המתמטיקה של רועי הבקר והצאן

המתמטיקה של רועי הבקר והצאן

במסכת יבמות (דף טז, א) מובא מעשה פלאי שבסיומו מסופר על ויכוח שהיה בין ר' עקיבא לבין חכם מתלמידי בית שמאי שנקרא בשם יונתן בן הַרְכִּינָס (המעשה מובא בהערת השוליים¹). בסיומו של המעשה מסופר שיונתן שיבח את ר' עקיבא ואמר לו: "אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לְשֵׁם ועדיין לא הגעת לרועי בקר!" ואילו ר' עקיבא ענה לו: "ואפילו לרועי צאן!"

חלקו הראשון של המעשה נידון במאמר הקודם "צרת הבת ומיטות הזהב" אולם סיומו של המעשה נותר תמוה מאוד. יונתן בן הרכינס בא לשבח את ר' עקיבא, אך הוא נמצא מגנה אותו. מה השבח הגדול בכך שר' עקיבא לא הגיע למעלת "רועי בקר" והרי האנשים הללו אינם נחשבים לאנשים מכובדים?! ההיפך²!

 

כאשר אנו מוצאים באגדות חז"ל מעשים תמוהים, אין להבין את הדברים כפשוטם, מפני שהמעשים מדברים בשפת סמלים שמקורה בתנ"ך. במאמרים הקודמים התבאר שהדמות של "יונתן בכור שטן" מסמלת את הצד הנגדי למלכות בית דויד. במאמר "צרת הבת ובכור-השטן" התבאר שכינויו של יונתן - "בכור-שטן" - מרמז לדמותו של ירבעם בן נבט שמצד אחד הוא "בכור" בפני עצמו מפני שהוא מסמל את משיח בן יוסף שנאמר עליו "בכור שורו", אך מצד שני הוא היה "שטן" למלכות דויד. אולם השם "יונתן" מרמז לדמותו של יונתן בן שאול שגם הוא מהווה דמות נגדית לדויד המלך, אך דויד ויונתן היו ניגודים משלימים.

 

באגדת הבבלי קיימת אווירה של כבוד ושלום בין יונתן לבין ר' עקיבא. אגדת הבבלי מדגישה את המספר שלוש³, והיא מספרת שיונתן בן הרכינס סבור ש"רועי בקר" הוא תואר של כבוד. ובכך היא מזהה אותו עם יונתן בן שאול, שהמספר "שלוש" היה מספר בעל משמעות ערכית אצלו, ובבית שאול המלך "רועה-בקר" היה נחשב לתואר של כבוד, וכן מצאנו בספר שמואל (א כ-כא):

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר... וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית: ... וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד... כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית... וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה... וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה... וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל: ... וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה... וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ד’ וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל"

משמעות המילה "אַבִּיר" היא "גבור וגדול", אולם יש לה גם משמעות נוספת של "בקר" ושל "רועה בקר", וכן כתב הרשב"ם (בראשית מט, כד):

"... 'אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל', וגם הרועים קרואים 'אַבִּירִים', על שהבקר והשוורים קרואים 'אַבִּירִים'; כדכתיב - 'עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים', וכן - 'סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי'."

כאשר האגדה מספרת שיונתן בן הרכינס מייעד לר' עקיבא גדולות ונצורות, והוא מצפה שר' עקיבא יגיע למעלת "רועה בקר", האגדה מרמזת שדואג האדומי לא היה "רועה בקר" במשמעות הרגילה. וכן מבואר במדרש תהלים (בובר, ג, ד):

"דואג - הוא היה אב-בית-דין, שנאמר "... 'אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל', "

אב-בית-דין היה סגנו של נשיא הסנהדרין, והוא היה מנהיג את הצבור יחד עימו⁴. בבית שאול היו מכנים את אב-בית-הדין בתואר "אַבִּיר הָרֹעִים" במשמעות של "רועה רועי-הבקר", ובלשון חכמים "רב-רבנן". ודיין רגיל בסנהדרין היה מכונה בבית שאול בתואר "רועה בקר".

 

בבית שאול מתייחסים לעם ישראל כאל "בקר" מפני שלהשקפתו של שאול כל ישראל צריכים להצטרף לפעולותיו של "משיח בן יוסף" שהוא "בכור שורו". ויונתן בן הרכינס שמסמל את יונתן בן שאול מייעד את ר' עקיבא להיות דיין בסנהדרין = "רועה בקר". אך ר' עקיבא מסמל את הצד של משיח בן דויד, ודויד המלך מתייחס אל עם ישראל כאל "צאן" (שמואל ב כד, יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד... הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ"; ולכן ר' עקיבא מתקן את יונתן ואומר לו שדיין ראוי להיקרא "רועה צאן". אולם אין מדובר כאן במחלוקת לשונית בלבד.

