|
העזים שהביאו דובים בקרניהןבסוגיה במסכת תענית (דף כה, א) מובא מעשה פלאי אודות עזיו של ר' חנינא. וזו לשונו בתרגום חופשי:
"רבי חנינא בן דוסא היה לו עדר עזים. אמרו לו שהן גורמות נזק לאנשים. אמר להם: אם הן גורמות הפסד לאנשים יאכלו אותן דובים; ואם לא - כל אחת מהן תביא בסוף היום דוב בקרניה. בסוף היום, הביאה כל אחת ואחת דוב בקרניה. ... ורבי חנינא בן דוסא מהיכן היו לו עזים והרי עני היה? ועוד, הרי אמרו חכמים: אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל! אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם; ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העזים, והן הן העזים שהביאו דובים בקרניהם".
חכמים אסרו לגדל בהמה דקה (כגון עזים) במקומות יישוב מפני שבעלי הבהמות לא היו מקפידים לשמור עליהן והן היו מזיקות לשדות של אנשים אחרים (רמב"ם, הלכות נזקי ממון, ה, ב). הסוגייה שם בררה מדוע ר' חנינא בן דוסא עבר על האיסור, וענתה שמי שמגדל בהמות של אחרים אינו עובר על האיסור. התלמוד במסכת בבא מציעא (דף ה, ב) מבאר את הטעם לכך ואומר, שמי שמגדל בהמות של אנשים אחרים אינו חשוד לעבור על איסור גזל בעבור אנשים אחרים.
אלא שהסוגיה שדנה במעשיו של ר' חנינא נותרה עמומה. אם ר' חנינא לא היה רועה את העזים בעצמו אלא היה מוסר אותן לרועה זר, הוא לא היה עובר על האיסור גם אם היו אלו עזים שלו. ואם ר' חנינא היה זה שרעה את העזים, אין זה מובן מדוע האשימו את העזים כמזיקות ולא את ר' חנינא עצמו כמי שמתרשל במלאכתו.
בספור משמע שר' חנינא אינו נמצא כלל-וכלל בסמוך לעזים, ולמרות זאת הוא משלח אותן ללא השגחה מפני שהן עזים צדקניות שמעצמן אינן ניזונות מהגזל; ותשובת הסוגיה מותירה את הספור בתעלומתו. גם אם ר' חנינא אינו מגדל את העזים עבור עצמו וודאי שאסור לשלוח אותן החוצה ללא השגחה. אם ר' חנינא רצה לסמוך על הנס, היאך הוא אינו חושש שהציבור ילמד ממנו להורות היתר בדברים האסורים?!
גם אם ניתן לדחוק ולהתעלם מהמשמעות הפשוטה של המעשה, אי אפשר לעשות זאת במעשה אחר המספר גם הוא על חסיד שמגדל בהמה-דקה בניגוד לדברי חכמים.
חסידים ובהמה דקה
וזו לשון המעשה המספר על חסיד גדול שמגדל בהמה דקה, כפי שהוא מובא בתוספתא (מסכת בבא קמא, ליברמן, ח, יג):
"כל האשכולות (אנשים שהכל נמצא בם תורה ויראת חטא וגמילות חסדים1) שעמדו להן לישראל - משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם - אי אפשר ליתן בהן דופי. משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד ר' יהודה בן בבא אפשר ליתן בהן דופי. אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה. כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח (מפני) שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית. וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון, אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עוון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבריי".
ספור זה מופיע גם בתלמוד הירושלמי במסכת סוטה (ט, י) ובבבלי במסכת תמורה (טו, ב) אך גם הוא עמום ביותר. אם ר' יהודה בן בבא עצמו סבור שגידול בהמה דקה לצרכי רפואה אפילו כשהיא קשורה לרגלי המיטה נחשב לעוון – היאך תנא שנחשב לאחד מצדיקי הדורות - אינו חושש שימצא בו העוון הזה?
ותחילתה של התוספתא אינה מובנת כלל-וכלל, היאך ניתן לתאר אדם שאינו חושש לאיסור - כמי שאי אפשר לתת בו דופי?!
הסתירה שיש בהתייחסות חז"ל לגידול בהמה דקה ע"י ר' יהודה בן בבא, וגם הקושי שבהתייחסות לר' חנינא בן דוסא שמתיר לעצמו להוציא את עיזיו בלא שמירה, הן דרך של חז"ל לרמז לנו שבסיפורי מעשים אלו יש רובד נוסף שבו נמצא עיקרה של העלילה, ואליו צריך להעפיל.
וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ
המעשים הללו דנים במתח הקיים בין קבוצת תלמידי חכמים שעמלים בתורה בלבד לבין החולקים עליהם. בין החולקים עליהם נתן לזהות שתי קבוצות. הקבוצה האחת היא קבוצת העמלים במלאכות בלבד, והקבוצה השנייה היא קבוצת תלמידי החכמים שמשלבים בין לימוד תורה לבין חיי בעמל לפרנסתם.
הקבוצה הראשונה שעמלה במלאכות בלבד סבורה שגאולת ישראל תגיע באמצעות עמל הכפיים, והיא משקיעה את כל הזמן והמרץ במלאכות. לפי השקפתה הגדלת התוצר הלאומי תביא את הגאולה, והיא רואה בכסף ובמשאבים המוקצים לעמל התורה בזבוז. לפי שיטתה הקצאת כסף ללומדי תורה אינה מביאה תועלת והיא אינה אלא גרימת נזק לנותנים.
המתח שקיים בין קבוצת עמלי-המלאכות לבין קבוצת עמלי-התורה אינו חדש תחת השמש, ואנו שומעים אותו מהדהד מתוך דברי ר' עקיבא במסכת פסחים (מט, ב):
"אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם-הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה (החמור) - נושך ושובר עצם, וזה (הכלב) - נושך ואינו שובר עצם"
הסוגיה במסכת כתובות (סב, ב) מספרת שר' עקיבא היה בצעירותו עם-הארץ והיה מתפרנס כרועה צאן, והיא מתארת אותו גם בתור "מעולה וצנוע". התיאור הזה אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של ר' עקיבא לנשוך תלמיד-חכם, ורבנו-תם נזקק לשאלה זו והסביר שהייתה קיימת שנאה בין תלמידי החכמים ועמי הארצות, והוא מביא לכך כמה סיבות (עיין בתוספות שם). אפשר להוסיף על דברי רבנו-תם ולהסביר ששנאתו של ר' עקיבא באותה תקופה נבעה מהמאבק על צדקת הדרך שבה תגיע הגאולה. ר' עקיבא שהיה אז רועה צאן היה בטוח שדרכו, דרך עמל המלאכות, היא הדרך האמיתית להבאת הגאולה; ולכן שנא אז את בעלי השיטה הקוטבית, דווקא את תלמידי החכמים שאינם עמלים כלל-וכלל במלאכות. והוא סבר אז שתלמידי-החכמים האלו שחיים על חשבון האחרים הם מעכבי הגאולה.
אם עמי הארצות שונאים את תלמידי-החכמים ורוצים לנושכם כחמור, וודאי שהם היו מכנים אותם גם בשמות ובכנויים.
ניתן לדמות את האנשים השונים לחיות שמצויות אצל האדם. חיות אלו מתחלקות לשתי קבוצות ראשיות: קבוצת הבהמות הגסות שניתן לעבוד בהן במשא או בחריש כגון הפרה החמור והסוס; וקבוצת הבהמות הדקות והעופות שלא ניתן לעבוד בהם כעזים ככבשים וכתרנגולים.
אנשי-העמל שהתנגדו למתן תמיכה ללומדי תורה היו מכנים את תלמידי החכמים שהיו נוטלים אותה: "בהמה דקה" "עזים" או "תרנגולים" כינוי המרמז על חוסר כשירותם לעבודה, והיו מכנים את התמיכה - גרימת "הפסד" לנותנים.
תורה לשמה
גם בקרב החכמים עצמם הייתה מחלוקת האם מותר לקבל את התמיכה. יש חכמים שאסרו לקבלה מכל-וכל, ויש שאמרו שמותר לקבלה רק אם ברור למקבל שהיא ניטלת לשם שמים. כלומר כדי שיקל על האדם לעסוק בתורה שהוא חפץ בה, והוא לומד אותה לתועלת כל עם ישראל וכדי להקים את כנסת-ישראל מעפרה. אולם אם היא ניטלת מפני שמעדיפים לשבת בטל ממלאכה - אסור ליטול אותה והיא אכן גרימת הפסד לנותנים.
מחלוקת נוספת הייתה בין החכמים, יש שהחמירו ואסרו על כל תלמידי החכמים לקבל תמיכה מפני אותם לומדי תורה שקיבלוה שלא לשם שמים. ויש שלא החמירו עד כדי כך, והתירו למי שלומד לשם שמים לקבל את התמיכה.
מחלוקות אלו ידועות כמחלקת הרמב"ם והרשב"ץ (וראה גם בבית יוסף יורה דעה סימן רמו אות כא, ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קטז) היו קיימות גם בזמן דורות התנאים הקדמונים.
אדם ובהמה
ר' יהודה בן בבא ה"חסיד" מהווה את הדמות הניגודית לאיש-העמל2, והיה מן המתירים לקבל תמיכה לשם שמים. הוא היה חש כדברי שלמה המלך בשיר השירים (ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". הוא היה חולה באהבת של התורה ורצה לעסוק בה במשך כל זמנו, ורפואתו היתה שיחזור לימי הינקות שבהם העולל יונק ומתפרנס מאחרים. והבהמה הדקה שגידל הייתה הוא עצמו.
אלא שחבריו לא הסכימו עם מעשיו, וסברו שאסור לו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה. ומכיוון שמדובר באדם ולא בבהמה, מובן מדוע חבריו, החכמים האחרים, קוראים "ליסטים" לברייה שגדלה בביתו. השם "ליסטים" מתאים לאדם שעיסוקו בגזל ולא לבהמה, אך כוונתם היתה לר' יהודה בן בבא. הם ראו בו מי שנוטל ממון שלא בצדק, שאפשר לדמותו לליסטים (גזלן). אנו מוצאים הד לסברת חבריו של ר' יהודה בן בבא בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י):
"... ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."
אמנם מכיוון שהאיסור אינו מוסכם על כל החכמים ויש הסוברים שאדרבא מצווה ליטול תמיכה בכדי להיות פנוי לעסק התורה, מובן מדוע קיימת התייחסות כפולה וסותרת לעוונו של רבי יהודה בן בבא, ומובן מדוע מספרת תחילתה של התוספתא, שר' יהודה בן בבא הוא איש אשכולות שאין בו דופי.
מלאכת שמים
החכמים מקבלי התמיכה היו סבורים שבזכות עמלם בתורה יורד השפע מהשמים לעולם ואנשי העמל מצליחים במלאכותיהם. לכן התמיכה שהם מקבלים מאת אנשי העמל אינה מפסידה את אנשי העמל; ואדרבא, זו קרן המחזירה את פרותיה בשפע רב. שיטה זו, נמצאת במאמר מפורסם, וזו לשונו (תענית דף כד ב):
"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו (מסתפק) בקב חרובים מערב שבת לערב שבת"
"חנינא בני" שמוזכר כאן הוא ר' חנינא בן דוסא, שבזכות עמלו בתורה מתפרנס העולם כולו. לשיטת ר' חנינא בן דוסא וה"חסיד" מותר לקבל תמיכה עבור לימוד התורה, מפני שהעולם ניזון בזכות התורה שלומדים בבית המדרש. וכשם שמלכי-צדק מלך שלם הסכים לקבל מתנות מאת אברהם אבינו (בראשית יד, כ), כך מסכים החסיד לקבל מתנות מאת מי שרוצה לתמוך בו.
ה"עזים" של ר' חנינא
כעת לאחר שהעמקנו בסוגיית ה"חסיד" וה"בהמה הדקה", נעיין בשנית בסיפור.
המעשה מרמז, ששיטתו של ר' חנינא לא הייתה מקובלת על שכיניו. והם היו מכנים את מי שנהנה מתמיכה עבור לימוד תורה "עזים", שם המורה על חוסר כשירות לעבודה. והיו מכנים את התמיכה - גרימת "הפסד" לנותנים.
כאשר רב פנחס מספר שר' חנינא גידל "עזים" שלא היו שלו, הוא מלמדנו שרבי חנינא בן דוסא עצמו היה מן המחמירים ולא נטל תמיכה, וכל ימיו היה מתפרנס בדוחק, ב"קב של חרובים" (תענית כד, ב). אולם למרות שהוא החמיר על עצמו הוא הקל לאחרים. ר' חנינא היה מקבץ כסף מאת אנשי העמל עבור תמיכה לתלמידיו, אותם אלו שבני עירו כינום "עזים", "תרנגולים" ו"ביצים".
לדעת ר' חנינא בן דוסא, ה"תלמידים" שהוא מצא צריכים לעסוק בתורה שהיא ה"אבן" שמאסו הבונים. הם צריכים למצוא את ה"אבן" הפרטית שלהם ולהעלותה ל"ירושלים של מעלה", אלא שהם "טועים" ואיבדו את עצמם בעולם. ור' חנינא עוסק בספור זה בהשבת תלמידיו - אליהם עצמם.
