|
האפיקורס שהפך לגל עצמותישעיהו הנביא מנבא על גאולת ישראל, וזו לשונו (נד, יא-יג):
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:"
וזו לשון הפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים יח, ה) כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח. ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק (אמר): עתיד הקב"ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו (פתחיו הקטנים) אבן אחת של מרגלית. ר' יוחנן היה יושב ודורש בתוך בית הכנסת הגדול של צפורי: עתיד הקב"ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית. והיה שם אפיקורס אחד שאמר: אפילו מרגלית בגודל ביצה אחת של תור אין אנו מוצאים, וזה יושב ודורש כך?! פעם כשהפליג בים הגדול שקעה ספינתו בים וירד לעמקי תהום וראה מלאכי השרת מסתתים בו, מגלפים בו, מסרגים בו, ואמר להם: מי הוא זה, אמרו לו זה שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית, מיד נעשה לו נס ויצא משם בשלום. בשנה האחרת בא ומצא את ר' יוחנן יושב ודורש באותו ענין: עתיד הקב"ה לעשות שער מזרחי של בית המקדש הוא ושני פשפשיו אבן אחת של מרגלית, אמר לו: סבא סבא, כל מה שאתה יכול לגלגל - גלגל, לשבח - שבח; שאילולי שראו עיני לא הייתי מאמין. אמר לו (ר' יוחנן): ואילולי שראו עיניך לא היית מאמין למילים שאמרתי בתורה. תלה בו ר' יוחנן את עיניו והסתכל בו ומייד נעשה גל של עצמות".
שיטת הרמב"ם בהבנת החידושים שיהיו בזמן הגאולה
מהקריאה הראשונית של המעשה עולה שיש חובה לקבל את דברי הנביאים ואת דרשות חכמים בעניין הגאולה העתידית כפשוטם; ומי שאינו מאמין כך לדבריהם ראוי לעשותו "גל של עצמות". אלא שלכאורה דבר זה עצמו אינו פשוט כלל וכלל, וזו לשון הסוגיה במסכת ברכות (דף לד, ב) כשהיא מתורגמת:
"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱ-לֹהִים זוּלָתְךָ' (ישעיהו סד, ג). כנגד זה מצאנו את שיטת שמואל, שאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, שנאמר: 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' (דברים טו, יא)"
שמואל סבור שגם בעתיד לא ישתנה דבר מטבעו של העולם אלא שתחזור המלכות לישראל; ולכאורה מתבקש שר' יוחנן סבור שיהיו שנויים במנהגו של עולם. אך אם כך הם פני הדברים לא תובן פסיקת הרמב"ם.
מצד אחד מביא הרמב"ם את דברי ר' יוחנן, וזו לשונו בהלכות תשובה (ח, ז):
"... כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקב"ה לבדו, ... אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱ-לֹהִים זוּלָתְךָ'."
ומצד שני הרמב"ם מביא את דברי שמואל, וזו לשונו שם (ט, ב):
"... נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, ... וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד."
וקשה שמצד אחד הרמב"ם פוסק כר' יוחנן ומצד שני הוא פוסק כשמואל. הלחם משנה (תשובה, ח, ז) נזקק לשאלה זו, ועולה מדבריו שהרמב"ם סבור שר' יוחנן ושמואל מודים שלא יהיו שנויים בטבעו הפיזי של העולם. אלא שנחלקו לגבי ההנהגות שאינן קשורות לטבע הפיזי של העולם כגון ההנהגה של מלחמות בין האומות ושל עניות ומחסור. ובמחלוקת זו פסק הרמב"ם כר' יוחנן שההנהגות האלו תשתנינה; ולעתיד לבוא – 'יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ'!!
וכך אמנם מסיים הרמב"ם את חיבורו ה"יד החזקה" (מלכים, יב, א-ה):
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, ... ובימות המלך המשיח ייודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן. ... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד..."
