|
יהושע והיהודים האדומים שמעבר לסמבטיוןהפה והצבע האדום
"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב: וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:" (בראשית כ)
התורה מציינת שעשיו הבכור היה אדום ושהוא נטה לעולם המעשה (ואל ה"אדום"), ואילו יעקב הצעיר היה "תם" וישב באוהלה של תורה. עשיו שהיה הבכור היה מיועד לקבל גם את הבכורה הרוחנית, ולהיות הממשיך של אברהם ויצחק שהיו מורים את האמונה לרבים באמצעות פיהם. אולם עשיו הרגיש "חי" רק כאשר פעל כל-כולו בעולם המעשה. המאמץ הגופני המרובה הצריך גם מאכלים מרובים; והצורך באכילה המרובה הקשה על עשיו לעדן את דרך אכילתו, אך עשיו התגאה בכך, ואמר ליעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי".
לרבקה נאמר בנבואה, שמדובר בשני עמים שונים ושהעם הנבחר יצא מיעקב הצעיר, והיא אהבה את יעקב. אולם יצחק אבינו סבר שיעקב ועשיו הם בנים לעם אחד, והוא אהב את עשיו בכורו על יוזמות הציד שלו, שסייעו לעשיו לספק את אכילתו המרובה - "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו"!!
יעקב שהיה "איש תם" ידע שמי שמפעיל את פיו כדי ללמד אמונה צריך לקדש את תאוותיו ובכללם את אכילתו; והוא חש שעשיו אינו מתאים לתפקיד הבכורה הרוחנית. ולכן הוא הציע לעשיו שיוותר על בכורתו הרוחנית וימכור לו אותה. ואילו עשיו ענה ליעקב? "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!". למה התכוון עשיו באומרו שהוא "הוֹלֵךְ לָמוּת"?
עשיו הרגיש "חי" רק כאשר פעל כל-כולו בעולם המעשה, והוא התייחס אל יעקב שהמית את עצמו באוהלי תורה כאל "מת". עשיו לא רצה "למות" כמו יעקב, ולכן הוא אמר ליעקב: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!". בכורה שמשמעותה "מיתה" באוהלי תורה לא משכה את עשיו, והוא בז לה. – "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה"!
יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
בברכתו של משה לשבט ראובן, בכורו של יעקב, אפשר למצוא הד למחלוקת שבין יעקב לעשיו. משה רבנו מברך את שבט ראובן (דברים לג, ו): "יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר". יסוד החיים-והמוות מודגש כאן מאוד בכפל השימוש בביטוי. וכתב שם ה"כלי יקר":
"... משה ברכו בגבורה שנאמר 'יְחִי רְאוּבֵן', רצונו לומר יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות. ... והוסיף 'וְאַל יָמֹת', לפי שאמרו רז"ל: 'מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו!'. אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית את עצמו. ... כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית את עצמו, וכן בהפך"
משה מברך את בני ראובן בתחילה בברכת 'יְחִי רְאוּבֵן', שזו ברכה לגבורה גשמית. ואחר כך הוא מוסיף ומברך אותם בברכת 'וְאַל יָמֹת', שזו ברכה הפוטרת אותם מהצורך למעט בענייני העולם הזה. חז"ל לימדונו שהאדם צריך להמית את תאוותו לענייני העולם הזה, כדי להמשיך על עצמו חיות עליונה מהבורא.1 אולם לשבט ראובן, שהם חלוצי הצבא ועוסקים במלחמות עבור כלל ישראל, אסור להמית את תאוותם לענייני העולם הזה; כדי שלא יהיו חלושי כוח ויינגפו במלחמה ויסכנו את כלל האומה.
משה רבנו מוסיף ומברך את שבט ראובן 'וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר'. המשמעות הפשוטה של 'מְתָיו' היא 'אנשיו'.2 אולם משה בחר להשתמש בשם שהצליל שלו מזכיר את ה"מות" שהוזכר גם בתחילת הכתוב, מדוע?
