מלחמת בית הילל ובית שמאי

התוספתא מספרת על מעשה שזעזע את עם ישראל, והיה קשה כיום שנעשה בו העגל; וזו לשונה (שבת, א, טז):

"אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום, והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל"

הירושלמי מביא את התוספתא, ומביא ברייתות אחרות שמספרות על האירוע החמור הזה:

"... תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו'."

גם הבבלי מביא פרטים נוספים על האירוע החמור (שבת דף יז, א)

"נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל"

 

הקשיים שבפרטי הארוע

האירוע המתואר כאן הוא תמוה ביותר. הגאון הרב אפרים גרינבלאט שליט"א שאל בזמנו את הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל היאך הותר לבית שמאי לנעוץ חרב בבית המדרש, ואילו הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל הקשה על הפרטים הנוספים שמתוארים שם, וזו לשונו (שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן כ):

"הא ד"נעצו חרב בבית המדרש" .... תמוה מה היו יכולין לעשות בהחרב? וכי איכא (יש) חיוב מיתה על מי שאינו רוצה לומר דעתו באיזה הוראה?! ...

וראיתי ב"קרבן העדה" לפי פירושו בירושלמי ... שרק מחמת שבית הילל שמעו לאלו מבית שמאי שאמרו להם שלא יעלו, לכן לא הרגו. אבל אם לא היו רוצים אנשי בית הילל לשמוע להם, היו הורגין אותן.        - שזה וודאי הא אסור!! וחייבין מיתה אם היו הורגין בהם?! ...

ולכן דברי הירושלמי צריך עיון גדול. ולשון גמרא דידן צריך לפרש שהנעיצת חרב היה רק להודיע חומר הדבר לברר הלכה, ..."

הגאון הרב משה פיינשטיין מיישב בדוחק את דברי הבבלי, ואילו את דברי הירושלמי הוא מותיר ב"צריך עיון גדול. והדברים המזעזעים נותרו קשים ותמוהים.

 

שיטת הרמב"ם בפרוש המשניות

כאשר אנו מעיינים בדברי הרמב"ם בפרשיה המופלאה זו אנו מקבלים תמונה אחרת של מה שארע שם. וזו לשונו בפירוש המשנה (שבת א, ג):

"נזדמן שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל, ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא נמצא שם; ונמנו, והיו בית שמאי יותר, ונאמר אחרי רבים להטות כמו שביארנו כלל זה בהקדמת חבורנו זה. ובית שמאי כולם הסכימו על אלו השמונה עשר גזירות באותו היום והוחלט כך, וגזרו שמונה עשר דבר. והושוו בית שמאי ובית הלל באותו יום בשמונה עשר הלכות ולא נפלה ביניהם מחלוקת אפילו באחת מהן. ונחלקו בשמונה עשר הלכות ולא נמנו בהן כדי שידעו לאן נוטה הרוב, שמא בית הלל רוב, לפי שאפשר שתלמיד מתלמידי בית שמאי יסבור כבית הלל או מתלמידי בית הלל יסבור כבית שמאי"

הרמב"ם מלמדנו שההלכות שהיו לגביהן מחלוקות פנימיות - הן בתוך בית שמאי והן בתוך בית הילל – לא הועמדו למנין. ולגבי שמונה עשר הדברים שגזרו - יתכן וגם רוב תלמידי בית הילל הסכימו עם הגזירה. אולם מכיוון שבית שמאי היו מרובים וכבר מלכתחילה הם הסכימו כולם לאותה דעה - לא היה צורך למנות כמה מקרב תלמידי בית הילל הסכימו עימם. ומדברי הרמב"ם עולה שהאירוע הקשה והאלים שמתואר בתוספתא ובירושלמי ובבבלי - לא התרחש מעולם!!

וצריך להבין מדוע בחר הרמב"ם להתעלם מדברי התוספתא, הירושלמי והבבלי?

 

במאמרים הקודמים בסדרת "ארץ אגדה" התבאר, שלשיטת הרמב"ם כאשר אנו מוצאים אירועים קשים שמסופרים על ידי חז"ל, וחז"ל "מתעלמים" מן הקושי שבמעשים האלו, זו דרכם של חז"ל לרמוז לנו שמדובר ב"מעשה" סמלי.

 

המספר הבולט באירוע הוא המספר שמונה עשרה – "שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו", כאשר הרמב"ם מביא את האמרה הזו הוא מבאר אותה לפי מסורת קדומה¹, והוא מונה בתוך שמונה עשרה ההלכות שבית הילל ובית שמאי הושוו בהן גם דיני תורה מוסכמים כמו הוצאה מרשות לרשות. הדבר מפליא מדוע קוראים לדיני התורה המוסכמים האלו – הלכות – כנוי שמתאים לדינים שאינם מפורשים בתורה. אולם מכיוון שהמספר "שמונה עשרה" הוא עיקר המעשה, הדבר מובן. כדי להגיע למספר הזה כוללים בתוכו גם דינים שבית הילל ובית שמאי לא נחלקו בהם מעולם.

מה מסמל המספר "שמונה עשרה"?

 

שמונה עשר דברים

בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם שבבית המקדש, והוא קרא את שם העמוד הימני בשם "יָכִין" ואת שם העמוד השמאלי הוא קרא בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו):

"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".

העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה") והמספר "שמונה עשרה"; ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב") והמספר "שתים עשרה". בספרי הקבלה מבואר מה שכל אחד מהקווים האלו יש משמעות שונה. וכך מבואר ב"מבוא לחכמת הקבלה" מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד):

"עיגולים ויושר: ... ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא: כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית, וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית. הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה, ... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר, כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר המסודרת לפי עבודת בני אדם. ... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע, ...והיא בחינה מאד חיצונית. ... ועיין כל זה באריכות בספר פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר:

הקו הישר מסמל את התורה והמצוות, ולעומת זאת הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הגשמי. אגדות חז"ל רבות דנות במתח שקיים בין העיסוק בענייני "הקו הישר" לבין העיסוק בענייני "הקו העגול". במאמר "המעגל של חוני" התבאר שגם המשנה המספרת על חוֹנִי הַמְעַגֵּל שסובב עצמו ב"עיגול", ועל הצפה של מי גשמים שלא תיתכן בירושלים ההררית היא משל שדן במתח הזה. ובמעשה ההוא חוני "מוכיח" לציבור שגאולתם של ישראל תגיע דרך העוסקים ב"מעגל" ולא דרך העוסקים ב"ישר" (ב"תורה" וב"תפילה" שנקראות באגדות אחרות "ירושלים של מעלה").

 

חז"ל משלבים במשנה דברי הלכה עם דברי אגדה. לדעת הרמב"ם ה"מלחמה" שהיתה בין בית שמאי לבין בית הילל אף היא משל שדן במתח הזה. גם משל זה מרמז ש"גזרו" שגאולתם של ישראל תגיע דרך העמוד "העגול" ולא דרך העמוד "הישר". לכן חז"ל מרמזים כאן ש"גזרו" שצריך לעזוב את ה"שמונה עשרה", כלומר שהגיעה העת שבה צריך לעזוב את בית המדרש ולצאת ולעסוק בענייני עולם המעשה, שהם העניינים שקשורים לעמוד השמאלי "העגול". העמוד של "השמונה עשרה", הוא העמוד הימני שקשור ל"קו הישר"² של התורה והתפילה, עמוד זה נקרא "יָכִין" מפני שהוא מכין מבחינה רוחנית את מה שיתגלה בעולם הזה. העמוד השמאלי נקרא "בועז" מלשון "עוז"³, מפני שהוא מסמל את העוז והגבורה שנדרשים כדי לעסוק בעולם הגשמי בלא לפול מבחינה רוחנית.

 

כיום שנעשה בו העגל

התוספתא מדגישה את המהלך הזה כאשר מצד אחד היא פותחת ב"שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום", ומצד שני היא מסיימת ב"והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העֵגֶל ". ה"עֵגֶל" וה"עִגוּל" באים מהשורש עג"ל. התוספתא מרמזת שגזרו לעזוב את בית המדרש, שהוא העמוד הימיני של ה"קומה" שקשור ל"שמונה עשרה", וגזרו להידבק בעמל המלאכות שהוא העמוד השמאלי של ה"סבוב" וה"עגל" שקשורים ל"שתים עשרה". וגזרת ההיצמדות לעמוד השמאלי ה"עגול" - היתה קשה לישראל כיום שנעשה בו ה"עגל".

 

גם ר' יהודה מסביר  במדרש רבה (שמות רבה מג, ו) שעיקר חטא העגל היה שבני ישראל עזבו את העמוד הימיני של התורה, ועברו לעמוד השמאלי (העגול) של ההשתדלות בעולם הטבע:

"מהו 'לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ'?..., ר' יהודה אומר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והִלוה לבני אדם על ידי עֲרֵבִים. הִלוה לזה חמישים זהובים ולזה מאה ולזה מאתים, ברחו הלוֹוִים. אחר זמן שמע המלך ורע לו, אמר לו: 'השלטתיך על שלי אלא לאבדן?!' אמר לו בן בית: 'אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם, אני מעמידך על הכל, הרי פלוני עָרֵב יש בידו מאה זהובים וביד פלוני חמישים'. כך אמר משה להקב"ה: למה אתה כועס, לא בשביל תורתך? באחריותי היא שאני וַחֲבֵרַי נקיים אותה אהרן ובניו יקיימוה, יהושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה, ואני אקיימנה, הֱוֵי - 'לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?'"

לדעת רבי יהודה בני ישראל לא חטאו ב"עגל" בחטא עבודה זרה כפשוטו, אלא שהם לא רצו לעסוק בתורה שקיבלו בסיני. לעם ישראל נפתח "חלון הזדמנויות" וניתנה להם האפשרות להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"; אולם הם העדיפו לעסוק בהשתדלות בעולם הטבע - העולם ה"עגול". מי שחטא בעבודה זרה ממש היו ה"עֵרֶב רַב"⁴, שהם העמים הזרים שיצאו יחד עם בני ישראל ממצרים. אולם בני ישראל "חטאו" בחטא עדין יותר, חטא מאיסת הביטחון בעבודת התורה ותליית ביטחונם בעבודת המלאכות.

 

אמנם, עמל המלאכות אינו עבודה זרה ופעמים שהוא מצוה, אך מכיוון שבני ישראל רצו לעבור אליו שלא בקדושה, כלומר שלא מתוך תליית ביטחונם בבורא העולם, אלא מתוך תליית ביטחונם ב"כוחי ועוצם ידי" הוא נחשב לסוג של עבודה זרה. וידועים דברי האבן עזרא (שם) שעם ישראל לא חטא בעבודה זרה ממש:

"ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם. רק נעשה שלא כהוגן, והטעם - בלא קדושה! והיה בישראל שחשב שהוא עבודה זרה. וזה טעם 'אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ' - כי כן דרך הכתוב. הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו, והכתוב אמר 'חָטָא יִשְׂרָאֵל' (יהושע ז, יא). והמבין סוד מלאכת שמים ידע למה צורת עגל"

 

שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ ... וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

שיטתו של ר' יהודה במדרש רבה, שעם ישראל לא חטא בעבודה זרה אלא בחטא מאיסת עמל התורה ותליית ביטחונם ב"כוחי ועוצם ידי", טעונה ברור; שהרי התורה מתארת שבני לוי הרגו את החוטאים (שמות לב, כו – לה):

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה: ... וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:"

מפשטות הכתוב עולה שבני לוי פגעו לא רק ב"ערב רב", אלא גם "אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו". ולפי שיטת ר' יהודה שבני ישראל לא חטאו בעבודה זרה ממש, מדוע בני לוי פגעו בהם.

 

כדי לענות על הקושי שעולה מתיאור הקרב, צריך להסביר במדרש קשה נוסף. וז"ל המדרש בויקרא רבה (ד, א):

"ר' יהושע אומר 'מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע'? (קהלת ג, טז). מקום שנעשה מדת הדין במעשה העגל דכתיב 'עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה [וְהִרְגוּ]' - שם 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם'? ורוח הקדש צווחת ואומרת 'וּמְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע'! (קהלת, שם). מקום שהצדקתים וקראתים אֱלֹהוּת, שנאמר 'אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם' (תהלים פב, ו), 'שָׁמָּה הָרָשַׁע' - שמה הרשיעו ועשו את העגל והשתחוו לו"

ר' יהושע סבור שהחוטאים שנהרגו בחרב בני לוי חזרו ונענשו, והם אלו שהוכו אחר כך במגפה בידי הקב"ה; ולכן הוא תמה - מדוע לענוש אותם בעונש כפול. והוא עונה על תמיהתו ומסביר שהעונש הכפול ראוי להם. אלא שתשובתו אינה ברורה דיה; שהרי כיצד אפשר לפגוע במגפה באדם שכבר הומת קודם לכן בחרב?!

 

לכן נראים הדברים, שר' יהושע סבור שבני לוי לא "הרגו" ממש את החוטאים. לדעתו, כוונת משה רבנו היתה שבני לוי יתייחסו אל מי שתלו את ביטחונם ב"כוחי ועוצם ידי" כאל "הרוגים"!! בספר תהילים (מה, ד-ה) מופיע מזמור תהילה לתלמיד חכם: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ:". לדעת ר יהושע החרב המוזכרת בתהילים אינה חרב גשמית - אלא חרב רוחנית. ואף החרב המוזכרת כאן אצל בני לוי היא חרב רוחנית. בני לוי התבקשו לחגור את ה"חרב הרוחנית" ולהתייחס אל מי שלא חוגר אותה כאל "הרוגים"!!

