ה"מהפך" של בבא בן בוטא

בירושלמי מובא מעשה לכאורה תמוה שהתרחש בבית המקדש (ביצה פ"ב ה"ד):

"מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לָעֲזָרָה, וסמך עליה. חברוּ עליו תלמידי בית שמאי (ורצו למנוע אותו מלהקריב). התחיל מכשכש בזנבה, אמר להן: 'ראו נקיבה היא ושְׁלָמִים הבאתיה', הפליגן בדברים והלכו להן. לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם, והיה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי ויודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לָעֲזָרָה ומצאה שוממת, אמר יָשֹׁמּוּ (יהיו לשממון) בתיהן של אילו (בית שמאי) שהישמו את בית א-להינו. מה עשה שלח והביא שלשת אלפים טלאים מצֹאן קדר וביקרן ממומין והעמידן בהר הבית ואמר להן: 'שמעוני אחיי בית ישראל כל מי שהוא רוצה יביא עולות - יביא ויסמוך, יביא שלמים - יביא ויסמוך'. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל ולא אמר אדם דבר".

מפשטות המעשה נראה שהוא מדבר בקרבנות שעולה-הרגל מביא כשהוא בא למקדש. קרבן השְּׁלָמִים בא מבהמה ממין זכר או ממין נקבה, וקרבן העוֹלָה בא מבהמה ממין זכר בלבד. הילל הביא ביום הראשון של החג שהוא יום-טוב את קרבן העוֹלָה שלו, אולם לשיטת בית שמאי אסור להקריב את העוֹלָה הזו ביום-טוב. הילל הביא קרבן ממין זכר, וכאשר תלמידי בית שמאי הבחינו בכך הם שיערו שהוא רוצה להקריבו לעוֹלָה, ורצו למנוע אותו מלהקריב. אך הילל הצליח להטעות את תלמידי בית שמאי שיחשבו שהבהמה שהוא מביא היא נקיבה שנועדה לשלמי החגיגה - ולא יתכן שהיא נועדה לקרבן עוֹלָה. ולאחר שהם התרחקו הוא הקריב את הזכר הזה לעוֹלָה.

 

המעשה תמוה מאד:

א. כל מי שראה בהמה ממין זכר ובהמה ממין נקיבה יודע שאי אפשר להטעות אנשים שיחשבו על בהמה ממין זכר שהיא נקיבה, ואפילו באמצעות כשכוש בזנבה!!

ב. התנהגותו של בבא בן בוטא נראית תמוהה. הוא מתלמידי בית שמאי זמן רב - למרות שהוא יודע שהלכה כבית הילל, והרי חז"ל לימדונו שלא ידבר אדם אחד בפה ואחד בלב!!

ג. גם הקללה שבבא בן בוטא מקלל אינה מתאימה לחכם שדיבורו צריך להיות בנחת.

 

צריך להבין שהמעשה ב"שלשת אלפים טלאים" אינו כפשוטו, והוא מדבר בשפה של סמלים ששאובים מן התנ"ך. המספר "שלוש" (שלשת אלפים טלאים) הוא מרכז המעשה והוא חלק ממכלול של אגדות חז"ל שדן במתח שקיים בין המשמעויות הסמליות של המספר "שנים" ושל המספר "שלוש". הרעיון בכללותו התבאר במאמרים הקודמים, שהאחרון שבהם היה "הנרות שנשברו על ראש הרב", והמאמר הנוכחי בנוי עליהם. ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

 

ה"שלוש" וה"בָּקָר"

האירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני מתואר תהליך אחד שבו הקב"ה הבדיל בין "המים העליונים" שהם התורה, לבין ה"מים התחתונים" שהם עניני העולם הזה¹. מציאות של "נקודות עליונות" ו"נקודות תחתונות" מתאימה לקו הישר שאפשר לדרג את הנקודות שעל פניו לפי מידת הקירבה שלהן אל אחד מקצות הקו. המציאות הזו קשורה לעבודה הרוחנית של האדם שתלויה בהנהגת התורה והתפילה. ולפיכך המספר "שנים" (היום השני) מסמל את הקו הישר ואת עבודת התורה והתפילה.

ביום השלישי לבריאה היתה התפתחות בענייני "המים התחתונים" של העולם הגשמי, הארץ התגלתה ואף החלה להוציא צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. ולכן המספר "שלוש" ו"הקו העגול" מסמלים את העולם הגשמי.

 

ההתייחסות אל המספרים האלו מופיעה גם אצל אברהם אבינו במפגש בין שלשת המלאכים שבאו לבקר את אברהם ובישרו לו על לידת יצחק (בראשית יח, ו-ח):

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:"

הכמות של שלוש סאים היא עצומה, אלא שאברהם צריך אותה כדי לקשר בין המספר "שלוש" לבין הקו העגול (עֻגוֹת) והנקיבה (שָׂרָה). הנקיבה נחשבת לצד שמושפע ומקבל מן הזכר. כלומר אברהם מגלה שהעניינים הגשמיים נחשבים למושפעים ול"נקיבה", ואילו עבודת התורה והתפילה נחשבת ל"זכר" שמשפיע על חוקי הטבע.

 

לאחר מכן אברהם רץ אל הבָּקָר, משמעות הריצה הזו מבוארת בבראשית רבה (מח, יג):

"ואֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם', אמר ר' לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה (הושע י, יא) 'וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ"

הפרשנים מבארים שכאשר הנביא הושע מתאר את ממלכת אפרים כעֶגְלָה שאוהבת לדוש, הוא מתכוון להוכיח אותם על שהם עמלים בענייני העולם הגשמי, ואינם עמלים בתורה ובמצוות שהם אלו שמשפיעים על עולם הגשמי. אולם המדרש שלפנינו מקשר בין העֶגְלָה שמוזכרת אצל הושע לבין הבָּקָר שמוזכר אצל אברהם, והוא מגלה שאברהם אבינו רץ אל ההנהגה הזו. האם אברהם רץ להנהגה שהנביא מוכיח כנגדה?

מהעיון בכתוב מתבאר שהריצה היא זמנית בלבד. בסופו של דבר אברהם מעביר את המלאכה הגשמית אל ה"נער". ואמנם אברהם מייחס את המלאכה לעצמו ומגיש אותה למלאכים: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם"; אך ה"נער" הוא זה ש"עָשָׂה" בפועל את ה"בָּקָר". אברהם היה יכול כבר מלכתחילה לשלוח את ה"נער" שירוץ אל ה"בָּקָר", וה"נער" היה מגיע לשם בזריזות יותר מאברהם שהיה זקן. הריצה העצמאית של אברהם אל ה"בָּקָר" מזכירה את הירידה של ה"חכם" אל בן המלך שנמצא מתחת לשולחן בספור הידוע של ר' נחמן מברסלב - "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון"². אלא שכאן אברהם הוא גם ה"חכם" והוא גם "בן המלך". אברהם הוא ה"חכם" שמוריד את עצמו לשלב ה"נער" כדי לצאת ממנו "מבוגר". מציאות של "נער" שעוסק ב"בָּקָר" בתור מציאות קבועה - אינה מתאימה לאברהם ולזרע שעתיד לצאת ממנו; היא מתאימה לנערים האחרים של אברהם - לישמעאל או לאליעזר הכנעני.

בסופו של דבר אברהם מחליט שהאוכל שמתאים למלאכים הוא "חֶמְאָה וְחָלָב" שלא מבואר מי הכין אותם, וה"בָּקָר" שאברהם מכין באמצעות ה"נער". אברהם אינו מגיש למלאכים את ה"עוגות" של שרה, העוגות שקשורות ל"שלוש". והוא מגלה שמעשים ששייכים למצב של "נקיבה" וקשורים באופן ישיר לעולם הגשמי אינם ראויים למלאכים³.

 

ה"שנים" וה"אַיִל" שבעקידת יצחק

התורה מדגישה בעקידת יצחק את ההבדל שבין המספרים "שנים" ו"שלוש" (בראשית, כב):

"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה... וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו... וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו... וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ... וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ד’ מִן הַשָּׁמַיִם... אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ... וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל ... וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ... וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ד’ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי"

"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" אברהם רואה את "המקום" מרחוק, והוא "רואה" את נעריו כרחוקים מהתאמה ל"מקום". ולפיכך אברהם נפרד מהם ומושיב אותם "עִם הַחֲמוֹר". והנערים והחמור מהווים קבוצה של שלוש דמויות שאינן ראויות להגיע אל "המקום". לאחר היפרדות אברהם מנעריו, הכתוב "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" מופיע פעמיים, ומדגיש שהמספר "שנים" מיוחס לאברהם ויצחק. המספר "שנים" מוזכר גם בשיאו של המעמד: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ד’ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם". וחז"ל דורשים שהמילה "שנית" אינה מוזכרת סתם כך אלא שהיא שיאו של המעמד: "שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם - מכאן שלא דיברה עמו שכינה פעם שלישית". ברור שאברהם לא נענש, אלא אדרבא קיבל שכר. כוונת המדרש לומר, שאברהם השתחרר מהצורך להתחבר לעולם הטבע שסמלו הוא המספר "שלוש". יצחק שהוא זרעו של אברהם יהיה ה"שנים" שמשפיע את הרוחניות והברכה לעולם.

