בני משה שמעבר לסמבטיון

אלדד הדני והסמבטיון

בקורות ימי עם ישראל מפורסמת דמותו של אלדד הדני, שביקר בקהילות שונות וסיפר שמוצאו משבט דן שגלה לארץ כוש, ובפיו תיאורים תמוהים והלכות שמקצתן שונות מהרגיל. באוצר המדרשים מובאת שאלה ששאלו אנשי קירואן את מר צמח גאון בעניין זה; וזו לשונה (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, ספר אלדד הדני, עמוד 20):

"נודיע לאדונינו כי נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן, וספר לנו כי ארבעה שבטים הם במקום אחד, דן ונפתלי גד ואשר ... ונלחמים עם חמשת (צ"ל שבעת) מלכי כוש ... ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה'. ... וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם, וכשיוצאין אין יוצאין מעורבין. גבורי דן להם שלשה חדשים ידועים רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם, וסוסיהם עומדים בכלי זייניהם. ואם לא יבואו עליהם האויבים שובתים השבת כמשפט, ... ובמשלם שלשה חדשים באים עם כל השלל למלך עדיאל ומחלק הכל בשוה לכל ישראל. וכשהמלך מקבל חלקו נותן אותו לחכמים לומדי תורה, ומי שהוא ראוי לחלק נותנים לו חלק. וכן גד וכן אשר ונפתלי עד משלם שנים עשר חדש, וחוזרים. ...

ועוד סיפר לנו, כשחרב בית המקדש עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה וכתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ"ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח. ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת, והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ... והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם. ..."

 

הפרטים שבספורו של אלדד הדני מעוררים תמיהה מרובה.

א. מדוע הכשדים פנו דווקא ל"בני משה", ולא לבני לויים אחרים שהיו ידועים כמנגנים בבית המקדש¹?

ב. כיצד יתכן נהר שזורמים בו רק חול ואבנים ללא מים?

ג. בפסיקתא רבתי (איש שלום, לא) מבואר שהלויים ש"קצצו את אצבעותיהם" זכו בשכר זאת לאריכות ימים וזכו לחזות בשיבת ציון. ואילו במדרש שלפנינו מבואר שבני משה ש"קצצו את אצבעותיהם" הוגלו מעבר לסמבטיון? מדוע קיימת גישה כה שונה למעשה האצילי הזה?

 

מר צמח גאון ובני משה

מר צמח גאון מאשר את דבר קיומו של הנהר הפלאי, וזו לשון תשובתו:

" ... וכי בני משה אצלם ונהר סמבטיון מקיף עליהם - אמת אמר, שכך אומרים חז"ל במדרש שהגלה נבוכדנצר לוים בני משה ששים רבוא וכיון שהגיעו לנהרות בבל הם וכינוריהם אירע להם כמו שסיפר לכם ר' אלדד. וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע (צ"ל מפי משה)."

 

אלא שתשובתו של מר צמח גאון מעוררת קשיים נוספים.

1. בתורה מבואר שבעקבות חטא העגל, שבט לוי הופרד משאר העם, ואינו יוצא להילחם בכבוש את הארץ, וכן נפסק ברמב"ם². ואם כך קשה כיצד אומר מר צמח גאון על הלויים בני משה: "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות"?! האם בניו של משה רבנו המרו את פיו עוד בחייו?!

2. כיצד יתכן שהצבור העצום שהתפתח מבני משה, צבור של ששים רבוא (שש מאות אלף) לויים, אינו מוזכר במפורש בכל התנ"ך?

 

עזרא ו"קצוצי אצבעות"

במאמר הקודם "הלויים ולוחמי בר כוכבא קצוצי האצבעות" התבאר שנבוכדנצר והכשדים נלחמו בישראל גם מלחמה רוחנית ולשם כך הם חיפשו אנשים שיבארו ויפרשו להם את צפונות התורה. הלויים היו ידועים בתור מורי התורה, אולם הלויים הגולים הציגו את עצמם בפני נבוכדנצר כחסרי בינה תורנית. חז"ל משתמשים במום של חסרון "אצבע" כסמל לחסרון "בִּינָה-תורנית", מפני ששניהם מומים שאינם ניכרים מרחוק, וגורמים לחוסר התאמה לתפקיד. וחז"ל מרמזים שהלויים זכו עקב סירובם למלא את בקשת הכשדים לאריכות ימים, וזכו לראות את המקדש השני בבניינו.

