והשיב לב 'אבות' על 'בנים'!!!

הוריו של רב פפא

במסכת יבמות מסופר שרב פפא בא לשאול את רבו אביי, כיצד כדאי לנהוג במקרה משפטי מסובך שאירע במשפחתו; ואביי השיב לו מה שהשיב. תשובתו של אביי לא נראתה לרב פפא כנכונה, והוא הציע פתרון אחר. אביי הודה שפתרונו של תלמידו, הוא הנכון. אולם מה שאירע לאחר מכן הוא תמוה ביותר, וזו לשון המשך הסוגיה שם (יבמות דף קו, א) בתרגום חופשי:

"אמר לו אביי לרב פפא: אביך היכן? השיבו לו רב פפא: בעיר. אמך היכן? אמר לו: בעיר. נתן בהם אביי את עיניו - ומתו אביו ואמו של רב פפא!"

וכתב שם רש"י:

"אבוך היכא - כלומר, כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך. לפיכך קא מחדדן שמעתיך (ידיעותיך טובות).

מה שמתואר שם נראה מפליא ומקומם. חז"ל לימדונו (סנהדרין דף קה, ב) "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו!". הייתכן שאביי רבו של רב פפא יתקנא בתלמידו על שיש לו הורים שסמוכים אליו ומספקים את צרכיו?! והייתכן שקנאתו תגעש בקרבו עד שייתן עין רעה בהוריו של רב פפא וימיתם?

 

קושי דומה קיים בסוגיה במסכת כתובות. מובאת שם שמועה ולפיה היה קיים בבבל מנהג למשוח את ראשי הבחורים והתלמידים בשמן מבושם בשעת הנשואין. ומסופר שרב פפא ברר את השמועה הזו בפני אביי, וגם מה שארע שם הוא מפליא ביותר. וזו לשון הסוגיה שם (דף יז, ב) בתרגום חופשי.

"אמר לו רב פפא לאביי: רבי, האם כוונתך לשמן המשמש לחפיפת שיער? אמר לו אביי לרב פפא: יתום! האם אמך לא סיפקה שמן מבושם לראשי התלמידים בשעת חתונתך?!"

פשטות הסוגיה תמוהה ביותר. אביי המית את הוריו של רב פפא באמצעות עין רעה וגרם לו להיות יתום, והוא אינו בוש להזכיר לרב פפא את מצבו – כאשר הוא עצמו הביא אותו למצב העגום הזה?!

כדי לברר את הקשיים האלו צריך לעיין במשנה במסכת בבא בתרא.

 

בני רוֹכֵל

במסכת בבא בתרא (דף קנו, ב) מובאת מחלקת בין רבי אליעזר לבין חכמים. לדעת רבי אליעזר, חולה שנוטה למות ורוצה לחלק את רכושו צריך להקנות את רכושו בדרכי הקנין הרגילות. ואילו לדעת חכמים יש כאן דין מיוחד הנקרא בלשון ההלכה "צוואת שכיב מרע" והחולה יכול לחלק את רכושו באמירת פיו בלבד. חכמים רצו להוכיח את שיטתם ממעשה שאירע בעבר, וזו לשון הסוגיה שם בתרגום חופשי:

"משנה. ... אמרו לו: מעשה בְאִמָּן (הָאֵם) של בני רוֹכֵל שהיתה חולה, ואמרה: תנו כְּבִינָתִי (רדידי, מעטה דק¹) לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה (ונתנו לבת את הרדיד היקר)! אמר להן (ר' אליעזר לחכמים): בני רוֹכֵל  תקברם אִמָּן. ...

גמרא. ... מדוע קילל ר' אליעזר את בני רוֹכֵל ?! אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, ורבי אליעזר לטעמו (לשיטתו), ששנינו: המקיים (משאיר מרצונו) קוצים בכרם - רבי אליעזר אומר: קִדֵּש (הכרם והקוצים נאסרים באיסור כלאי הכרם), וחכמים אומרים: לא קִדֵּש אלא דבר שכמוהו מקיימין (בכרם לתועלת כלשהי, אך לקוצים אין חשיבות ולכן מותר לקיימם בכרם)"

הסוגיה נראית קשה, היא לא מסבירה מדוע ר' אליעזר אינו מתייחס באופן ענייני לדברי חכמים, אלא היא מסבירה מדוע ר' אליעזר קילל את בני רוֹכֵל, אך התנהגותו של ר' אליעזר נותרת תמוהה!!

חז"ל לימדונו שמי שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא². ומדוע ר' אליעזר לא חשש לקלל את בני רוֹכֵל?   ובכלל קשה, שהרי בני רוֹכֵל סמכו על דעת חכמים!! והאם משום כך צריך ר' אליעזר לקללם³?!

והשאלה הקשה ביותר היא - שהקללה אינה מובנת!!! מאחר שאימם של בני רוֹכֵל כבר מתה, כיצד תתקיים קללתו – "בני רוֹכֵל  תקברם אִמָּן"?!

 

במאמרים הקודמים התבאר שהקשיים שאנו מוצאים במעשים המסופרים על חז"ל הם מכוונים, וזו דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן במבט מעמיק המאפשר העפלה אל עולמות רוחניים.

 

המשנה דנה בענייני הלכה של צוואת חולה שנטה למות, אולם אגב כך חז"ל משלבים במשנה גם דברי אגדה שדרכם הם מלמדים זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל. וחז"ל מבקשים שנעמיק ברמזי המעשה ונבין שקיימת מחלקת בהשקפת העולם בין ר' אלעזר לבין חכמים - מי מוגדר כ"חולה שמת" ומי מוגדר כ"חי ובריא".

אימם של בני רוֹכֵל לא "מתה" במובן הפשוט והרגיל בשפתנו; ולכן יש מחלקת כיצד להתייחס אליה. לדעת חכמים היא "חולה שמתה", ובוודאי היא רוצה שיתנו את ה"רדיד" שלה לבתה ששייכת לדור הצעיר. אך לדעת ר' אליעזר אדרבא - היא "חיה ובריאה", וצריך להשאיר אצלה את ה"רדיד".

וההתייחסות לבני רוֹכֵל היא הפוכה; חכמים רואים בהם אנשים שהם "חיים ובריאים", אך לדעת ר' אליעזר - הם "מתים שלא הובאו לקבורה". ואדרבא, מכיוון שר' אליעזר רואה אותם בעין כזו, לכן הוא רוצה למצוא להם תקנה. לאימם (שלשיטתו היא "חיה ובריאה"), תהא נחמה במקצת נחת כאשר בניה "יובאו לקבורה". ולפיכך הוא מתפלל עליהם, – "בני רוֹכֵל  תקברם אִמָּן"!!

 

המחלקת בין חכמים לבין ר' אליעזר שורשה בהבנת מה שארע בחטא העגל.

 

אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו

בני ישראל חטאו בעגל, ולאחר מכן נאמר לבני לוי להרוג את החוטאים (שמות כה-כט):

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא... וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו..."

התורה מספרת שכל בני לוי נאספו אל משה, וקיימו את הציווי להרוג את החוטאים. אך מצד שני היא מספרת שבין החוטאים היו גם בנים ואחים של הלויים. וגם בכתוב שבספר דברים (לג, ח-ט) "וּלְלֵוִי אָמַר ... הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו..." משמע שבין ההרוגים היו גם אבות ואמהות של הלויים. והדבר קשה, מאחר שכל בני לוי נאספו אל משה נמצא שלא היו לווים שחטאו; וכיצד יתכן שהיו בנים והורים של הלויים בין החוטאים?

