשנות לענין נוסף שבנבואת ישעיה, וכדלקמן.

 

תפילת משיח בן אפרים

ישעיה מוסיף ומנבא: "וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ". המילה "יַפְגִּיעַ" מופיעה כאן במשמעות של תפילה כמו בכתוב: "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי..." (ירמיהו ז,טז). והפסיקתא מפרשת את נבואת ישעיה ומגלה ש'משיח בן אפרים' מתפלל לד' שלא יטרוד את הקבוצה שמחשיבה עצמה ל'ישראל (האמתיים)'. הם עתידים לייסר אותו בגאולה העתידה והסבל של 'משיח בן אפרים' יהיה עצום. והקב"ה פונה למשיח בן אפרים ואומר לו "ובעונותיהם של אילו עתיד לשונך לידבק בחיכך, רצונך בכך?!... אם נפשך עציבה אני טורדן מעכשיו!" אולם משיח בן אפרים מתפלל לד' שלא יטרוד אותם: "אמר לפניו רבון העולמים בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל...".

ישעיה מוסיף ומנבא, שיגיע שלב שבו יתגלה ד' אל חברי הקבוצה שמחשיבה עצמה ל'ישראל (האמתיים)', ויראה להם את האמת לאמתה, והם יתוודו על חטאם בתקופה הראשונית שבה הם התייחסו לשרות הצבאי כמו ל'נגע' ו'ייסורים' שצריך לברוח מהם ולהעמיס אותם על 'משיח בן אפרים'. ואז הם יתוודו: "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וד' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ".

 

הכרעת חכמים במחלקת שבין אלדד ומידד לבין יהושע והסנהדרין שעמו

הסוגיה במסכת סנהדרין (דף צח,ב) דנה בשאלה מה שמו של המשיח, וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:

״מה שמו (של המשיח)? בני הישיבה של רבי שילא אמרו: שילה שמו - שנאמר 'עד כי יבא שילה' (בראשית מט,ט). בני הישיבה של רבי ינאי אמרו: ינון שמו - שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (תהלים עב,י). בני הישיבה של רבי חנינה אמרו: חנינה שמו - שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה' (ירמיהו טז,יג). ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו - שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי' (איכה א,טז). וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רב'⁴ ('המצורע של בית המדרש') שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג,ד)"

מפשטות הסוגיה משמע שכל אחת מהישיבות היתה בטוחה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח, אלא שהדבר קשה. עצם המחלוקת שבין הישיבות, מראה שלא היה לו כוח להכניס את הישיבות האחרות תחת מרותו; וודאי שלא את כל עם ישראל. חוסר הכוח שמשתקף מהתיאור הזה אינו עומד בקנה אחד עם כוח הכפייה שהוא אחד ממאפייני מלך-המשיח כפי שהוא מתואר ברמב"ם. ומתבקש שעומק השאלה הוא מה מאפיין את המשיח, וכיצד הוא יתגלה בעולם. וזאת מתוך מטרה להידמות לו ולסייע בידו לפעולות שהוא צריך לבצע בעולם (וראו גם בפרשנים ל"מַה שְּׁמוֹ" שבספר שמות ג,יג).

תלמידי הישיבה של רבי שילא היו בטוחים שלימוד התורה הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש המרובה ביותר, וזו הדרך הטובה ביותר לקרב את התגלות המשיח. ובנוסף לכך הם היו בטוחים שהישיבה הטובה ביותר היא הישיבה שלהם; ולפיכך הישארותם במקומם בישיבה מהווה את מסירות הנפש הגדולה ביותר והיא שתביא את התגלות המשיח. וכן חשבו גם תלמידי הישיבה של רבי ינאי ביחס לישיבתם, וכן חשבו גם תלמידי שאר הישיבות. ובעל הסוגיה מרמז שכך יהיה גם בגאולה העתידה, שתלמידי ישיבות רבים יהיו בטוחים שהישארותם במקומם בישיבה היא הדרך שתקדם את הגאולה. אולם בעל הסוגיה מביא כדעה מכריעה את דעת "חכמים", שלדעתם 'המצורע של הישיבה' הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש הגדולה ביותר, והוא זה שיזרז את התגלות המשיח יותר משאר המשימות.

