|
בר כוכבא וגיוס לומדי תורה לצבאווזו לשון הירושלמי במסכת תענית (פ"ד ה"ה) כשהיא מתורגמת ומבוארת (בתרגום חופשי):
"ר' שמעון בן יוחי היה אומר: עקיבה רבי היה דורש 'דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב' (במדבר כד, יז) - 'דרך כוזבא מיעקב'. רבי עקיבה כאשר היה רואה את בר כוזבה היה אומר: זה הוא מלך המשיח. אמר לו ר' יוחנן בן תורתא 'עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא'.
... אמר רבי יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות רומאיים היו מקיפים את העיר ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם (בתוך ביתר) בן כוזבה והיה לו מאתים אלף חיילים מטיפי אצבע (קטועי אצבע) שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?! אמר להם: וכי היאך אפשר לבודקן (כלומר, לבדוק את אומץ ליבם)? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך"
על פי הירושלמי.
רשב"י - ר' שמעון בר יוחאי מסר לנו כי רבי עקיבא רבו, היה סבור ש"בר כוזבא" שהנהיג את המרד ברומאים (וידוע בכנויו "בר כוכבא") הוא "מלך המשיח". חיילי בר כוכבא היו "קטועי אצבע, כלומר שהיו נבדקים על ידי כך אם הם אבירי לב שיחתכו אצבע בשיניהם". לאחר מכן נתקבלו רק חיילים שעקרו ארז מן הלבנון תוך כדי רכיבה על סוס (קרבן העדה).
האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת; כיצד יתכן שמאתיים אלף איש הצליחו לעשות זאת?
האמנם ר' עקיבא היה רבו של ר' שמעון?
מהירושלמי משמע שר' שמעון היה תלמידו של ר' עקיבא. כך משמע גם מהירושלמי במסכת סנהדרין1, וזו לשון התלמוד שם (פ"א ה"ב):
"ורבי עקיבה (מינה) את רבי מאיר ואת ר' שמעון. אמר (ר' עקיבא): ישב ר' מאיר תחילה, נתכרכמו פני ר' שמעון, אמר לו רבי עקיבה (לר' שמעון): דייך שאני ובוראך מכירין כוחך"
אלא שב"תורת הקנה" בחלק "ספר הפליאה" כתוב שר' שמעון בר יוחאי לא היה תלמיד ממש של ר' עקיבא, וזו לשונו (ד"ה והא לך תחלת האמוראים, עמוד תקג בהוצאת נזר שרגא תשנ"ז):
"סתם משנה ר' מאיר, סתם ברייתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון בר יוחאי, וכולהו (וכולם) תלמידי ר' עקיבא הם (סנהדרין דף פו, א). והם איפלוגי אליבא דר"ע (נחלקו על פי שיטת ר' עקיבא) ואת ר' עקיבא לא ראו. למה- כי לא היו עמו בדורו, אלא פליגי (נחלקו) בדבריו על דעתו"
כדברי "ספר הפליאה" מובא גם בפרוש מחזור ויטרי למסכת אבות בסדר מקבלי התורה ולומדיה (נמצא במשניות דפוס וילנא)2. וגם הרמב"ם (ביד החזקה)3 והר"ש מקינון ב"ספר הכריתות"4 סבורים שאין לקבל את דברי הירושלמי האלו ואת דברי הבבלי האלו כפשוטם. ואמנם הרמב"ם והר"ש מקינון סבורים שר' מאיר קיבל מר' עקיבא, אך לגבי ר' שמעון ור' יוסי ור' יהודה דעת הרמב"ם והר"ש מקינון כדעת הסוברים שלא היו תלמידים ממש של ר' עקיבא5.
אותם גדולי עולם סבורים שהמקורות שבהם מתוארים ר' שמעון ור' יוסי ור' יהודה כתלמידיו של ר' עקיבא אינם מתבארים כפשוטם. נדגיש כי לא רק אותם גדולי עולם סברו כך, שהרי ספריהם היו מצויים אצל רבים מגדולי ישראל, ואע"פ כן כמעט ולא מצאנו מי שהקשה - שדבריהם סותרים את דברי הירושלמי והבבלי.
