החורבה של נחום איש גם זו

וזו לשון סוגיית הבבלי בתענית (דף כא א):

"אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע]. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך."

 

הספור הזה דומה לסיפור שמובא בירושלמי (פיאה פ"ח ה"ח), אמנם בירושלמי מסופר שרבי עקיבא תלמידו של נחום איש גם זו בא לבקרו, ושנחום איש גם זו רצה שיבואו ייסורים גם על רבי עקיבא¹; אך כאן נחום איש גם זו אינו רוצה שיבואו ייסורים על תלמידיו. מדוע, מה סיבת השוני בין הספורים?

 

המאמר הקודם "נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה" דן במעשה שבירושלמי והתבאר בו שהמעשה משתמש בסמלים שונים כדי לרמז על המחלוקת שקיימת בין נחום איש גם זו לבין רבי עקיבא כיצד לקרב את התגלות המשיח.

 

מלך-המשיח מתואר ברמב"ם (הלכות מלכים פי"א ה"ד) כמי שירכז בידיו מצד אחד את העיסוק בצד הרוחני של עם ישראל אך מצד שני את העסוק בצד הביטחוני שכולל בתוכו גם את השגת הפרנסה לעם ישראל. שני הצדדים האלו הכרחיים להתגלות המשיח וקיימת מחלקת לאיזה צד יותר חשוב להצטרף.

 

מי שמוליך דורון לבית "חמיו" מסמל את מי שנשא לו לאישה את "התורה" שהיא בִּתּוֹ של הקב"ה, וה"דורון" שהוא מוליך הן השעות שבהן הוא עוסק בתורה וחידושי התורה שנועדו לקשט את "הכלה", ובדרך זו הוא מקרב את התגלות המשיח. ואילו "מוכה השחין" מסמל את הדרך הנגדית שבה מתגלה ה"משיח". דרך זו נקראת בסוגיה בסנהדרין (דף צח ב) "חיוורא דבי רבי" שבתרגום חופשי משמעותה היא "המצורע של הישיבה"². והיא מסמלת את מי שעזב את הישיבה ויצא לעסוק בצד הביטחוני והכלכלי של עם ישראל.

 

"עָנִי" וְ"רוֹכֵב עַל חֲמוֹר"

המעשה שבבבלי מתייחס למעשה שבירושלמי, והוא מתאר אותו כמפגש בין "עני" לבין מישהו שיש לו "חמור". סמלים אלו נועדו לשלוח אותנו לתיאורו של מלך-המשיח בנבואת זכריה (ט, ט):"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר..."

מהי המשמעות של "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר"?

 

המעשה שבבבלי מרמז לנו שאלו שני צדדים, צד של "עָנִי" וצד של "רוֹכֵב עַל חֲמוֹר"³. הצד של ה"עָנִי" מסמל את הצד שעוסק במלאכות; דבר זה מובן מתוך ההשוואה למה שהתבאר באגדת הירושלמי על "מוכה השחין", אך הוא מרומז במקומות נוספים⁴. ואילו הצד של "רוֹכֵב עַל חֲמוֹר" מסמל את מי שנמצא גבוה מעל עולם החומר ועוסק ברוחניות בלבד.

 

רבי עקיבא מסכים שהמשיח צריך לעסוק גם בצד הביטחוני-כלכלי של עם ישראל, ועם ישראל זקוק לשם כך לאמצעים גשמיים מרובים. אולם רבי עקיבא עוסק בתורה בלבד, ולשיטתו ההתעלמות מהצורך בגשמיות אינה מעכבת את התגלות המשיח. מי שעמל בתורה בלבד הוא שכיר של הקב"ה, ו"נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך"⁵, ברגע שיגיע הצורך להתגלות המשיח, ישלם לנו הקב"ה את השכר על לימוד התורה, ונקבל מייד את כל האמצעים הגשמיים הדרושים להתגלות המשיח. וכפי שמנבא ישעיהו (מ, י): "הִנֵּה אֲ-דֹנָי יְקֹוִק בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו".

 

כאשר נחום איש גם זו מספר לתלמידיו שהוא ביקש מהעני שימתין לו עד שיפרוק מן החמור, הוא לא מתכוון לספר להם שהוא נהג באדישות שלא תאומן. אלא שהוא מרמז להם ש"משוי שלשה חמורים" שהיה מוליך לא היו ממש בידו אלא שהיו מובטחים להיות בידו בתור "שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו". וכאשר ה"עני" היה זקוק לעזרה מיידית, נחום איש גם זו ביקש ממנו שימתין עד שיפרוק את המשוי משלשת החמורים המובטחים שהוא אמור לקבל. אלא שהעני מת משום החמורים לא הגיעו בזמן⁶.

 

נחום איש גם זו מספר לתלמידיו, שנפתחה הזדמנות לקרוב הגאולה באמצעים גשמיים אלא שהאמצעים לא היו מספיקים, והיו זקוקים באופן נואש לעזרתו הגשמית. וכשעזרתו הגשמית בוששה לבוא, מתה אותה ההזדמנות לקרוב הגאולה - "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (שיר השירים ה, ו). ועקב כך החליט נחום איש גם זו לעזוב את עיסוקו בתורה (בצד של "רוֹכֵב עַל חֲמוֹר"), והוא עבר לצד של "מוכה השחין" והחל לעסוק בכל כוחו וזמנו בצד הביטחוני-כלכלי של עם ישראל כדי לפתוח פתח חדש להבאת הגאולה.

 

"סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" ו"פַּכִּין קְטָנִּים"

הספור בבבלי דומה לסיפור בירושלמי, אלא שבירושלמי נחום איש גם זו רצה שרבי עקיבא יצטרף אליו בנשיאת הייסורים, ואילו כאן נחום איש גם זו אינו דורש זאת מתלמידיו. מדוע?

 

כדי לענות על השאלה הזו הבבלי מוסיף לסיפור המעשה את החורבה שנוטה ליפול ואת הכלים שבתוכה. פריטים אלו מהווים סמלים שאף הם קשורים לגאולה.

 

החורבה שנוטה ליפול מרמזת לנבואת עמוס (ט, יא-יב):

"בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹּאת:"

ןהמשמעות של הקמת "סוכת דויד הנופלת" היא חזרת המלכות והממשלה לישראל⁷.

 

ה"כלים" שנמצאים בחורבה מכונים באגדות חז"ל אחרות בשם "פַּכִּין קְטָנִּים", במסכת חולין (צא, א) מובאת דרשת רבי אלעזר על הכתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), וזו לשונה:

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פַּכִּין קְטָנִּים..."

 

מפשטות הדרשה עולה שיעקב אבינו סיכן את נפשו כדי להציל מעט מרכושו. אמנם הדבר מעורר תמיהה שהרי בסוגיה במסכת חולין (דף י, א) מבואר שצריך להחמיר ולחשוש גם לספק של סכנה; ואם כך מדוע יעקב סיכן עצמו עבור אותם "פַּכִּין קְטָנִּים"?!

 

רבי צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה, ב, נז; ב, עט) מבאר ש"פכים קטנים" אלו הם משל לעמי הארצות שהם "נפשות קטנות מישראל", ויעקב אבינו סיכן את עצמו כדי שגם נפשות אלו יישארו בעם ישראל⁸.

 

נחום איש גם זו חוזר על מעשי יעקב אבינו, וגם הוא מתחבר לעמי הארצות למאמץ משותף להחזרת המלכות והממשלה לעם ישראל, למרות הסיכון הרוחני שכרוך בכך.

אך הוא מרמז לתלמידיו כמה רמזים. הרמז הראשון הוא שהמאמצים להחזרת המלכות והממשלה לעם ישראל אינם ראויים לכל אחד; ואם יוציאו את מיטתו מהחורבה תימוט "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" הזו. הוא אמנם שקוע כל גופו במלאכות ולכן גופו משול לגופו של "מוכה שחין", אבל הוא חי מפני שהוא דבק בה'. ומאידך עמי-הארץ שנמצאים יחד עימו בחורבה משולים ל"כלים" חסרי חיות שאין בכוחם למנוע את נפילת סוכת-דויד שהם מנסים להקים.

 

והרמז השני הוא שנחום איש גם זו אינו מבקש מתלמידיו להצטרף אליו. הניסיון להקים את סוכת דויד הנופלת כרוך בסיכון החיים הרוחניים, ונחום איש גם זו אינו בטוח בכוחם הרוחני של תלמידיו, והוא חושש שמא החורבה תיפול עליהם ועל ה"כלים" יחדיו. הוא היה בטוח בכוחו הרוחני של רבי עקיבא ולכן רצה שרבי עקיבא יתייסר עימו, אך הוא אינו בטוח בכוחם של שאר תלמידיו; ולכן הוא מראה להם את הסיכון שבשהות בחורבה/סוכה הנופלת.

 

רבי יהושע בן לוי

אומנם יש אגדות שחולקות על שיטת האגדה במסכת תענית, והן אינן מתייחסות לעמי-הארץ שמנסים להקים את "סוכת דויד הנופלת" כאל כלים חסרי חיות. רבי יהושע בן לוי רואה בהם את אבני הכדכוד שמביאים את גאולת ישראל (וראה במאמר "אבני הכדכוד שבמערת לוד"), ויש הרואים בהם גם את העני שרוכב על החמור⁹. ובאגדה במסכת כתובות (דף עז ב) מסופר שרבי יהושע בן לוי היה כורך עצמו ב"מוכי שחין" ולומד עימם תורה.

 

לסיכום טיולנו עד כה באגדות חז"ל על נחום איש גם זו נוכל לומר, שהאגדות משוחחות זו עם זו והן מלמדות זכות על השיטות החולקות, על אלו שנוהגים כנחום איש גם זו ועל אלו שאינם נוהגים כמוהו.

 

במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת בהמשך המחלוקת שבין נחום איש גם זו לבין רבי עקיבא.

 

______________________________

 

1 "אמר לו נחום איש גם זו לרבי עקיבא: 'אוי לי שאיני רואה אותך כך!'. אמר לו רבי עקיבא: 'מדוע אתה מקללני?!' אמר לו רבי נחום איש גם זו: 'והאם אתה מבעט בייסורין?!' "

2 וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רבי' שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג, ד)"

3 וראה גם בזוהר (חלק א דף רלח א): "... עני אספקלריא דלא נהרא, לחם עני. ועם כל דא רוכב על חמור".

4 "אמר ר' עקיבא: נאה העניות לבתו של יעקב אבינו כרצועה אדומה בראש סוס לבן" (ויקרא רבה לה, ו), וראה גם במאמר "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר".

5 וכפי שנאמר בכמה מקומות במסכת אבות

6 "משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים" שמוזכר באגדה כאן מהווה סמל ידוע בתורתו של רבי עקיבא. והאגדה במסכת שבת (דף קכז ב) מתייחסת לאגדה כאן על נחום איש גם זו, ומרמזת שהעיכוב נגרם בגלל אלו שאינם עמלים בתורה – אך בסופו של דבר המשוי הזה יגיע. האגדה שבמסכת שבת מופיעה גם בשאילתות דרב אחאי (פרשת שמות שאילתא מ ד"ה שאילתא דאסיר), והמפרש של השאילתות השתמש בסמל הזה הידוע ורמז שמדובר שם במחלוקת לגבי שיטת ר' עקיבא בגאולה, ובמשך הדורות היו נוסחאות שהכניסו את שמו של ר' עקיבא לתוך המעשה שבשאילתא.

7 "ואמר בחזרת המלך והממשלה – 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם', וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול". (רמב"ם, ספר המצוות, הקדמה למניין המצוות)

8 וראה גם במאמר "צדיקים שממונם חביב עליהם".

9 וראה בתיקוני זוהר (תקונא שתין דף צג עמוד ב): "טב מלגאו ולבושא דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור".