חמדת השבת: הקדמה להעברת טעם על ידי בישול - כלי ראשון וכלי שני לעניין שבת

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

כפי שהגדרנו בטורי העבר, כאשר אנו מדברים על "מעבר טעם" או "בליעת טעם" כוונתנו למגע בין מאכלים המייצר קשר כימי חדש בין חלקיקי המאכלים. אם נשיב את הדברים לשפת היום יום, האופן הראשוני ביותר שאנו עושים את זה הוא בבישול: בישול הוא לקיחת מאכלים וחימומם יחד כך שהמגע החם גורם לתרכובת חדשה. נכניס לסיר מים עוף וירקות, העוף יטביע את חותמו במים, שומני וחלבוני העוף יטביעו את חותמם בירקות, וכן על זה הדרך. לאחר מכן, גם אם נוציא גזר מהמרק, הוא יהיה גזר בטעם עוף.

אם כך, עלינו לברר את הגדרים ההלכתיים של הבישול.

הדיון המשמעותי ביכולת הבישול של כלי ראשון וכלי שני מופיע בהלכות שבת. על כן הפעם נקדים בירור בגדרים העולים בהלכות שבת לפני שנשוב לדיני איסור והיתר.

במסכת שבת (דף מ ע"ב) רבי יצחק בן אבדימי קובע כי "כלי שני אינו מבשל". בירושלמי (שבת פרק ג הלכה ד) מבררים מדוע יש הבדל בין כלי ראשון וכלי שני. ביחס לכלי ראשון הנמצא על האש אין מקום לשאלה: וודאי שהאש ממשיכה לבשל את מה שמונח עליו. השאלה היא מדוע יש הבדל בין כלי ראשון שירד מהאש, ומאכל שהועבר מהאש לכלי אחר? לכאורה שניהם אינם כנגד האש, אך זה עתה הוסרו ממנה. עולות שם שתי תשובות: רבי יוסי אומר שבאחד היד שולטת ובשני לא. רבי יונה אומר שגם בכלי שני אין היד שולטת, ההבדל הוא שעשו הרחקה בכלי ראשון ולא בכלי שני.

נשמע שלפי רבי יוסי ההבדל בין כלי ראשון ושני הוא החום: בכלי ראשון יש מספיק חום לבשל, ובכלי שני אין די חום להביא לבישול. לפי רבי יונה אין בהכרח הבדל בתוצאה של הכנסת מאכל לכלי ראשון או לשני, אך איסור בישול מדאורייתא יהיה רק בהנחה של מאכלים בכלי הנמצא על האש. כאשר הסיר הוסר מהאש, יתכן וטכנית מאכל יתבשל בו, אך מכיוון שאין זו דרך הבישול הרגילה, בישול באופן זה אסור מדרבנן בלבד. חכמים אסרו לעשות כך בכלי שירד מהאש (שמא יניח בכלי בעודו על האש), ולא בכלי אליו המאכל עבר לאחר שסר מהאש.

על פניו עולה שלפי רבי יוסי יש הבדל פיזיקלי בין כלי ראשון ושני, ואילו לפי רבי יונה אין הבדל מציאותי ביניהם, אלא שעל האחד גזרו ועל השני לא.

אך מוצדק לומר שיש הבדל פיזיקלי בין כלי ראשון ושני? לכאורה יתכן שמאכל הנמצא בכלי ראשון, שיצא חם מהתנור בטמפרטורה של ב-80 מעלות, ומאכל אחר יועבר לכלי שני ושם יעמוד על 90 מעלות!

בעלי התוספות (שבת דף מ ע"ב ד"ה 'ושמע מינה') מבארים שההבדל בין כלי ראשון ושני הוא בדפנות: כלי ראשון היה על האש. גם דפנותיו צברו חום . הדפנות יגנו על חום המאכל למשך זמן. אך מאכל שהועבר לכלי שלא היה על האש, גם אם הטמפרטורה הנוכחית שלו גבוהה יותר, החום הזה לא יישמר לאורך זמן, מפני שהכלי עצמו לא היה על האש, ולא יגן על המאכל מהתקררות.