לפי דעת גדולי עולם אלו כאשר בירושלמי שלפנינו מסופר שר' שמעון קורא לר' עקיבא "רבי", אין מדובר בתיאור היסטורי אלא שכוונת ר' שמעון לבוא ולהכריע במחלוקות בין התנאים מהי השקפת עולמו של ר' עקיבא. (וכלשון "ספר הפליאה": "אלא פליגי (נחלקו) בדבריו על דעתו").
לאחר שהתברר לנו שהתיאור הזה שבירושלמי הוא תיאור רעיוני. נוכל לומר שגם שאר האירועים המתוארים בירושלמי שם אינם תיאורים היסטוריים אלא תיאורים רעיוניים. והאירועים המתוארים שם הם סמלים שקשורים לתורתו של ר' עקיבא, ומתוך העיון בסמלים האלו נוכל להבין את כוונת הירושלמי.
הבנת דברי הירושלמי באמצעות הסמלים שמוזכרים בו עלולה להיות קשה למי שההיכרות שלו עם שפת הסמלים תהיה רק באמצעות המאמר הנוכחי, ועדיף לקרוא תחילה את המאמרים שכבר פורסמו עד עתה ב"ארץ אגדה". אלא שבכל אופן נזכיר בקצרה את מה שכבר התפרסם.
מטיפי אצבע
האצבע משמשת כסמל בתורתו של ר' עקיבא.
רבי עקיבא סבור שאדם מישראל צריך לעמול בתורה. ולשיטתו, איבריו של אדם מישראל נועדו לעזור לו בלימוד התורה וכן מצאנו במסכת ברכות (דף סב, א):
"מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? ... רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה ... רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה"
לשיטת רבי עקיבא מי שיצא מבית המדרש כדי לאחוז חרב בידו ולהילחם ברומאים נמשל למי שנקטעה אצבעו יבוא נחשב כבעל מום, שהרי אצבעו שנבראה כדי להראות בה טעמי תורה אינה ממלאת את תפקידה. (ובהסבר שיטת ר' עקיבא ראה ביתר אריכות במאמרים הקודמים "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר" ו"נחום איש גם זו והמצורע של הישיבה")
כאשר הירושלמי מספר שחכמי ישראל אמרו לבר כוכבא: "עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?!", כוונת הירושלמי לומר שקבוצה מחכמי ישראל התלוננה בפני בר כוכבא על כך שהוא מגייס לצבאו בחורים לומדי תורה. לשיטתם לומדי התורה צריכים לאחוז בידם חרב רוחנית ולא חרב גשמית6, ולשיטתם, מי שיצא מהישיבה לאחוז חרב של ברזל נחשב כמי שנקטעה אצבעו.
עוקר ארז מן לבנון - כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן
בר כוכבא, קיבל את דברי חכמי ישראל ושלח להם: "וכי היאך אפשר לבודקן?"
בר כוכבא אינו חוזר בו משיטתו שכדי להשיב את החירות לישראל, וכדי להשיב את הגיס הרומאי לאחור צריך להקים צבא ישראלי. אלא שהוא שואל היאך אפשר לדעת מי הוא לומד תורה אמיתי שלגביו יציאה מבית המדרש נחשבת כאילו קטעו את אצבעו, ומי אינו כזה - ולגביו אחיזת חרב גשמית היא כבוד.
חכמי ישראל ענו לו: "כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב בצבאות שלך".
כפי שכבר נאמר בתחילת המאמר - האפשרות שאדם ידהר על סוס ותוך כדי דהירתו יצליח לעקור ארז מן הלבנון נראית מופרכת. אלא שה"סוס" וה"ארז" הם סמלים בשיטתו של ר' עקיבא.
ה"ארז" מוזכר בתהילים (צב), וזו לשונו:
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: ... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: ..."
ה"ארז" וה"תמר" מסמלים את לומדי התורה שהם שתולים בבית ה' ואינם עמלים במלאכות, וגם ימות החול דומים אצלם לשבת. (וראה ביתר אריכות במאמר "ר' עקיבא והדקל").
רוכב על סוסו
הסוס מסמל בתורתו של ר' עקיבא את מי שרודף אחר השגת העושר והממון. וכן מרומז במדרש בויקרא רבה (וילנא לה, ו), וזו לשונו כשהיא מתורגמת (בתרגום חופשי):
"אמר ר' עקיבא: יאה ה"עניות" לבתו של יעקב (לעם ישראל) כרצועה אדומה בראש סוס לבן"
דברי ר' עקיבא תמוהים. האומנם העניות היא נוי?! והרי מובא במשנה (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"! וכי נעלמו מר' עקיבא דברים נוקבים ופשוטים אלו?!
אלא שה"עניות" אליה מתכוון ר' עקיבא היא העניות שמזכיר דויד משיח ה' לבנו שלמה: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף". (דברי הימים א כב, יד)
הכמות העצומה של הכסף והזהב והנחושת והברזל וכו' שדויד המלך הכין אינה מתיישבת עם ה"עניות" שהוא מייחס לעצמו. אלא שה"עני" מסמל את מי שחסרים לו דברים רבים. ודויד המלך חש את החוסר באמצעים הגשמיים שעם ישראל זקוק להם לגאולתו, ולכן הוא עסק במלחמות ובעמל הגשמי כדי להשיגם.
הקישוט לסוס שמוזכר בדברי ר' עקיבא על ה"עניות" מרמז לשיר השירים (א, ט-יא):
"לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי: נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים: תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:"
שיר השירים מזכיר את הזהב והכסף כקישוטים הראויים לסוס, ואילו ר' עקיבא מדבר על רצועה אדומה. אך כוונתו של ר' עקיבא היא ככוונת שיר השירים. הרצועה האדומה והזהב שניהם מסמלים את מידת הדין7, ובמאמר הזה רבי עקיבא רואה דבר טוב במידת הדין שמצריכה לעמול במלאכות.
המשיח ה"עני"
הסוס המקושט מסמל את המאמצים להשגת העושר שמכונים אצל ר' עקיבא בשם "עניות" שולח אותנו לתיאורו של מלך-המשיח בנבואת זכריה (ט, ט):
"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר...".
בפסיקתא רבתי (פרשה לד) מבואר שמדובר בשני צדדים בעם ישראל שמייצגים את המשיח. בקבוצה של "רוכב על חמור" שהם מי שעמלים בתורה, ובקבוצה של "עני" שמסמלת את הצד שעוסק במלאכות ומשיג את האמצעים הגשמיים שדרושים לגאולת עם ישראל. וראה במה שהתבאר באריכות במאמר "החורבה של נחום איש גם זו".
בתורתו של ר' עקיבא הצד של העשיר ("עני") ש"רוכב על סוס" הוא הניגוד לתלמיד חכם שהוא "ארז" ב"לבנון" (ב"בית המדרש"). ולפי הסמלים האלו מתבאר לנו שחכמי ישראל יעצו לר' עקיבא שיגייס לצבאו רק את מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא לעמול במלאכות ובאומנויות השונות. ה"ארז" שנעקר מה"לבנון" הוא מי שעקר את עצמו מבית המדרש ויצא "לרכוב על הסוס", כלומר להשיג את העושר שעם ישראל זקוק לו לגאולתו. אולם מי ש"תורתו אומנותו" וכאשר מוציאים אותו מבית המדרש הוא חש כאילו קטעו את אצבעו – צריך להישאר בבית המדרש.
והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך
הירושלמי ממשיך ומתאר שבצבאו של בר כוכבא היו מאתים אלף "קטועי אצבע" ומאתים אלף "עוקרי ארזים".
האם בר כוכבא לא קיבל את הצעת חכמים? הם הוא המשיך לגייס בגיוס חובה את כולם?
נראה שניתן לבאר זאת לפי דברי ספר הפליאה שאמר שהתנאים ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון נחלקו מהי שיטתו של ר' עקיבא.
