|
ניקנור והנס שנעשה בשעריובמשנה במסכת יומא (לז, א) נאמר: "... נקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותן לשבח". התלמוד מבאר מה היה הנס וזו לשונו (לח, א):
"תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו1 - היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בְּרִיָּה (חיה) שבים בלעתה והקיאתה ליבשה ועליה אמר שלמה (שיר השירים א, יז) 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים', אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'בְּרִיַת יָם'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת היתה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחשת קלוניתא (קלל; רש"י) היתה, והיתה מאירה כשל זהב".
אין סומכין על הנס
מצד אחד הספור מעורר הערכה לעוז לבו ולנחישותו של ניקנור, אך מצד שני הוא מעורר תמיהה. אם היתה לניקנור אפשרות להתייעץ עם חכמי ישראל - מה היו מורים לו?
נראה שחכמי ישראל היו מורים להשליך לים גם את הדלת השנייה. כובד הדלת עמד להטביע את הספינה על כל נוסעיה, וחז"ל לימדונו (קידושין לט, ב) שבמקום שהסכנה היא מוחשית אין סומכים על הנס2. כך גם פסק המחבר בשולחן ערוך (יו"ד קטז, ה). ואם ניקנור נהג שלא כשורה, כיצד אומרת המשנה "והיו מזכירין אותו לשבח"?!
בְּרִיַת יָם
כאשר שלמה המלך אומר בשיר השירים: "רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים", הוא משתבח שבמקדש יש חלק שנבנה בסיועה של חיה-ימית (בְּרִיַת יָם). אך קשה שקיום דברי שלמה בפועל היה רק בימי בית שני על ידי דלתו של ניקנור, וכיצד שלמה משתבח שחלק כזה קיים כבר במקדש הראשון שהוא עצמו בנה?
ויש אומרים
גם הדעות ששוללות את סיבת הנס, ומסבירות שהדלתות של שער ניקנור היו מצופות בנחושת משובחת - צריכות בירור. אם הנחושת הזו היתה כל-כך מעולה מדוע ציפו את הדלתות האחרות בזהב אמיתי? ומדוע ציפו דווקא את הדלתות האלו בנחושת המיוחדת?!
הנחושת של שערי ניקנור והנחושת של מראות הצובאות
תחילה נברר מה הסיבה שציפו דווקא את השערים הללו בנחושת מיוחדת זו.
רש"י על המשנה מסביר שהנחושת המיוחדת של שערי ניקנור היתה נחושת קלל. נחושת זו מוזכרת בפרשת המשכן בצווי עשיית הכיור; וזה לשון הכתוב (שמות לח, ח):
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"
אבן עזרא מסביר את הכתוב; וזו לשונו בפירוש הארוך (שם):
"... וטעם 'הצובאות' כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר ב'מראות' נחשת ... והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות..."
הרמב"ן מוסיף על דברי האבן עזרא, וזו לשונו (שם): "והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד".
עתה יש בידינו קצה-חוט כדי להבין מדוע צופו שערי ניקנור בנחושת קלל. שערי ניקנור מהווים את הפתח שבין עזרת נשים לבין עזרת ישראל, וזהו המקום המקביל לפתח "אֹהֶל מוֹעֵד" שעליו צבאו הנשים. שערי ניקנור צופו בנחושת קלל ממורטת ויפה שממנה היו עשויים מראות הנשים הללו; כדי להזכיר את אותו אירוע שהתורה ראתה צורך להדגישו.
אך מה היה מיוחד כל-כך באותו אירוע עד ששערי ניקנור הוצרכו להיות שונים משאר השערים בגללו?
הקשיים שבפרשיית תרומת ה"מראות"
כדי לברר זאת נעיין בכמה שאלות שיש באותה פרשיה.
א. בזמן שהנשים תרמו את מראותיהן - אוהל מועד עדיין לא נבנה, וכיצד אומר הכתוב שהן "צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"?
ב. הנשים התנדבו למשכן תכשיטים שונים - "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב"3, והכתוב אינו מפרט מה נעשה בהם; ומדוע דווקא כאן הכתוב מדגיש ומספר מה נעשה ב"מראות"?
ג. הכתוב כלל את כל תרומות הזהב בחשבון הכללי של "זְהַב הַתְּנוּפָה" ( שם, לח, כד). אך לעומת זאת בנחושת מצאנו הפרדה; חשבון כללי אחד ל"נְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה" (שם, לח, כט), וחישוב נפרד ל"מראות". מדוע לא נכללו המראות בחשבון הכללי?
תרומת התכשיטים כ"תנופה" או כ"השלכה"
השאלות שהועלו כאן - עונות זו על זו. אוהל-מועד הרוחני שעליו צבאו הנשים היה קיים גם לפני שאוהל-מועד הגשמי נבנה, והיה זה אוהלו של משה4 שעליו נאמר: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל... וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שם, לג, ז). הנשים "אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" היו נשים שעברו מהפך במהלך חייהן. הן מאסו באורח חייהן הקודם וחיפשו חיים רוחניים, שהתבטאו בלימוד תורה מפי משה ותפילה לד'. כחלק מהמאיסה בתקופה הקודמת שבחייהן - הן השליכו את מראות הנחושת שלהן.
כאשר משה רבנו היה מקבל את התרומות לצורך בניית אוהל-מועד הוא היה בא ויושב במרכז המחנה5. גם אנשים ונשים שהוקירו וכיבדו את תכשיטיהם באו לשם, והביאו אליו חלק מהתכשיטים שהיו חשובים להם, ובכך הם הראו שגם המשכן חשוב להם. אם נעמיק להתבונן בתהליך הנפשי של נתינת התכשיטים, אפשר לראותו כתהליך שבו אדם "מרים" ו"מניף" משהו מתוכו ונותן אותו למשה; ומובן מדוע הכתוב מכנה אותו כ"תנופה".
אין זה ברור אם הנשים "הצובאות" השליכו את ה"מראות" שלהן בסמוך לאוהלו של משה שהיה מחוץ למחנה ושימש אז כ"אוהל מועד", או שמא השליכו אותן במרכז המחנה במקום בו ניתנו שאר התרומות. אבל ברור שהתהליך הנפשי של נתינת ה"מראות" נראה כאלו הנשים הללו משליכות מעצמן דבר מה, וקשה לכנותו כ"תנופה".
משה רבנו נצטווה לאסוף את המראות הללו ולעשות מהן את הכיור, כדי ללמד שאף על פי שהנשים הללו פותחות בחייהן שלב חדש וחשוב, - אין מקום להצטער על הפרק הקודם בחייהן.
מדוע דווקא כיור
וזו לשון 'מדרש אגדה' (בובר, שמות לח, כא):
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. ... ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית, ... ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדו עשינו לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר 'וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם'. ביום השלישי בראת את הים הגדול, שנאמר 'יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם וגו', וכנגדו עשינו לך כיור וים שעשה המלך שלמה"
הקב"ה הבדיל ביום השני בין "הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (בראשית א, ז). ה"כיור" וה"ים שעשה המלך שלמה" הם כלים שמסמלים את הים הגדול שאליו נקוו הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ. האירועים המתוארים ב"מעשה בראשית" הם אירועים רוחניים, "המים העליונים" הם התורה6 ואלו המים התחתונים הם עניני העולם הזה.
הנשים הצובאות החליטו שהן רוצות לעסוק במים העליונים, בתורה ובתפילה. השלכת "מראות הנחושת" מראה את המאיסה בענייני העולם הזה, בענייני המים התחתונים, ואת הרצון לשכוח ולהשכיח את התקופה הזו. אולם עשיית "הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת" דווקא מ"מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" מראה את הרצון להדגיש ולהחשיב את אותה התקופה, ואת ענייני המים התחתונים.
שערי ניקנור, השער שניצב בפתח שבין עזרת הנשים לבין עזרת ישראל, צופו במיוחד בנחושת הקלל; כדי לחזור על המעשה שעשה משה רבנו.
משה רבנו עשה כלי מיוחד מנחושת הקלל כדי להדגיש ולהחשיב את "המים התחתונים", שהנשים שהחלו לצבוא "אוהל מועד" החלו לזלזל בהם. ובוני המקדש עשו גם הם מעשה מיוחד; וציפו את שערי ניקנור בנחושת כזו כדי להדגיש ולהחשיב את "המים התחתונים", בפני מי שהחל לזלזל בהם.
מי מזלזל בחשיבות ה"מים התחתונים"?
ה"מעשה" בהשלכת דלת הנחושת על ידי ניקנור, ועלייתה מחדש מתוך ה"ים"; מהווה שיקוף וחזרה על מעשה מאיסת מראות הנחושת על ידי הנשים, והעלאת חשיבות המראות על ידי משה.
ה"ים" משמש באגדות חז"ל כסמל לעיסוק בצד הגשמי והנמוך של העולם7. המדרש מתאר שניקנור הפליג בספינה בים כדי להביא דלתות לבית המקדש. בכוונתו ללמדנו כי מטרת חייו של ניקנור הייתה פיתוח המקדש. פיתוח המקדש מהווה סמל להבאת הגאולה לעולם, כאשר כל הגויים יבואו לבית המקדש ומציון תצא תורה לעולם כולו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב).
כדי שעם ישראל יוכל להפיץ תורה בעולם הוא זקוק גם לקיום גשמי, דבר זה מבואר בדבריו הידועים של רבי אלעזר בן עזריה במשנה (אבות ג, יז): "אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח". אם אין "מים עליונים" אין "מים תחתונים" ואם אין "מים" תחתונים" אין "מים עליונים"; וכדי להפיץ תורה בעולם עם ישראל זקוק ל"מַיִם רַבִּים". דרך אחת להבאת הגאולה היא העיסוק בתורה ובתפילה שהם המים העליונים; ודרך שנייה היא העיסוק ב"מים התחתונים", בענייני העולם הזה, כדי להשיג דרכם את האמצעים הפיזיים הנדרשים להבאת הגאולה.
הגדרת התורה כ"מים עליונים" מראה שיש להעדיף את האפשרות לקרב את הגאולה באמצעותם. ניקנור סבור שעמל התורה הוא הדרך הנכונה לקרב את הגאולה. הוא מפליג ב"ים" שמסמל את ענייני העולם הזה; וה"דלתות" שנמצאות עמו מסמלות את שנות חייו. הוא מתכנן להקדיש את שנות חייו (ה"דלתות") לבניית המקדש באמצעות התורה. ולעת עתה הן נשארות בבית המדרש והוא אינו מרטיב אותן ב"ים", בענייני העולם הזה.
אך ה"ים" מתחיל לסעור, וה"מלחים" שעמו (שהם ההרהורים שחולפים בקרבו), אומרים לו שהוא אינו יכול להמשיך במצבו הנוכחי. אם ישליך דלת אחת הוא יציל את הדלת השנייה והיא תגיע למקדש. "פעמים שביטולה של תורה זו היא קיומה"8, והשלכת "דלת אחת" ל"ים" היא הדרך להבאת הגאולה. ניקנור נענה ל"מלחים" ומשליך מחצית מזמנו (דלת אחת) ל"ים"; מחצית מזמנו הוא עמל במלאכות, ומחצית מזמנו הוא עמל בתורה.9
אך צרכי החיים ממשיכים להסתער על ה"ספינה" של ניקנור, ושוב פונים אליו המלחים (ההרהורים) בקריאה להשליך אל ה"ים" את ה"דלת" שנותרה, את מחצית הזמן שנותר עמל בתורה. הם מסכימים עימו שהוא יגיע ל"נמל" ללא שום "דלת", והדבר מצער מאוד; אולם הם מוסיפים לומר לו שהוא יציל את קיומו הגשמי. אם יציל את חייו הגשמיים יש סיכוי שתיפתח לפניו בעתיד אפשרות חדשה להביא "דלתות" למקדש, ולקרב באמצעות עמל התורה את הגאולה. אך אם יתעקש לשמור על ה"דלת" ולעמול בתורה את מחצית הזמן שהוא עדיין עמל, הספינה תטבע יחד עם ה"דלת"; וזהו הפסד וודאי למקדש. אדרבא, טובת המקדש דורשת את השלכת ה"דלת" שנותרה.
ניקנור מתעקש ואינו נכנע ל"מלחים" (להרהורים). הוא אינו משליך את ה"דלת" השנייה, הוא ממשיך להפליג במתכונת החיים שהוא שומר עליה אל הגאולה, וממשיך לעמול בזמן שנותר לו בתורה.
בְּרִיַת יָם
אלא שאז ניקנור מתחיל להתייסר בקרבו על ה"דלת הראשונה", שמא היה צריך להתעקש ולשמור גם את הדלת הראשונה, ושמא גם אז היה הסערה היתה שוככת. בשלב זה של החיים הוא כבר לכוד במצב שמחייב אותו לעסוק מחצית מזמנו במלאכות; אבל שמא אם לפני-כן היה מתעקש להישאר בבית המדרש כל הזמן, גם אז הסערה היתה שוככת; ושמא היה יכול לעסוק בתורה כל ימיו.
ניקנור אינו מרוצה מצורת חייו הנוכחית. במחצית הזמן שניקנור עמל בתורה הוא חש כדויד שחותר לבנות את המקדש, וכ"אָדָם הַמַּעֲלָה" (דברי הימים א' יז, יז). אולם במחצית הזמן שהוא לכוד בעמל המלאכות הוא אינו חש כ"אָדָם" אלא כ"בְּרִיַת יָם", מין חיה שפלה שעסוקה ב"מים התחתונים".
כיון שהגיע לנמל
הנמל מהווה את נקודת היציאה מן ה"ים" אל ה"יבשה". ניקנור עולה ליבשה ומגיע לתקופה שבה הוא עמל בתורה בלבד, אלא שהוא עדיין מצטער על תקופת חייו הקודמת; ואז הדלת "מבצבצת ויוצאה". ילקוט שמעוני (שיר השירים, תתקפה) מוסיף שתי מילים לתיאור האירוע: "כיון שהגיע לנמל נתן דעתו והיתה מבצבצת ויוצאה"; והמילים "נתן דעתו" שמשמעותן הסתכלות פנימית לעומקם של הדברים, מרמזות, כיצד הדלת בצבצה.
ניקנור נתן דעתו למהלך חייו הקודם, הפנימו והשלים עימו! הוא הבין שלמעשה כל שנות חייו עמל ב"תורה". בתוך עמל המלאכות של ה"מים התחתונים" גנוזה תורה מ"אבן הספיר" של כסא הכבוד; וגם היא מהווה "דלת" למקדש. שלמה המלך עצמו גילה שבמקדש יהיה חלק שיבנה על ידי "בְּרִיַת יָם", והוא ניקנור זכה להיות אותה "בְּרִיַת יָם". והוא מעלה למקדש גם את הדלת (שנות חייו) שבנה בזמן שהיה עמל במלאכות.
שער המזרח של ניקנור כפתח לגאולה
לסיכום טיולנו בשערי ניקנור נאמר, שכאשר המשנה מביאה דעות שונות לסיבה מדוע שערים אלו צופו בנחושת, הדעות הללו משלימות זו את זו. שערי ניקנור צופו בנחושת קלל כדי להזכיר את הארוע של מאיסת מראות הנחושת בידי הנשים בפתח אוהל מועד, ואת החשיבות שמשה רבנו חזר ונתן לאותן מראות כאשר עשה מהן כלי מיוחד. המעשה שהמשנה מספרת נועד להחיות מחדש את הסמליות שבדבר.
הנשים וניקנור מאסו בפרק חיים גשמיים שהיה קשור ל"ים" ולמים התחתונים, ולא היה קשור במישרין לתורה שהיא המים העליונים. ואילו עשיית כלי מיוחד או צפוי מיוחד מנחושת הקלל בא להראות שגם פרק חיים זה מהווה דלת שדרכה תגיע הגאולה.
יחזקאל מתאר בנבואותיו כיצד תחזור שכינת ה' לבית המקדש דרך שער המזרח; וניקנור פותח באמצעות התקופות השונות שבחייו (הדלתות) את השער שדרכו תחזור הגאולה. ושתי הדלתות פותחות את הפתח, ואף אחת מהן אינה חסרה!!!
_________________________
1 בירושלמי (יומא ג, ח) ובתוספתא (יומא ב, ד) מסופר שהספינה הגיעה לנמל יפו.
2 "וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב: (שמואל א טז, ב) 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי'."
3 שמות לה, כב
4 רמב"ן שם וכן בשמות לח, ח
5"דאמר קרא 'וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה [לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא]' משה היכן הוה יתיב - במחנה לויה" (שבת צו, ב)
6 "שרצון ה' חופף על התורה שנמשלה למים, והוא מים העליונים שממנו חיות כל נבראי מטה." (ביאורי אגדות [אפיקי ים לרי"א חבר], מגילה יא, א)
7 "והמלכות נקרא ים ... עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה." (פרדס רמונים לרמ"ק; כג, י), וראה גם במאמרים הקודמים "אבני הכדכוד שבמערת לוד", "האפיקורס שהפך לגל עצמות" ו"החסיד שטייל בחוף חיפה".
8 ספר חסידים (מרגליות) סימן תתקנב
9 בתלמוד הבבלי מסופר שהיה "נס" והים שקט, אך בתלמוד הירושלמי (יומא ג, ח) לא מסופר שהיה "נס" וכן הוא גם בתוספתא (יומא ב, ד) וזו לשונה: "... ונטלו אחד מהן והטילוהו לים, ובקשו להטיל את השני ולא הניחן..."
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|