 

האידיאולוגיה בתקופת עֵלִי הכהן

במאמר הקודמים "המתמטיקה שבעקידת יצחק" ו"ה'מהפך' של בבא בן בוטא" התבאר שבעם ישראל יש צד המחשיב את העשייה הגשמית כדרך להבאת הגאולה; והסמל  שלו הוא ה"בקר", והמספרים שמסמלים אותו הם "שלוש" ו"שבע". ולעומתו יש צד המחשיב את לימוד התורה כדרך להבאת הגאולה; והסמל שלו הוא ה"צאן", והמספרים שמסמלים אותו הם "שנים" ו"שמונה".

 

בתקופת עֵלִי האידיאל היה גאולה בדרך הטבע. המספר "שלוש" מייצג את האידיאל הזה, והכתוב מדגיש שהכהנים היו מציגים בפני העם מזלג בעל שלוש שניים (שמואל א ב, יב-יג):

"וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל... וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ:"

האידיאולוגיה הזו ששודרה על ידי בני עֵלִי בהדגשת המספר "שלוש", נקלטה גם אצל אמו של שמואל, והיא העלתה אותו למשכן ב"שלושה" "פרים" (שמואל א א, כד):

וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ד’ שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר"

ואחר כך בשירה שלה היא מחשיבה את המספר "שבע" בתור מספר אידיאלי. (שמואל א ב, ה):

"שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה"

אמו של שמואל לא ילדה "שבעה" שהרי בהמשך מסופר (שמואל א ב, כא): "וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת". אלא שהמספר "שבע" (שמסמל את הקדושה שמוסתרת בתוך הטבע) סימל באותה תקופה מספר אידיאלי, ולכן חנה בחרה להזכיר אותו.

 

הסמלים שקשורים לשאול

כאשר שמואל משח את שאול למלך הוא הדגיש בפניו את חשיבות סמלי ה"שנים" וה"צאן" (שמואל א י ב-ו):

"בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח... וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם: אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים... וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ד’ וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר"

המספר "שנים" מסמל את הרוחניות, וזהו המספר הראשון שבו יפגוש שאול (שְׁנֵי אֲנָשִׁים). גם כאשר שאול יפגוש לאחר מכן במספר "שלוש" הוא יהיה משולב ברוחניות (שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים). בידיהם יהיו שלושה "גדיים" כאשר גדיי הצאן הם הסמל הניגוד ל"בקר". והם יתנו לו "שְׁתֵּי לֶחֶם" כאשר המספר "שנים" מסמל את הרוחניות ששולטת על הגשמיות.

 

אולם למרות ששמואל הדגיש בפני שאול את עדיפות סמלי ה"שנים" וה"צאן" על פני סמלי "השלוש" וה"בקר". הסמלים העדיפים אצל שאול היו ה"שלוש" וה"בקר". לאחר ששאול נמשך למלך מסופר שהוא הלך לביתו, ולאחר מכן מסופר על המלחמה הראשונה שלו (שמואל א יא א-טו):

"וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד...  וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל... וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה... וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל... וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ד’ עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף:... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד:... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה:... וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ד’ בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ד’ וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד"

והדבר מפליא, מדוע שאול שהומלך למלך על ישראל ממשיך לעבוד עם הבָּקָר. אלא שעבודת הבָּקָר מסמלת גאולה בדרך הטבע, ושאול המשיך להדגיש את הסמל הזה בפני העם גם כאשר הפך למלך. בעיניו של שאול הבָּקָר היה הערך העליון ולכן הוא השתמש בו להרתעה כדי לכפות את הגיוס לצבאו. המספר הבולט בצבאו של שאול היה "שלוש" (בְנֵי יִשְׂרָאֵל - שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, אִישׁ יְהוּדָה - שְׁלֹשִׁים אָלֶף, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים). והנצחון מסומל בהכנעת המספר "שנים" (וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד).

 

חגיגות חידוש המלוכה של שאול מצוינות בביטוי "וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים", וביטוי זה מופיע רק פעם נוספת בתנ"ך במעמד השראת השכינה בהר סיני (שמות כד, ה): "...וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לד’ פָּרִים". שאול מעדיף את השְׁלָמִים שבהם יש חלק לבני האדם מאשר את העולות שעולים כליל לד’, והביטוי שחוזר על מעמד הר סיני מרמז שהשְׁלָמִים שהוקרבו אצל שאול היו גם כן פָּרִים.

 

האידיאולוגיה של שמואל לעומת האידיאולוגיה של שאול

האידיאולוגיה של שאול שמסמלת גאולה בידי אדם, היתה נגדית לאידיאולוגיה של התקופה שבה שמואל שפט את ישראל (שמואל א, ז, ב-י):

"וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ד’: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ד’... וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים... וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה... וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל... וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לד’... וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ד’ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל"

הקרב הזה החל בהעלאת "טלה חלב" לעולה בידי שמואל. ה"טלה" אינו בהמה שכוחה משמש לעבודה, והוא הסמל הנגדי ל"בקר".  "טלה חלב" הוא טלה צעיר ביותר, ובירושלמי (מגילה פ"א הי"ב) מבואר ששמואל העלה אותו בתוך שמונת הימים להולדתו. "טלה חלב" שאינו מסוגל לזון את עצמו וקיומו תלוי לגמרי באמו - מסמל תלות גמורה בבורא עולם. הכתוב מדגיש שקרבן העולה הוא כָּלִיל לד’, כדי לרמז ששמואל מלמד באמצעות הקרבן הזה, שבטחון מושלם בבורא העולם מסוגל להביא לתשועה ניסית, כפי שאכן ארע שם. המספר "עֶשְׂרִים שָׁנָה" שמוזכר שם הוא קשה והתלמוד (זבחים דף קיח, ב) מבאר שהוא נמשך גם אחרי תקופת שמואל, אולם המספר הזה מוזכר כאן כדי להדגיש את המספר "שנים" (עשרים = שתי עשרות).

 

שאול היה סבור שסמלי האידיאולוגיה של שמואל - ה"גדי" וה"טלה" והמספר "שנים" – מתאימים רק לאחרית הימים. ואכן, כאשר שמואל קרא לשאול להילחם בעמלק, שאול חש שזהו צווי של אחרית הימים והסמלים שמלווים אותו שם הם ה"טלה" וה"שנים" (שמואל א טו, א-ד):

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל... כֹּה אָמַר ד’ צְבָ-אוֹת... לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו... וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה"

בתלמוד (יומא דף כב, ב) מבואר, ששאול אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך ואחר כך מנה את הטלאים לפי שאסור למנות את ישראל. אולם בתיאור המלחמה הקודמת של שאול בבני עמון נאמר "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק" ורש"י מביא שם ששאול מנה אותם ב"אבנים". וצריך להבין מדוע הוא מונה אותם במלחמה הזו דווקא ב"טלאים". אלא ששאול חש שזו העת של אחרית הימים שבה אפשר להשתמש בסמל של ה"טלאים", והמספרים שליוו אותו במלחמה הזו היו מבוססים על ה"שנים" (מָאתַיִם אֶלֶף) ועל ה"אחד" (עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים).

 

אלא שהאידיאולוגיה הזו לא היתה אהובה על שאול והעם. הם היו אנשי "זבחים" - קרבן שיש בו חלק לבני האדם, והם לא מילאו אחר צוויי ד’ במלחמה הזו - "חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לד’"⁵. ובעקבות כך המלוכה הועברה משאול (שמואל א טו, כח): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ד’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ"

 

כאשר שמואל כותב את ספרו הוא מרמז שבאופן פוטנציאלי שאול היה יכול להתחבר אל האידיאולוגיה הרוחנית  הזו (שמואל א יג, א-ב):

"בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל  וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו:"

לא יתכן להבין את הכתוב "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" כפשוטו. אלא ששמואל מרמז באמצעות הכתוב הזה, ששאול היה יכול להתחבר כבר מלכתחילה אל האידיאולוגיה הרוחנית שסמליה הם ה"אחד" (בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ) וה"שנים" (וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ), אלא שהוא בחר להעדיף את האידיאולוגיה הגשמית שסמלה הוא "שלוש" (וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים). שאול ראה את ה"שלוש" כמי שמשפיע על ה"שנים" (וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ) ועל ה"אחד" (וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין); ולפיכך שאול בחר ב"שלשת אלפים" ושילח את יתר העם.

גם בהמשך דרכו, כאשר שאול רדף את דויד הוא רדף אותו מכוח של "שלוש". "וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים" (שמואל א כד, ב); "וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף" (שמואל א כו, ב). שאול ייצג את האידיאולוגיה של ה"שלוש" ומכוח האידיאולוגיה הזו הוא רדף את דויד.

 

'עֶגְלַת בָּקָר' תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ 'לִזְבֹּחַ לד’

כאשר שמואל הצטווה למשוח מלך במקומו של שאול הוא פחד מהמשימה הזו (שמואל א טז, א):

"וַיֹּאמֶר ד’ אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ד’ עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לד’ בָּאתִי:"

במלחמה שאותה ערך שמואל נגד הפלישתים הוא העלה "טלה" לקרבן "עולה", מדוע ד’ מצווה עליו  לקחת כעת קרבן שאינו מסמל את האידיאולוגיה שלו, מדוע "עגלת בקר" לקרבן "שלמים" (זבחים)? כדי לענות על השאלה הזו צריך להתעמק בדברי הבעש"ט שמובאים בספר דגל "מחנה אפרים" (פרשת ואתחנן):

"...ששמעתי ממארי אבא זקני זללה"ה... כי המלך הוא הלב של כלל ישראל והלב שומע פירוש מבין. וזהו שאמר 'אֵיךְ אֵלֵךְ - וְשָׁמַע שָׁאוּל' פירוש כי הוא עדיין המלך של ישראל קודם משיחה לאַחֵר; 'וְשָׁמַע', פירוש 'וְיָבִין', - למה אנכי הולך על מה ולמה - 'וַהֲרָגָנִי'. אבל על החזרה לא היה ירא כי כבר יהיה דוד משוח למלך ולא יבין ולא ישמע כי בודאי יעשה הדבר בהסתר"

כדי ששאול לא יחוש בלבו – לב המלך – ששמואל הולך למצוא מישהו שיחליף את האידיאולוגיה שלו, היה צורך שגם שמואל יחשוב שהאיש שהוא עומד למשוח למלך ממשיך את האידיאולוגיה של שאול. שאול היה מחבב את הסמלים שקשורים ל"בקר" ומיכל בתו היתה קרואה גם בשם "עֶגְלָה"⁶. ולפיכך, ד’ הטעה גם את שמואל, ואמר לשמואל שילך כאשר הוא מאמץ לו את סמלי האידיאולוגיה של שאול, ויקח עימו "עֶגְלַת בָּקָר" ל"זבחים".

 

וההטעיה הועילה, ושמואל עצמו חשב שד’ רוצה להמשיך בקו של גבורה טבעית שהסמלים שלו הם ה"שלוש" וה"שבע" (שמואל א טז, ד-יב):

"וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם... וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ד’ מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ד’ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ... וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ד’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ד’: וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ד’ בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ... וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ... וַיֹּאמֶר ד’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:"

אליאב היה גבה קומה בדומה לשאול, ולכן שמואל חשב שהוא מתאים לקו של הגבורה הטבעית של שאול. אולם ד’ רמז לשמואל שהוא מאס בקו הזה.

יִשָׁי עצמו היה מושפע מהאידיאולוגיה ששלטה בתקופת שאול, שסמליה הם⁷ ה"שלוש" וה"שבע". ולכן הוא הביא בתחילה את "שלושת" הבנים הגדולים בנפרד, ואחר כך את שאר הבנים ובסך הכול את "שבעת" הבנים הגדולים. יִשָׁי לא הביא את דויד בנו ה"שמיני", מפני שה"שמונה" מסמל את האידיאולוגיה הרוחנית⁸, ובנוסף לכך דויד היה "רֹעֶה בַּצֹּאן" ו"רועי צאן" מסמלים את האידיאולוגיה הרוחנית. ודויד היה אמנם ילד מוזר ושונה במשפחתו, מפני שהוא היה רוחני ביותר והיה מחבר פרקי תהילים בזמן שהיה רועה בצאן – "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט). יִשָׁי לא האמין שדויד מתאים למטרות שעֶגְלַת הבָּקָר מייצגת. ואז בפרק הזמן הקצר שדויד הובא והתגלה בפני שמואל, ד’ ציווה אותו "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא". ובזמן הקצר הזה, לבו של שאול – שעדיין תפקד בזמן הקצר הזה בתור לב מלך – לא הספיק לחוש במה שארע⁹.

 

לפי דרכנו ראינו שאגדות חז"ל מהוות שיקוף של סמלים שמופיעים בתנ"ך. יונתן בן הרכינס שרואה את המעלה דווקא ב"רועי בקר" - מסמל את יונתן בן שאול שבמשפחתו היו מחשיבים את ה"בקר" והיו מכנים את דייני ישראל בתואר "רועי בקר". ואילו רבי עקיבא שרואה את החשיבות דווקא ב"רועי צאן" מסמל את דויד המלך שהיה "רועה צאן" והיה מתייחס לעם ישראל כאל "צאן".

