|
המעגל של חוניבמשנה במסכת תענית (ג, ח) מובא מעשה בחוני המעגל, וזה לשונו:
"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן! - אמר להם: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך."
המעשה נראה תמוה ביותר! שהרי הגשמים היורדים בירושלים מתנקזים בנחל קדרון אל מחוצה לה, ואינם יכולים להצטבר בה באופן המתואר במשנה. ולבד מכך, בסיום ברייתא דרבי פנחס בן יאיר (מדרש תדשא, אוצר המדרשים עמ' 486) מבואר, שירושלים הייתה מורכבת משתי שכונות העיר העליונה והעיר התחתונה, והר הבית נמוך מהעיר העליונה שנאמר "ירושלים הרים סביב לה", וכן ברור גם מתיאורי ירושלים בימי הבית השני, וכך גם היום הרובע היהודי גבוה מהר הבית. קשה, אם אמנם ארעה ההצפה המתוארת במשנה הרי שישראל היו צריכים לעלות אל העיר העליונה של ירושלים! אדרבא, ירושלים העליונה היא מקום שראוי לכולם, גם לטמאים כגון זבים נידות ויולדות, ואלו להר הבית אסור לטמאים אלו להיכנס!
קושי זה מכריח אותנו לומר כי במעשים המובאים בדברי חז"ל קיימים כמה רבדים: הרובד העליון, החיצוני, הגלוי למעיין בו כבר בקריאה ראשונה, ורבדים נוספים, המתגלים רק לאחר העמקה. הקשיים שנתקל בהם הלומד בהבנת המעשים מהווים סימני דרך של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
עג עוגה
חוני עג עוגה. ה"עוגה" מוזכרת לראשונה כאשר אברהם מזמין את המלאכים לסעוד אצלו (בראשית יח, ו-ח):
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:"
בסעודה שהגיש אברהם למלאכים היו כמה שלבים. שלב ראשון שבו עמל המלאכה נעשה ע"י אבותינו בעצמם; אברהם רץ בעצמו אל הבקר ושרה לשה בעצמה עוגות עגולות. בשלב השני אברהם נותן לנער לעשות את המלאכה. ובשלב השלישי אברהם מגיש את בן הבקר, אולם אינו מביא את העוגות העגולות ששרה לשה בעצמה אלא תמורתם הוא מביא חמאה וחלב.
נראה שהקשר בין העגול לבין שרה אינו קשר מקרי, אלא הוא קשר שבין העגול לבין הנשים. וכן מצאנו שמשה נצטווה לעשות בצורה מרובעת את המזבחות ואת השולחן ואת החושן; אולם את הכיור שהיה עגול נצטווה משה לעשות דווקא ממראות הנשים הצובאות על פתח המשכן. קשר זה בין העגול לבין הנשים מופיע גם בנבואת גאולת ישראל בירמיהו (לא, כ-כה):
"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר: כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ: וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר: כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי: עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי:"
מה מרמזת הנבואה על החידוש שבו נקבה תסובב (בעגול) סביבות הגבר? ומה הקשר שבין ה"איכרים" לבין "הר הקדש"? ומהי השינה המוזכרת בסיום הנבואה?
לחוני המעגל הייתה דעה מגובשת בדבר נבואת סבובי גאולה. בתורה נאמר "אם בחוקותי תלכו ... ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ג-ד). וביארו חכמינו ז"ל שאם נהיה עמלים בתורה ירדו גשמינו בעתם. מדברי חז"ל ניתן להסיק שמי שמשפיע על מאורעות העולם הוא העָמֵל בתורה, והוא נחשב לזכר המשפיע את הגשמים; ואלו האיכר עובד האדמה נחשב לנקבה המקבלת את השפע והגשמים. אולם מנבואת ירמיה משמע, שה' יברא חידוש, ואת הגאולה העתידית יביאו האיכרים הנחשבים לנקבה; ומתוך סיבוביהם תגיע גאולת ישראל המשולה לגשם המרווה והמשמח "כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי". ולפיכך חוני עג עוגה סביב עצמו, ועוגתו מביאה את גאולתם של ישראל, שהיא משולה לגשמים.
לדעת חוני רק עמל המלאכות, שבו לשה שרה בעצמה את העוגות העגולות, יסובב ויוליד את הגאולה; וכדי לשוב מן הגלות אין להתחמק מעמל הכפיים; וכן מתאר הנביא ירמיה "וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו איכרים". ורק אחר שלב זה הנקרא בפי ירמיה: "הר הקדש", יגיע השלב שבו המלאכות נעשות ע"י הנער, ואברהם אינו עמל אלא נמצא יחד עם המלאכים והוגה בתורה. אותו שלב שמתואר בישעיהו (סא, ה-ו): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ:"
ואמנם המעשה שבמשנה אינו מבאר מה פשר אותה שינה שמוזכרת בנביא, אולם חלק זה שבנבואת ירמיה מתבאר במעשים שמובאים בתלמוד על "שנתו" של חוני.
"הר הבית" ו"אבן הראשה"
שלב מכין זה בבניית הגאולה, שבבנייתו שותפים אברהם ושרה וגם הנער, ישראל וגם אומות העולם; מקביל מבחינת קדושתו לקדושת "הר הקדש" - "הר הבית". ואמנם זהו המקום הקדוש ביותר אליו רשאים הגויים להיכנס (משנה כלים א, ח). וכן מרומז באופן עמוק בדברי התנא בן זומא בגמרא (בבלי ברכות נח, א):
"בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר-הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל; ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש; ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני".
"הר הבית" ניתן להידרש גם באופן שבו חוני מביא כסיוע לשיטתו גם את נבואת חגי (א, ב-ח):
"כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: ... כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':"
שבי הגולה מצפים שבית המקדש יבנה באופן של סיוע משמים, אך מפשטות נבואת חגי עולה שאין הדבר תלוי אלא בם. הם צריכים לפעול במו ידם ומתוך כך יבנה הבית. העליה ל"הר-הבית" שבמעשה חוני מרמזת לנבואה זו, שלפיה היציאה ל"הר" אינה ירידה אלא היא "עליה" שתבנה את "הבית".
אמנם כנגד שיטת "הר הבית" של חוני ה"מעגל", היתה גם שיטת "ירושלים". במעשה שבמשנה, "ירושלים" מסמלת את בית המדרש שהוא מרכז האומה וממנו יוצאת התורה לישראל. וכבר מצאנו בספר שמואל (א, יז, נד), שדויד מביא את ראש גלית ל"ירושלים", ואין הכוונה לעיר ירושלים אלא לנוב עיר הכהנים מורי התורה.
ולשיטת "ירושלים" דווקא עמל התורה הוא שיבנה את המקדש, וכן מופיע בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקצא): "אמר הקב"ה כל מי שמבטל צרכיו ויושב ועוסק בתורה - "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי", ולא עוד אלא כאלו בנה בית המקדש דכתיב "בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם". מדרש זה דורש את המילים "בנות ירושלים" מלשון בניית ירושלים, ולפיו, רק אחר שתיבנה ירושלים של מעלה באבני הבניין הנוצרות מעמל התורה, תחזור ותיבנה גם ירושלים של מטה. ולפי מדרש זה, צריך להמעיט בזמן העיסוק בחומר ולהרבות בעיסוק בתורה.