במאמר "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר" (ובמאמרים שאחריו) התבאר שר' יוסי ור' יהודה נחלקו בשיטת ר' עקיבא. לדעת ר' יוסי ר' עקיבא סבור שגם תלמיד חכם צריך לעמול במלאכות באצבעותיו.
לפי שיטתו ר' עקיבא סבור שכדי להגיע לימות המשיח שבהם נעמול בתורה בלבד צריך לעבור תקופה של עמל במלאכות. ר' עקיבא רוצה שנעבור תקופה זו אלא שהוא אינו רוצה שנתענג עליה. ולכן הוא מתאר את הצורך בהשגת העשירות כ"עניות". ר' יוסי סבור שר' עקיבא רצה שלומדי התורה יתגייסו לצבאו של בר כוכבא, אלא שהוא רצה שלא יתענגו על התקופה הזו שאינם שוהים בבית המדרש, אלא שיחושו כאילו קטעו את אצבעם.
והמחלוקות שבין ר' יוסי ור' יהודה לא החלו בזמנם, אלא תלמידי רבי עקיבא עצמם חלקו מה היא דעת רבם.
חלק מהתלמידים אמרו שר' עקיבא סבור שמי ש"תורתו אומנותו" אסור לו להתגייס לצבאו של בר כוכבא ורק מי שעקר את עצמו מבית המדרש יתגייס לצבא. וחלק מהתלמידים אמרו שר' עקיבא סבור שגם תלמיד חכם צריך להכריח את עצמו להתגייס לצבאו של בר כוכבא, והוא צריך לעשות זאת למרות שהוא חש כאילו קטעו את אצבעו. "והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך"
לפי מה שהתבאר במאמר, הירושלמי נראה לכאורה כמתאר עובדות היסטוריות, אולם לאחר העיון בדבריו מתבאר שהוא מדבר בשפה של סמלים, והוא מרמז על מחלוקות בין חכמי ישראל כיצד להתייחס לשאלת ההתגייסות לצבאו של בר כוכבא.
_______________________
1 וכן משמע גם בבבלי במסכת סנהדרין (דף פו, א), וכן משמע גם בבבלי במסכת יבמות (דף סב, ב) וזו לשונו: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה".
2 דברי "ספר הפליאה" הוקשו מאוד לרב החיד"א, והוא כתב בספרו "שם הגדולים" (חלק ספרים קונטרס אחרון מערכת ת אות ב, ב) שדברים אלו נכתבו על ידי תלמיד טועה, – "כי ביבמות דף ס"ב ע"ב מבואר שהיו תלמידיו ממש ואחר שמתו כ"ד אלף (תלמידים) היה העולם שמם עד ששנאה להם כמבואר שם...".
אולם המגיה לפרוש מחזור ויטרי הביא את דברי החיד"א וכתב שקשה לומר שדברי תלמיד טועה נכתבו בסגנון אחד בשני ספרים שונים.
3 ואמנם הרמב"ם קיבל מתחילה את דברי הירושלמי שר' שמעון נסמך על ידי ר' עקיבא כפשוטם, וכתב בהקדמתו למשנה (ד"ה הפרק החמישי), שר' שמעון בן יוחאי היה תלמיד מובהק של ר' עקיבא. אלא שאחר כך ביד החזקה חזר בו וכתב שר' שמעון קיבל רק מר' ישמעאל.
4 ספר הכריתות, חלק רביעי, ימות עולם, שער א
5 והרמב"ם אינו מונה את ר' יוסי ור' יהודה ור' נחמיה כתלמידי ר' עקיבא כבר בהקדמתו לפרוש המשניות!!
6 וכמובא בספר תהילים (מה, ג-ד): "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:". וכפי שביאר שם רש"י: "חגור חרבך על ירך - להלחם מלחמתה של תורה והוא הודך והוא הדרך".
7 וראה בפירוש הר"י דמן עכו לספר יצירה: " 'מצפון זהב יאתה' ...וזה שאמר 'ויתן לו מזהב שבא', הוא מדת הדין הטובה". וראה בספר הפליאה (ד"ה הה' נק' גבורה וכאן נשלמים ה') "וכל אדום מורה דין".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|