ר' יהושע תמה, מכיוון שהקב"ה ברא את עולמו באופן שיש בו מקום להשתדלות בדרכי הטבע, מדוע גם הקב"ה התייחס אל מי שבחר באורח החיים הזה כאל "מתים במגיפה". והאם אין די בכך שבני לוי מתייחסים אליהם כאל "הרוגים".

בהמשך הפרשה אמנם מתברר שהקב"ה מתייחס גם אל מי שבחר בחרב הגשמית כאל צדיקים, וכאל "לווים בני משה"; וראה במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון".⁵

 

סיוע להבנה שבני ישראל לא "נהרגו" ממש ולא "מתו במגיפה" ממש, נמצא בגליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297)

"שיחת הרא"ש (ר' אשר פרוינד) זיע"א פר' ויצא תשל"ג נמסר ע"י רג"א.

האדם אינו יכול להגיע אל מציאות ה' אלא כשמתקיים אצלו דבר הדומה לזה שאמרו חז"ל (פסחים מב): 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה', אם מלאה צור (אדום) חרבה ירושלים ואם מלאה ירושלים חרבה צור. כלומר כשהטבע שליט אין למלכות דקדושה שליטה, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ... משה רבנו ... עבד את שלמות בחינת אדם שלפני חטא עץ הדעת, ע"י העבודה הגיע לשלמות כזו כמותו בתוך כלל ישראל, ואילולא משה רבנו, לא היה יוצא דור כזה. מאידך  כשמשה רבינו נעלם מהם יצא מהם העגל. הרא"ש הבהיר לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלהים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל"

 

והיו "הורגין" בתלמידי בית הלל

כאן המקום לברר. שלמה המלך התקין במקדש את העמוד "בועז" שמסמל את הצד ה"עגול", האם שלמה חזר לחטוא בחטא ה"עגל"?  ושאלה דומה יש לשאול על בית שמאי. לפי מה שהתבאר לפני כן, בית שמאי גזרו שצריך לעזוב את בית המדרש ולצאת ולעמול במלאכות, האם בית שמאי חזרו לחטוא ב"עגל"?

ודאי שלא. שלמה המלך לימדנו ששני העמודים, העמוד ה"ישר" והעמוד ה"עגול", שניהם נצרכים לעם ישראל. אלא שצריך לעסוק בשניהם מתוך קדושה ומתוך הכנעה לרצון הבורא. שלמה המלך הוא לימדנו (קהלת ג, א-ה): "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". "עת" לחבוק את העמוד הימני הישר, אך יש "עת" לרחוק מחבק אותו; עת שבה צריך לחבוק את העמוד השמאלי העגול.

 

לדעת בית שמאי אחרי שבני ישראל דחו את הצעת הקב"ה להיות "ממלכת כהנים", נגזר עליהם שגאולתם תגיע בדרך הטבע – דרך העמוד העגול של המלאכות. ולפי הבנתם הגיעה בתקופתם שעה מתאימה להביא את גאולתם של ישראל. ולכן הם "גזרו" שצריך לעזוב את בית המדרש וללכת ולסייע למי שעוסקים במלאכות בעמוד העגול. וכן מצאנו שמסופר על משה רבינו עצמו, (משנת רבי אליעזר פרשה י עמוד 183):

"גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנאמר 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם'. מה ת"ל 'מִכֹּל הָאָדָם'? אלו בני אדם עשויין שלש כתות: מהן בגדולת שמים, ומהן בגדולת המלכות, ומהן הדיוטות. ומשה רבינו ראה עצמו בשלשתן, ובשלשתן היה עניו. בתחלה היה בגדולת המלכות, שהיה כבן בתו שלפרעה, ולא הניח עַנְוְתָנוּתוֹ, שנאמר 'וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא...' מהו וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם'? מלמד שהיה נושא עמהן בסבלותם. אמר, כדי שלא אוציא עצמי מצער הצבור"

לשיטת בית שמאי הגיעה באותה העת תקופה שגם אלו שנמצאים "בגדולת שמים", בבית המדרש, צריכים להשתתף בצער הצבור. וגם הם צריכים להטות כתף ולשאת בסבלות העמוד העגול של המלאכות. לשיטתם של בית שמאי אלו שנשארים בבית המדרש ואינם יוצאים לעזור לאחיהם אינם נכנעים לרצון הבורא, ואינם פועלים עם הקדושה. ולפיכך הם אלו שנחשבים כ"הרוגים". ולשיטתם, אדרבא דווקא אלו שיצאו אל הפועלים, ודווקא אלו שאוחזים בחרב הגשמית, הם אלו שדבקים בד' - והם "בני לוי" האמיתיים.