 

רש"י (דברים, שם) ביאר, ש"אָבִיו" אינו כפשוטו אלא הכוונה ל"אבי אמו" שהוא משאר השבטים, וכן "בְּנוֹ" אינו כפשוטו אלא הכוונה ל"בן בתו" שנישאה לאחד מבני שאר השבטים ולכן הנכד מיוחס אל שאר השבטים. אולם האבן עזרא והרשב"ם סבורים שאין זה פשוטו של הכתוב, ו"בנו" הוא בנו ממש.

האבן עזרא מסביר שמשה רבנו דיבר על מוכנות נפשית של הלויים להרוג את החוטאים אפילו שיהיו קרוביהם, אך באמת לא היו הרוגים מבני לוי. אלא שגם פירושו מוציא את הכתוב הזה מפשוטו, שהרי מפשטות הכתוב משמע שנהרגו גם בנים והורים של הלויים.

הרשב"ם מסביר שאמנם נהרגו גם בנים והורים של הלויים. אלא שפירושו מוציא מפשוטו את הכתוב "מִי לה' אֵלָי - וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי"; שממנו משמע שכל בני לוי לא חטאו.

 

נראה שקיימת דרך נוספת לבאר את הסתירות שבפרשייה הזו והיא מרומזת במעשים שחז"ל מספרים על בני רוכל ועל הוריו של רב פפא.

במאמר הקודם "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שבכמה מדרשי חז"ל מרומז שבני ישראל לא חטאו ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא שבני ישראל העדיפו לתלות את ביטחונם בכוח זרועם ובעיסוק בעולם הגשמי. ומדרשי חז"ל אלו מרמזים שכאשר בני לוי "הרגו" את "החוטאים" מישראל לא מדובר ב"מוות" ממש, אלא שבני לוי נדרשו להתייחס אל בני שאר השבטים שתלו את ביטחונם ב"חרב גשמית" כאל "הרוגים"⁴.

 

בֵּן יְכַבֵּד אָב

מדוע נדרשו בני לוי להתייחס אל בני שאר השבטים כאל "הרוגים"?

התשובה לשאלה הזו היא מורכבת מאוד מצד אחד, אך פשוטה מאד מצד שני; ולשם כך צריך להעמיק במערכת היחסים שקיימת בין ההורים לבין ילדיהם.

 

כאשר הנביא מלאכי מוכיח את הכהנים הוא פונה אליהם ואומר (מלאכי א, ו): "בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו...". הנביא משתמש בשני דימויים, בדימוי שמכבד הבן את אביו, ובדימוי שמכבד העבד את אדונו; מפני שאלו פעולות מתן כבוד שנובעות מסיבות שונות. וכן מבואר בזוהר (רעיא מהימנא, קדושים, דף פב עמוד ב):

 " 'בֵּן יְכַבֵּד' - על מנת דלא לקבל אגרא..., אבל 'עֶבֶד' דמשמש - על מנת לקבל פרס"

הזוהר מסביר שהצורך לכבד את האב הוא רגש טבעי הנובע מתוך ההרגשה הפנימית של הבן שמכיר בטובות שהאב הביא לו; (ולרגש הטבעי הזה יש מקום גם בהלכה⁵). אך לעומת זאת, הכבוד של העבד לאדונו אינו רגש טבעי אלא פעולה שכלית שנובעת משיקולי כדאיות.

 

היסוד הטבעי של הכרת טובה למטיב, שקיים אצל הבן המכבד את אביו, קיים גם במערכת היחסים שבין שבט לוי לבין שאר השבטים.

שאר השבטים מעניקים הגנה צבאית לשבט לוי, וגם תומכים בו תמיכה כלכלית. ובכך הם מהווים מעין "אב ואם" של "בנם". ומאידך, שבט לוי שעמל בתורה ומלמד אותה לבני ישראל מביא את הברכה השמימית מבורא העולם⁶. ברכה שבני שאר השבטים זקוקים לה כשהם נלחמים באויבי ישראל וכשהם עמלים בהשגת הפרנסה לעם ישראל. והמבחינה הזו, שבט לוי מהווים מעין "אב ואם" של "בניהם".