 

לאור זאת צריך להבין שגם הספור על "בני משה ש"קצצו את אצבעותיהם" ונכלאו מעבר ל"סמבטיון", הוא ספור משלי. ומחמת התלאות שעברו על אלדד הדני³ הוא הפך את המשל למציאות חיה.

 

בעם ישראל קיימת מסורת עתיקה על הנהר הפלאי סמבטיון. בירושלמי⁴ הוא נקרא סנבטיון, ובבבלי⁵ הוא נקרא סבטיון, ומסופר שם שהוא זורם במשך ששה ימים ושובת ביום השביעי. המסורות שמופיעות במדרשים⁶ מוסיפות לספר שזורמים בו אבנים ולא מים. המסורות על הנהר הפלאי ששובת ביום השבת היו כל כך נפוצות בעם ישראל עד שהן הגיעו גם לידיעת הגויים⁷.

 

הסמבטיון, "בני משה", ותרגום יונתן

מדרשי חז"ל מספרים שהכשדים פנו ללויים כדי שיבארו להם את התורה, אך האם הכשדים פנו ללויים בלבד?

וזו לשון "אליהו רבה" (איש שלום, כח):

"כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ וגו', מלמד שהטילו בהם כשדיים תילין תילין (ערמות ערמות) של [הרוגים] ואמרו, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אמרו להן, שוטי עולם, אילו שרנו לא גלינו מארצנו, משלו משל, ... כך ישראל, אמרו להן כשדיים: שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אמרו להן (ישראל לכשדים): שוטי עולם, אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ד' וגו' "

 

במדרש זה מבואר שהכשדים פנו לכל ישראל כדי שיבארו להם את התורה. והללו סירבו. אך מה עניינם של שאר השבטים ל"שירת התורה"? שאר השבטים נועדו להיות אנשי עמל, ומדוע הם מקוננים שלא שרו את שירת התורה בהיותם בארצם?

 

כדי לענות על השאלה הזו צריך לעיין בתרגום יונתן בן עוזיאל.

וזו לשון הכתוב (שמות לד, י):

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ד' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ:

וזו לשון התרגום יונתן שם:

"ואמר הא אנא גזר קיים, דלא אשלחיף עמא הדין בעם אוחרן, ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין, קביל כל עמך אעביד פרישן להון, בזמן דיהכון בשבייתא על נהרוות בבל, ואסיליקינון מתמן ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון, וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא, ויחמון כל עמא דאנת שרי ביניהון ביומא ההוא ית עובדא דה' ארום דחיל הוא דאנא עביד עמך"

 

תרגום יונתן מתרגם את הכתוב באופן מילולי, אך הוא מוסיף שתי תוספות עיקריות, התוספת לגבי הבנים שיצאו ממשה, והתוספת לגבי הסמבטיון.

הרב כשר כתב ב"תורה שלמה"⁸ שהתרגומים השונים, תרגום יונתן ותרגום ירושלמי ותרגום אונקלוס, הם קדומים ביותר והם מתקופת עזרא הסופר. כך שהספור על נהר הסמבטיון הידוע, הוא סיפור עתיק שהיה ידוע בעם ישראל כבר בתקופת עזרא.

כדי להרחיב בכוונת התרגום צריך לחזור ולעיין במה שהתרחש לפני כן.

 

חטא העגל

בזמן שמשה רבנו שהה בהר סיני כדי לקבל את לוחות הברית, בני ישראל עבדו לעגל, והקב"ה רצה להענישם. וזו לשון הכתוב (שמות לב, ז-יא):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:"

 

הקב"ה הציע להקים עם חדש שיצא מזרעו של משה, עם שיהיה מוכן לקבל את התורה. אולם משה מסרב להצעה הזו, ומתחנן לקב"ה שלא למחות את עם ישראל.