משה רבנו מתייחס כאן לתדמית של שבט ראובן בקרב אנשי הרוח שעם ישראל, ובמיוחד בקרב בני לוי נושאי התורה ומלמדיה. משה רבנו מודיע, שבני ראובן שלא המיתו את תאוותם לענייני העולם הזה, ובעיני תופשי התורה הם משולים ל"מתים" שאין עליהם חיות עליונה, - נכללים במספר בני ישראל. בני ראובן הקריבו את נפשם - את בינתם התורנית - עבור כלל ישראל!! ולכן הם נכללים במספר בני ישראל, שנאמר עליהם: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד’ אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).
האם למתח הקיים בין אנשי המלחמה ובין אנשי התורה יש הד במקום נוסף?
יהושע ויחסו לשבט ראובן
בספר יהושע (כא) מסופר ששבטי ישראל נתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שבני ראובן נתנו; והם מוזכרים רק בספר דברי הימים.
שמות הערים זועקים את חסרונם, ולכן בחלק מהנוסחאות של ספר יהושע מופיעים פסוקים שמפרטים את שמות הערים, ובחלק מהנוסחאות הפסוקים האלו מופיעים כהגהות בשולי הגליון (וכן הוא בתנ"ך קורן). אולם הרד"ק (יהושע כא, ז) כתב, שהפסוקים הללו אינם נמצאים בספרים המדויקים, ושיש לכך אישור מרב האי גאון.
אולם הנוסחאות המדוייקות זועקות ב"דממה הדקה" שלהן – התעלמות מכוונת של יהושע בן נון משבט ראובן!!
כנגד ההתעלמות הזו, מצאנו מקום שבו יהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי. בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן: וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר...". והדברים תמוהים:
א. מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן? ומפליא ביותר, מדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!
ב. בהמשך מתואר שהגבול עולה ל"דביר" מ"עמק עכור". והרי לפי מה שכתוב לפני כן, הכתוב היה צריך לומר שהגבול עולה מ"אבן בוהן בן ראובן"?!
האם יש קשר בין ההתעלמות של יהושע מהמקומות שבני ראובן נתנו ללויים לבין קריאת מקום מסוים על שם הבוהן של בן ראובן?
הבוהן והפה בתורה
כאשר אהרון ובניו עברו תהליך של הכנה לתפקידם ככוהנים, משה רבנו היזה מדם הקרבן על בהונותיהם (ויקרא ח, כג-כד). את ההזאה על הבוהן מצאנו גם אצל המצורע. כאשר המצורע נטהר מצרעתו, הוא עדיין מעוכב מלהיכנס למקדש ולאכול קודשים עד שהכהן יזה על בהונותיו מדם קרבנו ומן השמן שהוא מביא (ויקרא יד, י-לב).
מה הדמיון שבין הכשרת אהרון ובניו לעבודתם במקדש לבין הכשרת המצורע לכניסה למקדש ולאכילת קדשים? מדוע מזים על הבוהן בשני המקרים הללו?
בשני המקרים מדובר בהכשרת ה"פה". המצורע צריך לתקן את "פיו" שבו דיבר לשון הרע; וההזאה על "בהונות" המצורע משפיעה על רצונו להוציא מ"פיו" דבורים טובים. אך הפה משמש לא רק לדיבור אלא גם לאכילה, ואכילת קדשים צריכה להיעשות בקדושה ולא מתוך תאווה. ההזאה על הבהונות מרוממת את פיו של המצורע, ומכשירה אותו גם לאכילת קדשים.
הכוהנים צריכים לברך את עם ישראל וללמד אותם תורה, ובנוסף לכך הם צריכים לאכול מקרבנות עם ישראל כדי לכפר על העם. פעולות אלו מתבצעות באמצעות פיהם; וכאשר משה רבנו היזה מן הדם על בהונות הכוהנים, הוא רומם את רצונם של אהרון ובניו לפעול עם ה"פה" לשם המטרות הקדושות האלו.
כאשר התורה מתייחסת ל"בוהן" של מישהו היא מתייחסת לרצונו כפי שהוא מתגלה באמצעות ה"פה". לקשר הזה יש סיוע מספר שופטים שבו מורחבים עניינים רבים שמוזכרים בספר יהושע, וזו לשון הכתוב שם (שופטים א, ו-ז):
"וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹהִים, וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם:"
מלך מנצל את כשרון תכונת הדבור של "פיו" כדי למלוך ולרכז כוח ושלטון, (וכן מבואר בספר קהלת "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר ... בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן"3). כאשר אֲדֹנִי-בֶזֶק הכניע תחתיו שבעים מלכים, הוא רצה להראות שהם לא יוכלו עוד להפעיל את ה"פה" כדי לרכז אנשים ולמרוד בו, ולשם כך הוא קיצץ את בהונותיהם, והותיר להם את האפשרות להפעיל את ה"פה" לאכילה בלבד, וגם זאת בדרך בזויה.
ה"בוהן" קשורה לרצונו של האדם כפי שהוא מתגלה באמצעות ה"פה". וכאשר יהושע קורא למקום מסוים על שם ה"בוהן" של ראובן - הוא מתכוון להתייחס גם אל ה"פה" של שבט ראובן.
קיצוץ הבוהן של בני ראובן
בני ראובן מוזכרים ראשונים בראש החלוצים שנלחמו עבור עם ישראל (יהושע ד, יב), ובזכות מעשי הגבורה שלהם עם ישראל זכה לנחול את הארץ. מעשי הגבורה האלו התאפשרו מפני שבני ראובן זכו לברכת "וְאַל יָמֹת", מפי משה רבינו. ברכה זו דורשת מהם שלא להמית את התאווה לענייני העולם הזה ובכללם האכילה; אולם קיום הברכה הזו גורר את המתת ה"פה התורני". ולפי הקשר שמצאנו בין ה"בוהן" לבין ה"פה", אפשר לומר שבני ראובן הסכימו לקצץ את ה"פה הרוחני" שלהם ולהיות חלוצי צבא עבור עם ישראל.
כאשר יהושע קורא למקום מסוים "אבן בוהן בן ראובן" הוא רוצה לתעד מעשה גבורה שחלוצי הצבא של שבט ראובן עשו באותו מקום. אך יהושע רוצה לתעד לדורות גם את מסירות הנפש הרוחנית שקדמה למסירות הנפש הצבאית. וקריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה"פה הרוחני" שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל. אולם לפעולה הזו היתה גם השפעה מזיקה על בני ראובן, שמתגלית בהמשך ספר יהושע. ויהושע מרמז לכך.
הכניסה לארץ התחילה כאשר בראש המחנה הלכו "הכהנים הלויים" נושאי הארון, והירדן יבש מפניהם. ורק בשלב מאוחר יותר בני ישראל נזקקו ללוחמה רגילה, שבה הובילו בני ראובן בראש החלוץ. כל השבטים המשיכו להכיר בחלקם של בני לוי (לומדי התורה) בהצלחות מלחמת הכיבוש, ואפילו כשחלקם של בני לוי לא היה ניכר בגלוי; ולכן הם נתנו לבני לוי ערים כדי שישבו בקירבם. אולם בני ראובן סרבו לתת להם.
בני ראובן טענו שההבדל בין "בני לוי" לבין שאר השבטים אינו הבדל חד. מותר לכל אחד מבני שאר השבטים להיות מורה תורה לרבים, ולשיטתם מותר לכל אחד מבני לוי ללחום בצבא. בני ראובן ראו את עצמם כ"בני לוי" רוחניים למרות שלא היו שייכים לשבט לוי. הם לא ראו את עצמם כמי שנכנע לתאוותיו ובכללם לתאוות הקרב; אלא כמי שמתאווים אל התורה ולמרות זאת מוכנים להקריב את כשרונם התורני עבור כלל ישראל. בני ראובן ציפו ששבט לוי יעשו כמוהם, ויאחז בחרב גשמית עבור כלל ישראל, ומשלא עשו זאת הם סירבו לתת להם ערים בקירבם.
יהושע נאלץ לכפות את בני ראובן לתת לבני לוי את הערים, ומכיוון שהערים לא נתנו מרצונם הטוב, הוא אינו מזכיר את שמות הערים האלו.4
"עֵמֶק עָכוֹר" ו"עָכָן בֶּן זֶרַח"
יהושע מרמז על ההשפעה השלילית שהתלוותה ל"קיצוץ הבוהן הרוחנית" של בני ראובן, כאשר הוא מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" לבין "עֵמֶק עָכוֹר". עֵמֶק עָכוֹר הוא מקום שנקרא על שם חטאו של עָכָן, שלא התגבר על תאוותו ולקח מן החרם שביריחו. יהושע משתמש בשם "עֵמֶק עָכוֹר" כדי לזהות בין שבט ראובן לבין עָכָן, ומרמז שגם אצל בני ראובן קיימת הנטייה העכורה שלא להשתלט על התאוות. הנטייה הזו הביאה את עָכָן להחזיק בדבר שאינו שייך לו, והיא תביא את שבט ראובן לסרב לתת ללויים את הערים שמגיעות להם.
עָכָן עצמו הוא סמל אצל יהושע. עָכָן מופיע בתחילה כ"עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח".5 ולכן היינו מצפים שיהושע יזהה אותו בהמשך בשם "עָכָן בֶּן כַּרְמִי", שהרי בדרך כלל קוראים לאדם על שם אביו. אולם יהושע מזהה אותו בהמשך בשם "עָכָן בֶּן זֶרַח".6 מדוע יהושע מקשר בין חטאו של עָכָן לבין זֶרַח?
זֶרַח קרוי על שם חוט השני שנקשר על ידו בשעה שנולד. וכתב הרשב"ם (בראשית, לח, ל): "זרח - בשביל השני שהוא אדום. וזרח לשון אדמומית". יהושע רומז שצאצאיו של זרח נושאים עימם את הנטייה האדמומית. הנטייה אל האדום מוזכרת בתורה אצל עשיו והיא סמל לחוסר השתלטות על התאוות. הנטייה הזו שהתגלתה במעשי "בן זרח" עכרה את ישראל, ולכן המקום שבו הוא נסקל נקרא "עמק עכור".
ונמצא, שמצד אחד יהושע משבח את מעשי הגבורה של ראובן שקיצצו את הפה הרוחני שלהם, ולכן הוא קורא למקום שבו נלחמו בגבורה "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן", וקיצוץ "הבוהן" הוא סמל לקיצוץ "הפה הרוחני". ומצד שני הוא מזהה את המקום הזה עם "עֵמֶק עָכוֹר", ועם האדמומית העכורה של עשיו שהיא סמל לחוסר השתלטות על התאוות, וחוסר מתן הכבוד הראוי ללומדי התורה.
משה רבנו ראה את הברכה שבחוסר ההשתלטות על התאוות של בני ראובן, אולם יהושע נפגש גם בצד העכור שלה, כאשר בני ראובן סרבו לתת לבני לוי את המגיע להם לפי צווי ד'.7
"עֵמֶק עָכוֹר " ו"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"
כאשר יהושע שולח מרגלים ליריחו והם מתחבאים אצל רחב, הם מבטיחים לה שיצילו אותה ואת בני ביתה, והם אומרים לה (יהושע ב, יח): "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן". מדוע בוחרים המרגלים בצבע הַשָּׁנִי האדום אם הוא אינו אהוב על יהושע?
הצבע האדום אינו דחוי בעיני יהושע תלמידו של משה, והוא מתייחס אליו באופן כפול. בתחילת הספר הוא רואה בו ברכה ותקוה - "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"; אך לקראת סיום הספר מזהיר מפני ה"עֵמֶק עָכוֹר" שטמון בו.
הנביא הושע בן בארי, שהקב"ה הוליך אותו במסלול חיים שבו הוא הודרך לאהוב את בני ישראל8, התבונן ברמזיו של יהושע בן נון, ב"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" וב"עֵמֶק עָכוֹר"; והוא הופך את סדר הופעתם ומסיים בתקוה שטמונה בצבע האדום, ומנבא שגאולם של ישראל תהיה בזכות האנשים ה"עכורים" האלו (הושע ב, יז): "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".
"אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" כבסיס לאגדות על "בני משה"
כאשר נבוכדנצר החריב את המקדש והגלה את ישראל לבבל, הכשדים פנו אליהם בתביעה (תהלים קלז): "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן", אך הגולים השיבו להם "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ד’ עַל אַדְמַת נֵכָר".
בחלק מהאגדות9 שדנות במה שהתרחש שם מסופר שהכשדים פנו אל כל ישראל וביקשו מהם לשיר, וישראל הביעו את חרטתם וצערם על שלא שרו את שיר ד’ עוד בהיותם בארץ ישראל. ואז באו הכשדים והטילו בהם תלי תילים של הרוגים. אולם האגדות האלו קשות להבנה, שהרי הלויים נגנו בבית המקדש אפילו בשעת החורבן ממש10.
באגדות אחרות11 מסופר שהכשדים פנו דווקא אל הלויים בני משה כדי שישירו להם, ובני משה קיצצו את בהונותיהם כדי שלא יוכלו לנגן בכינור. ובעקבות מסירות הנפש שלהם בא ענן ונשאם אל מעבר לנהר הסמבטיון, שהוא נהר שזורמים בו חול ואבנים בששת ימי המעשה ובשבת הוא נח ושוכן עליו ענן. גם האגדות האלו קשות, שהרי כיצד יתכן נהר שזורמים בו רק חול ואבנים. וגם אין זה מובן מדוע התעלמו משאר הלויים ופנו דווקא ל"בני משה"?
במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון" התבאר שאין מדובר שם ב"שירה" במובן הרגיל, אלא בביאור טעמי התורה. והספור על תילי התילים של ההרוגים, והסיפור על בני משה שקיצצו את אצבעותיהם, הם שני משלים שמשלימים זה את זה.
משל אחד מתכוון לומר שהכשדים התייחסו למי שלא ידע להסביר את טעמי התורה כאל "מת". והוא בנוי על ההתייחסות של תופשי-התורה אל אנשי הצבא של ראובן כאל "מתים", כפי שהיא מבצבצת מתוך הברכה: "יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר".
המשל השני מתאר את התופעה הזו כקיצוץ בהונות מתוך מסירות נפש. הוא בנוי על התיאור ביהושע: "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן". חלק מהאגדות מדגישות את הקשר שבין הבוהן לבין הפה ומתארים שהבוהן נקצצה על ידי שהוכנסה לפה.
הכנסת אצבע בין השיניים - היא עצמה מסמלת אצל חז"ל חוסר אפשרות לדיבור, (כמבואר במסכת כתובות דף נב, א); ולכן בחלק מהאגדות מסתפקים בתיאור האירוע כהכנסת אצבעותיהם בין שיניהם, בלי להזכיר שמדובר בבוהן.
הזיהוי של אנשים מישראל שאינם מסוגלים להסביר את טעמי התורה בתור "בני משה", נועד ללמד עליהם סנגוריה. המשל הזה חוזר על טענתם של "בני ראובן" שסירבו לתת ל"בני לוי" את חלקם. המשל הזה רואה בכל אחד מישראל בן רוחני של משה רבנו שהיה מוסר התורה לישראל; אלא שהבן הזה החליט למסור את נפשו ולעסוק במלאכות ובכיבוש הארץ - ולכן נוצר בו מום-קטן של שכחת טעמי התורה. אולם למרות שבששת ימי המעשה הוא עסוק בענייני "חול", - בשבת כאשר הוא שובת ממלאכתו שוכן עליו ענן של קדושה.
היהודים האדומים ( "רויטע יידאלאך")
בקרב עם ישראל היו נפוצות שמועות, ש"בני משה" שמעבר לסמבטיון הם "יהודים אדומים", ושהם יושיעו אותנו. המון העם הפשוט היה סבור שצבע עורם של בני משה הוא אדום, ושהם יבואו ביום מן הימים להושיענו. אולם מפיצי המסורת לא התכוונו לכך. מפיצי המסורת השתמשו במשמעות הסמלית של הצבע האדום, כדי לרמז שהגאולה תגיע כאשר עם ישראל יאחז חרב גשמית בידו ויפעל באמצעים גשמיים כדי להביא את גאולתו; ו"בני משה" אינם אלא אנו עצמנו. מפיצי השמועה השתמשו בסמל זה בעקבות הנביא הושע שראה ב"עֵמֶק עָכוֹר" ובצבע האדום שלו "פֶּתַח תִּקְוָה".
בסיכום מאמרנו נאמר שהקושי שבהשמטת שמות הערים שבני ראובן נתנו לבני לוי חובר לקשיים שסביב הזכרת "בוהן ראובן" והזיהוי שלה עם "עמק עכור".
חז"ל ראו בכך רמז למאבק הבכורה שבין יעקב איש התורה לבין עשיו הבכור איש המעשה ה"אדום". מאבק זה ממשיך גם בין בני יעקב עצמם, והוא משתקף ברמזי יהושע כמאבק בין "בני לוי" תופשי-התורה לבין "בני ראובן הבכור" חלוצי הצבא. והנביא הושע מלמד זכות על היהודים ה"אדומים" ומנבא שהגאולה תבוא בזכותם
אגדות חז"ל ממשיכות את הקו של לימוד הזכות. חלק מהן מלמדות זכות על אלו שנשארו בבית המדרש ורואות באלו שהלכו לצבא ולעולם המעשה "מתים" או "תלי תילים של הרוגים", וכפי שההשקפה הזו מבצבצת מתוך ברכתו של משה לשבט ראובן. וחלק מהן מראות שלוחמי הצבא ואנשי המעשה הם גם כן "לויים" אלא שהם הקריבו את בינתם התורנית עבור עם ישראל.
___________________________________
1 במסכת תמיד (דף לב ב) מובא שאלכסנדר מוקדון שאל את חכמי הנגב: "מה יעשה אדם ויחיה?" והללו ענו לו "ימית את עצמו!". וכתב ה"מאור עינים" (פרשת חיי שרה): "כי עצם אדם בתולדתו להמשיך אחר הבלי הזמן ולהתגדל ולהתפאר, וצריך האדם הרוצה להמשיך חיות עליון מבורא יתברך בקרבו ... - להמית את עצמיות טבעו שהוטבע בעת הִוָּלְדוֹ".
2 פרוש בעלי התוספות, רמב"ן, ספורנו.
3 קהלת ח, ב-ד
4 כאשר משה רבנו בירך את כל השבטים לפני מותו מלבד שבט שמעון, חז"ל הסבירו, שלמשה היתה תרעומת על שבט שמעון ולכן הוא אינו מזכיר אותם. ויהושע, תלמידו של משה, אימץ את הסגנון הזה ביחס למה שארע בינו לבין שבט ראובן.
5 יהושע ז, א; יהושע ז, יח
6 יהושע ז, כד; יהושע כב, כ
7 גם משה רבנו נפגע מן הנטיה הראובנית הזו. דתן ואבירם היו בני אליאב בן פלוא בן ראובן, אולם משה רבנו מדלג על פלוא וקורא להם "דָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן", משה רבנו תולה את נטייתם לחלוק על מורי התורה בהגדרתם כ"בֶּן רְאוּבֵן", והמושג ""בֶּן רְאוּבֵן" חוזר פעמיים נוספות בתנ"ך, בספר יהושע בתיאור המקום "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" (יהושע טו, ו; יח, יז).
8 ולפי מסורת חז"ל הושע בא משבט ראובן. (פסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א, ג).
9 וראה ב"אליהו רבה" (איש שלום, כח)
10 כמבואר במסכת ערכין דף יא, ב
11 וראה באוצר המדרשים, אייזנשטיין, ספר אלדד הדני, עמוד 20
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|