שבט לוי הוא "בן" של שאר השבטים מצד הקבלה הכלכלית וההגנה הגשמית, ואילו מצד הנתינה הרוחנית שבט לוי הוא "אב" לשאר השבטים. אך כאן גם שורש הבעיה!

 

במערכת היחסים הרגילה שבין הורים לילדים, הילדים אינם יכולים להחליף את תפקידם, ולהחליט שמעתה ואילך הם יהיו ההורים של הוריהם. וכן להיפך, ההורים אינם יכולים להחליף את תפקידם, ולהחליט שמעתה הם יהיו ילדים של ילדיהם. אך במערכת היחסים שבין שבט לוי לשאר השבטים המצב שונה! בן שבט לוי יכול להחליט לצאת לעולם העסקים ולהתעשר ולתמוך באחרים שעמלים בתורה; ואז במקום להיות "בן" מבחינה גשמית ו"הורה" מבחינה רוחנית, הוא הופך להיות "הורה" מבחינה גשמית ו"בן" מבחינה רוחנית. (ומאידך, גם בן שאר השבטים יכול להחליט לחדול לעבד את אדמת נחלת אבותיו ולצאת ולעמול בתורה ולקבל תמיכה מאחרים, ואז במקום להיות "בן" מבחינה רוחנית ו"הורה" מבחינה גשמית, הוא הופך להיות "הורה" מבחינה רוחנית ו"בן" מבחינה גשמית).

 

רגש הכבוד הטבעי שבני שבט לוי רוכשים לשאר השבטים שמגינים עליהם ומפרנסים אותם, עלול לעורר בקרבם נטייה להפוך להיות כמו אותם אלו שהם מכבדים ומעריצים!! מה ישמור על חומת השבט?

 

שכנוע עצמי

הגורם שישמור על חומת שבט לוי מהרצון להיות כמו שאר השבטים הוא פעולת שכנוע עצמי. בני לוי צריכים לשכנע את עצמם שרגש הכבוד הטבעי שהם רוחשים לבני שאר השבטים אינו רגש נכון. בני שאר השבטים שתומכים בהם ומגינים עליהם - הם למעשה "הרוגים". בן לוי שמתאווה להיות כמוהם – מתאווה "להרוג" את עצמו.

כעת, כשנשוב ונתבונן בצווי שמשה רבנו מצווה את בני לוי, ניווכח לראות שמשה רבנו אינו מצווה את בני לוי לפגוע ב"חוטאים" אלא ב"אהובים" – "וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". לוי שחש אהבת קרובים אל בן שאר השבטים שתומך בו ומגן עליו, נמצא בסיכון!! לוי כזה עלול ליטוש את תפקידו ולהיות כבן שאר השבטים. הלויים נדרשו לערוך לעצמם פעולות שכנוע עצמי חוזרות ונשנות – "עִבְרוּ וָשׁוּבוּ". לוי שהצליח לשכנע את עצמו שבן שאר השבטים נחשב ל"הרוג" – הוא יהיה שמח בעמל  התורה - והוא ילמד אותה גם לבני שאר השבטים כדי שגם הם יזכו ל"חיים".

 