 

תרגום יונתן מגלה, שהקב"ה קיבל את תחינתו של משה ולא מחה את עם ישראל, אך הקב"ה לא חזר בו מהצעתו להקים עם חדש שיקום מבניו של משה. התוספת "דלא אשלחיף עמא הדין בעם אוחרן, ברם מינך יפקון אוכלוסין דצדיקין" - מגלה שמזרעו של משה יקום צבור גדול של צדיקים. ולפי הרקע הקודם ברור שצדקותם של בני משה תהיה בנטייתם ומוכנותם הנפשית לקבל ולהפיץ את התורה.

אך כידוע, שבט לוי לא חטא בעגל והיה מוכן לקבל את התורה. ולכן מעתה יש בעם ישראל שתי קבוצות לויים: לויים בני יעקב, ולויים בני משה. והמשותף לשתי קבוצות הלויים הללו הוא ששתיהן רוצות לקבל ולהפיץ את התורה.

 

משה, שפיר קאמרת

בתלמוד מובאת מסורת שמקבילה לדברי התרגום יונתן, ומבואר בה שמניינם של "בני משה" הגיע ל "ששים רבוא"⁹. מר צמח גאון מנסה מצד אחד לאשר את קיום המסורת ומצד שני הוא מנסה לרמז שמדובר במשל שמסתתרת תחתיו השקפת עולם.

 

קשה להבין את המסורת הזו כפשוטה, מפני שאם כך יקשה כיצד התנ"ך מתעלם מצבור כה גדול של "ששים רבוא"?!

הספור הפלאי של מר צמח גאון על בני משה שיצאו לעסוק במלחמות עוד לפני כניסת ישראל לארצם, עונה על כך!!

 

"ששים רבוא" הוא מספר כולל של עם ישראל, והוא מייצג באופן מיוחד את צבא המלחמה¹⁰. כל עם ישראל יוצאי הצבא - הם "בני משה"!!! ולכן התנ"ך אינו מזכיר אותם באופן מיוחד.

המדרש שמספר שהכשדים פנו ללויים "בני משה" אינו חולק על המדרש שמספר שהכשדים פנו לעם ישראל; מפני שעם ישראל הם הלויים "בני משה".

 

בתלמוד מצאנו כמה פעמים שרב ספרא מכנה אמורא אחר בשם "משה"¹¹. מדוע הוא קורא לו בשם "משה"? ר' צדוק הכהן מלובלין כתב על כך (דובר צדק, פרשת אחרי מות, ד): "שכאשר אדם מחדש דברי תורה - נדבק בשורש משה".

 

רעיון זה טמון בתרגום יונתן, וכוונתו לרמז שכל אחד מישראל שמחדש בתורה ומלמדה הוא "בן" של משה. כל אחד ואחד מעם ישראל הוא בן רוחני של משה, כל אחד מעם ישראל הוא "לוי - בן משה".

 

הצדיקים שיצאו ממשה

אך אם כל אחד ואחד מעם ישראל הוא "לוי בן משה", מדוע מצאנו שכשישראל נכנסו לארצם "כל אחד ואחד נכנס לכרמו"¹²? מדוע לא מצאנו את כל עם ישראל עוסק בתורה ומלמדה? והרי הם "בני משה"?!

 

אלא שבפניו של כל אחד ואחד מ"בני משה" קיימת התלבטות במה לבחור.

כל אחד מ"ששים רבוא בני משה" נמנה בכוח (באופן פוטנציאלי) עם צבא מורי התורה, אך מצד שני הוא נמנה בפועל עם צבא המלחמה שצריך לכבוש את הארץ ולעמול במלאכות ולתת מעשר מפירותיו ללויים הרגילים. התרגום יונתן מלמדנו, שבכל בחירה הוא יהיה שייך ל"אוכלוסין דצדיקין" שיצאו ממשה. בין אם יבחר להילחם באופן גשמי - כחלק מאוכלוסיית הצבא שהוא שייך אליו בפועל; ובין אם יבחר ללמוד תורה וללמדה - כחלק מאוכלוסיית הצבא הרוחני שהוא שייך אליו בכוח; הוא נחשב ל"צדיק" וכשייך ל"בני משה".

 

ומר צמח גאון מגלה לנו ברמזיו, שעוד לפני הכניסה לארץ - הם כבר בחרו לעסוק במלחמות. ושכחו את המשנה שלמדו מפי משה.

