|
שלחני כי עלה השחרמאמר זה מבוסס על שני המאמרים הקודמים)
כאשר יעקב אבינו עבר במעבר יבוק בדרכו לארץ ישראל הוא נותר לבדו ונאבק עם איש. וזו לשון הכתוב שם (בראשית לב, כה-לא):
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹ-הִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי"
במאמר "צדיקים שממונם חביב עליהם" התבאר שיעקב רצה להקים בארץ ישראל "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"1, וכשעבר במעבר יבוק הבחין ב"איש" מצאצאיו, שלא חפץ לחיות חיים רוחניים ככהן וכמו "מלאך" ורצה בחיים ארציים של "איש" רגיל, חיים של "אִישׁ שָׂדֶה"2 כעשיו. שרו של עשיו ניסה לפתות את ה"איש" לעזוב את יעקב ולעבור למחנהו של עשיו או לעם אחר. יעקב לא ויתר ונלחם על נפשו של ה"איש" וגילה ל"איש" שבני יעקב זקוקים לו מפני שיש הכרח שבעם שישב בארץ ישראל יהיו גם "מלאך" וגם "איש". ה"איש" הסכים להישאר בתוך עמו עד עלות השחר, כלומר עד הגאולה.
במאמר "אבק ההאבקות של יעקב" התבאר שהכתוב "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" מרמז שיעקב נאבק שיישאר בעמו גם "איש" שאומר בלבבו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ואינו מודה שא-להי ישראל "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"3. יעקב אבינו לא ראה את המציאות הזו כדבר בריא, והיא מתוארת ככף ירך נקועה. אף על פי כן, יעקב אבינו לא רצה לוותר גם על "איש" כזה. נחלקו חכמי ישראל, לדעת מדרש "שכל-טוב"4 יעקב נאבק אמנם שגם איש כזה יישאר עימו - אך הרוחניות שמקורה בכסא הכבוד אינה שוכנת בפעולותיו של "איש" כזה. ואלו לדעת ר' ברכיה ולדעת ר' יהושע בן לוי הרוחניות שמקורה בכסא הכבוד שוכנת גם במעשיו של איש כזה.
אך לדעת ר' ברכיה הרוחניות תשכון במעשיו של האיש רק אם יעבור שלב נוסף וחשוב ביותר. שיטתו של ר' ברכיה מרומזת בדבריו במדרש בבראשית רבה (וילנא, עח, א) כאשר הוא מבאר את פשר המשא-ומתן על הברכה שהיה בין יעקב לבין האיש.
חוֹנֵק! חשבת לחנוק אותי?!
וזו לשון המדרש כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"... כתוב (איכה ג, כג) 'חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ', ... ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן אמר: לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשה והן אומרים שירה חדשה לפניו והולכין להם. אמר ר' ברכיה השבתי את ר' חלבו: והרי כתוב 'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר' והגיע זמני לומר שירה (והרי ה"איש-מלאך" שיעקב נאבק עמו נברא כבר מאתמול)? אמר לי: חוֹנֵק! חשבת לחנוק אותי?! אמרתי בעצמי לר' שמואל בר נחמן, מהו זה שכתוב 'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר'?! אמר לי: זה מיכאל וגבריאל שהם שרים של מעלה שכולם מתחלפים והם אינם מתחלפים"
תגובתו של ר' חלבו - 'חוֹנֵק חשבת לחנוק אותי?!' - מעוררת תמיהה!!
השיג ושיח התלמודי מלא בקושיות ששואל איש את רעהו? ומדוע לייחס כוונות שליליות לשואל!! ובנוסף לכך מפליא, שהרי ר' חלבו עצמו הקשה את אותה הקושיה כאשר שמע את דברי התורה שנאמרו בפניו; ומדוע הוא כועס כאשר מישהו מתקשה בדבר שהוא עצמו התקשה?!
כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. במעשים המובאים בדברי חז"ל קיימים כמה רבדים: הרובד העליון, החיצוני, הגלוי למעיין בו כבר בקריאה ראשונה, ורבדים נוספים, המתגלים רק לאחר העמקה. המעשים התמוהים והמשונים הם דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
הקריאה - 'חוֹנֵק חשבת לחנוק אותי?!', שנראית לכאורה כקריאת תיגר שאינה קשורה לדרשה, היא המפתח להבנת מה שהתרחש בין יעקב לבין ה"איש".
בשלב שבו ר' ברכיה מקשה על דבריו של ר' חלבו, הוא גורם לכך שדבריו של ר' חלבו נראים כמופרכים; וממילא לא יהיו ראויים להיקבע יחד עם שאר דברי התורה המועברים מדור לדור בתוך עם ישראל; ודבר זה משול ל"חנק".
חז"ל מסבירים (נדרים דף לח, א) שכאשר נאמר בתורה (דברים לא, יט): "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", הקב"ה מכנה את התורה כולה בשם "הַשִּׁירָה". בפרוש הרשב"ם על התורה מצאנו טעם מדוע אפשר לקרוא לתורה כולה בשם שירה, וזה לשונו: "סידור דברים קרוי שירה". כלומר, דברים שיש בהם סדר והגיון מכונים גם הם בשם "שירה".
אולם לא רק הדברים שבתורה שבכתב מכונים "שירה", גם דברי התורה שבעל-פה שמועברים במסורת הדורות מכונים בשם "שירה", שהרי גם בהם יש סדר והגיון. ולפיכך, כאשר ר' ברכיה מקשה על הסדר וההיגיון שבדברי ר' חלבו, הוא מעכב בעד דברי ר' חלבו מלהיכנס לסדר "השירה" של התורה שבע"פ; ור' חלבו משווה את מניעת "האפשרות לשיר" - ל"חנק"!
הצעקה שצועק ר' חלבו מסמלת ומסבירה את מה שהתרחש בין ה"איש" לבין יעקב. עד עתה יעקב-האיש היה עסוק בטיפוח נטיותיו לעמל המלאכות, והיה עוזר ליעקב-המלאך שעמל בתורה המשולה ל"שירה"; אך עתה ביקש ה"איש" לומר "שירה" בעצמו. זהו שלב חשוב מאד בגאולה, מפני שרצונו של ה"איש" לומר "שירה" מהווה גאולת הרצון; והשלב שאחריו יהיה שלב הגאולה בפועל שבו יאמר ה"איש" שירה בעצמו ויהיה כ"מלאך". וכאשר יעקב-המלאך מונע מיעקב-האיש מלשיר עד ש"יברך" אותו – הוא "חונק" אותו!
אך מדוע הוא "חונק" אותו?!
לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי
בתורה מסופר (בראשית יד, יד-כ), שאברהם אבינו יצא עם שלוש מאות ושמונה עשר חניכיו למלחמה, וכשחזרו ממנה בניצחון גדול מלכיצדק מלך שלם יצא לקראתו וברך את אברהם. מלכיצדק לא ברך גם את הנערים, מפני שכאשר מברכים את אברהם כלולים גם הנערים עימו, שהרי אברהם הוא העיקר והנערים טפלים לו.
כאשר ה"איש" חפץ להיות גם כן "מלאך" ולשיר בעצמו, מצב שהכתוב מתאר כ"עָלָה הַשָּׁחַר", יעקב-המלאך מבקש מיעקב-האיש שיודה שבכל התקופה שהיתה עד עתה, יעקב-המלאך היה הפעיל המרכזי בהבאת הגאולה ודומה לאברהם, ואלו יעקב-האיש היה רק פעיל מִשְׁנִי ודומה לנעריו של אברהם. כלומר, מועלית כאן דרישה שיעקב-האיש יודה שהצליח בעמל העולם הזה ובמלחמות שעשה - בזכות עמל התורה של יעקב-המלאך.
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי?!
יעקב-האיש מסכים, ושואל את יעקב-המלאך מה שמו, וזה עונה לו "יַעֲקֹב", ואזי יעקב-האיש מודה בחשיבותו של יעקב-המלאך ואומר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"; כלומר, יעקב-האיש מודה שפעולותיו של יעקב-המלאך בתורה חשובות בעולמות העליונים ומשפיעות גם שם וגם בעולם התחתון בעולם האנשים; ולכן ראוי לקרוא לו בשם "יִשְׂרָאֵל" המורה על הקשר עם שתי העולמות, העולם העליון והעולם התחתון.
עכשיו יעקב-המלאך פונה ליעקב-האיש ושואל אותו לשמו: "וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ". אולם יעקב-האיש מצטנע ומתבטל בפני יעקב-המלאך, ואומר: "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי".5
יעקב-האיש מגלה בהצטנעות זו - שאין לשמו חשיבות. צד זה הוא בר-כליה שהרי כל מה שנמצא תחת השמש כלה ואבד, ומה החשיבות בשמם של דברים בני כליון, וכן מצאנו באיוב (יד, יח-יט):
"וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ"
ההרים שביקום מתפוררים, את בתי האבן שבונה האיש ישחקו בסופו של דבר המים, "וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ" – וגם מגופו של האיש לא יוותר אלא "גל של עצמות"; ולפיכך יעקב-האיש תמה מה החשיבות בשמו.
המכלול השלם של דברי יעקב-האיש, החלק שבו הוא משנה את שמו של יעקב-המלאך ל"ישראל" והחלק שבו הוא מוסיף לגלות שאין חשיבות לשמו של יעקב-האיש, הוא הברכה שביקש יעקב-המלאך לשמוע מפי יעקב-האיש; ודבר זה מסוכם במילים "וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם".
וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר
ועדיין צריך להבין, האמנם בהגיע הגאולה יש מקום למאבקי כבוד?!
אלא שהעיכוב הוא לטובת יעקב-האיש. כפי שהתבאר, יעקב אבינו נאבק שיישאר בעמו גם "איש" שאומר בלבבו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ולדעת מדרש שכל-טוב הרוחניות ששוכנת ב"אבק" מלאכותיו של "איש" כזה היא "אבק פיגול".
כאשר יעקב-האיש רוצה לומר "שירה" בתורה; כעת כשהוא כבר מחשיב ומוקיר את "שירת התורה", זה הזמן שהוא מסוגל להודות ולהתוודות על תקופת העבר, ולהודות שגם עד עתה הצלחותיו במעשיו הגשמיים באו לו בזכות עמל התורה. בהודאתו, שהוא מכיר בכך, הוא הופך את ה"אבק" שלו מ"אבק פיגול" - ל"אבק רצוי"; ובזכות הודאתו - השכינה שמקורה בכסא הכבוד תשכון גם במעשים שכבר עשה.
המדרש מסכם שהמאבק בין יעקב לבין ה"איש" שרצה לומר שירה - היה מאבק בין מיכאל וגבריאל. ונראה שכוונתו לומר שהמלאך גבריאל מייצג את הצד של יעקב-האיש, וכן מצאנו שהמלאך גבריאל נקרא "איש" ("וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל", דניאל ט, כא), עיין גם ברש"י בראשית ל"ז, טו), והוא מוכן לייצג באופן זמני גם "איש" שאומר בלבבו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
בדניאל (יב, א) נאמר על זמן הקץ: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר".
כדי שמעשי האדם יהיו רצויים, ובזכותם הוא ייכתב בספר וימלט וינצל, צריך שהרוחניות שמקורה בכסא הכבוד תשרה במעשי האדם. יעקב-המלאך "חונק" את יעקב-האיש מלשיר, מפני שהוא רוצה שיעקב-האיש יציל את מעשיו הקודמים. כאשר יעקב-האיש מודה על העבר, ואומר שמעשיו נחשבים כ"גל של עצמות" לולי הרוחניות שהפיח בהם יעקב המלאך ע"י תורתו, אזי שורה בהם רוחניות מכסא הכבוד – למפרע; וגם מעשים אלו יהיו כתובים בספר הנצח!!
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי
כאשר יעקב אבינו רואה את ההתבטלות של יעקב-האיש בפני יעקב-המלאך, הוא שמח בכך ורואה את הרוחניות שקיימת בשניהם גם ביעקב-המלאך וגם ביעקב-האיש, ודבר זה מתואר בכתוב: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".
יעקב אבינו אומר שהוא ראה כאן מאבק "פָּנִים אֶל פָּנִים" בין שני כוחות רוחניים; לא מאבק בין "איש" ל"מלאך" כפי שהיה נראה עד עתה, אלא בין "מלאך" ו"מלאך". והוא מודיע שאחר שלב ההתבטלות, מעתה גם ביעקב-האיש שוכנת רוחניות מכסא הכבוד, וממילא גם מעשי יעקב-האיש בעולם הזה נכתבים בספר הנצח של עם ישראל. וכאשר יעקב אבינו מסיים "וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי", הוא מתכוון הן לנפשו של יעקב-המלאך והן לנפשו של יעקב-האיש שהתגלה לבסוף כמלאך.
במאמר זה התבאר שכאשר אנו רואים התנהגות תמוהה של חכמים, זו דרכם של חז"ל לקרוא לנו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, כדי שנבין את כוונתם. ועל פני המים של ההתנהגות התמוהה מרחפת של לימוד זכות על הקבוצות השונות שקיימות בעם ישראל.
__________________________________
1 שמות יט, ו
2 "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז)
3 דברים ח, יז-יח
4 בובר בראשית לג, וישלח
5 כאשר מנוח שאל שאלה דומה את המלאך שבשרו על לידת שמשון, ענה לו המלאך (שופטים יג, יח): "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי". וכתב שם הרד"ק: "ופירושו מכוסה ונעלם שלא תוכל לדעתו". אבל אצל יעקב לא מוזכרת סיבה כזו, אלא להיפך.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|