המתמטיקה שבעקידת יצחק

בשיאה של עקידת יצחק נמצאת קריאת מלאך ד' אל אברהם (בראשית כב, טו-טז): "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ד' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם". במדרש אגדה (בובר, שם) מובאת דרשה תמוהה על פסוק זה:

" 'שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם' - מכאן שלא דיברה עמו שכינה פעם שלישית"

 

אברהם אבינו עמד בעקידת יצחק בניסיון גדול, וזכות זו עומדת לעם ישראל לדורי דורות. הייתכן שאברהם אבינו נענש אחר העקידה בכך שהשכינה לא הוסיפה לדבר עימו!?

 

כדי להבין את כוונת המדרש הזה צריך לעיין במדרש דומה שבפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח):

" 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-'שִׁבְעָה', 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-'שְׁמוֹנָה'. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן לשבעה ואת מוהלן לשמונה שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו' וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן"

 

בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". ופשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. ה"מילה" שמוזכרת כאן היא ביטוי מושאל לפעולה שנועדה להכשרת אדם לקבלת מעלה מסוימת. המדרש מלמדנו, שבתקופת משה מעלת ה"שבע" היתה המעלה שהתאימה לעם ישראל, ומשה רבנו הכשיר אותם לכך. אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל -  מעלת ה"שמונה" היא המעלה שמתאימה לעם ישראל; ויהושע נצטווה להכשירם לכך.

 

הדרשה מזהה בין המספרים "שנים" ו"שמונה", ובין המספרים "שלוש" ו"שבע". ושתי הקבוצות הללו מופיעות בדרשה כסמלים ניגודיים. כאשר יהושע מתבקש למול את בני ישראל ל"שמונה" הוא מל אותם "שנית", - מפני ש"שמונה" ו"שנים" הם מסמלים אותה מהות.

 

צריך להבין שלשיטת המדרשים האלו "שנית" מסמל דבר רצוי, ואילו "שלישית" מסמל דבר שאינו רצוי. ולשיטת המדרשים האלו, אברהם אבינו זכה בעקידת יצחק, שלא יצטרך להיות קשור עם הדבר הלא-רצוי שסמלו הוא ה"שלוש".

על מה מתבססת השיטה המספרית הזו? ולמה מרמזים המספרים הללו?

 

המספרים המוזכרים בעקידת יצחק

המספרים "שבע" ו"שמונה" וכן "שנים" ו"שלוש" מוזכרים במעשים שקשורים לעקידת יצחק. העקידה מופיעה במרכזו של רצף אירועים, שהתורה קושרת אותם באמצעות משפטי חיבור שמראים שכל אירוע קשור לאירוע שקדם לו. הרצף מתחיל בלידת יצחק ובברית המילה שהוא נימול כשהיה בן "שְׁמֹנַת" ימים, ומסתיים ב"שמונה" שמִלְכָּה ילדה. החטיבה הראשונה מתוך רצף האירועים הזה מהווה את קריאת התורה ליום הראשון של ראש השנה (בראשית כא, א-לד):

"וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה... וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים... וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים  אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר... כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא... וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע... וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת... וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹהִים ... כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים  אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם... וַיְהִי אֱ-לֹהִים  אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת... וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא יֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹהִים  עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי... וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן... וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת... וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע... וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע... ".

 

חז"ל אומרים¹ שהברית שאברהם כרת עם הפלישתים עמדה מאות שנים אחר כך במרכז המאבק שבין דויד מלך ישראל לבין היבוסי שבירושלים. והדבר קשה:

א. בפשטות נראה שהברית הוכרזה רק עד סוף ימי נכדו של אבימלך, והרי עברו מאות שנים מאז ועד ימי דויד מלך ישראל?

ב. מה הקשר בין העם הפלישתי לבין העם היבוסי?

 

כדי לענות על השאלות האלו צריך להבין, שכאשר התורה מציינת שכריתת הברית עם אבימלך מלך הפלישתים היתה "בעת ההיא". היא מלמדת שהיא באה בעקבות גירוש ישמעאל מבית אברהם; ושיש מכנה משותף בין ישמעאל לבין הפלישתים.

 

יצחק נימול ל"שמונה" (ימים), וידוע שהמספר "שמונה" מסמל את העולם שמעל הטבע². יצחק הפך להיות המייצג של העם הנבחר, ואילו ישמעאל שמייצג עם אחר - מגורש והוא תועה בדרך. השורש תע"ה מתייחס לאדם שגולה ממקומו ואינו מיושב³. במשלי (כא, טז) נאמר: "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל - בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ". וישמעאל שגלה מה"שמונה" - נוטה למות "בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע", במדבר שקשור למספר "שבע" שהוא סמל לעולם הטבע⁴.

ישמעאל מוזכר גם בהקשר ל"קשת" (הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת) והוא מזוהה עם ה"קשת" (וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת). ה"קשת" שייכת לקו העגול שמסמל את עולם הטבע, והיא ניתנה לנוח ולבעלי החיים כסימן וכאות שהקב"ה לא יחריב את עולם הטבע⁵, העולם שהגויים קשורים אליו⁶.

אבימלך הסיק מתהליך בחירת יצחק ומתהליך דחיית ישמעאל, שכל העמים שקשורים ל"קשת" של נוח הם דחויים. וכדי למנוע את דחייתם הם בקשו לכרות ברית עם אברהם.

 

ברית "שבע כבשות" בין אברהם לאבימלך

אבימלך בא לאברהם עם "שר צבאו". שר הצבא מרכז תחתיו אנשים רבים שמוכנים להקריב את חייהם עבור השגת מטרה. לכאורה, מה ייהנה גופו של היחיד שהקריב את חייו עבור מטרה מסוימת מהשגת היעד המבוקש, והרי גופו ייטמן באדמה ולא ייהנה מפירות הניצחון. אלא שמי שמקריב את חייו מאמין שחלק ממנו ממשיך להיות קיים למרות שגופו מת, ואותו חלק שניתן לכנותו ה"נפש" נמצא בתוך הקבוצה הכוללת שעבורה הוא מסר את חייו.

 

אם נתבונן בעולם הטבע נמצא שהתכונה של מסירת הנפש עבור קיום הכלל אינה מיוחדת רק למין האנושי והיא מצויה גם אצל חלק מבעלי-החיים שחיים בקבוצות, כמו הדבורים וכדו'. והיא נמצאת גם ברחמי הציפור על בניה שימשיכו את כלל מין הצפור⁷. התורה מתייחסת אל בעלי-החיים כאל בעלי נפש⁸. ובעל-חיים שהרג אדם נידון בבית דין של עשרים ושלשה דיינים - כפי שנידון אדם שהרג אדם⁹. אך הנפש של בעלי החיים נשארת בארץ, בעולם הזה: "וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ"¹⁰.

 

במאמר "המערה של חוני" התבאר שה"נכד" מסמל באגדות חז"ל את חזרת הנפש הפרטית לעולם הזה. נפש הסב חוזרת בגלגול לעולם-הזה ושוכנת בתוך אחד מצאצאי המשפחה שנולדו לאחר שהסב נפטר, ובדרך כלל בגופו של הנכד. כאשר אבימלך מבקש - "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי (=בני) וּלְנֶכְדִּי" - הוא מזכיר את ה"נכד" לשם אותה מטרה. הנפש שנמסרה עבור הכלל תחזור להיות נפש פרטית, שאותה מסמל כאן ה"נכד". אולם אבימלך הוא מבקש מאברהם שהישארות הנפש שלו תהיה במעלה יותר גבוהה מהישארות הנפש של בעלי החיים.

אבימלך מבקש שהישארות הנפש של בני אומתו (ושל שאר הגויים שקשורים ל"קשת") תהיה לא רק בעולם הזה, עולם השקר ("תִּשְׁקֹר"), אלא שיהיה להם חלק גם בעולם ה"אמת".

 

אברהם מסכים לברית הזו ו"מציב" "שבע כבשות", ונותן אותם לאבימלך. המספר "שבע" הוא סמל של עולם הטבע. אולם הפועל "וַיַּצֵּב" קשור ל"נִצָּב" שהוא הקו הישר שמסמל את ה"תורה" שמנהיגה את העולם¹¹. משמעות ברית "שבע הכבשות הניצבות" היא שתהיה רוחניות (קו ישר) גם בתוך ה"שבע", גם בענייני הטבע שהגויים עסוקים בהם. אולם הרוחניות הזו תלויה בכך שהגויים יקיימו את "שבע" המצוות שנצטוו בהם מתוך קשר אל הקו הנִצָּב (התורה). וכך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ח, יא):

"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, - והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה!! והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן..."

 

הרמב"ם מדגיש שגוי שקיבל וקיים את שבע המצוות שנוח הצטווה בהם, אינו זכאי עדיין לחלק לעולם הבא¹²; גוי כזה עדיין שייך ל"קשת" של נוח ולעולם העיגולים. אולם גוי שקישר את המצוות שהוא מקיים אל התורה, אל הקו הישר, יהיה זכאי להישארות הנפש בחלק לעולם הבא. באותה תקופה אברהם אבינו היה מייצג התורה¹³ - וזו משמעות הברית שאברהם הסכים לכרות עם אבימלך בבאר "שבע".

 

האם הברית הזו גורמת להשוואה בין הגויים לבין העם שיצא מיצחק?

 

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים  נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

התורה אומרת שעקידת יצחק באה בעקבות הברית שאברהם כרת עם אבימלך: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם". התורה מרמזת שהקב"ה רוצה לנסות את אברהם, ולהראות שאברהם ויצחק זכו למעלה שהיא גבוהה יותר ממעלת הגויים.

 

הגויים מוכנים למסור את נפשם עבור כלל האומה שאליה הם שייכים. אבל גם בעלי החיים מוכנים למסור את נפשם עבור קיום המין שאליו הם שייכים. ניתן לראות במסירות  הנפש הזו מוכנות שהקב"ה הטביע בעולם הטבע. אולם אברהם ויצחק מוכנים למסור את נפשם על מילוי רצון הבורא - ואפילו שלא יישאר להם זכר בתוך אומה שתישאר בעולם הזה. מסירות הנפש של אברהם ויצחק היא למעלה מטבע העולם, והיא קושרת אותם אל בורא העולם באופן ישיר.¹⁴

 

העדפת ה"שנים" על פני ה"שלוש" בעקידת יצחק

התורה מדגישה את ההבדל שבין המספרים "שנים" ו"שלוש" (בראשית, כב, ג-כג):

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ... בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה... וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו... וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו... וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ... וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם... וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל... וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: ... וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה... וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:"

 

אברהם הולך בתחילה עם "שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" מיקום המילה "אִתּוֹ" מגלה שבשלב הזה אברהם אינו מתחבר אל יצחק כדי ליצור עימו קבוצה של "שנים"; אלא הוא מתחבר אל הנערים ויוצר עימם קבוצה של "שלוש". אולם אחר כך "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" אברהם רואה את "המקום" מרחוק, והוא "רואה" את נעריו כרחוקים מהתאמה ל"מקום". ולפיכך אברהם נפרד מהם ומושיב אותם "עִם הַחֲמוֹר". והנערים והחמור מהווים קבוצה של שלוש דמויות שאינן ראויות להגיע אל "המקום"¹⁵.

הקשר בין המספר "שלוש" לבין השוואת האדם אל הבהמה מופיע כבר לפני כן בתיבת נוח. התיבה היתה בת "שלוש" קומות, וקומתה הכוללת היתה "שלושים" אמה, ואורכה היה "שלוש" מאות אמה, ובה שכנו יחדיו נוח ובעלי החיים. ואברהם שולח כאן נעריו אל מדרגת ה"שלוש" שמשווה בין האדם לבהמה. אולם אברהם רואה את המדרגה הזו היא כרחוקה מ"המקום".

 

לאחר היפרדות אברהם מנעריו, הכתוב "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" מופיע פעמיים, ומדגיש שהמספר "שנים" מיוחס לאברהם ויצחק. המספר "שנים" מוזכר גם בשיאו של המעמד: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם". וחז"ל דורשים שהמילה "שנית" אינה מוזכרת סתם כך אלא שהיא שיאו של המעמד: "שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם - מכאן שלא דיברה עמו שכינה פעם שלישית".

ולפי מה שהתבאר במאמר אברהם לא נענש, אלא אדרבא קיבל שכר. כוונת המדרש לומר, שבזכות העמידה בניסיון אברהם השתחרר מהצורך להתחבר לעולם הטבע שסמלו הוא המספר "שלוש".

 

האם אברהם נשאר במעמד המרומם של ה"שנים"

אולם לאחר מעשה העקידה, נראית נסיגה מהמעמד הנשגב. אברהם אינו מתואר כמי ששב "יַחְדָּו" עם יצחק; ואדרבא, יש התעלמות פלאית מיצחק. גם החמור לא מוזכר עוד, ומי ששוהה כעת "יַחְדָּו" עם הנערים הוא אברהם. ואברהם והנערים - קבוצה של "שלושה" - הולכים "יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע", העיר שקשורה ל"שבע" של הטבע.

 

חשוב להעיר שתרגום יונתן קושר גם את יצחק אל המספר "שלוש" והוא אומר (בתרגום מארמית לעברית): "ויקחו מלאכי מרום את יצחק והובילוהו לבית מדרשו של שם הגדול והיה שם שלוש שנים". תרגום יונתן מרמז שגם ליצחק יש קשר אל ה"שלוש", אלא שה"שלוש" לא מתבטא אצל יצחק בעולם הטבע - אלא בשלוש שנות לימוד תורה בבית מדרשו של שם. אמנם קיימים מדרשים שאינם מתירים ליצחק גם את האופן הזה של ה"שלוש", והם אומרים שיצחק למד "שתי" שנים בבית מדרשו של שם. ("תורה שלמה" שם).

 

האם אברהם נשאר במעמד של ה"שלוש" וה"שבע"?

התורה קושרת לפרשיה הזו פרשייה נוספת באמצעות מילות החיבור - "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". הפרשיה הנוספת נראית לכאורה כפרשיה שאינה קשורה לרצף האירועים של עקידת יצחק, אולם כאמור, התורה קושרת אותה לפרשיה הקודמת, וחז"ל קבעו שהיא חלק מקריאת התורה לראש השנה. ובפרשיה הזו מודגש שמִלְכָּה יולדת "שמונה" – "שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה". רצף האירועים של עקידת יצחק מסתיים במספר "שמונה".

 

רצף האירועים התחיל במילת יצחק ל"שמונה" ימים. ומרכזו ושיאו של הרצף הוא הליכת יצחק ואברהם "שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" לעקידה, והקריאה "שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם". וסיומו של הרצף הוא במספר "שמונה".

המסגרת שתוחמת את המעשים שקשורים לעקידת יצחק ושיאה של העלילה קשורים למספרים שמסמלים את הקדושה, המספרים "שמונה" ו"שנים". אולם בין המספרים האלו מופיעים השלבים השונים שבהם אברהם מתחבר עם ה"שבע" ועם ה"שלוש", המספרים שמסמלים את עולם הטבע.

 

וצריך להבין, הדרשה שהובאה לעיל לימדה אותנו שאברהם היה פטור מהצורך להתחבר אל ה"שלוש" של עולם הטבע. ואם כך, מדוע אברהם חזר והתחבר אל נעריו ואל עולם הטבע?

 

אברהם לא היה צריך לכך, אבל אברהם רצה לזכות את כל העולם בקשר אל הקדושה. ואברהם סבור היה שהדרך הטובה ביותר היא לרדת מהמעמד המרומם של עקידת יצחק, ולהתחבר אל הנערים ואל עולם הטבע.

 

 

_________________________________________

 

[1] פרשנים לשמואל (ב ה, ו)

2 "בחינת 'שמונה' - למעלה מן הטבע". (שפת אמת, שמות, בא, תרל"א)

3 רש"י בראשית כ, יג

4 "כי שבע הוא בטבע" (שם משמואל פרשת ויצא - שנת תרע"ו)

5 וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים  וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (בראשית ט, טז)

6 "כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע" (מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו, א, ג, ד; וראה גם בקל"ח פתחי חכמה פתח יג)

7 וכפי שהיא מתגלית במצוות שילוח הקן (דברים כב, ו-ז)

8 "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג).

9 "שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר 'השור יסקל וגם בעליו יומת' כמיתת בעלים כך מיתת השור" (משנה סנהדרין א, ד)

10 קהלת ג, כא

11 "העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר המסודרת לפי עבודת בני אדם" (מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו, א, ג, ד; וראה גם בקל"ח פתחי חכמה פתח יג)

12 וראה ברמב"ם במהדורת פרנקל שמביא דעות אחרות

13 וראה גם במאמר "יהושע והכבוש הרב פעמי של חברון"

14 ולפיכך, מדרגת ה"עולם הבא" של ישראל היא גדולה. וממילא מי שמתגייר מעלתו גדולה ממעלת חסיד אומות העולם. וראה ברמב"ם (איסורי ביאה, יד,ד): "העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל". ההתייחסות לחסידי אומות העולם היא בלשון אחרת: "חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא" (ספר העקרים, מאמר רביעי פרק לא).

15 חז"ל רואים בקבוצה הזו קבוצה של שלושה "חמורים" דחויים. " שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר - עם הדומה לחמור". (כתובות דף קיא, א)