בעלי התוספות מחדדים לנו שתי נקודות פיזיקליות: א. ההתבוננות אינה על המאכל בלבד, אלא על הכלי המחזיק אותו. ב. בישול אינו נמדד לפי טמפרטורה נוכחית. בישול נעשה על ידי שימור טמפרטורה לאורך זמן. בהתחשב בשתי הנקודות הללו, חילוקו של רבי יוסי אפשרי.

ניכר מדברי בעלי התוספות שמבחינתם ההבחנה בין כלי ראשון ושני היא הבחנה מציאותית. לפי רבי יונה, גם אם נזהה בישול של מאכל בכלי שני, לא נאסור לבשל אותו כך, אלא אם כן זו הדרך לבשל אותו. אך לפי רבי יוסי עלינו לברר אם מציאותית המאכל מתבשל בכלי שני או לא.

לעומתם, הרמב"ן אומר שבישול דאורייתא אינו אלא כאשר הכלי נמצא על האש. ניכר שלא קיבל את ההבחנה המציאותית של בעלי התוספות, אלא נקט כדברי רבי יונה.

ראוי לציין את שיטת הר"ן, האומר דברי הרמב"ן משקפים את דרכו של הירושלמי, האומר שאין איסור בישול בשבת בדבר שאינו נמצא על האש. אך הבבלי חולק על כך.

האחרונים מציעים מספר אפשרויות להסבר מניין מסיק הר"ן שיש מחלוקת בין התלמודים.

האור שמח מציג מחלוקת אודות המשנה האוסרת להדיח ברותחים את קולייס האיספנין בשבת (משנה שבת פרק כב משנה ב). מכאן נלמד הדין של קלי הבישול. ישנם מספר דרכים להבין את המשנה: יתכן וזהו דין מיוחד הקשור למכה בפטיש, ואינו בישול רגיל; יתכן ומדובר באיסור דרבנן. מהבבלי (שבת דף קמה ע"ב) משמע שמדובר באיסור תורה. אם כך, עולה שניתן לעבור על איסור בישול מהתורה גם בבישול שאינו על האש.

מכך מסיק הר"ן שיש מחלוקת בין התלמודים, ולהלכה סובר שניתן לעבור על איסור בישול מדאורייתא גם ללא הנחה על האש.

נזכיר בקצרה שתי נפקא מינות:

א.     עירוי: בירושלמי (שבת פרק ג הלכה ח) דנים בשאלה אם עירוי מבשל. הגמרא מסיימת באמירה של הרמב"ן – איסור בישול דאורייתא בכל מקרה לא יהיה אם המאכל אינו מונח על האש.

בעלי התוספות דנו בהרחבה בשאלה אם עירוי מבשל. לכאורה זה תלוי בשאלת החשיבות של הדפנות, נרחיב בדבריהם בפעם הבאה.

ב.     גוש: מאכל מוצק שהוסר מהאש שומר על חומו לאורך זמן. מגע במאכלים אחרים עשוי לחמם אותם עד כדי בישול. הוא אינו נמצא על האש, ועל כן לפי הרמב"ן לעולם מגע בו לא ייחשב איסור תורה. לפי בעלי התוספות יש מקום לדון במשמעות קיום או חוסר קיום הדפנות. כאמור, נרחיב בכך בפעם הבאה.

חשוב לזכור שהדיון המקדים שקיימנו כאן עוסק בהלכות שבת, שם יש מקום לדון בשאלה אם דרך הבישול רגילה או לא. בפעם הבאה, כאשר נשוב לדון במשמעות העברת הטעם, הטעם אינו שואל אותנו אם הוא עבר בצורה הסטנדרטית. אם מאכל יתחמם מכוח מאכל אחר, הטעמים עשויים להתערב, ואם טעם האיסור יעבור, הוא ייאסר. לכן השאלה המציאותית תשוב להיות משמעותית כפליים.

כל זאת ועוד – בפעם הבאה.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך:  info@eretzhemdah.org

שו"ת במראה הבזק: קביעת מזוזה במקום מועד לגניבה 

להמשך קריאה