ה"תרנגולים" ה"אבודות" וה"ביצים" שמוזכרים במעשה זה משמשים גם כסמלים עבור השלבים השונים בהתפתחות התורנית של תלמידי הישיבה של ר' חנינא.
הדובים שביער
שכיניו של ר' חנינא שהתנגדו למתן תמיכה לתלמידיו, הביאו סיוע להתנגדותם מהמעשה המסופר בספר מלכים (ב' ב, יט-כד) אודות אלישע הנביא ונערי העיר יריחו. בתלמוד (סוטה מו, ב) מבואר שפרנסת נערי העיר יריחו הייתה משאיבת מים ממרחקים והבאתם לאנשי העיר. וכשאלישע ריפא את מי העיר לא היו מי שישכרם למלאכתם, ודבר זה גרם לכך שהתקלסו ודברו דברי נאצה כלפי אלישע הנביא.
הסבר זה מעורר קושי אודות מעשי אלישע, שהרי נאמר "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י, כב). מדוע אלישע לא פעל באופן שהברכה תהיה טובה לכולם וגם לנערים?
ונראה כדבר פשוט ביותר שאלישע רצה לפעול גם לטובת הנערים. אלישע סבור היה שמותר לקבל תמיכה כדי ללמוד תורה, וכן מצאנו בתלמוד (ברכות דף י ב) "הרוצה להנות - יהנה כאלישע". ואלישע הורה לאנשי העיר יריחו להמשיך ולתת לאותם הנערים את הכסף שהיו משלמים להם לפני כן עבור שאיבת המים, אלא שמעתה יעסקו הנערים בלימוד תורה. אך מהכתוב עולה שהפרנסה שאלישע סיפק לנערים לא הביאה ברכה לעולם, ובמקום דבורי תורה נגרם נזק, ויצאו מפיהם דברי נאצה. וסופם שיצאו דובים מהיער ופגעו בהם.
יש שסברו שאליהו הנביא עצמו חולק על שיטת אלישע תלמידו, והוא זה שהתלבש באותם דובים. וכן מצאנו במסכת בבא מציעא (פה, ב) שאליהו הופיע בתור דוב של אש וטרד את מי שרצו להרבות בהפצת תורה לנערים. וכן מצאנו במסכת כתובות (קה, ב) שכאשר רב ענן החל לנהוג כאלישע וליהנות מאחרים, סופו שאליהו בא והחל להפחידו.
בני העיר אמרו לר' חנינא בן דוסא שהמעשה בדובים שביריחו מלמדנו, שתלמידי החכמים שהוא משיג תמיכה עבורם (ה"עזים" שהוא מגדל), גורמים בסופו של דבר הפסד לנותנים. אולם ר' חנינא סבור היה שאין ללמוד מנערי יריחו. התמיכה שניתנה לאותם נערים נחשבה אמנם לגרימת נזק, אך זאת דווקא מפני שבאותם נערים לא הייתה לחלוחית של מצוה, כדברי התלמוד שם במסכת סוטה.
ר' חנינא הסכים לקבל עליו את אליהו כשופט. אם הנערים אינם ראויים לתמיכה יתחפש אליהו לדובים ויטרפם, אך אם הם ראויים לקבלת התמיכה יעידו ה"דובים" על צדקתם. ואמנם סופם של אותם "עזים" שה"דובים" לא טרפו אותם אלא שהעידו על צדקתם. ואליהו נגלה לתושבי העיר והעיד על צדקתו של כל תלמיד ותלמיד מתלמידיו של ר' חנינא.
לפי דרכנו ראינו שחז"ל השתמשו בסיפורי המעשים שלהם בביטויים שהיו שגורים בפי העם והיו קשובים למסר שהיה טמון בחובם. והם משלבים בספורים על ר' יהודה בן בבא ועל ר' חנינא בן דוסא חז"ל את הביטויים "בהמה דקה" ו"עזים", ומראים שהמסר שבביטויים אלו אינו נכון. והרוח המרחפת על פני מעשים אלו היא רוח של לימוד זכות על הדמויות השונות שבעם ישראל; אלו שנוהגות כר' יהודה בן בבא, ואלו שחולקות עליו; אלו שנוהגות כתלמידי ר' חנינא ואלו שחוששות לנהוג כמותם.
___________________________
1 רש"י מסכת תמורה דף טו ב
2 וראה גם במאמר "החסיד שטייל בחוף חיפה"
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|