גם אנשי "ירושלים" היו מביאים סיוע לסברתם מנביא שהיה עם שבי הגולה בימי הבית השני. ולדעתם בנבואת זכריה מבואר שהבכורה ותשואות החן מגיעות לאנשי הרוח (ה"אבן") ולא לאנשי העמל ( ה"הר"). וזו לשון הכתוב שם (ד, ו-ז):
"וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת : מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:"
עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית
חוני ה"מעגל" היה מורה לרבים שהגאולה תבוא רק בדרך שבה "נקבה תסובב גבר" ולכן "עג עוגה" כעוגתה של שרה "ועמד בתוכה". והודיע שאנשי שיטת "ירושלים" הסבורים שעמל תורתם מסתת "אבן" מאבני הגאולה אינם אלא "טועים", ויש למחות את שיטתם: " צאו וראו אם נמחית אבן הטועים!". ו"ירידת גשמים כתיקנן" כלומר גאולה כדרכה, מצריכה שיצאו ישראל משיטת "ירושלים" ל"הר הבית" אל עמל המלאכות. ואכן, אי אפשר להסביר את המסופר במשנה שירידת הגשמים גרמה לעליית ישראל להר הבית כפשוטו! שהרי אם מדובר בהצפה, ישראל היו צריכים לעלות לעיר העליונה של ירושלים או להישאר בתוכה!
אולם שמעון בן שטח, שמוזכר בסוף המעשה, סבר כשיטת "ירושלים", ונקט שחרבו של המשיח היא עמל התורה שניתנה בחורב. ומתוך עמל התורה שיעמלו ישראל בארצם יהיו אומות העולם אכריהם וכורמיהם בחוצה לארץ. וכן מצאנו במדרש זוטא (שיר השירים (בובר), ה):
"שמעון בן שטח היה אומר שהקב"ה אומר לישראל "פתחי לי אחותי" והם מסתכלים, והמקום עושה להם נסים. והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש והמקום נותן להם גאולה. לקיים מה שנאמר "ונתתי לה את כרמיה משם". והמחילה נפתחת להם משם ממדבר מואב לחורב. וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב שהשם כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב. לקיים מה שנאמר "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם".
שמעון בן שטח היה סבור שבמחלקת שבין אנשי החיל והכוח לבין אנשי הרוח והתורה, הבכורה מגיעה לאנשי הרוח, אנשי ה"אבן". ולכן הודיע לחוני שהוא צריך נדוי; שהרי מעיקר הדין גאולתם של ישראל צריכה להיות בעמל התורה. לשיטת שמעון בן שטח עדיף שארץ ישראל תהא מלאה בתי מדרשות, וכרמיהם של ישראל יהיו בארץ אדום ועמון ומואב כאשר בני אותם עמים הם אכרינו וכורמינו. ולדעתו, חוני מטריח את קונו להביא את הגאולה בדרך שאינה רצויה!!
אולם שמעון בן שטח מודה שתפילתו של חוני הועילה, ולכל הפחות כלפי חוץ נראה כאלו חוני הצדיק הצליח ודרכו שלו מביאה את הגאולה. וכפי שהוא מסיים את דבריו: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".
במאמר זה נידונה משמעותם של המושגים "מעגל", "אבן", "ירושלים", "הר", כפי שהם מופיעים באגדות חז"ל ולפי המשמעות שהתבארה ניתן להבין מושגים אלו כאשר הם מופיעים באגדות נוספות.
בסכום המאמר ניתן לומר, שהבאת הסיפור על חוני שסובב עצמו במעגל והביא להורדת גשמים במשנה במסכת תענית, נועדה ללמד זכות על הממעטים בעמל התורה ומרבים בעמל המלאכות. והיא רואה בהם אנשים הרוצים להביא את הגאולה על פי הבנתם בנבואת ירמיה, ושבזכותם תגיע הגאולה. לימוד זכות זה הוא אופן מיוחד של שילוב תפילה תוך כדי לימוד התורה. במאמרים הבאים נראה כיצד חז"ל מלמדים זכות זה הוא אופן מיוחד של שילוב תפילה תוך כדי לימוד התורה
במאמרים הבאים נראה כיצד חז"ל מלמדים זכות על הקבוצה החולקת על חוני המעגל.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|