שמחה ועצב בקרב בְּגֵיא מֶלַח

בתנ"ך מסופר על קרב בין ישראל לבין העמים שהתרחש בְּגֵיא מֶלַח שבארץ אדום. תיאורי הקרב נראים כסותרים זה את זה. בספר שמואל (ב ח, ג-יד) נאמר:

"וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת: וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי... וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ: ... וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק ... וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים ..."

נאמר כאן שעם ישראל נלחם במלכי ארם השונים וגם בממלכת אדום, ובקרב שנערך ב"גֵיא מֶלַח" נפלו "שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" מחיילי האויב. הניצחון מיוחס לדויד המלך. תיאור מקביל נמצא בספר דברי הימים (א יח, ג-יג):

"וַיַּךְ דָּוִיד אֶת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה חֲמָתָה בְּלֶכְתּוֹ לְהַצִּיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת: וַיִּלְכֹּד דָּוִיד מִמֶּנּוּ... וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי: ... וַיָּבֹא אֲרַם דַּרְמֶשֶׂק לַעְזוֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִיד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ: וַיָּשֶׂם דָּוִיד בַּאֲרַם דַּרְמֶשֶׂק... וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים ..."

הניצחון כאן מיוחס לאבישי שהיה מפקד בצבאו של דויד המלך, ואין בכך סתירה מהותית מפני שניצחונו של מפקד בצבא מיוחס לניצחונו של המלך. אולם בספר תהלים (ס, א-יג) מצאנו עוד תיאור:

"לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: אֱ-לֹהִים  זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ"

הקרב מיוחס כאן ליואב שהיה מפקד בצבאו של דויד ולא לאבישי אחיו. אמנם אין בכך סתירה מהותית מפני שיואב היה מפקד עליון מעל אבישי; וניצחון בקרב שנעשה תחת פיקודו של אבישי מיוחס לאבישי עצמו, וליואב שהיה מפקדו, וגם לדויד המלך המפקד הכללי. אולם כאן, מספר החללים שונה, "שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" במקום "שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף". קשה, כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין המספרים השונים? וכמו כן קשה כיצד ניתן ליישב את התחושה השונה? מן הפסוקים בספר שמואל ובספר דברי הימים עולה תחושת שמחה בניצחון, ואילו מהפסוקים בספר תהילים עולה תחושת עצב – "אֱ-לֹהִים  זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ"?

 

אין זה המקום היחיד בתנ"ך שבו קיימת סתירה בין מספרים. בשמואל (א ו, יט) נאמר: "... וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ". המספרים סותרים את עצמם באותו הכתוב עצמו, הסתירה הזו היא  מכוונת בעליל. ואל הכתוב הזה מצטרפים כתובים אחרים שסותרים את עצמם ביחס למספרים שקשורים לארועים אחרים. הסתירות הללו הן מכוונות והן נועדו לרמז שיש לקרוא את מה שמוזכר בתנ"ך ברובד נוסף. ניתן ללמוד מן התנ"ך על ההיסטוריה של עם ישראל, אולם התנ"ך לא נועד להיות ספר היסטוריה. המספרים שמוזכרים בתנ"ך נועדו להעביר מסר נוסף מבעד לתיאור האירועים.

אם נעיין שנית בתיאורי הקרבות נמצא קושי נוסף. בקרבות הסמוכים של דויד המספרים מתייחסים לדברים מוגדרים ל"פָּרָשִׁים" ל"אִישׁ רַגְלִי" ול"אִישׁ". אולם המספרים שמוזכרים בְּגֵיא מֶלַח "שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" ו"שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" אינם מתייחסים לדבר מוגדר. מדוע?

 

פתיחות שונות לפרקים דומים

כאשר נשווה בין פרק ס' בתהילים, שמתאר את הקרב בנימה גדולה של עצבות, לבין פרק ק"ח בתהילים נעמוד בפני קושי נוסף.

 

 

חלק הסיום של שני המזמורים זהה כמעט לחלוטין. מסופר שם שה' הוביל אותנו לניצחונות עצומים ובכללם הנצחון על אדום. מסופר שלא ניכרה התערבות על-טבעית בנצחונות - "הֲלֹא אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ"; ושהתשועה הזו אינה רצויה – "וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם"; ולכן אנו מתפללים "בֵּא-לֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ". אולם הפתיחות שונות. הפתיחה בפרק ס' מדגישה את העצבות, ואילו הפתיחה בפרק ק"ח מדגישה את הניצחון. מדוע קיימות פתיחות שונות?