 

אולם הקריאה "שנית" לא היתה מיידית אלא רק אחר הקרבת "אַיִל" ל"עוֹלָה". ה"אַיִל" הוא הניגוד ל"בָּקָר". ה"בָּקָר" הוא בהמת עבודה שמסמלת את ממלכת אפרים שאוהבת את המלאכות. ואילו ה"אַיִל" מסמל את יצחק שנעלם בבית המדרש לאחר העקידה. ה"אַיִל" הוקרב באופן גשמי, ואילו יצחק הוקרב ל"עוֹלָה" באופן רוחני והוא הולך ללמוד בבית המדרש של שם ועבר⁴.

 

ה"בָּקָר" של אברהם ומעמד הר סיני

במאמר הקודם "הנרות שנשברו על ראש הרב" התבאר שהמספר שלוש מודגש כמספר שמכין לקבלת השכינה ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי... וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר..." (שמות, יט). ולאחר תיאור מתן תורה והבאת המשפטים והמצוות שנאמרו בסיני מופיעה הברית שהקב"ה כרת עם ישראל (שמות כד, ג-ז):

"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַד’ פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"

ה"נער" הסתמי משמש אצל אברהם כסמל למי שאינו מתאים לחיבור ישיר עם הקב"ה. אולם בפרשייה הזו הברית עם הקב"ה נוצרה דווקא בזכות ה"נערים". והבהמה שמוזכרת כאן כקרבן שהביא להשראת השכינה היא ה"בָּקָר"="פָּרִים" של ה"נער", ולא ה"אַיִל"="כְּבָשִׂים" של יצחק. משה רבנו מדגיש בברית הזו גם את האגנות שהם כלים עגולים. לפי הפרשייה הזו, ההכנות למתן תורה כרוכות במספר שלוש ("ביום השלישי"). וגם הברית שנעשתה תחת ההר נעשתה באמצעות סמלים של הקו העגול. סמלים שמשמעותם חיבור אל העולם הגשמי.

 

מתן תורה וחטא העגל שבעקבותיו

אולם קיים גם תיאור אחר. פרשיית חטא העגל, פותחת  בהדגשת המספר שנים (שמות לא):

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת... וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן ... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב ... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה... וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד’ אֱלֹקָיו ... וַיִּנָּחֶם ד’... וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:... וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ"

הפרשן הפשטן האבן עזרא כבר כתב שם שעם ישראל לא חטא בעבודה זרה ממש. ובכמה  מאמרי חז"ל מרומז שהמיתה שמתוארת לאחר חטא העגל היא במשמעות סמלית. ודברים דומים נאמרו בשם הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל. (גליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297):

"הרא"ש הבהיר לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

עם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא שהם העדיפו לתלות את ביטחונם בעולם הטבע, בעולם ה"עיגולים". עולם העיגולים קשור למספר "שלוש" והתורה מקשרת את הנפילה הזו למספר שלוש (שמות לב, כח): "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".

 

התיאור הראשון של מתן תורה מתאר את החיבור אל ה"שלוש" של הטבע כחיבור של "לכתחילה". אך התיאור השני מתאר אותו כחיבור שבא בעקבות חטא. "שני לוחות הברית" היו צריכים להינתן לכתחילה לכולם. אולם משה רבנו ראה שעם ישראל אינו רוצה עבודה רוחנית צרופה שהמספר "שנים" מסמל אותה. ולפיכך, הוא שבר את שני המאורות הרוחניים – את שני לוחות הברית – לפני שהוא מסר אותם לעם ישראל. משה ידע שהקב"ה מעוניין בכך, ובלבד שישכון שלום ובינו לעם ישראל. והמעשה ב"שתי הנרות" שנשברו על ראשו של בבא בן בוטא כדי לשמור על שלום הבית חוזר על סיפור שבירת שני לוחות הברית.

 

ההבדל שבין התיאורים בא לידי ביטוי גם ביחס ל"בָּקָר". בתיאור הראשון ה"בָּקָר" מופיע כ"פָּרִים" שמשמשים לקרבן ולקירבה אל ד’. אך בתיאור השני ה"בָּקָר" מופיע כ"עגל הזהב" שמחטיא את העם ומרחיק אותו מד’.

 

אולם במסכת חגיגה (דף ו, ב) מובאת שיטה שמכניסה את ה"כבש" למעמד הר סיני. לפי אותה שיטה צריך לפסק את הכתוב שמתאר את הקרבת הקרבנות באופן שהוא מורכב משני חצאי פסוק. החצי הראשון "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" משמעותו שה"עולות" היו "כבשים", והחצי השני "וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַד’ פָּרִים" משמעותו שה"שלמים" היו "פרים". ושיטה זו היא שיטת בית הילל שסבורים שהעוֹלָה שמוזכרת בחציו הראשון של הפסוק הייתה עולת התמיד שבאה מהכבשים⁵. בית הילל מגלים שגם לפי התיאור הראשון ה"כבש" - כלומר מי שהולך ללמוד בבית המדרש כיצחק אבינו – נחשב בין אלו שבזכותם באה השראת השכינה. אלא שהכתוב העדיף שלא לומר זאת במפורש.

 

הטלאים של בבא בן בוטא

במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שהאגדה שמתארת "מלחמה" בין בית הילל לבית שמאי ומספרת שאותו יום היה קשה לישראל "כיום שנעשה בו העגל"⁶ אינה כפשוטה, ומדובר במחלוקת האם לעזוב את בית המדרש. לשיטת בית שמאי כדי לזרז את הגאולה יש לעזוב את בית המדרש ולצאת אל המלאכות. ואילו לשיטת בית הילל הכרעה כבית שמאי משמעותה חזרה על "עשיית העגל", ולכן יש להישאר בבית המדרש.

בבא בן בוטא הוא מתלמידי בית שמאי, והוא מלמד באמצעות שבירת "שתי הנרות", שיש להעדיף את היציאה לעמל המלאכות על פני עמל התורה. ואמנם מי שעמלים בתורה נחשבים ל'זכרים' שמביאים את השפע לעולם, ואילו מי שעמלים במלאכות נחשבים ל'נקיבות', וחז"ל לימדונו "אשרי מי שבניו 'זכרים' אוי לו מי שבניו 'נקבות' "⁷; אך מאידך "אם אין קמח אין תורה". ולכן היציאה מבית המדרש למלא את תפקיד ה"נקיבה" ולעמול במלאכות היא צו השעה.

 

האגדה על "שלשת אלפים הטלאים" של בבא בן בוטא באה כמענה לאגדה על שבירת "שתי הנרות" של בבא בן בוטא. ברור שאם המעשה היה כפשוטו והילל הביא בהמה ממין זכר כדי להקריבה לעוֹלָה אי אפשר היה להטעות את תלמידי בית שמאי שמדובר בבהמה ממין נקיבה. ה"זכר" וה"נקיבה" שמוזכרים כאן הם במשמעות סמלית.

רצונו של הילל להקריב "זכר" לעוֹלָה מסמלת את רצונו להיות עמל בתורה שמשפיע את הרוחניות לעולם הגשמי. מאידך, תלמידי בית שמאי סבורים שכעת חובה על כולם להיות 'נקיבות', ולצאת לעמול בעולם המעשה; והם רצו שהלל ינהג כמותם. הילל לא רצה להתעמת עימם, ולכן הוא שכנע אותם שגם הוא רוצה להיות 'נקיבה' ולצאת לעולם המעשה. לאחר שהם עזבו אותו הילל המשיך במהלך הראשוני שלו להיות "זכר" שעמל בתורה. אולם הסכמתו החיצונית של הילל עם שיטת בית שמאי התפרסמה, ולכן "ביקשו לקבוע הלכה כדבריהם".

בבא בן בוטא היה מתלמידי בית שמאי, והוא היה מחזק ומעודד את היציאה לעמל המלאכות. אולם הוא עשה זאת כדי שליבם של אלו שנאלצים לצאת מבית המדרש לא יהיה שבור וקרוע; אך בתוך תוכו הוא היה סבור שהלכה כבית הילל. עד שפעם אחת הוא "נכנס לעֲזָרָה ומצאה שוממת". במאמר "המערה של חוני" התבאר שה"עֲזָרָה" מסמלת באגדות הירושלמי את מחנה הלויים - עמלי התורה; ושהסמל הזה של ה"עֲזָרָה", מתורגם באגדת הבבלי ל"בית המדרש". בבא בן בוטא ראה שהכרעתו כשיטת בית שמאי (ברכת ה"יישר-כוח" על שבירת ה"שנים" – "שני לוחות הברית") הביאה להתרוקנות בית המדרש מתלמידים.

וכדי למנוע את ההשפעה המזיקה של דבריו. בבא בן בוטא חוזר אל מעמד חטא העגל, והוא מתייחס אל הכתוב "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". נערי בני ישראל התייחסו לחיבור אל ה"שלוש" ואל ה"פרים" שמסמלים את הטבע, כאל מכשיר להתקרבות אל הבורא. אולם "בני לוי" התייחסו לחיבור הזה כאל נפילה – "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ"!!

בבא בן בוטא רוצה להוציא אותם מן הנפילה הזו, ולכן הוא לוקח "שלשת אלפים - טלאים". ה"טלאים"=כבשים מסמלים את ה"אַיִל" של יצחק, וה"שלשת אלפים" מסמל את "שלוש" השנים שיצחק היה בהן "עוֹלָה תמימה" - ושהוא למד בהן תורה בבית המדרש של שם ועבר⁸. בבא בן בוטא מגלה שהוא חזר בו מדבריו הקודמים. והוא קורא ל"שלשת אלפים" ששמעו את דבריו, ונפלו והתחברו ל"פרים"=עגל, - לחזור בהם. הוא קורא להם להיות "טלאים".

ואמנם כאמור, מבחינה חיצונית ה"כְּבָשִׂים" לא מוזכרים בין הקרבנות שנערי בני ישראל הקריבו, ולכן נוצר רושם מוטעה כאילו בית שמאי צודקים ויש להעדיף את ה"פרים" ואת החיבור לעולם המעשה. אולם לשיטת בית הילל יש לקרוא את הכתוב שלפני מעמד הר סיני באופן הבא: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת [כְּבָשִׂים], וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַד’ פָּרִים:" והמשמעות הסמלית היא שלכל אחד מנערי בני ישראל יש בחירה חופשית, האם להקריב "כבש לעוֹלָה" כלומר להיות עמל בתורה, או האם להקריב "בקר לשלמים" כלומר לעמול במלאכות ולהביא את השלמות המעשית לעולם הגשמי.

לשיטת בית שמאי התורה הציעה אפשרות בחירה אחת בלבד והיא "פרים", וכל נער היה יכול לבחור האם להקריב מהם עוֹלָה או שלמים. אך כעת בבא בן בוטא רוצה לתקן את הרושם הזה, וכתשובת המשקל הוא מביא רק "טלאים" ומבקר אותם ממומים. קרבן התמיד היה בא מ"טלאים מבוקרים", ובבא בן בוטא מרמז לשיטת בית הילל (חגיגה דף ו, א) ולפיה ה"עולות" שמוזכרות בכתוב: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" היו עולת התמיד, שהיא באה מ"טלאים מבוקרים". בבא בן בוטא מציע רק את ה"טלאים"="כבשים"="אַיִל" של יצחק, שמהם יבחר כל אחד עוֹלָה או שלמים.

 

לסיכום: האגדה על הילל שהצליח להטעות את תלמידי בית שמאי שבהמה ממין זכר היא נקיבה - לא תיתכן כפשוטה; ואי אפשר להבין כפשוטו - שבבא בן בוטא נהג כ"סוכן כפול". זו אגדה נוספת בסדרת האגדות שמתארות התנהגות קיצונית שהתגלתה במסגרת המחלוקות שבין בית הלל לבין בית שמאי. הקיצוניות הזו אינה כפשוטה והיא מרמזת על המחלוקת שקיימת בינם האם לעזוב את בית המדרש או להישאר בו. והאגדה על "שלשת אלפי הטלאים" של בבא בן בוטא מובאת כמענה לאגדה הקודמת שלו ששיבחה את שבירת ה"שתי הנרות". והסמלים של האגדות האלו לקוחים מן התנ"ך.

 

________________________________________________________

 

1  "שרצון ד’ חופף על התורה שנמשלה למים, והוא מים העליונים שממנו חיות כל נבראי מטה." (ביאורי אגדות [אפיקי ים לרי"א חבר], מגילה יא, א)

2 "פעם אחת בן מלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. והפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. שאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה. אז רמז החכם והשליכו להם (יועצי המלך) כותונת, אמר החכם-הינדיק לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף-על-פי-כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים. ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחר כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי."         ("מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" / ר' נחמן מברסלב)

3 הסמלים של "לישת הבצק" ו"ריצה אחר הבָּקָר" מופיעים גם באגדה על נקאי שהוא אליהו הנביא. וראה במאמר "המחילות הגנוזות".

4 כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל שם

5 וראה במאירי לחגיגה דף ו, ב

6 שבת דף יז, א

7 פסחים דף סה, א

8 כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל שם