|
סמבטיון האמונה של יוסף בן מתתיהובמאמר הקודם "עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון" התבאר שהדרך בין גולת בבל לארץ ישראל עברה דרך סוריה, ואנשים רבים שיצאו מגלות בבל לא הגיעו לארץ ישראל, ו"נשרו" ו"נתקעו" בסוריה. ושם נוצר צבור גדול יהדי שלא היה קשור לתורה. גולת יהודי סוריה תוארה בדברי חז"ל כגלות "עשרת השבטים" שכלואים מעבר לנהר ה"סמבטיון"1. הכינוי "עשרת השבטים" דבק בם, מפני שבתקופת הנביאים "עשרת השבטים" היו ידועים כמי שהתנתקו מלימוד התורה2. אך למרות שבני גלות סוריה לא עמלו בלימוד התורה, הם לא התבוללו בקרב האוכלוסייה המקומית; ומה שקיים אותם כצבור עצמאי היה שמירת השבת, שהיא עצמה "הסמבטיון".
חז"ל מספרים שהסמבטיון הוא נהר פלאי, פעיל במשך ששת ימי השבוע ובשבת הוא נח. עד היום לא מצאנו נהר שכזה ברחבי תבל, אלא ביארנו שכוונת האגדה לרמז, ששמירת השבת היא הגורם המונע מבני הגולה הזו (והגלויות שדומות לה) מלהתבולל!!
ישראל שמרו את השבת בגלות - והשבת שמרה אותם מלהתבולל. העמל והתלאות של ימי ה"חול" היו עלולים לשחוק אותם לגמרי ולהביא להתבוללות בין העמים הזרים. המנוחה והשמחה שבימות השבת החזירה את ה"נשמה" לכל שכבות העם ישראל; וחידשה את חיי רוחם, לאומיותם בכל ימות השבוע.
יוסף בן מתתיהו ושמירת השבת של יהודי סוריה
ידועים דברי הגר"א מוילנא שאמר שכדי להבין את דברי חז"ל כיאות צריך לעיין בספריו של יוסף בן מתתיהו.
יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר ששה עשר, ב, ג-ה) שהיהודים שבגלויות שתחת השלטון הרומאי הוכרו על ידיו כבעלי זכויות מיוחדות שאפשרו להם את שמירת השבת. זכויות אלו הוענקו להם גם כחלק מדרכי השלטון של הרומאים בעמים שכבשו. הם המציאו את שיטת "הפרד ומשול". הרומאים היו מעוניינים בגורם שיהיה נאמן להם כנגד האוכלוסייה היוונית, ולכן העניקו אוטונומיה וסמכויות ליהודים שבגלויות האלו.
יוסף מתאר את הגולה הסורית גם בספרו "תולדות מלחמת היהודים", ושם בפרק השלישי ובפרק החמישי מתוך הספר השביעי, הוא מספר שגולת יהודי סוריה היא הגולה הגדולה ביותר של העם היהודי. והוא מוסיף לספר שם (ז, ג) שבזמן המרד הגדול היה יהודי סורי מהעיר אנטוכיה שהמיר את דתו, והסית את האוכלוסייה היוונית לכפות את כל היהודים לחלל את השבת: "עד כי בטלה מנוחת השבת לא באנטוכיה לבד, כי בהיפתח משם הרעה פשטה גם אל יתר ערי סוריה - לזמן מצער."
וכאן המקום לשאול: האם הסמבטיון, הנהר אנושי של גולת יהודי סוריה, שעמלים בששת ימי המעשה ונחים בשבת, נעלם באותה תקופה קשה?
יוסף בן מתתיהו והסמבטיון השונה
הסמבטיון לא נעלם; אלא שהוא קיבל צורה אחרת!! וכך מספר שם יוסף (תולדות מלחמת היהודים, ספר שביעי, ה, א):
"והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה אשר עבר עליהן ערך חזיונות שעשועים בעושר רב, ושלח את השבויים היהודים לשמח את הרבים במראה מותם [כאשר הם נאלצים לאבד את עצמם לדעת3].
ובדרך ראה טיטוס נהר אחד אשר שווה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין ערקה אשר במלכות אגריפס ובין רפנאה ויש לו תכונה נפלאה. הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל אורכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כולו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם כאלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל כן ראו לו "נהר השבת" (סבטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים."
יוסף בן מתתיהו מתאר את נהר הסמבטיון, אלא שהוא מתאר אותו באופן הפוך מכולם. חז"ל מספרים שבששת ימי המעשה הסמבטיון פעיל ובשבת הוא נח, ואילו יוסף מספר שאדרבא הסמבטיון יבש ששה ימים בשבוע ודווקא ביום השביעי זורמים בו מים.
הסתירה בין התיאורים קיימת רק בעיני מי שסבור שהסמבטיון הוא נהר כשאר הנהרות. בעיני מי שמבין ויודע שהסמבטיון הוא משל - אין שום סתירה מפני שמדובר בשני משלים שמשלימים זה את זה!!
כאשר חז"ל מדברים על הסמבטיון, הם מתכוונים בדרך כלל למשל על הנהר של עמל המלאכות, שהוא זורם רק בששת ימי המעשה ונח בשבת. אולם קיים משל לנהר נוסף והוא נהר השמחה והעונג, והנהר הזה זורם רק ביום השבת. נהר זה מוזכר בספרים רבים, וראה גם ב"רבינו בחיי" (שמות, כ, ח):
"צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵ-ל חָי. כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו, והוא הנהר המשקה את הגן הוא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג = עדן נהר גן"
כאשר יוסף בן מתתיהו מספר לנו על הנהר שזורם רק בשבת, הוא מתכוון לנהר הרוחני שהוא "מים חיים"; הוא זורם רק בשבת, ויבש בששת ימי המעשה. יוסף מזכיר את היסוד החשוב הזה גם בנאום של יהודי איש סוריה, ניקולאוס איש דמשק (קדמוניות היהודים, ספר טז, ב, ד4):
"והננו נותנים את היום השביעי לעבור עלינו בלימוד מנהגינו ותורתנו"
כתב הסתרים של יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו מתכוון לגלות לנו, שטיטוס עינה את השבויים היהודים וגרם להם להעדיף להתאבד ברבים בפני ההמון הסורי מאשר למות בעינויים, - אולם הוא לא הכניע את רוחם של השבויים. "צעדת המוות" צעדה ברחבי סוריה, אולם היה ניכר על השבויים ההבדל שבין ימות החול לבין ימות השבת, ובימות השבת היתה שמחה על פניהם והם היו שרים ושמחים.
כאשר יוסף כותב "וכבר נחקר הדבר כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל כן קראו לו 'נהר השבת' ", הוא מביא את הקורא לידי תמיהה מרובה; שהרי לא ידוע על שום חוקר שתיעד או חקר נהר שכזה בסוריה!?
יוסף יוצר בדבריו אלו "פרשת דרכים". ב"התפצלות" הזו יפנו חלק מן הקוראים אל הדרך האחת, ואילו החלק השני יפנו אל הדרך האחרת. מי שאינו אמון ורגיל בדברי ומדרשי חז"ל יהיה סבור, שיוסף מספר כאן "פנטזיה" כדי להעשיר את ספרו בדברים שמושכים את לבו של הקורא. אך מי שאמון על דברי ומדרשי חז"ל ידע שיוסף מתכוון לעם היהודי שהוא "נהר השבת".
יוסף בן מתיתיהו מתעד לדורות הבאים, שגם בתקופה שהגויים הצליחו להכריח את יהודי סוריה לעבוד בשבת, וטשטשו את הסמבטיון הגשמי; הם לא הצליחו לטשטש את הסמבטיון הרוחני. מי שהמשיך לשמוח ברבים ביום השבת, ולהבדיל את היום הזה מימות החול, היו השבויים היהודיים שהשתתפו ב"צעדת המוות" של טיטוס.
טיטוס הכניע את גופם של השבויים והצליח לגרום להם להתאבד בפני ההמון הסורי, אולם הוא לא הצליח להכניע את רוחם ואת שמחת השבת שלהם.
"נהר השבת" בימי השואה
ממשיכים ל"נהר השבת" נמצאו במשך כל הדורות וגם בתקופת השואה, ולצורך העניין נביא רק ספור אחד מני רבים. והוא הספור שמובא במאמר של משה פראגר ב"מחניים" (ס'):
"הרבי מדומברובה, רבי חיים יחיאל רובין ועמו כעשרים יהודים הובאו לבית העלמין ביום ששי בבוקר. הנאצים החזיקו אותם במשך יום תמים. בערוב היום ביקש הרבי את אחד הקברנים היהודיים שיחמוק העירה ויביא לו שתי חלות. ... את תפילת "קבלת שבת" אמר הרבי בלחש. הוא ביקש מכולם להתפלל בפעם האחרונה "קבלת שבת" מתוך התלהבות ורגש הלב. מרחוק עמדו הרוצחים מזוינים ברובים וציפו לפקודה להשמיד את היהודים. עוד בצהרים הכריחו את היהודים לכרות במו ידיהם קבר משותף, הללו מילאו אחרי הפקודה ובתוככי קבר זה קיבלו עתה את פני שבת המלכה.
אחרי התפילה בירך הרבי את היהודים ואת הקברנים ב"שבת שלום" ופתח מיד לשיר "שלום עליכם", אמר "קידוש" על החלות ופתח באמירת תורה על כ"ב אותיות התורה. באמצע אמירת התורה, מוסר הקברן היהודי שניצול, התלהב הרבי והתחיל לשיר ולזמר. והוא גרף בהתלהבותו את היהודים שעמו, עד שפצחו אף הם בשיר ובריקוד בתוככי הקבר, בה זיככו את נשמותיהם יחד עם הרבי. המפקד הנאצי נתן את הפקודה "לירות" ותוך כדי ריקוד יצאה נשמתם של הקדושים בטהרה".
(על פי עדותו של הקברן שניצל בעתון הניו-יורקי "פורברטס", 3 במרץ 1946)"
ליוסף בן מתתיהו לא היה אמצעי אחר כדי לתעד עבורנו את שמחת השבת של השבויים היהודים, לכן הוא מנצל את ספרו. ובאמצעות הספור על הסמבטיון שטיטוס ראה, הוא מספר לבני עמו, שטיטוס הצליח לאלץ את היהודים להתאבד בפני ההמון, אולם הוא לא הצליח לבטל את שמחת השבת שלהם.
לארכיון של גטו ורשה, שנועד לשמר לדורות הבאים את זכרם של יהודי הגטו, נבחר להיקרא בשם "ענג שבת". אין זה צרוף מקרים!! רוחם של יהודי הגטו, שבחרו בשם הזה כדי לשמר את זכרם; מתאחדת עם רוחו של יוסף בן מתתיהו שבחר בספור "נהר השבת", כדי לשמר את זכר השבויים היהודים. ורוח זו מתאחדת עם דברי חז"ל: "כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו, והוא הנהר המשקה את הגן הוא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג = עדן נהר גן".
הפרק המיותר
בין הפרק שמספר על כפיית יהודי סוריה לחלל את השבת ובין הפרק שמספר על נהר השבת, יוסף מכניס פרק מיותר שכולו התחנפות לטיטוס ולאחיו דומיטיאנוס, והוא מסיים את הפרק הזה בספור קרבות שנערך לפי פקודת אספסינוס אביו של טיטוס - מסביב לנהר הדנובה.
פרק ההתחנפות המיותר הזה נועד לטשטוש ולהסוואת מהלכיו של יוסף; ויוסף מגלה בו את כישרונו הצבאי מהתקופה שבה פיקד על המרד בגליל. יוסף כתב את ספרו ברומא כאשר היה סמוך על שולחנם של אספסינוס וטיטוס, שני מלאכי החבלה שהחריבו את ירושלים והמקדש והשמידו חלק עצום מעם ישראל. כאשר יוסף רצה לספר לבני עמו את חוסר היכולת של ההמון הסורי ושל טיטוס להכניע את ה"סמבטיון" היהודי, הוא הטעה את טיטוס ומשפחתו והסווה את מהלכיו.
יוסף הפריד בין ספור כפיית יהודי סוריה לחלל את השבת לבין הספור על ה"סמבטיון שטיטוס ראה" - בכתיבת פרק גדוש של התחנפויות, שכלל אינו קשור למהלך המאורעות שהוא מתאר. בפרק זה הוא שתל סיפורי שקר מפורסמים על דומיטיאנוס אחיו של טיטוס, שהיה ידוע כמי שאוהב לשמוע התחנפויות ואפילו תהיינה מפורסמות כשקר5; וספורים אלו נועדו לחפות על ספור הסמבטיון.
טיטוס לא ראה נהר רגיל שזורמים בו מים רק אחת לשבע ימים. אך יוסף היה בטוח שטיטוס יסתנוור למקרא הפרק הקודם, והוא יחשוב שיוסף לא רצה להפלות אותו לרעה. וכשם ש"סידר" לאחיו דומיטיאנוס ספורי גבורה חסרי שחר, וכשם ש"סידר" לאביו אספסינוס סיפור גבורה על נהר, כך הוא "סידר" גם לו - לטיטוס - סיפור על נהר פלאי.
התפילה לנקמה
יוסף בן מתתיהו מדגיש שטיטוס ראה את הנהר "בדרך". מדוע היה חשוב ליוסף להדגיש זאת?
יוסף עצמו היה שבוי יהודי שנאלץ לקנות את חייו בתפקיד ההיסטוריון של "מחנות ההשמדה" של טיטוס, אולם הוא לא החליף את עורו. בספור על נהר הסמבטיון הוא משיג שתי מטרות: המטרה האחת היא נר-זיכרון לשמחת השבת של השבויים היהודים, שפיצתה על חילול השבת שנכפה על יהודי סוריה. והמטרה השנייה היא תפילה לנקמה.
בספור על הנחל הפלאי שהיה ב"דרך" של "צעדת המוות" יוסף שולח אותנו לדברי דויד המלך (תהלים, קי):
"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: ... יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה - עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ"
הכתובים שבפרק זה נבחרו לסיים את תפילת "אב הרחמים" שאותה אומרים בקהילות אשכנז לזכר קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם. יוסף בן מתתיהו שמספר על ה"נחל בדרך", מגלה את בטחונו שעם ישראל ששותה מה"נחל שבדרך" (השבת) עוד ירים ראש, ויזכה לראות בנקמה בטיטוס6.
יוסף כותב - "וכבר נחקר הדבר כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים". כאלפיים שנים נוספות עברו מאז שנכתבו הדברים האלו. ואכן, עם ישראל שתה באמונה מהנחל שבדרך, ומנוחת ושמחת השבת שמרה עליו מהתבוללות; ועם ישראל שב בסופו של דבר למולדתו ושולט בארצו.
יתרונו של יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו כתב את ספריו עבור בני עמו שיבינו את רמזיו. ליוסף היה ברור, שבני עמו יפרשו את סיפורי הכזב הרבים שהוא מספר שם על טיטוס ועל הרומאים, כפי שדנים היהודים את סיפורי הכזב שמצויים במכתבים שנאלצו קרובי משפחתם לכתוב בהגיעם למחנות הריכוז. הרמזים החשובים נדלו מבין סיפורי הכזב, וכולם מבינים כיצד יש להתייחס לסיפורים המאולצים.
טיטוס שיוסף היה סמוך על שולחנו בעת שכתב את ספריו, והסופרים היוונים שהעתיקו את ספריו, שמשו עבור יוסף כ"חמורים נושאי ספרים" פשוטו-כמשמעו. וכן הוא כותב בסיום "קדמוניות היהודים" (ספר עשרים, יב, א):
"שכן אצלנו אין משבחים את אלה הלומדים את הלשונות של עמים רבים ... אבל (אצלנו) מעידים רק על חכמתם של אלה שמיטיבים לדעת את החוקים ויש בידם לפרש את טעמם של כתבי הקודש".
הסמבטיון בעיניים רומאיות
המשורר הרומי אובידיוס כותב כדבר ידוע שבארץ ישראל - יום השבת אינו יום נוח לעסקים7. בעיניים רומאיות מקום השווקים הוא "נהר החיים", והעובדה שנהר זה שובת ביום השבת היתה כה ידועה עד שחלק מן הרומאים היו אומרים כמשל - שבארץ ישראל ה"נהר" מתייבש בכל השבתות. אך יש רומאים שהבינו את הביטוי הזה כפשוטו, ופְּלִיניוס שהיה קצין בצי הרומאי בימי טיטוס כותב באנציקלופדיה שלו:8 "ביהודה יש נהר שבכל השבתות מתייבש".
בעיניים רומאיות ה"סמבטיון" נמצא דווקא בארץ ישראל, מפני שה"נהר" של השווקים שוקק שם "חיים" רק בימות החול והוא "יבש" בשבת.
אמנם גם חכמי ישראל ראו חשיבות של "חיים" בפעילות השווקים9. אולם הם החשיבו יותר את החיים האמתיים שקיימים בנהר שיוצא מגן עדן ביום השבת, אשר ביחס אליהם נחשב נהר השווקים כנהר יבש שזורמים בו רק חול ואבנים.
בארץ ישראל היו מרכזי תורה שהיו שוקקים חיי רוח במשך כל ימות השבוע, ואלו בסוריה לא היו מרכזי תורה. מדרשי חז"ל מספרים שהסמבטיון נמצא בסוריה, מפני שה"ענן" הרוחני של ה"סמבטיון" היה ניכר בה רק בשבת.
סיכום
שלשת המאמרים האחרונים התבאר שהסמבטיון הוא יום השבת בעצמו. בימות החול קיים נהר גשמי של מלאכות שזורמים בו רק חול ואבנים והוא מפסיק את פעולתו עם כניסת השבת. מדרשי חז"ל מספרים שבכניסת השבת יורד על הנהר "ענן", מפני שירידת הענן מסמלת בתורה את הכניסה אל הקדושה. מדרשי חז"ל אחרים מספרים שביום השבת קיים גם "נהר של שמחה" (שיוצא מגן עדן) ואותו מתאר יוסף בן מתתיהו10.
ממדרשי חז"ל ומכתבי יוסף בן מתתיהו משמע שהסמבטיון נמצא בארץ סוריה. מקור הדברים הוא קדום, והוא נעוץ בדברי הנביאים עמוס וזכריה ובתרגום יונתן בן עוזיאל.
גולת סוריה שהיתה הגולה הגדולה ביותר מייצגת את שאר הארצות שבהן גרו יהודים מחוץ לארצם. אם היהודים שבארצות האלו יקימו בארצם מרכזי תורה, הם יכונו "גלות יהודה ובנימין"; ואם הם יהיו מנותקים מן התורה ויהדותם תתבטא בשמירת השבת, הם יכונו "גלות עשרת השבטים" שנמצאת מעבר ל"סמבטיון".
מכיוון שמדובר במשל, "עשרת השבטים שלכודים מעבר לסמבטיון" יכולים להימצא הן ביבשת אסיה כפי שמשמע ברוב מדרשי חז"ל, והן ביבשת אפריקה כפי שמשמע בדברי אלדד הדני ובתשובת מר צמח גאון.
___________________________________
1 וראה בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תסט; שיר השירים רמז תתקפה), וראה גם בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ה).
2 "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵ-ל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן:" (הושע יב, א)
3 מתוך השוואת תרגומו של שמחוני לתרגומו של שמואל חגי. וראה גם בתרגום לאנגלית.
4 עמוד 208 במהדורת אברהם שליט
5 וראה מה שכתב שמחוני (בסוף הספר) בסיכום הפרק הזה.
6 הנקמה בטיטוס התבארה בדברי חז"ל (גיטין דפים נו-נז). וכמה היסטוריונים מספרים שטיטוס מת לאחר שהורעל בידי אחיו.
7 וראה גם ב"דברי ימי עם עולם" כרך ב, עמוד 263
8 בכמה מקומות הובאו דברי פליניוס על הסמבטיון בצורה משובשת. לצורך העניין נביא את הדברים בלשונו (Historia Naturalis [תולדות הטבע] ספר 31, פרק 18, פיסקה 24): "in Iudaea rivus sabbatis omnibus siccatur"
9 וכן מובא במסכת יומא (דף עא, א): "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים - אמר רב יהודה: זה מקום שווקים".
10שמחת השבת של עם ישראל היתה מפורסמת אצל הגויים והיא מתוארת אף בספרות הרומאית, וראה גם ב"דברי ימי עם עולם" כרך ב, עמוד 263
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|