התהליך הזה אינו תהליך חד פעמי שהתרחש במדבר סיני, והוא חוזר במשך הדורות. והתהליך הזה מרומז במעשים שמסופרים על "הוריו" של רב פפא. רב פפא נוכח לראות שהסיוע הכלכלי שהוא קיבל, עזר לו לשבת ולהגות בתורה במנוחה, ולפסוק את הדין באופן שהיה טוב מהדרך שרבו פסק. המצב הזה נוצר מעבודת צוות משותפת, בצד אחד ניצבו אלו שעמלו בעולם המעשה ותמכו בו כלכלית ונחשבו ה"הורים", ובצד השני ניצב רב פפא שעמל בתורה ונחשב ה"בן". רב פפא הבין זאת, ורכש כבוד לאלו שעמלו בעולם המעשה ותמכו בו – שהרי בלעדיהם לא היתה פסיקת הדין מתאפשרת. אולם הוא היה בסיכון! היה חשש גדול שמא ירצה להיות בתפקיד ה"הורים", שמא ימעיט בלימוד התורה ויצא לעולם המעשה. ואז נחלץ אביי לעזרתו של רב פפא. אביי הסביר לו שהוא צריך להסתכל על האנשים האלו דרך "עיניו של אביי". ובעיניו של אביי האנשים האלו נחשבים ל"הרוגים", ולכן לא כדאי להיות כאחד מהם.

 

נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי - שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת!!!

החוטאים בעגל נענשו בעונש נוסף - הורדת העֲדִי, שהוא לבוש וכלי נשק רוחני שקבלו במתן תורה (שמות לג, ו): "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"; ובמדרש שיר השירים רבה (ה, א, ז) מובאת דעה ש"שומרי חומות התורה" - הם אלו שהורידו את העֲדִי מעל בני ישראל.

במאמר הקודם "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שבית שמאי סבורים, שכעת בדורותינו, - פני הדברים הם הפוכים. כעת, הקב"ה רוצה להביא את הגאולה דרך העמל בעולם המעשה; ומי שנשמע כעת לקריאה "מִי לה' אֵלָי" - צריך לצאת מבית המדרש לעולם המעשה. לדעת בית שמאי מי שעמל בעולם המעשה הוא ה"חי", ומי שנשאר בבית המדרש הוא ה"הרוג". ולשיטתם, מי שיצא לעולם המעשה הוא זה שנושא עליו את העֲדִי!! ואילו מי שנשאר בתוך חומות בית המדרש - בניגוד לרצון ה' – הוא אינו "בן לוי אמיתי" והוא אינו זכאי לענוד את העֲדִי.

הד לשיטתם של בית שמאי אפשר לשמוע במשנה (מגילה א, ג): "איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים". עשרת הבטלנים הם "עשרה אנשים שאין להם מלאכה - אלא צרכי הצבור והקריאה בתורה והשקידה על בית הכנסת"⁷. אלא שאם כך, מדוע אין הם נקראים "עשרה שקדנים"?  וצריך להבין שהכינוי "עשרה בטלנים" מהווה הד לשיטת בית שמאי, ולפיה כעת - העמל הראוי לכתחילה הוא בעולם המעשה הגשמי, ודרכו צריך לבחון את הדברים. ומי שאינו שם הוא "בטלן".

הכתוב (שמות לב, כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא..." מתורגם באונקלוס "וחזא משה ית עמא ארי בטיל הוא". אך לדעת בית שמאי כעת הדברים הפוכים!! ומי שעמל בתורה בבית המדרש ואינו יוצא לעולם המעשה – הוא ה"בטלן"!!!

 

אַבְקַת רוֹכֵל

המחלוקת שבין חכמים לבין ר' אליעזר בענין בני רוֹכֵל היא המחלקת שבין בית הילל לבין בית שמאי. השם רוֹכֵל מסמל את מי שיצא לעולם המעשה ונלחם בחרב גשמית, וכן מבואר במדרש שיר השירים רבה (וילנא ג, ב), וזו לשונו בתרגום חופשי:

"מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו): זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת, ... ר' יודן אמר: כל הרוכלות (מסחר וכלכלה) שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האָבָק של יעקב אבינו. ר' עזריה אמר שני דברים, דבר אחד: כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האָבָק של יעקב אבינו. ..."

במעשה שמסופר במשנה - הָאֵם "רוֹכֵל" מסמלת את האנשים שנמצאים בעולם המעשה. הצלחות המסחר של הָאֵם "(אבקת) רוֹכֵל" הן עצומות, ולומדי התורה נעזרים בסיוע הכלכלי שהָאֵם "רוֹכֵל" תומכת בהם. גם הניצחונות הצבאיים של הָאֵם "רוֹכֵל" מעניקים ללומדי התורה שלווה שמביאה להצלחות תורניות שלא היו מגיעים אליהם מבלעדיה. השותפות הזו בין הָאֵם "רוֹכֵל" שהיא דור ה"הורים" לבין לומדי התורה שנחשבים לבניה "בני רוֹכֵל" - יוצרת אצל לומדי התורה רגש כבוד טבעי כלפי דור "ההורים". אלא שהרגש הטבעי הזה הוא מסוכן, מפני שהוא עלול לגרום לחלק מלומדי התורה להחליט להפוך ל"הורים"; כלומר, לעזוב את עמל התורה, ולצאת לעולם המעשה ולהתגייס לצבא ולאחוז חרב גשמית; - ולהיות הָאֵם "רוֹכֵל".

ולפיכך חכמים שבמשנה שהם "שומרי חומות התורה" מגדירים את הָאֵם "רוֹכֵל" כחולה שמתה ("הִכּוּנִי פְצָעוּנִי!!"). והם נוטלים ממנה את העֲדִי ומעבירים אותו לדור ה"בנים" שהם לומדי התורה. "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי - שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת!!!" (שיר השירים ה, ז).

 

אולם ר' אליעזר שנמנה עם בית שמאי⁸, סבור שמי שיצאו לעולם המעשה ומי שאוחזים בחרב הגשמית - הם ה"חיים". הָאֵם "רוֹכֵל" היא "חיה" וצריך להשאיר אצלה את העֲדִי. לפי שיטתו, "בני רוֹכֵל" שנשארו בבית המדרש לא נכנעו בפני רצון ה' – ולכן הם נחשבים ל"הרוגים שלא הובאו לקבורה". ובאופן זה ר' אליעזר שומר על אנשי העמל שלא יתפתו לעזוב את עמלם, ושלא יהפכו להיות לומדי תורה שנחשבים ל"בטלנים"⁹.

 

וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי

וכאן המקום לשאול: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" האם לדורי דורות צריך דור ה"בנים" (בני רוֹכֵל) להיות סבור שהוא "בן לוי אמיתי" ולהתייחס לדור ה"אבות" כאילו הם "הרוגים"? והאם לנצח צריך דור ה"אבות" (הָאֵם רוֹכֵל) להיות סבור שהוא "בן לוי אמיתי" ולהתייחס לדור ה"בנים" כאילו הם "הרוגים"?

והתשובה היא לא!! אנו מובטחים שלפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא – "וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף" (מלאכי ג, ג). אליהו יגלה לנו מי הוא "בן לוי אמיתי" וישקיט את המחלוקת הזו.

 

אלא שאליהו ישקיט את המחלוקת על ידי עשיית שלום בין הצדדים. וזו ההבטחה שמופיעה שם בהמשך (מלאכי, ג, כב-כד):

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב 'אָבוֹת' עַל 'בָּנִים' וְלֵב 'בָּנִים' עַל 'אֲבוֹתָם' פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

אליהו יבוא ויגלה לנו, שה"חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" נמצאים אצל "כָּל יִשְׂרָאֵל". לכל ישראל יש חלק בהצלחות התורה, הן לאלו שעמלים בתורה בגלוי, והן לאלו שעמלים בעולם המעשה ואוחזים בחרב הגשמית; - מפני שבלעדי כל אחד מהצדדים לא היתה השותפות מצליחה. אליהו יבוא ויגלה, שאם הצד השני הוא "הרוג", יתכן שכולנו צודקים וכולנו "הרוגים", ואז - "וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"! ואין למשיח אל מי לבוא!!  אליהו יבוא ויגלה שלא צריך להילחם ברגש הטבעי של הכרת הכבוד שכל אחד מהצדדים חש כלפי הצד השני; והוא ישיב לב "אָבוֹת" על "בָּנִים" ולב "בָּנִים" על "אֲבוֹתָם".

 

מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ

ודבריו של אליהו הנביא מבוארים גם בסדר אליהו רבה (ד):

"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שלא אמר לו הקב"ה למשה כך - לעמוד בשער המחנה ולומר: 'מִי לה' אֵלָי', ולומר: 'כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ]'. "

רבים מחכמי ישראל דנו בשאלה, כיצד אומר אליהו הנביא שמשה רבנו כתב בתורה דבר שאינו נכון. ולפי מה שהתבאר במאמר הזה, כוונת אליהו הנביא לגלות ש"דבר זה" – המצווה שמשה רבנו ציווה – "לא יהא נוהג אלא בדור זה"¹⁰. רק בדור הראשון שבו הובדלו הלויים משאר השבטים, נצטוו הלויים להתכחש לרגש הטבעי של הכרת הטוב כלפי שאר השבטים, ולהתייחס אל בני שאר השבטים כאל "הרוגים"; אך אין זה צווי לדורות הבאים. אין צווי לדורות לעמוד בשער המחנה אליו אתה נמנה ולשכנע את בני המחנה שלך, שבני הצד השני הם "עובדי עבודה זרה" ו"הרוגים"!!!

 

_________________________________________________________________

[1] לפי תרגום יונתן בן עוזיאל לישעיה (ג, כג) ולפי רד"ק שם.

2 שבת דף קמט, ב

3 ובדברי המפרשים שם מובאות קושיות נוספות על תגובתו של ר' אליעזר.

4 סיוע להבנה שבני ישראל לא "נהרגו" ממש ולא "מתו במגיפה" ממש, נמצא בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297)

"שיחת הרא"ש (ר' אשר פרוינד) זיע"א פר' ויצא תשל"ג נמסר ע"י רג"א.

האדם אינו יכול להגיע אל מציאות ה' אלא כשמתקיים אצלו דבר הדומה לזה שאמרו חז"ל (פסחים מב): 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה', אם מלאה צור (אדום) חרבה ירושלים ואם מלאה ירושלים חרבה צור. כלומר כשהטבע שליט אין למלכות דקדושה שליטה, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ... משה רבנו ... עבד את שלמות בחינת אדם שלפני חטא עץ הדעת, ע"י העבודה הגיע לשלמות כזו כמותו בתוך כלל ישראל, ואילולא משה רבנו, לא היה יוצא דור כזה. מאידך כשמשה רבינו נעלם מהם יצא מהם העגל. הרא"ש הבהיר לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

5 וראה בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד, סימן קמח ד"ה ומה שדחה): "שזהו עומק הפשט של דברי הרמב"ם שם דגר אסור לבזות את אביו הנכרי, משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה... משום שהוא מילתא דמסתברא מצד התכונה הטבעית"

6 אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ  (שתהיו עמלים בתורה; רש"י) וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:... וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ויקרא כו, ג- ז).

7 פירוש המשנה לרמב"ם שם

8 רש"י מסכת שבת (דף קל, ב) ד"ה "שמותי הוא"

9 לפי השקפתו של ר' עקיבא, מעשהו של ר' אליעזר הוא חזרה על חטא העגל, ור' אליעזר נתפס ל"עבודה זרה", וראה במסכת עבודה זרה (דף טז, ב). וראה גם בזוהר חדש (ב, מגילת איכה, דף נז ב) "ועל דיהב עיטא למרמי לבירא איתפס איהו בבירא ואשתזיב. ודא איהו רבי אליעזר הגדול כד תפשוהו למינות ויהבוהו בבירא ואשתזיבת נשמתיה דראובן".

1⁰ וראה תענית דף ל, ב