 

המשמעויות שהתבארו במאמרים הקודמים

במאמרים הקודמים של "ארץ אגדה" התבארו משמעויות שמשתקפות מבעד למספרים, ונחזור עליהם בקצרה. שלמה המלך הקים שני עמודים לאולם שבבית המקדש. ונאמר עליהם (מלכים א ז, כא):

"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".

העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה") והמספר "שמונה עשרה"; ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב") והמספר "שתים עשרה". לפי קבלת חז"ל, הקו הישר מסמל את העיסוק בתורה ובמצוות שניתן לעם ישראל; ואילו הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הטבע הגשמי, עיסוק שניתן מלכתחילה לאומות העולם¹. חז"ל מספרים מעשים מופלאים שבנויים על הקוטביות שבין המספרים האלו.

 

הירושלמי מתאר מלחמה בין בית שמאי לבין בית הלל (שבת פ"א ה"ד):

"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל... תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו'..."

מדברי הרמב"ם בפרוש המשנה מתברר שהמלחמה הזו לא התרחשה מעולם, וממילא הדברים שמסופרים שם הם סמליים. במאמר הקודם "מלחמת בית הלל ובית שמאי" התבאר שלדעת בית שמאי - הקב"ה רוצה להביא את גאולת ישראל באמצעות אלו שעוסקים בעניינים החומריים. ולכן צריך לעזוב את החרב הרוחנית (שמונה עשרה), ולצאת לעולם העגולים (עגל) ולאחוז בחרב הגשמית (שתים עשרה). ובית שמאי התייחסו אל מי שנשארו בבית המדרש ולא יצאו לעולם המעשה - כאל "הרוגים".

 

כנגד המעשה הזה, שבו גברה שיטת בית שמאי, יש מעשה אחר שבו שיטת בית שמאי היא דעת מיעוט (בבא בתרא דף קנו, ב):

"משנה. ... אמרו לו (לר' אליעזר): מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (רדידי, מעטה דק²) לבתי, והיא בשְׁנֵים עָשָׂר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה (ונתנו לבת את הרדיד היקר)! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן. ...

התגובה של ר' אליעזר תמוהה, והקללה אינה מובנת!!! מאחר שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, כיצד תתקיים קללתו – "בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן"?! במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר, שהמחלוקת שבין חכמים לבין ר' אליעזר היא המחלקת שבין בית הלל לבין בית שמאי. "הָאֵם רוֹכֵל" מסמלת את האנשים שנמצאים בעולם המעשה ונלחמים באויבי ישראל באמצעות חרב גשמית³, והיא קשורה לעמוד השמאלי שהמספר שמסמל אותו הוא שתים עשרה ("והיא בשְׁנֵים עָשָׂר מנה"). ולפיכך, היא מוגדרת על ידי חכמים כ"חולה שמתה". אך ר' אליעזר הוא מתלמידי בית שמאי.  ולדעתו "הָאֵם רוֹכֵל"  היא חיה ובריאה, וצריך להשאיר אצלה את העֲדִי; ואלו "בני רוֹכֵל", שמסמלים את לומדי התורה שאוחזים בחרב הרוחנית, הם "מתים שלא הובאו לקבורה".

 

השוואת הסמלים וסמלים נוספים

לאור ההקדמה הזו, ניתן להבין שהמספרים "שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" ו"שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" שבתיאורי הקרב בְּגֵיא מֶלַח אינם צמודים ל"אִישׁ רַגְלִי" ול"אִישׁ", מפני שהתנ"ך מביא אותם למטרה אחרת! המספרים האלו מוזכרים לאותה המטרה שהוזכרו במחלוקות שבין בית הלל לבין בית שמאי!!

 

אך יש כאן סמלים נוספים!! במלחמת בית שמאי מסופר: "ששה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים"; ובמעשה של בני רוֹכֵל מדובר על "מתים שלא הובאו  לקבורה". והגורמים האלו מוזכרים בתיאור נוסף של הקרב באדום (מלכים א יא, טו-טז):

"וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם"

 

המספר שמופיע ב"ששה מהן עלו" מקביל למספר שמופיע ב"שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים"; ו"בני רוֹכֵל תקברם אִמָּן" מקביל ל"לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים". וצריך לברר כיצד העמיקו חז"ל לבאר את תיאורי הקרב באדום.

 

המחלוקת שבין יואב לבין אבישי

דויד המלך זכה שיתקיימו בו נבואות בלעם על הגאולה העתידה (במדבר כד, יז-יח):

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:"

דויד המלך זכה שיאמר עליו (דברי הימים א יד, יז) "וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם". אולם בניצחונות דויד לא ניכרה התערבות על טבעית. במלחמות יהושע ראו התערבות כזו, וכן במלחמת ברק בסיסרא - הקישון גרף את האויב והכוכבים נלחמו באויב. אולם בניצחונות שחיילי דויד ניצחו את האויב - לא ניכרה התערבות מהשמים בתוך עולם הטבע; ולכן קיימת לגביהם התייחסות כפולה. המספרים הסותרים "שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף" ו"שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" שמופיעים בתיאורי הקרב ב"גֵיא מֶלַח", אינם צמודים ל"אִישׁ רַגְלִי" ול"אִישׁ" - מפני שהם אינם מספרי חללי האויב. המספרים האלו מסמלים התייחסויות שונות לניצחון אנושי.

 

הכתוב בדברי הימים (א יח, יב) "וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" – מביא את פרשנותו של אבישי לניצחון. לדעתו, הניצחון הצבאי מפרסם את שם ה' בעולם – ולכן הוא בא מכוח העמוד הימני שמסמל את התורה - מכוח של "שְׁמוֹנָה עָשָׂר".

 

"שׁוּשַׁן עֵדוּת" שמוזכר בפרק ס' שבתהילים הם הסנהדרין; ויואב היה בעל תפקיד כפול, מצד אחד הוא היה ראש הצבא, אך מצד שני הוא היה גם חכם גדול בתורה וראש הסנהדרין⁴. לפי השקפתה התורנית של הסנהדרין, אם הנצחון היה בא מכוח של תורה - היתה התערבות של איתני הטבע במהלך המלחמה. הכתובים "וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: אֱ-לֹהִים  זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ" מביאים את פרשנותם של יואב והסנהדרין לניצחון. בעיניהם, הניצחון הושג בכוח הזרוע והוא בא מכוח העמוד של "שְׁנֵים עָשָׂר". נצחון כזה הוא של אנשים "הרוגים"; ולכן יש במזמור הזה נימה מרובה של עצבות.

 

רוב העם חלק על השקפת הסנהדרין ונטה לדעתו של אבישי ושמח בהגעת סימני אחרית הימים למרות שהגיעו אליהם בתְּשׁוּעַת אָדָם. ודויד המלך חיבר עבורם את פרק ק"ח בתור פרק הלל על הניצחונות הגדולים ועל קיום נבואות אחרית הימים. אך דויד המלך לא התעלם מדעת חברי הסנהדרין, והוא חיבר עבור הסנהדרין את מזמור ס', שמדגיש את העצבות על הדרך שבה הגיעו סימני אחרית הימים.

 

דויד משכנע את יואב

הכתוב (שמואל ב ח, יג) "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" מביא את דעתו האישית של דויד לגבי מהות הנצחון. דוד הכריע כדעתו של אבישי שהנצחון בא מכוח התורה - מכוח העמוד הימני של ה"שְׁמוֹנָה עָשָׂר"!!

 

מציאות של "תורה" גם במקומות נמוכים כמו מקומות של "וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם" מרומזת בזוהר חדש (תיקונים, כרך ב, דף סד ב), וזו לשונו בתרגום חופשי:

"קום עמוד האמצעי שאתה הוא ו' כלול שש ספירות... ובהם 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא'. אותו שהכל כלול בו, וזה הרועה הנאמן (משה רבינו) שנאמר בו 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ(א)', שבגללו נאמר 'וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח'..."

הזוהר מרמז שתיאורי הקרב בְּגֵיא מֶלַח קשורים לקבורתו של משה רבנו בַגַּיְא; ושהמספר שש מסמל את הקישור בין המקומות הנמוכים כמו "גַּיְא" לבין המקומות הנישאים והחשובים.

 

המספר שש מסמל את התורה שמקשרת בין העולמות. כאשר דויד המלך הביא את הארון שבו לוחות הברית והתורה לירושלים נאמר (שמואל ב ו, יג) "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא", דויד בחר במספר שש מפני שהוא מסמל את השראת השכינה בישראל ואת הקשר בין העולם העליון לבין העולם הנחות. והקשר שמובא בזוהר - בין קבורתו של משה רבנו בגַּיְא לבין השראת השכינה במקומות הנמוכים - מבואר גם בספר 'אור המאיר' (דברים, וזאת ברכה, ד"ה וזה הרמז):

"... מכל דבר בעולם הקורה לנגד עיניו, יֵדָע נאמנה, הגם שנראה לכאורה רחוק מהבורא ברוך הוא, - גם שם 'חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן'; וכפירש"י 'קבורת מחוקק', והוא משה. אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ראיתי בני עליה והמה מועטים, כי אם יחידי סגולה החרדים אל דבר ד', ולזה העמיק רש"י ברוח קדשו, אותה חלקת ספונה וטמונה מכל בריה שנאמר '[וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ ...] וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ'. כלומר לא כל איש מאנשי הישראלים, יודעים את קבורת משה, היינו קבורת הדעת והחכמה, הספונה וצפונה בכללות המדריגות, שהדעת נקרא משה, וזה ספונה וטמונה מכל בריה, כי אם יחידי סגולה המטהרים ומתקדשים ..."

דויד המלך היה מאותם בני עליה יחידים, שהשכילו לראות שהניצחונות הגשמיים של ישראל באו מכוח העמוד הימני של התורה.

 

אולם דויד המלך הצליח לצרף אליו את יואב. יואב הביט מתחילה בסגל הפיקוד הגבוה שהיה תחתיו, והתקשה להאמין שהניצחונות שלהם באו מכוח של תורה. סגל הפיקוד הגבוה של צבא דויד לא נראו כבני תורה, ובמסכת קידושין (דף עו, ב) מסופר עליהם שהם היו מתלבשים ומסתפרים ומתנהגים כמו גויים. ולפיכך יואב היה סבור כשאר הסנהדרין – שהניצחונות האלו הם ניצחונות של אנשים שנחשבים "חללים". אך דויד המלך הצטרף ליואב ושהה עמו עד ששכנע אותו, שבתוך האנשים שנראים לו כ"חללים" ספונה (=קבורה) תורתו של משה רבנו שקבור ב"גיא". ודבר זה מרומז בכתוב (מלכים א יא, טו-טז):

"וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם"

הזוהר מבאר שהמספר "שש" וה"קבורה" שמוזכרת כאן, הם סמלים בעלי משמעות מרובה. הסמלים האלו מביעים שגם באנשים שנמצאים במקומות נמוכים ("בְּגֵיא מֶלַח") ושנחשבים כ"חללים" – גם בהם טמונה (=קבורה) תורה של משה שנקבר בַגַּיְא. והניצחונות שלהם באים מכוח העמוד הימני של התורה, - מכוח של "שְׁמוֹנָה עָשָׂר".

 

הסמלים של "שנים עשר" ו"שמונה עשר" ו"הבאה לקבורה" מופיעים במעשים המופלאים שחז"ל מספרים על המחלוקות שבין בית הלל לבין בית שמאי והם חוזרים ומופיעים במעשים נוספים⁵. שפת הסמלים של חז"ל מבוססת על שפת הסמלים של התנ"ך, והרוח החיה בשפה הזו היא רוחו של דויד המלך, רוחו של משיח; והיא רואה נקודות של זכות בצבורים השונים שקיימים בעם ישראל.

 

____________________________________________

[1] וראה ב"פתחי שערים" נתיב עיגולים ויושר.

2 לפי תרגום יונתן בן עוזיאל לישעיה (ג, כג) ולפי רד"ק שם.

3  שיר השירים רבה (וילנא ג, ב)

4 "אתה מוצא שיואב היה ראש סנהדרין. ... לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. שושן עדות אלו סנהדרין, שנאמר סוגה בשושנים, עדות על שם התורה, שנקראת עדות" (מדרש תנחומא, דברים, ג)

5 במעשה שבבבלי (יבמות דף סב, ב) ובהמשכו שבטור (אורח חיים, תצג), וכן במעשה הפלאי שבירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג); ובמעשים נוספים, ואכמ"ל.