'המצורע של הישיבה' הוא כינוי תמוה. אם הוא אכן 'מצורע' מדוע הוא מכונה 'המצורע של הישיבה'. הכינוי המוזר מגלה שלאמיתו של דבר הוא לא מצורע, ויש לו יופי והוד מלכות, וכפי שאמר ד' למשה בעת שציווה אותו למשוח את יהושע "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו". אלא שבני הישיבה מתייחסים אל 'משיח בן אפרים' שממשיך את דרכו של יהושע כמו למצורע. ולכן מביאה הסוגיה את הכתוב מנבואת ישעיה – "שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה' ". בני הישיבה מעמיסים עליו את תקופת השירות הצבאי שהיתה אמורה ליפול בחלקם, ושאליה הם מתייחסים כ'חולי' ו'כנגע צרעת' שצריכים לברוח מהם. והוא 'משיח בן אפרים' נושא אותם על עצמו, ומביא את הגאולה.

 

'מעשה רב' שהביא הרמב"ם

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (יא,ג):

"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

רבי עקיבא כבר היה זקן בימי מרד בר כוכבא, ולא מסתבר שהיה 'נושא כליו' של בר כוכבא. אלא שהרמב"ם שותל בהלכותיו 'מעשה רב' זה, כדי לרמז לנו את דעתו להלכה. במסכת פסחים (דף קט,א) מובא: "תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח - בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. וערב יום הכיפורים - כדי שיאכילו את בניהם". והרמב"ם קובע כאן שרבי עקיבא בעצמו, למרות התמדתו ולמרות גדולתו התורנית, עשה 'מעשה רב' וביטל מתורתו והתגייס לצבא⁵, ושימש בתור 'נושא כלים' של בר כוכבא ולא ראה בכך השפלה לכבוד תורתו.

__________________________________

¹"וּתְרַבֵּי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל יְהוֹשֻׁעַ מְשׁוּמְשָׁנָךְ רַבָּא דְסַנְהֶדְרִין דְּעִמֵּיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְאִיתְפַּלָגָא וּמְשִׁיחָא בַּר אֶפְרַיִם דְּנָפִיק מִינֵיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לִמְנַצְחָא לְגוֹג וּלְסִיעָתֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָא:" (תרגום יונתן שם).

² וז"ל פרי צדיק (פרשת שמיני, ט): "איתא בגמרא (שבת דף קיח,א): "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג. ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד? ויותר פלא דבעל המימרא היה בר קפרא שהיה בימי רבי. ובסנהדרין (דף צז,ב) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דורם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח, ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש? אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צב,א) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכוחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עם כל זאת ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש".

³ וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321.

⁴ גרסת הדפוס היא "חיוורא דבי רבי", אך גרסת הערוך (ערך חוור) היא "חיוורא דבי רב". ואמנם הערוך פירש "רב" מלשון גדול, והיינו שהוא נגוע נגע גדול. אמנם פשטות הלשון "דבי רב" בכל מקום היא "של בית המדרש", כמו "הני ציפי דבי רב" (ברכות דף כה,א), וכן "פקע ארזא דבי רב" (בבא מציעא דף כ,ב) ומקומות רבים נוספים בתלמוד. ובדומה צריך לפרש גם כאן ש"חיוורא דבי רב" פרושו "המצורע של בית המדרש", ובלשון ימינו "המצורע של הישיבה". ואמנם זהו כינוי תמוה, אך במאמר זה התבארה משמעותו.

⁵ ואמנם יש מקרים יוצאי דופן, וכפי שהובא לעיל בענין הוראת הרב צבי יהודה קוק לרב דב ליאור.