 

הסמבטיון – "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב)

כאשר הקב"ה התגלה למשה הוא התגלה אליו במראה סנה בוער שאינו כלה. מה משמעות הגלוי הזה?

וזו לשון הילקוט שמעוני (שמות, קסט):

"וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל - רמז לו אע"פ שישתעבדו בארבע מלכויות אינן כלין"

 

כדי שעם ישראל יתקיים כעם עצמאי צריך שיהיה גורם שיאחד את בני העם וימנע מהם להתבולל בקרב העמים הזרים.

כאשר עם ישראל היה בשעבוד מצרים הם נחשבו לעם בזוי של עבדים, ולכן המצרים לא רצו להתחתן עימם. וכאשר עם ישראל שהה בתור ממלכה עצמאית בארצו, גבולות הממלכה שמרו עליו מהתבוללות. אולם מה ישמור על עם ישראל בתור עם עצמאי כאשר יגיע לגלות הראשונה – לנהרות בבל? ומה ישמור עליו בשאר הגלויות?

 

רבנו סעדיה גאון כתב (אמונות ודעות, ג, ז) "שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". לימוד התורה מסוגל לשמור את עם ישראל גם בהיותו בגלות בתוך עמים אחרים, ומונע מבני העם להתבולל.

אולם מה יעשו בני העם שאינם לומדים תורה? מה ימנע מהם להתבולל?

 

שמירת השבת היא הגורם שמונע התבוללות של עם ישראל!!

יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם; ולולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטה התחתונה של חומריות. וסופם שהיו מתבוללים בין העמים הזרים.

אין בהיסטוריה האנושית פלא גדול יותר מאשר קיומו של עם ישראל בגלות בין עמים זרים, וכפי שאומר התרגום יונתן בהמשך דבריו על הסמבטיון הפלאי - "וכהינון פרישן לא אתבריו בכל דיירי ארעא ובכל עממיא...".

 

החול ואבני הסמבטיון, והרכיבה על הסוס

אין במציאות נהר שזורמים בו רק חול ואבנים. כוונת האגדה לרמז שבמשך ימות השבוע עוסק עם ישראל בענייני "חול", וההמולה והרעש של ימות החול דומה לרעש עצום של אבנים מתגלגלות. ורק בכניסת השבת כאשר עם ישראל שובת ממלאכתו, יורד עליהם "ענן" רוחני של קדושה. ו"הסמבטיון" (השבת) חוסם ומונע מהם לעבור אותו ולהתבולל בין העמים.

 

גם הרכיבה שאלדד הדני מספר עליה: "רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע, ולערב שבת יורדים בכל מקום שהם" - לא תיתכן כפשוטה. רכיבה על סוס היא סמל באגדות חז"ל, והיא מסמלת יציאה לעמל המלאכות להשגת העושר שעם ישראל זקוק לו לצורך גאולתו, וכפי שהתבאר במאמר "בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאו".

 

באותו המאמר התבאר שהצבע האדום מסמל גם הוא את היציאה לעמל המלאכות ולאחיזת החרב הגשמית. ודבר זה מסביר את המסורות התמוהות שהיו נפוצות בקרב עם ישראל, ש"בני משה" הם "יהודים אדומים", והם יבואו ויושיעונו.

הצבע הלבן מסמל את לומדי התורה¹³, ואילו הצבע האדום מסמל את מי שבחרו בלחימה ובעשייה הגשמית¹⁴. מפיצי המסורת השתמשו במשמעות הסמלית של הצבע האדום, כדי לרמז שהגאולה תגיע כאשר עם ישראל יאחז חרב גשמית בידו ויפעל באמצעים גשמיים כדי להביא את גאולתו; ו"בני משה" אינם אלא אנו עצמנו. אולם המון העם הפשוט היה סבור שצבע עורם של בני משה הוא אדום, ושיהודים אדומים אלו יבואו ביום מן הימים להושיענו.

 

ואלדד הדני עצמו מספר "ומי שהוא רך לבב נותנים אותו לנחלת ה'. ... וכל איש זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה, ואינם זזין ממלאכתם". תיאור זה שאוב מאגדות חז"ל שמטרתן ללמד סנגוריה על אלו שבחרו לצאת ולהילחם כלוחם רגיל ולעמול במלאכות, ולא בחרו ללמוד תורה וללמדה. והסנגוריה הזו רואה בהם את האמיצים והגבורים!

 

האם כל אגדות חז"ל מלמדות את הסנגוריה הזו?

 

תילי תילים של הרוגים

כזכור, מדרש "אליהו רבה" (שהובא לעיל), מתאר את הארוע הנ"ל באופן אחר, והוא מספר שהכשדים הטילו מישראל תילי תילים של הרוגים. המדרש הזה מרמז שמי שמתחבא מעבר ל"סמבטיון", ובכל ימות החול הוא עמל מבוקר עד ערב, ואינו מסוגל לפנות לעצמו זמן להגות בתורה - נמשל ל"הרוג". מי ש"קצץ את אצבעו" והוא חסר "בינה תורנית" – נמשל ל"הרוג".

 

האם מדרש "אליהו רבה" חולק על האגדות על "בני משה"?

אפשר ליישב קושי זה לפי דברי הליקוטי מוהר"ן (בתרא, סח), וזו לשונו:

"עיקר שלמות הצדיק שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך:"

ולפי דבריו מיושב הקושי. האגדות על "בני משה" מראות לעמלי המלאכות שסבורים שהם רחוקים מהשם יתברך, שבפועל הם הסמוכים אליו ביותר והם "אוכלוסין דצדיקין". אולם כדי שדעתם לא תזוח עליהם, "אליהו רבה" מרמז להם שהם נחשבים ל"הרוגים". וכן להיפך, כדי שדעתם של עמלי התורה לא תזוח עליהם, באות האגדות על "בני משה" ומרמזות להם - שמי שיצא לאחוז חרב גשמית הוא האמיץ.

 

ולפי מה שהתבאר, "על פני המים" של ה"סמבטיון" מרחפת רוח של לימוד זכות על הקבוצות השונות שבעם ישראל, ושאיפה שכל קבוצה תראה בחבירתה "אוכלוסין דצדיקין".

 

 

____________________________________

 

1 וראה בדברי הימים א טו, טז-כא.

2 וזו לשון הרמב"ם (שמיטה ויובל יג, י-יא): "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, ... שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל ... ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ..."

3 וכפי שרב צמח גאון מסביר לאנשי קירואן בהמשך דבריו לגבי ענין אחר.

4 ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה

5 בבלי סנהדרין דף סה, ב

6 בראשית רבה יא, ה; מדרש תנחומא שלח, הוספה ו.

7 ובאנציקלופדיה של פליניוס (שהיה קצין בצי הרומאי) שנכתבה בסוף ימי הבית השני הוא מזכיר את הנהר הזה במשפט קצר ביותר (Historia Naturalis (תולדות הטבע), ספר 31, פרק 18, פיסקה 24):

“in Iudaea rivus sabbatis omnibus siccatur”, שמתורגם באופן הבא: "ביהודה יש נהר שבכל השבתות מתייבש".

8 וראה בדבריו בחלק כ"ד ובחלק ל"ה. וראה שם כשם שבתלמוד נוספו לפעמים הערות שהיו כתובות בצד הגליון לתוך הגליון עצמו, כך יתכן שנוספו הערות כאלו גם בתוך התרגומים עצמם. אך למעט מקרים בודדים הרי שרוב מה שנמצא בתרגומים הוא מתקופת עזרא הסופר.

9 ברכות דף ז, א

10 וראה ב"העמק דבר" (במדבר א, א)

11 "אמר ליה רב ספרא: משה, שפיר קאמרת?" (שבת דף קא, ב; סוכה דף לט, א; ביצה דף לח, ב)

12 אליהו רבה (איש שלום) פרשה יב

13 "מהו דין דכתיב (ישעיהו כג, יח) 'כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ', א"ל כגון את וחבריך ושני עטופי סדינים כיוצא בך", (קהלת רבה א, ט). וראה גם בליקוטי מוהר"ן (קמא, כט): "תִּקּוּן הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת פֶּה, הוּא בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים".

14 " 'מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ', כי הלבוש המיוחד לאות אצל בעלי המלחמה לנקום נקם הוא שילבשו לבוש אדום". (מלבי"ם ישעיה, סג, א)