אלא שמעתה צריכים אנו להבין כיצד פירש הרמב"ם את הפסיקתא. לשיטת הרמב"ם - שגם ר' יוחנן מודה שלא יהיו שנויים בטבעו הפיזי של העולם - מדוע כעס ר' יוחנן על האפיקורס שלא האמין לדבריו?
האפשרויות השונות לפרש את אגדות חז"ל
ר' יוחנן היה סבור כדעה שדווקא עמל התורה הוא שיבנה את המקדש, וכשיטה המופיעה בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקצא):
"אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה - 'זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי', ולא עוד אלא כאלו בנה בית המקדש דכתיב 'בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם'."
מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה.1
ר' יוחנן שהיה סבור כדעה זו, דרש שהקב"ה עתיד לעשות את השער המזרחי של בית המקדש מאבן אחת של מרגלית - אך כוונתו היתה שעמל התורה מסתת אבן רוחנית בשמים, וכאשר יושלם בנין המקדש הרוחני בשמים תבוא מייד העת שיבנה גם המקדש בארץ.
האפיקורס שמע את הצד החיצוני של דברי ר' יוחנן אך לא הבין את הצד העמוק שלהם, ואז עמדו בפניו האפשרויות שמזכיר הרמב"ם בפרושו למשנה בפרק "חלק" במסכת סנהדרין, וזו לשונו:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.
הכת הראשונה ... מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ... ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו. ...
והכת השניה ... והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כוונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות,... והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתיים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה...
והכת השלישית ... והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמתיים מאד, ... וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ... לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ..."
האפיקורס בחר להיות מאנשי הכת השניה. הוא לגלג על ר' יוחנן ובנוסף לכך בחר להיות דומה באורח חייו לגויים, ולעסוק בצד הגשמי של העולם מתוך מחשבה ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ה"ים" משמש אצל חז"ל בכמה מקומות כסמל לעיסוק בצד הגשמי והנחות של העולם2, ושם בחר האפיקורס להפליג.
מלאכי השרת מסתתים בו
אולם פעם כשהפליג האפיקורס ב"ים", הוא שקע בהרהורים והבין שיש בורא לעולם ושיש אמת בתורת ישראל; והעולם כולו מתקיים בזכות עמל התורה של ישראל, ומי שעוסק בתורה - ב"אֶבֶן סַפִּיר"3 של כסא הכבוד - זוכה לרוחניות נצחית. והוא הבין שמעשיו מקדמים ומשכללים אמנם את העולם הזה, אך הם בני חלוף ולא יישארו לנצח; - ואם כך אין שום חשיבות וערך למעשיו שכה התפאר בהם עד עתה. וכאשר האגדה מתארת ש"ספינתו" שהיה מפליג בה ב"ים" החלה שוקעת; כוונתה לומר שהוא הבין שבמעשיו הגשמיים אין רוחניות, ושה"ספינה" שלו סופה "לשקוע" ולהישאר בעולם הגשמי הזה, ולא תוכל להתרומם מעלה ולשכון תחת כסא הכבוד של בורא עולם.
אולם המדרש ממשיך לתאר שכששקע בהרהוריו עד עמקי תהום ראה "מלאכי השרת מסתתים בו, מגלפים בו". המילה "בו" מופיעה במדרש בכפל-משמעות הן ב"אבן אחת של מרגלית" והן בו עצמו. כלומר הוא העמיק להבין שתלמידי החכמים המשולים למלאכי השרת4 מסתתים באמצעותו - באמצעות מעשיו הגשמיים - את בית המקדש העתידי. וכשם שדויד המלך הכין לשלמה עושר רב כדי שייבנה ממנו את המקדש5, כך עמל-התורה של חכמי ישראל פועל באמצעותו, דרך "ספינתו" המפליגה ב"ים", את השגת האמצעים הגשמיים הדרושים להקמת המקדש. ולפתע נוכח לדעת שכל הצלחותיו שהיו לו עד עתה באו לו בזכות עמל-התורה של חכמי ישראל וששוכנת בהם רוחניות - ו"מיד נעשה לו נס ויצא משם בשלום".
גם בספינה הגשמית שלו שוכנת "אֶבֶן" מכסא הכבוד - אלא שהיא גנוזה בה6, והיא הצד המעשי של ה"אבן" היקרה של כסא הכבוד.
כל מה שאתה יכול לגלגל - גלגל
ואז בא וביקש מר' יוחנן להמשיך ולדרוש בדברי תורה: "כל מה שאתה יכול לגלגל - גלגל, לשבח - שבח". שלב זה בסיפור מקביל לשלב במפגש-ההאבקות שהיה בין יעקב לבין ה"אִישׁ" (בראשית לב, כג-לג) שפגש בדרך לארץ ישראל.
במאמר "שלחני כי עלה השחר" התבאר שה"אִישׁ" מסמל את העוסקים בצד הגשמי של עם ישראל שהם יעקב-האיש, ואלו יעקב (הסתמי) מסמל את העוסקים בצד הרוחני של עם ישראל (שהם יעקב-המלאך). השלב שבו ה"אִישׁ" מודה ומשבח את גדולתו של יעקב (העמל בתורה), ואומר לו: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"; הוא רק השלב הראשון בהתבטלות של יעקב-האיש בפני יעקב-המלאך.
בשלב הבא יעקב-המלאך פונה ליעקב-האיש ושואל אותו לשמו: "וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ". ואז יעקב-האיש מצטנע ואומר: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי". יעקב-האיש מגלה בהצטנעות זו - שלשמו, כלומר להופעתו בעולם, אין שום חשיבות מפני שכל הפעולות הגשמיות שנמצאות תחת השמש כלות ואובדות; ולפיכך יעקב-האיש תמה מה החשיבות בשמו?! ואז יעקב אבינו מודיע שאחר שלב ההתבטלות, גם ביעקב-האיש שוכנת רוחניות מכסא הכבוד, וממילא גם מעשי יעקב-האיש בעולם הזה נכתבים בספר הנצח של עם ישראל.7
לפי הבנה זו של המפגש שבין יעקב לבין ה"אִישׁ", הרי שכדי להציל למפרע את פעולותיו הגשמיות, האפיקורס היה צריך להתבטל בפני ר' יוחנן העמל בתורה, ולהודות שלמעשיו הגשמיים שהיו לו עד-עתה אין שום חשיבות. אלא שהוא לא עשה זאת!! הוא אמנם הרהר תשובה בלבו, ואפילו בא אח"כ והוציא מפיו בקשה מר' יוחנן שימשיך לדרוש בתורה, אלא שהוא לא הוציא מפיו דברי וידוי וחרטה על עברו.
נשמות ישראל כולם המה קומה אחת שלימה
אך ידוע שבעם ישראל קיימת ערבות הדדית בין איש לרעהו, ומצאנו שהכהן הגדול מתוודה עבור עוונות עם ישראל (רמב"ם תשובה א, ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר: 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא טז, א)". וגם ההתבטלות של יעקב-האיש בפני יעקב-המלאך נעשתה על ידי יעקב אבינו עצמו שמייצג את שני הצדדים. ולפיכך ר' יוחנן בא ועושה את שלב הוידוי וההתבטלות עבור האפיקורס.
ר' יוחנן תולה את עיניו הרוחניות בהצלחות הגשמיות של האפיקורס שהיו לו עד עתה, ומביט ומבין שאין בהם רוחניות והן בנות חלוף - והוא מודיע בפיו שהן בטלות בחשיבותן ושקולות כ"גל של עצמות". והוידוי שעשה ר' יוחנן עבור האפיקורס גורם שההצלחות הגשמיות שהיו לו בעברו לא תחשבנה עוד ל"אבק פיגול", אלא ל"אבק" שרוחניות מ"כסא הכבוד" שוכנת בהן!
אולם נראה שוידוי זה שמתוודה אדם אחד עבור חברו מועיל רק עבור האפיקורס היהודי – 'כי נשמות ישראל כולם המה קומה אחת שלימה'!8; ואין בכוח וידוי שכזה להציל את הגויים האפיקורסים שהפליגו יחד עם הנער היהודי בספינת המלאכות; ונאריך בחקירה זו במאמרים הבאים.
המעשה של ר' יוחנן והאפיקורס היהודי שהפליג בים מובא בפסיקתא אחרי המעשה של ר' יהושע בן לוי והנער היהודי שהפליג עם הגויים בים9. שני המעשים דומים בגילוי שחבוי בקרבם; שהאבנים היקרות שישעיה מנבא עליהם בתהליך גאולת ישראל נמצאות ב"ים", שהוא מקום נמוך שמסמל את העיסוק בחלק הגשמי והנחות של העולם. אלא שר' יהושע בן לוי סבור שכל מי שפעל לפיתוח העולם יזכה שתשכון בו רוחניות מכסא הכבוד - ואפילו הוא גוי; ואלו ר' יוחנן סבור שהרוחניות שרויה רק במי שמודה שפעל מכוח תורתם של חכמי ישראל, והיא תשכון למפרע גם במעשי האפיקורסים מישראל כאשר יכירו ויודו בכך.
ולפי דרכנו נוכל לומר ש"על פני המים" של דברי חכמינו ז"ל מרחפת רוח של תיקון והעלאה לכף זכות של הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל. בהשקפה ראשונה נראה שר' יוחנן מעניש את האפיקורס כאשר הוא עושה אותו ל"גל של עצמות"; אולם כאשר העמקנו להתבונן ברזי האגדה מצאנו שר' יוחנן משמש בתפקיד הכהן-הגדול עבור האפיקורס ששב, והוא מתוודה עבורו – ובכך מעשיו הגשמיים של האפיקורס זוכים להיכתב בספר הנצח!!!
במאמרים הבאים נשתדל לבאר מדוע ר' יוחנן הופך את האפיקורס דווקא ל"גל של עצמות", ומדוע ה"עצמות" הם סמל חשוב במעשה זה שבו הרוחניות שבה ונופחת בהן למפרע.
___________________________
1 וראה גם במאמר "המעגל של חוני"
2 "והמלכות נקרא ים ... עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה." (פרדס רמונים לרמ"ק; כג, י)
3 שמוזכרת ביחזקאל (א, כו) וגם בכתוב הקודם בנבואת ישעיה שם (נד, יא) "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים".
4 כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא: (מלאכי ב, ז), וראה גם בדברי הימים ב' לו, טז; וראה במאמרים הקודמים.
5 דברי הימים א' כב, יד
6 "אבן לעולם הוא בסוד יו"ד ורובה במלכות במציאות היו"ד שבה." (פרדס רמונים לרמ"ק, כג, א), וראה בדברי הרמ"ק שהובאו בהערה לפני כן: "והמלכות נקרא ים ... עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה." (שם; כג, י)
7 דבר זה מתואר בכתוב: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".
יעקב אבינו אומר שהוא ראה כאן מאבק "פָּנִים אֶל פָּנִים" בין שני כוחות רוחניים; לא מאבק בין "איש" ל"מלאך" כפי שהיה נראה עד עתה, אלא בין "מלאך" ו"מלאך" מכסא הכבוד. וממילא גם מעשי יעקב-האיש בעולם הזה נכתבים בספר הנצח של עם ישראל. וכאשר יעקב אבינו מסיים "וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי", הוא מתכוון הן לנפשו של יעקב-המלאך והן לנפשו של יעקב-האיש שהתגלה לבסוף כמלאך.
8 שם משמואל, קרח, תר"ע
9 שהתבאר במאמר "אבני הכדכוד שבמערת לוד"
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|