|
ר' חנינא בן דוסא והאבןמדרש רבה על קהלת נפתח במעשה פלאי בר' חנינא בן דוסא והאבן שהעלה לירושלים, וזו לשונו:
"מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים, בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים, בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה, הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם, אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה: "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב" (משלי כב, כט), קְרָא בּוֹ (כאלו נכתב בכתוב): "לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצָּב".
מעשיו של ר' חנינא בן דוסא תמוהים. מתחילה לא היה בידו כסף לשלם לפועלים הראשונים את שכרם. ואם כך, מדוע שכר פועלים אחרים? וכי מנין ידע שבהגיעו לירושלים יתמלא כיסו במעות?!
ספור זה מופיע באופן שונה במקצת במדרש רבה שיר השירים (וילנא, א, ד) וקושיה זו אינה קשה שם; אך קשה שם קושיה אחרת, וזו לשון המעשה שם:
"חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ - זה רבי חנינא. אמרו, פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר כולם מעלים שלמים לירושלים, ואני איני מעלה כלום. מה אעשה? מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא
שם אבן אחת, יצא וסירקה וסתתה וכרכמה אמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, אמר להם: מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו: תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם: וכי מנין לי מאה זהובים או חמשים לתת לכם? ולא מצא לשעה, מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמרו לו: רבי תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו. ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים, בקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית. אמרו לו: דומה רבינו, שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים"
במדרש זה משמע שלר' חנינא לא היה סכום גדול אך היו בידו חמישה סלעים שאותם יכול היה לשלם. אלא שקשה, מדוע נתן את הכסף לחכמים? ומה השייכות שלהם לכספו של ר' חנינא בן דוסא?
אבן לירושלים של מעלה
הקשיים שנתקל בהם הלומד בהבנת המעשים האלו משמשים אצל חז"ל כרמזים וסימני דרך ללומד. עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
במרכזם של שני המעשים אודות אבנו של ר' חנינא בן דוסא נמצאים ה"אבן" "ירושלים" והמספר "חמש". כוונת המדרשים להפנות אותנו לשני ספורי נצחון של עם ישראל על אויביהם שהגורמים האלו קשורים אליהם.
הראשון הוא הקרב שבו "אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם" עמד בראש "חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי" היוצאים להילחם בגבעונים שהשלימו עם ישראל. יהושע וישראל יצאו להילחם בחֲמֵשֶׁת המלכים שמלך ירושלים הנהיג אותם. במהלכו של הקרב שהתרחש שם מסופר (יהושע י, יא):
"וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב"
השני הוא ספור נצחונו של דויד על גולית הפלישתי, שנאמר בו (שמואל א יז, מ-נד):
"וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ"
בפסוקים אלה נזכרים ה"אבנים והמספר "חמשה", וגם "ירושלים" מוזכרת כאן כאשר הקרב בין דויד וגולית הסתיים הביא דוד את ראשו של גולית לירושלים. אלא שהדבר תמוה, באותה תקופה ירושלים עדין לא היתה נתונה בידי עם ישראל, וכיצד ומדוע הביא דויד את ראשו של גולית דווקא לשם?
אבנים מהשמים
דויד יודע שניצחונם של ישראל בקרב נגד אדוני-צדק מלך ירושלים וחמשת מלכי האמורי הושג בעזרת אבנים מהשמים. אבנים אלו באו לעזרת ישראל מפני שעם ישראל, עמלם בחמשת חומשי התורה שאותה הם מצווים לכתוב על אבנים מייד בהיכנסם לארץ (דברים כז, ב-ח). בקרב של דויד, שם ד' צ-באות מתלבש בחמישה אבנים שמתוכם אבן אחת שוקעת בתוך מצחו של גולית, וסופה של אותו אבן שהיא עולה בתוך ראשו של גולית לירושלים. ירושלים עצמה לא היתה עדיין בידי דויד וישראל, אלא שכוונת הכתוב היא לנוב עיר הכהנים, מורי התורה (רד"ק שם).
דויד תולה את נצחונו בקרב, בזכות מורי התורה ולומדיה ולכן מביא הוא אליהם את האבן והראש כתשורה. דויד יודע שלא האבן הגשמית היא שניצחה בקרב אלא האבן הרוחנית, שבה עמלים מורי התורה ולומדיה. אבן רוחנית זו בונה את ירושלים של מעלה, וכאשר נבנית אבן בירושלים הרוחנית, יש כוח בכוחה של האבן בעולם הגשמי לנצח בקרב.
דויד חוזר בכך על מעשי אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו ניצח את "חמשת" המלכים במלחמה ניסית הוא הביא תשורה למלכי צדק מלך "ירושלים" שהיה כהן לא-ל עליון. אברהם אבינו הראה בכך שניצחון במלחמה מושג בזכות מי שמפיצים אמונה בעולם. דבורי האמונה שאברהם אבינו היה מפיץ בעולם היו משולים ל"אבן" (וראה בפרקי דרבי אליעזר (היגר חורב, כד), וראה גם במאמר "מגדל בבל וגל של עצמות"), אולם אברהם לא רצה לייחס לעצמו את ה"אבן" שניצחה את חמשת המלכים, אלא למלכי-צדק מלך ירושלים שהיה ידוע כמורה האמונה בזמנו.
ר' חנינא בן דוסא והפועלים הראשונים
ר' חנינא בן דוסא והאבן מובאים במעשה זה כניגוד לפועלים הראשונים. הפועלים הראשונים פועלים להבאת גאולת ישראל על ידי מלאכותיהם. מאה הזהובים וחמישים הזהובים שמוזכרים במדרש (שיר השירים רבה) כשכר אפשרי לפועלים בשר ודם הם מספרים המזכירים את מידות חצר המשכן: "אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים" (שמות
כז, יח). חצר המשכן מסמלת את עולם הטבע (השל"ה הקדוש, מסכת תענית, נר מצוה, לא) ואת ענייני העולם הזה ואת המלאכות הגשמיות. הפועלים הללו מביאים את הגאולה באמצעות ל"ט מלאכות המשכן שהם עמלים בהם
במשך כל ימות השבוע ולכן המספרים שמתאימים להם הם "מאה" ו"חמישים", מספרים שקשורים למידות קרקע החצר.
אולם ר' חנינא בן דוסא מביא את הגאולה מהשמים על ידי עמלו בתורה, ולכן המספר החשוב אצלו הוא המספר חמש שהוא המספר שהיה חשוב גם אצל דויד המלך, כשרצה להצליח בהעלאת אבנו הרוחנית לירושלים של מעלה, שמכוחה תיטבע האבן הגשמית במצחו של גולית.
לפי העיון ברובד הפנימי המסתתר באגדות אלו מיושבים הקשיים שניצבו בפנינו. בספור המעשה שבמדרש קהלת רבה, ר' חנינא בן דוסא יודע שכאשר תבנה אבנו בירושלים של מעלה ממילא תיבנה גם ירושלים של מטה, וממילא יתמלא כיסו בזהובים ויוכל לשלם לפועלים את שכרם. ועל סמך ביטחון זה ביקש מהפועלים להעלות את אבנו.
בספור המעשה שבמדרש שיר-השירים רבה, החכמים בלשכת הגזית נשאו ונתנו בחידוש בתורה שחידש ר' חנינא בן דוסא; ר' חנינא רוצה לחזור על מעשיו של אברהם אבינו שהעניק מעשר למלכי-צדק, ולכן הוא נותן לחכמים שבלשכת הגזית את השכר המגיע לפועלים.
אברהם אבינו היה סבור שניצח את חמשת המלכים בזכות מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם שהיה כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן (בראשית יד, יח), ולכן הוא נותן למלכי-צדק מעשר מכל מה שזכה המלחמה. הכהן שמלמד אמונה נחשב למלאך וכן מצאנו במלאכי (ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ד' צְ-בָאוֹת הוּא". אולם לא רק הכהן נחשב למלאך אלא כל מי שמלמד "דַעַת וְתוֹרָה" נחשב למלאך. ר' חנינא בן דוסא סבור שהוא הצליח בהעלאת האבן בזכות החכמים שבלשכת הגזית המשולים למלאכים, ולכן הוא חוזר על מעשי אברהם אבינו ונותן להם שכר.
אבן הטועים
ר' חנינא בן דוסא שהיה בן העיר ערב, שבגליל, מופיע בספור זה כניגוד לבני עירו, הם עשירים ומתוך עמלם הם יכולים להביא נדרים ונדבות למקדש, ואלו הוא עני ועמל באבן שמצא בחורבה שבני העיר עזבוה. בירושלמי במסכת שבת (פט"ז, ה"ח) מסופר על בני העיר, ערב, שהיו שונאי תורה. האבן שר' חנינא בן דוסא מצא בחורבה שבמדברה של עירו, ה"אֶבֶן" ש"מָאֲסוּ הַבּוֹנִים", היא התורה. ר' חנינא בן דוסא נותן ל"אבן" את היופי והחשיבות הראויים לה, וסופה של אותה אבן שהיא היתה לראש פינה ועולה לירושלים של מעלה.
כשם שאי איפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם
המשנה במסכת תענית מספרת על חוני המעגל שרצה לראות אם נמחית "אבן הטועים"; בסמוך למשנה מביא התלמוד הבבלי כמה ספורי המעשים, וביניהם הוא מביא (תענית דף כה א) ספור מעשה ברבי חנינא בן דוסא שמשיב אבידות של אחרים. בפרטי מעשה זה נעסוק במאמר מיוחד, אך לענייננו נאמר שבמעשה ההוא ר' חנינא בן דוסא מעלה את חשיבות האבידה לבעליה על פני החשיבות הראשונית שהיתה לה. רבי חנינא בן דוסא סבור שאנשים רבים "טועים" ואיבדו את דרכם בעולם. הם היו אמורים להוציא מילה של תורה מפיהם אך הם אינם עמלים בחלק התורה "האבן" שהיא חלקם המיוחד; והוא משתדל להעלות את ערכה של האבידה בעיניהם ולהשיבה להם - ככל שאר האבידות שאדם מצווה בהשבתן. שיטת ר' חנינא בן דוסא נקראת "אבן הטועים".
במאמר "המעגל של חוני" התבאר שחוני המעגל בא לחלוק על השקפה זו, ולדעתו שיטת ר' חנינא בן דוסא מעכבת את הגאולה. לפי הבנתו של חוני בנבואת ירמיה (ל"א, כ'-כ"ה), השלב הראשון של גאולת ישראל יהיה בדרך הטבע שסימלה הוא המעגל1; ולשיטתו בשלב הראשון כל ישראל יהיו איכרים, ולכן הוא רוצה לראות אם נמחית "אבן הטועים", כלומר האם נמחית שיטתם של אלו שעוסקים ב"אבן" בלבד. והתלמוד הירושלמי מסביר שאף חוני מודה שאי אפשר לעולם להתקיים בלא ה"אבן"; ורצונו של חוני היה להראות לכולם שכשם שאי אפשר ל"אבן" זו להימחות מן העולם כך אין מתפללים על הגשמים שיפסיקו; כלומר כשם שאי אפשר לעולם בלא עמל בתורה כך אי אפשר לו בלא עמל במלאכה.
_______________________
1 וראה גם בספר מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו (חלק א שער ג פרק ד), וזו לשונו:" כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע .... ועיין כל זה באריכות בספר פתחי שערים נתיב עיגולים ויושר"
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|