 

"עֶגְלַת הבקר" ששמואל לקח לזבוח ל"שלמים" כדי להטעות את שאול המלך, שופכת אור נוסף על האגדה הפלאית שבה הלל הזקן לקח בהמה כדי להקריבה לעולה - והטעה את תלמידי בית שמאי ואמר להם שהוא רוצה לזבוח אותה ל"שלמים". האגדה הזו התבארה כבר במאמר "ה'מהפך' של בבא בן בוטא". ובהארה הנוספת רואים שסמלי האגדה הזו לקוחים גם מתוך ספר שמואל. ומתברר שהמחלוקת שבין בית שמאי לבין בית הילל היא מחלקת רוחנית עתיקה ששורשה במחלוקת שבין בית שאול לבין דויד המלך, בין "רועי בקר" לבין "רועי צאן". אך אפשר שיהיה שלום בין הצדדים השונים כפי ששרר השלום בין יונתן לבין דויד.

 

______________________________________________

 

[1] וזו לשון המעשה (יבמות דף טז, א): "בימי רבי דוסא בן הַרְכִּינָס התירו צָרַת-הַבָּת לאחין, והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש. אמרו מי ילך ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? ר' אלעזר בן עזריה. ואחריו מי? ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו. תְפָשׂוֹ לר' יהושע והושיבהו על מטה של זהב. אמר לו (ר' יהושע לרבי דוסא): רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: מי הוא? ר' אלעזר בן עזריה. אמר: ויש לו בן לעזריה חבירנו? קרא עליו המקרא הזה: 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם', תְפָשׂוֹ והושיבו על מטה של זהב. אמר לו: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: ומי הוא? עקיבא בן יוסף. אמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב, בני, שב, כמותך ירבו בישראל. התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצָרַת-הַבָּת. אמרו לו: צָרַת-הַבָּת, מהו? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל. הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כבית הלל. אמרו לו, והלא משמך אמרו: הלכה כבית שמאי! אמר להם: 'דוסא' שמעתם, או 'בן הַרְכִּינָס' שמעתם? אמרו לו: חיי רבי, סתם שמענו. אמר להם: אח קטן יש לי, בְּכוֹר-שָׂטָן הוא, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצָרַת-הַבָּת שהיא מותרת, אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים: צָרַת-הַבָּת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים. תנא: כשנכנסו, נכנסו בפתח אחד, כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים. פגע בו (יונתן בן הַרְכִּינָס) בר' עקיבא והקשה עליו את קושיותיו ור' עקיבא עמד בפניו וענה לו. אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לְשֵׁם ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו ר' עקיבא: ואפילו לרועי צאן! "

2 כמבואר בסנהדרין (דף כו, א): "כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה: קרי לן 'רועי בקר' ולא אמר ליה מר ולא מידי?!". וכתב הרד"ק (שופטים ט, ד): "רועי בקר - כי הם הנבזים שבאנשים כמו שמצאנו בדברי רז"ל 'אפילו רועי בקר' ".

3 ליונתן בן הרכינס יש "שלש מאות תשובות" בהיתר צרת-הבת; וחגי הנביא "העיד שלשה דברים"; והחכמים יצאו "בשלשה פתחים".

4 חגיגה דף טז, ב

5 שמואל א טו, טו

6 "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד" (שמואל ב ג, ה) וכמבואר במפרשים שם.

7 בתחילת המאמר התבאר שגם חנה אמו של שמואל העדיפה את הסמלים של הגאולה הגופנית "פָרִים – שְׁלֹשָׁה" ו"שִׁבְעָה". דווקא בבית חנה שדגלה בגאולה גשמית - נולד שמואל שדגל בגאולה רוחנית; ודווקא בבית יִשָׁי שדגל בגאולה גופנית - נולד דויד שדגל בגאולה רוחנית. שמואל ודויד דומים למשה - הגואל הרוחני שגדל דווקא בבית פרעה.

8 כפי שהתבאר במאמר "המתמטיקה שבעקידת יצחק"

9 שאול ידע שיִשַׁי דוגל באידיאולוגיה זהה לשלו (שסמליה הם ה"שלוש" וה"שבע"), ולכן הוא לא חשש מדויד למרות שהוא ידע שדויד הוא "רועה צאן" (שמואל א טז, יט): "וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן". אולם בהמשך, התברר לו להפתעתו שדויד נלחם מלחמה רוחנית (שמואל א יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ד’ צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". ושאול תמה אז, האם דויד הרוחני הוא בן ביולוגי של יִשַׁי, או שמא הוא בן מאומץ כפי שמשה ה"רועה הרוחני" היה בן מאומץ בבית פרעה (שמואל א יז, נח): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר?! וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי".