הנרות שנשברו על ראש הרב

במסכת נדרים (דף סו, ב) מובאים מעשים שמספרים כיצד התייחסו חכמי ישראל למתח שעלול להווצר בין איש לרעיתו, וביניהם המעשה הבא, המובא להלן בתרגום חופשי:

"בבלי אחד עלה לארץ ישראל ונשא שם אישה. אמר לה: 'בשלי לי שתי עדשים'. כוונתו היתה לכמות מועטת, אולם אשתו מלאה את בקשתו כלשונה ובישלה לו רק שתי עדשים; ולכן הוא כעס עליה. למחר אמר לה: 'בשלי לי סאה'. כוונתו היתה לכמות גדולה מהכמות שבישלה לו אתמול, אולם אשתו ביצעה את בקשתו כלשונה ובישלה לו סאה (כעשרה ליטרים) של עדשים. אמר לה: 'הביאי לי שני בוציני'. כוונתו היתה לשני דלועים, אולם אשתו הביאה לו שתי נרות (שאף הם נקראים בארמית 'בוציני'). כעס עליה בעלה ואמר לה: 'לכי שברי אותם על רישא דבבא'. כוונתו היתה על ראש השַּׁעַר, אולם אשתו היתה סבורה שכוונתו לשוברם על ראש התנא שנקרא בבא בן בוטא. בבא בן בוטא היה יושב בשער העיר ודן בדין, הלכה האישה ושברה את שתי הנרות על ראשו. שאל אותה בבא בן בוטא: 'מדוע עשית זאת'? אמרה לו: 'כך ציוני בעלי'. אמר לה: 'את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא"

 

תגובתו של בבא בן בוטא טעונה בירור!! אישה שמכבדת את בעלה ומקיימת את רצונו למרות שהוא נראה לה מוזר ראויה לשבח. אך כשהאישה טעתה והבינה שבעלה ציווה עליה לשבור את הנרות על ראש אדם אחר, - אסור היה לה לקיים את צוויו!! חז"ל לימדו אותנו (בבא מציעא דף לב, א) שאם אב ציווה לבנו שיעבור עבירה, אסור לבן לשמוע לאביו; מפני שמצות כיבוד אב-ואם אינה חלה כאשר הבן מתבקש לעבור עבירה. ואף כאן, גם אם האישה הבינה בטעות, שבעלה רצה שהיא תפגע בחכם ובכבודו, אסור היה לה לשמוע לו!!

מדוע החכם משבח אישה שלכאורה עברה על רצון התורה כדי לקיים רצון בעלה? והרי הוא מורה כאן היתר לכל הנשים שכדי לשמור על שלום הבית שלהן מותר לשלם מחיר של פגיעה והשפלת אנשים אחרים! ומדוע הוא אינו חושש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות?!

 

מיקומו של המעשה בסוגית התלמוד

צריך להבין שהמעשה הזה אינו כפשוטו, והוא מדבר בשפה של סמלים ששאובים מן התנ"ך.

המספר "שתים" ("שתי עדשים") מוזכר בתחילת המעשה במשמעות של "מעט". השימוש במספר הזה במשמעות של "מעט" מופיע בדברי האישה האלמנה שאליהו הנביא נשלח אליה אל "צרפת אשר לצידון" (מלכים א יז, יב):

לאחר הגעתו אליהו פונה אל האשה ומבקש "פת לחם". האשה עונה לו:

"וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ"

המילים "שְׁנַיִם עֵצִים" נראים כניב לשוני שמשמעותו "מעט עצים", והניב הזה חוזר גם כאן במעשה של בבא בן בוטא.

המעשה בנרות שנשברו על ראש החכם מובא לאחר מעשה בבעל אחר שאסר את אשתו בנדר עד שתתן לר' שמעון לטעום את המאכל שהכינה; ור' שמעון סרב ואמר: "ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו". גם התנהגותו של ר' שמעון תמוהה; ואין זה מובן מדוע הוא רוצה שימותו בניה, ומדוע הוא קורא לאישה הנשואה "אלמנה".

 

במאמר הקודם "אליהו וה'תפריט' של האלמנה" התבאר שהמעשה באלמנה שבאה לר' שמעון הוא מעשה סמלי שמרמז למשמעות הפנימית של קורותיו של אליהו הנביא שנצטווה לאכול ממאכליה של ה"אלמנה" ולהחיות את בנה. חז"ל מרמזים שרשב"י לא היה מוכן לחזור על מעשיו של אליהו; ולפיכך הוא הודיע שהוא לא יאכל ממאכלי ה"אלמנה" והוא לא יחיה את בניה.

ה"אלמנה" שאליהו נצטווה לאכול ממאכליה היא אישיות פרטית, אך היא גם דמות שמסמלת את עם ישראל. כנסת ישראל היא "בת הזוג" של הקב"ה. עם ישראל אמור להכין "מאכלים רוחניים" מהתורה שקיבל בהר סיני. אולם מתברר שרוב ה"מאכלים" שעם ישראל מכין עבור הקב"ה הם "מאכלים גשמיים" של בנייה ופיתוח, והוא מכין אותם על חשבון כוח ומרץ שניתנו לו כדי שיעמול בתורה. הקב"ה "מתלונן" בפני ר' שמעון על ה"מאכלים הגשמיים" ש"בת הזוג" הכינה, והוא רוצה לשמוע את דעתו. כל עוד ר' שמעון לא יאמר שהמאכלים הללו הם ראויים להגשה – הקב"ה יתרחק מעם ישראל, - ו"הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה - כְּאַלְמָנָה". ר' שמעון חולק על אליהו הנביא. אליהו היה מוכן לאכול מה"מָעוֹג", הלחם העגול שהאלמנה הכינה. ואילו ר' שמעון אינו מוכן.

מה מסמל הלחם העגול?

 

המשמעות הסמלית של דברי האלמנה

האלמנה אומרת לאליהו שהיא תבעיר ותכלה "שְׁנַיִם" עצים כדי לעשות לחם עגול. ולפעולה הזו יש משמעות סמלית.

חז"ל לימדונו שהאירועים שמתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים. ביום השני הובדלו "המים העליונים" מן "המים התחתונים". "המים העליונים" הם התורה, ואלו ה"מים התחתונים" הם עניני העולם הזה¹. ולפיכך המספר "שנים" (היום ה"שני") מסמל את העיסוק בתורה וברוחניות. העיסוק במים בעליונים תלוי בהנהגת שכר ועונש והוא קשור לאפשרויות הדירוג של נקודות על פני הקו הישר, ולפיכך גם הקו הישר מסמל את העיסוק בתורה וברוחניות.

ביום השלישי היתה התפתחות בעניינים הארציים, היבשה הופרדה מהמים ולאחר מכן היא החלה להצמיח צמחים. חוקי הטבע של העולם הגשמי (ה"מים התחתונים") אינם תלויים מבחינה חיצונית בתורה ובתפילה; והצורה שמסמלת אותם היא ה"עיגול". לעיגול אין  קצה, ולכל נקודה שעל פני העיגול - אין מעלה על פני חבירתה. והמספר "שלוש" (היום השלישי) מסמל את העיסוק במים התחתונים.

האלמנה מוכנה להקריב את ה"שנים" כדי ליצור לחם עגול. והיא מסמלת את המוכנות של עם ישראל להקריב את העיסוק בתורה וברוחניות כדי להשיג פיתוח גשמי. אליהו הסכים "לאכול" השקפת עולם כזו; אולם ר' שמעון מסרב.

 

הסוגיה מביאה את המעשה בבבא בן בוטא כדי להצדיק את אליהו, ולהראות שגם משה רבנו נהג כפי שנהג אליהו. המעשה מתחיל בשימוש ב"שנים" כניב למשמעות של "מעט", אולם המספר "שנים" שולט בספור; "שני דלועים", "שתי נרות", "שני בנים". חז"ל מרמזים לנו שה"שנים" שמוזכר אצל האלמנה הוא בעל משמעות עצמאית. המעשה מסתיים בשבירת ה"שנים" (שתי הנרות) ובברכת ה"יישר כוח" שבבא בן בוטא מברך על השבירה, ברכה שקשורה לשנים "שני בנים". האופן הזה של הסיום קושר את המספר "שנים" לברכת ה"יישר כוח" שהקב"ה מברך את משה על שבירת "שני" לוחות הברית², ברכה שהולידה את שני הלוחות שניתנו אחר כך.

 

המספרים שבהשראת השכינה בסיני ובמשכן

במאמר "המתמטיקה שבעקידת יצחק" התבאר שהתורה מדגישה בעקידת יצחק את ההבדל שבין המספרים "שנים" ו"שלוש". אברהם מתחבר מתחילה אל שני נעריו ויוצר יחד עימם קבוצה של "שלוש". אולם אחר כך "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" אברהם "רואה" את ה"מקום" כרחוק מהתאמה לנעריו, והוא נפרד מהם ומושיב אותם "עִם הַחֲמוֹר". והנערים והחמור מהווים קבוצה של שלוש דמויות שאינן ראויות להגיע אל "המקום", כלומר להתקרב לבורא העולם.

 

לעומת זאת המספר שלוש מודגש מאוד בקשר שנוצר עם הבורא במעמד הר סיני:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א)

"וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ד' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (שם, יא)

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שם, טז)

 

לאחר תיאור מתן תורה והבאת המשפטים והמצוות שנאמרו בסיני מופיעה הברית שהקב"ה כרת עם ישראל (שמות כד, ד-ז):

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ד' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַד' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"

 

ה"נערים" המלוים את אברהם בעקידת יצחק משמשים כסמל למי שאינם מתאימים לחיבור עם הקב"ה, לעומת זאת בפרשיית מתן תורה הברית עם הקב"ה נוצרה דווקא בזכות ה"נערים". משה רבנו מדגיש בברית הזו גם את המספר שתים עשרה ("וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה") שקשור לקו העגול³. וכמו כן הוא מדגיש את האגנות, וכתב שם ה"אבן עזרא" (פירוש הארוך) שהאגנות הם כלים עגולים. לפי הפרשייה הזו, ההכנות למתן תורה כרוכות במספר שלוש ("ביום השלישי"). וגם הברית שנעשתה תחת ההר נעשתה באמצעות סמלים של הקו העגול.

 

מתן תורה וחטא העגל שבעקבותיו

אולם קיים גם תיאור אחר. פרשיית חטא העגל, פותחת  בהדגשת המספר שנים (שמות לא, יח - לב, ד):

"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת... וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן ... וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב ... וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל... וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו ... וַיִּנָּחֶם ד'... וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:... וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:... וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ד' וַיֹּאמַר... וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם"

 

וכבר כתב הפרשן הפשטן "אבן עזרא" (שם) שעם ישראל לא חטא בעבודה זרה ממש:

"ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם. רק נעשה שלא כהוגן, והטעם - בלא קדושה! והיה בישראל שחשב שהוא עבודה זרה. וזה טעם 'אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ', - כי כן דרך הכתוב. הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו, והכתוב אמר 'חָטָא יִשְׂרָאֵל' (יהושע ז, יא). והמבין סוד מלאכת שמים ידע למה צורת עגל"

במאמר "מלחמת בית הלל ובית שמאי" התבאר שיש מאמרי חז"ל שמפרשים שהמיתה שמתוארת לאחר חטא העגל היא במשמעות סמלית. ודברים דומים נאמרו בשם הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל. (גליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297):

"שיחת הרא"ש (ר' אשר פריינד) זיע"א פר' ויצא תשל"ג נמסר ע"י רג"א.

האדם אינו יכול להגיע אל מציאות ד' אלא כשמתקיים אצלו דבר הדומה לזה שאמרו חז"ל (פסחים מב): 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה', אם מלאה צור (אדום) חרבה ירושלים ואם מלאה ירושלים חרבה צור. כלומר כשהטבע שליט אין למלכות דקדושה שליטה, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ... משה רבנו ... עבד את שלמות בחינת אדם שלפני חטא עץ הדעת, ע"י העבודה הגיע לשלמות כזו כמותו בתוך כלל ישראל, ואילולא משה רבנו, לא היה יוצא דור כזה. מאידך כשמשה רבינו נעלם מהם יצא מהם העגל. הרא"ש הבהיר לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

 

עם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא שהם העדיפו לתלות את ביטחונם בעולם הטבע, בעולם ה"עיגולים". עולם העיגולים קשור למספר "שלוש" והתורה מקשרת את הנפילה הזו למספר שלוש (שמות לב, כח): "וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".

 

"שלוש" ו"שבע" - ושכחת התורה

המספרים "שלוש" ו"שבע"⁴ שקשורים לעולם הטבע, הם מספרים שמסמלים את שכחת התורה, וכן מצאנו במסכת תמורה (דף טז, א):

"אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה...  אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי 'וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל'? מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ד' וַיֹּאמֶר ד' ..."

המכנה המשותף למספרים "שלשת אלפים הלכות", "שלוש מאות הלכות" ו"שבע מאות ספקות" הוא שהמספרים "שלוש" ושבע" מסמלים חיבור לעולם הטבע. המספרים האלו מודגשים בירידה של אברהם אבינו מהמעמד הנשגב של עקידת יצחק⁵, והם מודגשים גם כאן. והאגדה מרמזת שאם עם ישראל היה מעדיף להישאר מחובר ל"מים העליונים" שהופרדו ביום השני, לתורה ולרוחניות שסמלם הוא המספר "שנים", הם היו נמצאים בקשר ישיר עם בורא העולם. ואזי הם לא היו צריכים להיות מוטרדים במלחמה גשמית; והם לא היו צריכים להיות קשורים לבורא העולם באמצעות מלאך שהוא שַׂר צְבָא ד'⁶.

 

פעולותיו של משה להשראת השכינה בישראל

משה רבנו התפלל לפני הקב"ה שיסלח לבני ישראל על עוונם, והקב"ה סלח להם. אולם משה המשיך וביקש שגם בזמן שעם ישראל קשור לעולם הטבע עדיין תיראה מעלתם על פני מעלת שאר האומות: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז). הקב"ה נעתר למשה, אולם כדי לזכות לקיום הבקשה הזו, היה צורך שמשה רבנו יבקש בקשה פרטית נוספת (שמות לג, יח-כג):

"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ... וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ד' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"

ה"ניצב" הוא הקו הישר שמסמל את התורה. וגם ה"צור" הוא סמל שמקביל לו. במאמר "מגדל בבל וגל של עצמות" התבאר שה"לְבֵנָה" שעשויה מ"עפר" מסמלת את ענייני העולם הזה; ואילו ה"אבן" שחצובה מהסלע מסמלת את הרוחניות. לוחות הברית שהיו לוחות "אבן" מסמלים את הרוחניות; ו"צור" שהוא אבן חזקה מאוד, מסמל רוחניות בטהרתה. ה"צור" כסמל לרוחניות בטהרתה מודגש גם בברית המילה שצפורה אשת משה כרתה כדי להציל ממוות⁷. וה"צור" כסמל לרוחניות בטהרתה מודגש גם בברית המילה המיוחדת שיהושע כרת עם לוחמי הצבא בכניסתם לארץ ישראל - ברית שהלויים עמלי התורה לא נזקקו לה⁸. והמדרש מרמז שהברית שיהושע מל היתה קשורה למחלוקת המשמעויות שבין ה"שנים" וה"שלוש"⁹.

 

הקב"ה מגלה למשה שבזכות אותם אנשים יחידים שמתעסקים ברוחניות, שסמליה הם הקו הישר (ניצב) ואבן ה"צור"; הוא ישוב וישכון בתוך כלל ישראל. וכן התבאר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל שהובאו לעיל: "משה רבנו ... עבד את שלמות בחינת אדם שלפני חטא עץ הדעת, ע"י העבודה הגיע לשלמות כזו כמותו בתוך כלל ישראל" אלא שלפני כן היתה מופנית דרישה לכל אחד להיות כמשה רבנו, ואילו לאחר החטא הדרישה הזו מופנית רק ליחידי סגולה שבדור.

 

והסימן למחילת חטא העגל, וגילוי השכינה שיתגלה מחדש לעם ישראל, נעשה באמצעות מצווה שקשורה למספר "שלוש" (שמות לד, כג-כד):

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ד' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:

ההבדל בין עם ישראל לבין הגויים מתגלה גם בתוך ה"שלוש". שלוש פעמים בשנה עם ישראל עולה לרגל, ובשלושת הפעמים הללו - באופן פלאי - הגויים לא חומדים את ארצו.

 

התיאור הראשון של מתן תורה מתאר את החיבור אל ה"שלוש" (שמסמל חיבור אל הטבע) כחיבור של "לכתחילה". אך התיאור השני מתאר אותו כחיבור של בדיעבד. כחיבור שבא בעקבות חטא. "שני" לוחות הברית היו צריכים להינתן לכתחילה לכולם. אולם משה רבנו ראה שעם ישראל אינו רוצה עבודה רוחנית צרופה – שסמליה הם "שנים" ו"קו ישר". עם ישראל רוצה עבודה דרך עולם הטבע שסמליו הם "שלוש" ו"קו עגול" (חטא ה'עגל'). ולפיכך, כדי שלא להראות במופגן שעם ישראל דוחה את העבודה הרוחנית, משה שבר את שני המאורות הרוחניים הללו – את שני לוחות הברית – לפני שהוא מסר אותם לעם ישראל. משה ידע שהקב"ה מעוניין בכך, ובלבד שישכון שלום ובינו לעם ישראל. וכפי שנאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ב): "רבי מאיר אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' - יישר כוחך ששברת!"

 

ולפי דרכנו ראינו שאי אפשר להבין את המעשה בנרות שנשברו על ראשו של בבא בן בוטא כפשוטו, - כמעשה שמתיר פגיעה באנשים אחרים כדי לשמור על שלום הבית. הסמלים של אגדות חז"ל לקוחים מתוך התנ"ך, המעשה מזכיר בתחילה את המספר "שנים" כניב למשמעות של "מעט", והוא שולח אותנו ל"שְׁנַיִם עֵצִים" שמוזכר אצל האישה האלמנה. לאחר מכן המעשה מדגיש מאוד את המספר "שנים" והוא מסיים ב"שבירת שתי הנרות"; ובכך הוא שולח אותנו ל"שבירת שני לוחות הברית" על ידי משה בהר סיני. והמעשה מרמז שאליהו שהסכים לאכול מעוגה שהבעירו וכילו "שנים" כדי לאפותה - למד זאת ממשה רבנו ששבר את שני לוחות הברית. ושניהם עשו זאת כדי להשכין שלום בין הקב"ה לבין עם ישראל. וכשם שמשה רבנו אינו עוצר בשלב הזה, והוא חוזר ומתייצב במערת ה"צור" שבסיני, גם אליהו אינו עוצר שם והוא חוזר ומתייצב במערת ה"צור" שבסיני.

 

______________________________________________________________

 

[1] "שרצון ה' חופף על התורה שנמשלה למים, והוא מים העליונים שממנו חיות כל נבראי מטה." (ביאורי אגדות [אפיקי ים לרי"א חבר], מגילה יא, א)

2 "רבי מאיר אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' - יישר כוחך ששברת!" (אבות דרבי נתן, נוסחא א פרק ב)

3 בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם שבבית המקדש, והוא קרא את העמוד הימני בשם "יָכִין" ואת העמוד השמאלי הוא קרא בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו): "וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".

העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה") והמספר "שמונה עשרה"; ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב") והמספר "שתים עשרה". השימוש של המספר שתים עשרה כסמל לקו העגול התבאר באריכות במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" ובמאמרים שאחריו.

4 "כי שבע הוא בטבע" (שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ו),

5 הדגשת המשמעות הזו התבארה במאמר "המתמטיקה שבעקידת יצחק".

6 יהושע ה, יד

7 "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:" (שמות ד, כה)

8 "ר' שמעון בן יוחי אומר... ישראל לא היו מולים ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר 'וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ' " (ספרי במדבר פיסקא סז)

9 וראה בתוספות (יבמות דף עא ב, ד"ה 'מאי טעמא לא מהול') שהקשו שבני ישראל מלו כבר במדבר, וזו לשונם: "ובפרקי דר' אליעזר (פ' כט) משמע שמלו דקאמר 'מי מנה עפר יעקב' ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל". וראה בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח), שמרמזת למשמעות נוספת של הברית הזו: " 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ד' אֶל יְהוֹשֻׁעַ [עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים] וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן"