|
החסיד שטייל בחוף חיפהבפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים יח, ה) מובא מעשה בחסיד שהיה מטייל בחוף הים של חיפה, וזה לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"מעשה בחסיד אחד שהיה מטייל בשונית (שן סלע) בחוף הים של חיפה, והרהר ואמר בלבו: תאמר (היתכן) שהקב"ה עתיד לעשות שער מזרחי של בית המקדש ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית?! מיד יצתה בת קול ואמרה לו: אילולי שאתה חסיד גמור כבר היתה מידת הדין פוגעת באותו האיש (בך החסיד); העולם כולו בראתי בששה ימים, שכתוב – 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ' (שמות לא, יז), ושער מזרחי של בית המקדש אי אפשר לעשותו הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית?! מיד ביקש רחמים על נפשו ואמר לפניו: רבון העולמים אע"פ כן בלבי הירהרתי ובשפתיי לא פירשתי! מיד נעשה לו נס ונבקע לפניו הים וראה מלאכי השרת מסתתים בו, מגלפים בו, מסרגים בו. אמר להם: מה הוא זה? אמרו לו: זה הוא שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית"
מפשטות המעשה משמע שיש חובה להאמין לאגדות חז"ל כלשונן. אולם הרמב"ם כתב בפרושו למשנה בפרק "חלק" במסכת סנהדרין, שאדרבא יש חובה להבין את דברי חז"ל בדרך של "פשט וסוד", וזו לשונו שם:
"שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר (קהלת יב, י) 'למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת'"
ואם כך צריך להבין כיצד פירש הרמב"ם את המעשה שבפנינו! במסכת בבא קמא מצאנו (דף קג, ב) שכל מקום שנאמר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה או לתנא רבי יהודה בן בבא או לתנא רבי יהודה ברבי אילעאי. ודאי שלתנא ידוע מה שידוע לרמב"ם - שדברי חז"ל נאמרו בדרך של "פשט וסוד"; ומכיוון שלחסיד נראה שלא יתכן ששער המזרח יבנה מאבן אחת של מרגלית, ושחז"ל התכוונו בדבריהם לכוונה אחרת, מדוע הוא ראוי להיפגע תיכף-ומייד על ידי מידת הדין?!
שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית
כדי לענות על קושי אנו צריכים להעמיק בפרטים השונים שמוזכרים במעשה. תחילה נעמיק בשאלה מדוע הביטוי "שער מזרחי של בית המקדש..." חוזר פעמים רבות? ומדוע נצרכת ההדגשה החוזרת ונשנית של שני הפשפשים שנמצאים בו?
החזרה המרובה הזאת היא הבסיס להבנת המעשה בחסיד, ומטרתה לשלוח אותנו לנבואות יחזקאל שבהן שער המזרחי של בית המקדש חוזר פעמים רבות ומהווה סמל מרכזי בענין הגלות ובתהליך השיבה ממנה.
שער המזרח ושני פשפשיו
הנביא יחזקאל מתאר בפרק י את יציאת השכינה - כסא הכבוד שמראהו "כְּאֶבֶן סַפִּיר" דרך שער המזרחי של המקדש. נבואה זו מסמלת את גלות השכינה יחד עם גלות ישראל מארצם. בפרק מג הנביא יחזקאל מתאר כיצד "כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" חוזר לשכון במקדש דרך שער המזרח; כסמל לחזרת השכינה יחד עם חזרת ישראל לארצם.
תיאור שער המזרח של המקדש בהקשר לגאולה ממשיך בפרק מד, ונאמר שם (א-ג):
"וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר: וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר: אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ..."
חז"ל לימדונו בפרוש נבואה זו, שאין הכוונה לשער המזרחי עצמו אלא לפתח קטן שנמצא בצידו של השער המזרחי, ושנקרא בלשונם פשפש. וזו לשון המשנה במסכת מדות (ד, ב):
"וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר'"
הפשפש הקטן שבדרום, שהיה סגור, מסמל את הדרך שבה תחזור השכינה מגלותה. הנבואה משייכת אותו במידה מסוימת גם ל"נָּשִׂיא" המסמל את המלך המשיח1.
הפשפש הדרומי והפשפש הצפוני
שני הפשפשים הקטנים הנמצאים בסמוך לפתח הגדול, מסמלים את שתי הדמויות שהן ה"פתח" להבאת הגאולה.
במסכת בבא בתרא (כה, ב) מובא: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום". ואף כאן, הפתח הדרומי מסמל את מי שעוסק בחכמת התורה, ואלו הפשפש הצפוני מסמל את מי שעוסק במלאכות ובהשגת העושר ושאר האמצעים הדרושים להקמת המקדש.
שתי הדמויות משלימות זו את זו. מי שעמל במלאכות מצליח בפעולותיו להשגת האמצעים הדרושים לבניית המקדש - בזכות מי שעמל בתורה. אולם יש הבדל בין דרכי הפעולה. הצלחתם של עמלי המלאכות במלאכתם היא הצלחה הניכרת לעין כולם, ולכן הפשפש הצפוני שמסמל אותם הוא הפשפש הפתוח. ואילו הצלחתם של עמלי התורה בתורתם אינה ניכרת לעין כל, ולכן הפשפש הדרומי שמסמל אותם הוא פשפש סגור.
הפשפש הדרומי הסגור מסמל את הדרך העיקרית שבה יחזור הקב"ה לשכון במקדש. והוא מרמז שחזרה זו תהיה בעיקרה בזכות עמל התורה. אמנם נכון שהקשר בין התורה לבין המעשיים הגשמיים אינו נראה לעינינו, ושער זה סגור בפנינו; אך זו הדרך העיקרית שדרכה נשוב מן הגלות אל הגאולה.
בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים
בהמשך נבואת יחזקאל מצאנו שבשבתות ובראשי חדשים יש גם לשאר העם שייכות לפשפש הקטן שבדרום, וזו לשונו (שם, מו, ג): "וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'"2.
נבואת יחזקאל מגלה שעמלי המלאכות אינם מנותקים מהפשפש הדרומי; והוא מנבא שבשבתות שבהן אסורה המלאכה מן התורה, ובראשי חדשים שבהם נהגו לאסור את המלאכה3 הם ישתחוו בפתח הפשפש הדרומי.
אפשר לפרש את ה"הִשְׁתַּחֲוָיָה" כפשוטו, אולם אפשר לפרש את ה"הִשְׁתַּחֲוָיָה" גם באופן סמלי. מי שעמל במלאכות במשך ימות החול כדי להביא את הגאולה - משתחווה אל ה' במקדש - באמצעות מלאכותיו4; ואלו בימים שאינו עמל במלאכותיו, בשבתות ובראשי חדשים, הוא משתחווה אל ה' במקדש – באמצעות התורה שהוא לומד באותם ימים. בכל מקום שהוא נמצא בעולם הוא משתחווה לנוכח ה' במקדש; - ב"שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה" הוא משתחווה באמצעות מעשיו כנגד הפשפש הצפוני, ו"בְיוֹם הַשַּׁבָּת" ו"בְיוֹם הַחֹדֶשׁ" הוא משתחווה באמצעות תורתו כנגד הפשפש הדרומי.
העיסוק בצד הגשמי והנחות של העולם נמשל במעשים שבפסיקתא כשקיעה במעמקי ה"ים"5. הפשפש האחד שדרכו תגיע הגאולה נמצא באבן המרגלית ששקועה ב"ים", ודרכו נכנסים עמלי המלאכות; והפשפש השני נמצא ב"שונית" שבחוף, שהיא מקום יבש שמסמל את בית המדרש; שם נמצא התלמיד-חכם אשר מכוח תורתו מצליחים האנשים העמלים בצד הגשמי של העולם במעשיהם.
שני הפתחים מהווים סמל להתמחות של כל צד במקצועו; צד אחד התמחה בעמל המלאכות וצד שני התמחה בעמל התורה.
התלבטות ה"חסיד"
ה"חסיד" מסמל אדם שחי את האמת באופן קיצוני ואינו נושא פנים לעצמו; ובדרך כלל הוא מסמל את הצד של התלמיד חכם השרוי בבית המדרש ואינו עמל כלל-וכלל. פעמים שהחסיד מסתכל בביטול כלפי עמלי המלאכות, פעמים שהוא מסתכל אליהם כשווים אליו, אך פעמים שהוא מתלבט לגבי דרכו שלו עצמו!!!
"שפת הים", שם מטייל החסיד היא מקום המפגש בין ה"ים" ל"יבשה", והיא משמשת כסמל למפגש שבין עמלי התורה לעמלי המלאכות. במעשה שלפנינו החסיד מתלבט בייחס לדברי התנא ר' שמעון בן אלעזר על הגילוי שאליהו הנביא גילה לו על "שפת הים".
במאמר "המכוער וספר הגאולה" התבאר שהתנא ר' שמעון בן אלעזר מספר6 שהוא סבר מתחילה שחיילותיו של המשיח נמצאים בבית המדרש, והוא יצא משם ל"שפת הים" כדי להוכיח את הריקנים שרודפים אחר המלאכות ב"ים", ולומר להם שזהו דבר "מכוער" ושיחזרו לבית המדרש; אולם "מכוער" שהתגלה אחר כך כאליהו הנביא הודיע לו שחיילותיו של המשיח צריכים לצאת כעת מבית המדרש ולעמול במלאכות, וזו הדרך שדרכה תגיע הגאולה.
מתחילה ה"חסיד" שולל מכל-וכל את שיטת ר' שמעון בן אלעזר, ובמסכת ברכות (דף יח, ב) אנו פוגשים את ה"חסיד" כשהוא מספר ששמע בבית הקברות רוח שמגלה לחבירתה שאינה יכולה להיכנס לפנים מן הפרגוד - מפני שהיא קבורה ב"מחצלת של קנים". ובמאמר "המכוער וספר הגאולה" התבאר שמעשה זה לא יתכן כפשוטו והוא משל; והחסיד מגלה באמצעותו שלדעתו מי שאינם עמלים בתורה אלא במלאכות, הם כ"כקבורים" בחייהם ב"מחצלת של קנים" ושקולים כמתים; ואינם יכולים להיכנס לפנים מן הפרגוד. ולדעתו, דווקא העמלים בבית המדרש הם המקרבים את גאולתם של ישראל.
אך במעשה שלפנינו החסיד מודה במקצת לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, והוא רואה בעמלי המלאכות אנשים השווים לו ומשלימים אותו, ולכן הוא מהרהר בשני הפשפשים הקיימים בשער המזרח של המקדש שמשלימים זה את זה. וכאשר הוא מתלבט בלבו - "תאמר (היתכן) שהקב"ה עתיד לעשות שער מזרחי של בית המקדש ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית?!" - הוא מבין את המשל של חכמים אלא שהוא מתלבט לגבי דרכו שלו בחיים!!!
האמנם שער המזרח שדרכו תגיע בניית הבית השלישי והאחרון מורכב גם כן משני פתחים, הפתח של עמלי המלאכות והפתח של עמלי התורה?! שהנה, הצלחתם של עמלי המלאכות בפעולותיהם להשגת העושר ושאר האמצעים הנזקקים להשגת הגאולה היא הצלחה שמוכחת לעין כל רואה. ואלו הקשר שהוא תולה בין הצלחתם במלאכות לבין עמלו שלו בתורה הוא קשר שאינו נראה.
ואולי צודק ר' שמעון בן אלעזר ואליהו הנביא אכן התגלה אליו, והודיע לו שעמל המלאכות הוא הפתח היחיד שדרכו יבנה הבית השלישי; ורק אחר שנגיע לעושר הגדול ויבנה המקדש נשוב כולנו לעמול בתורה.
שונית הים של חיפה
ה"שונית" וה"ים" שבמעשה שלפנינו נמצאים בחיפה למרגלות הכרמל. במקום זה קירב אליהו את ישראל לאביהם שבשמים; והגלויים שיתרחשו שם יהיו ב"חסותו" של אליהו הנביא ויגלו את שיטתו האמיתית לגבי "שפת הים".
החסיד מהלך לו על ה"שונית" סמוך ל"ים", ומפרסם את משנתו הרוחנית ולפיה הישארותו "יבש" על ה"שונית" היא "פתח" הכרחי להבאת הגאולה, והיא הנותנת כוח לעמלי המלאכות להצליח במעשיהם; אלא שהוא מהרהר האם אין זה ראוי שגם הוא עצמו יתרטב ויכנס למצולות ה"ים" כדי לעמול בבניית האבנים הטובות המביאות את הגאולה? והאם אין "מידת הדין" דורשת ממנו שגם הוא יטיל עצמו אל ה"ים" כדי להביא את הגאולה?
"מידת הדין"
אולם בעוד החסיד מתלבט יצאה בת קול ושכנעה אותו להישאר בבית המדרש, והזכירה לו את הכתוב 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ' המרמז שגם עשייה רוחנית נחשבת עשייה, שהרי הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות באמצעות התורה; וגם כעת נמשך התהליך הזה, והחסיד מחייה את המציאות הקיימת בעולם ובורא מציאויות חדשות באמצעות דבורי התורה שלו.7
המדרש מתאר שהחסיד ביקש רחמים על נפשו, שהרי שמר את הרהוריו לעצמו; וכוונתו לומר שאם החסיד היה דורש ומודיע ברבים את השיטה שיש רק פתח אחד להבאת הגאולה והוא הפתח של עמל המלאכות; "מידת הדין" שהחסיד דורש מעצמו היתה גורמת שיהיה "נאה דורש ונאה מקיים"8, והוא עצמו - היה פוגע בעצמו! והיה מטיל עצמו אל "ים" המלאכות כדי לבנות את שער המזרח שדרכו תגיע הגאולה. אך הוא שמר את הרהוריו לעצמו, ולפיכך אין הכרח שיהיה "נאה מקיים"; והוא יכול להישאר על ה"שונית" ולהיוותר "יבש" בבית המדרש!!
מיד נעשה לו נס ונבקע לפניו הים וראה מלאכי השרת
האגדה מתארת שמייד נעשה לו נס ונבקע לפניו הים וראה מלאכי השרת מסתתים בו, מגלפים בו, מסרגים בו. המילה "בו" מופיעה כאן בכפל-משמעות; הן באבן המרגלית והן בו-עצמו כלומר באמצעותו. וכוונת האגדה לומר שהוא ראה כיצד דבורי התורה שהוא מוציא מפיו בבית המדרש פועלים את שליחותם בעולם, וכיצד מלאכות מסוימות ואירועים מסוימים מצליחים להתבצע בזכות דבורי התורה שלו.
המלאכים מוזכרים בתורה כמסייעים לפעולות, אף על פי שכאשר אליעזר מביא את רבקה כאישה ליצחק לא מוזכר במפורש מלאך שעזר בביצוע הפעולה לאברהם ולאליעזר ברור שיש שם מלאך שמסייע לביצוע המעשה: "וַיֹּאמֶר אֵלָי ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ..." (בראשית כד, מ).
בדרך כלל אי-אפשר לראות את המלאכים הנבראים מדבורי התורה והתפילה, וכיצד הם מבצעים את שליחותם.
מציאות כזו שבה כל אחד יוכל לראות את מלאכי השרת שנבראים מאותיות התורה פועלים את שליחותם בעולם תהיה רק לעתיד לבוא9, (ולכן הפשפש הדרומי שנמצא בשער המזרח ומסמל את הפתח שדרכו נכנסים מלאכי השרת שנבראו מאותיות התורה לפעול את שליחותם הוא סגור). אלא שבמעשה שלפנינו התרחש נס והחסיד זכה לראות כיצד תורתו פועלת בעולם10, ודיבוריו על ה"שונית" מסתתים את אבן המרגלית של הגאולה הנמצאת בתוך ה"ים".
אליהו ו"שפת הים"
לפי דרכנו למדנו שמעשים רבים שמתרחשים ב"שפת הים" דנים בגילוי שר' שמעון בן אלעזר מספר שאליהו גילה לו ולימד אותו דווקא שם. במעשה הראשון שהובא בפסיקתא ר' יהושע בן לוי מסכים עמו, והוא מספר שאליהו גילה לו גילוי קיצוני בהרבה ולפיו אפילו גויים אפיקורסים שפועלים לשכלול העולם נחשבים לאבן טובה מאבני הגאולה.
אבל שני המעשים הסמוכים בפסיקתא חולקים על כך, ומספרים שקבוצת עמלי התורה יחד עם קבוצת עמלי המלאכות המאמינים שהם מצליחים במלאכותיהם בזכות עמלי התורה, הם האבן הטובה המביאה את הגאולה; והם מגלים שאליהו מסכים לשיטתם ולא עם שיטת ר' יהושע בן לוי.
________________________
1 מצודת דיד שם
2 מדרש תנחומא (כי תשא, טו), ורש"י ליחזקאל שם.
3 "שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חדש כמו שהוא מנהג הנשים היום ואפשר כי מפני קרבן ראש חדש היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחות לפני ה' וכן נראה בנבואת יחזקאל לעתיד" (רד"ק שמואל א כ, יט)
4 וראה במאמר "המחילות הגנוזות".
5 "והמלכות נקרא ים ... עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה." (פרדס רמונים לרמ"ק; כג, י), וראה בשני המעשים הקודמים המובאים שם בפסיקתא שהתבארו במאמרים הקודמים "אבני הכדכוד שבמערת לוד" ו"האפיקורס שהפך לגל עצמות".
6 אבות דר' נתן נוסחא א, מא; תענית כ, ב
7 וראה גם בזוהר (א, דף רמז א): "כמה דאת אמר (שמות לא יז) 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', ולא כתיב 'בששת'... ". וז"ל השל"ה הקדוש (מסכת חולין, פרק תורה אור, מג): "ומעתה נתבאר היטב הפסוק (קהלת א, ט) 'מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש'. כי ששת ימים הראשונים ... שהיוו כל הויה והוציאו מכח אל הפועל בריאה דכל יום ויום ... וגם נשאר שם בכח מה שמוכן ליעשות כל זמן עמידת העולם מדוגמתן של הנעשה בפועל בששת ימי בראשית..."
8 יבמות סג, ב
9 "... אך דעת דדכורא יתגלה לעתיד בימות המשיח, והיינו שיהיו עיניך רואות מוריך (ישעיה ל, כ), שיראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים לנגד עינים שהם עולמות מצוחצחות וכו'. וז"ש חז"ל עין רואה ואוזן שומעת וכו' (אבות, ב, א)." (תולדות יעקב יוסף, וישלח, יא)
10 בזוהר חדש (ב, איכה, דף נו ב) מובא שפעמים שהתנאים והאמוראים היו אומרים זה לזה שמתוך המשנה שהוציא מפיו כעת הוא רואה מה יתרחש בעוד זמן מה. "... תנאים ואמוראים דכל עלמא קיימא בגינייהו. דכד הוו קיימי כחדא הוה אמר בר נש לחבריה מגו מלה דא דפרח מפומוי אנא חמא מה דיהא יומא דא או למחר כך וכך."
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|