 

כאשר הירושלמי מתאר: "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל... ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" הירושלמי חוזר על דברי משה רבנו "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ ... וְהִרְגוּ". אלא שבימי משה רבנו - "בני לוי" שהחזיקו בתורה התייחסו אל מי שהחזיקו במלאכות כאל "הרוגים"; ואלו במעשה הזה - בית שמאי שהחזיקו במלאכות התייחסו אל מי שהחזיקו באותה העת בתורה כאל "הרוגים". אולם היסוד הוא אותו היסוד, מי שעושה את מעשיו בלא הכנעה לרצון הבורא נחשב ל"הרוג".

 

אולם בית הילל סברו שבית שמאי טועים, עדיין לא הגיעה העת שצריך לצאת מבית המדרש. והם סברו שבית שמאי חוזרים על טעותם של בני ישראל במדבר, והם שוב חוזרים ובוחרים בצד ה"עגול" שלא מתוך קדושה. – "והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל!" .

 

לימוד זכות

כאשר הרמב"ם בא לפסוק הלכה  לגבי ה"גזירה" הזו הוא סותר את עצמו. מצד אחד ידועים דבריו בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה י):

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה ... ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות"

ומצד שני ידועים דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק יג הלכה יב):

"... כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' - והלך ישר - כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים..."

והדברים קשים. מצד אחד הרמב"ם פוסק "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", ומצד שני הוא פוסק שמותר להיות כמו הלויים שעמלים בתורה ומקבלים את פרנסתם מאחרים.

 

אלא שהרמב"ם עצמו מבאר את דבריו. הרמב"ם מדגיש שהנהגה של הלויים מתאימה לכל מי שהולך "ישר"; וממילא מובן שההנהגה של "אהוב את המלאכה" מתאימה לכל מי שהולך ב"מעגלי צדק". שתי ההנהגות, הנהגת בית הלל שאוחזת בקו הישר של התורה והנהגת בית שמאי שאוחזת בקו העגול של המלאכות, שתיהן הנהגות ראויות ונכונות. וכנגד שתי ההנהגות האלו היו שני עמודים בבית המקדש "יָכִין" ו"בֹּעַז". יש אנשים "עגולים"!! ויש אנשים "ישרים"!!

 

בסיכום הדברים נמצאנו למדים, שכאשר אנו מוצאים לכאורה אירועים אלימים ומזעזעים שתלמידי חכמים נהגו זה כלפי זה, מדובר בשימוש בשפה מיוחדת של חז"ל, שבאמצעותה הם מלמדים סנגוריה על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל. מצד אחד חז"ל מצדיקים את אלו שיצאו לעולם המלאכות – שהרי באותו היום נקבעה ההלכה כבית שמאי (וכן פסק הרמב"ם). ומצד שני הם מצדיקים את מי שנשאר לאחוז בעמוד ה"ישר" ולגביו היציאה לעולם המלאכות קשה "כיום שנעשה בו העגל" (וכן פסק הרמב"ם).

 

______________________________________________

 

1 שמובאת שם בחידושי הרמב"ן (שבת דף טו א) לגבי הסבר סוגיית התלמוד שם.

2 המספר "שמונה עשרה" כרמז לעמוד הימני של התורה והתפילה מופיע במקומות נוספים. במסכת חגיגה (דף יד, א) נאמר "שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל" אולם כאשר התלמוד מונה את הקללות הוא מונה "תשע עשרה" קללות; אלא שאין בכך קושי משום שהתלמוד מרמז שם שהקללות שישעיה מונה היו פגיעה בתורה - שהיא עצמה העמוד של ה"שמונה עשרה". וכן תפילת העמידה מכונה גם בימינו כשהיא מכילה תשע עשרה ברכות - "תפילת שמונה עשרה"; אלא שאין בכך קושי מפני שהתפילה עצמה - היא העמוד של ה"שמונה עשרה".

3 המפרשים שם.

4 ילקוט שמעוני (אמור תרמג)

5 הסמל של "הרוגים" מופיע באגדות חז"ל רבות כסמל ניגודי ל"בני לוי". והוא מתייחס אל מי שויתר על ה"בינה התורנית" שלו ובחר להשתדל בדרך הטבע. ושורשו של הסמל במלחמה שבין "בני לוי" לבין החוטאים ב"עגל". וראה במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון".