רועי הבָּקָר שעיברו את השנה

 

רועי הבָּקָר שעיברו את השנה

שנה מעוברת היא שנה שמוסיפים בה חודש, ואין מוסיפים אלא אדר, ועושים באותה שנה שני חודשי אדר - אדר ראשון ואדר שני¹. בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) מובא מעשה פלאי שעיברו את השנה על פי רועי בָּקָר, וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:

"אמר ר' קריספדא בשם רבי יוחנן מעשה ועיברו את השנה שלושה רועי בָּקָר. אחד אמר: אם הזריעה המוקדמת והזריעה המאוחרת מניצים מהקרקע כאחד - זהו מזג האוויר שמתאים לחודש אדר, ואם לא - אין זה אדר. ואחד אמר: אם השור קם בבוקר ויוצא למות בשלג, ובצהרים הוא ישן בצל התאנה ופושט את עורו מרוב חום - זהו אדר, ולא - אין זה אדר. ואחד אמר: אם כשיש רוח קדים קשה מאוד, אתה נופח הבל מפיך ומפשיר אותה - זהו אדר, ולא - אין זה אדר. ואחר כך סיכמו ואמרו: אנו רואים שעדיין לא הגיע אף אחד מהסימנים האלו.  ועיברו את השנה על פיהם.

רבי חלבו תמה על כך ושאל, ובית דין הסכים עמם?! ולא כן אמר רבי זעירא שצריך שכל הדיינים יסכימו מצד אחד?! ותירץ התלמוד הירושלמי - מכיוון שאלו מודים לאלו ואלו מודים לאלו כמי שכולם מודים מצד אחד"

 

הירושלמי נותר תמוה. כיצד יתכן שבית הדין קיבל את החלטת רועי הבָּקָר, ללא שחכמי בית הדין ערכו דיון בינם לבין עצמם. והקושיה קשה ביותר מפני שהסימנים שלפיהם החליטו רועי הבָּקָר לעבר את השנה קשים ביותר.

 

אחת הסיבות שמחמתן מעברים את השנה היא "האביב", כלומר שהתבואה צריכה להיות בשלה; ואם התבואה עדין אפילה ולא התבשלה – מעברים את השנה. אולם רועי הבָּקָר אמרו סימן לא ברור - ששתי הזריעות מניצות כאחד. – מה פשר הסימן הזה?

 

הסימן של ההתבוננות במעשי השור תמוה אף הוא. מדוע לתאר את השור כמי שמת בשלג? ומדוע לתאר אותו כמי שאמור לפשוט את עורו בצהרים? והרי הסימנים האלו הם לא מציאותיים. גם הסימן של הנפיחה בפה כנגד רוח הקדים, אינו מופיע בשום מקור בחז"ל. דעתם של שני הרועים האחרונים שצריך לעבר את השנה בגלל הצינה היא נגד דברי חז"ל שאין מעברים את השנה – "לא מפני השלג, ולא מפני הצינה" (סנהדרין דף יא, א). ותמוה ביותר כיצד הסכים בית הדין של החכמים לקבל סימנים עמומים ומעורפלים אלו?

 

התלמוד הבבלי (סנהדרין דף יח, ב) דוחה אמנם את האפשרות שבית דין של חכמים אימץ את הכרעת רועי הבָּקָר; והוא אומר שחכמי ישראל סמכו על חישובים מתמטיים שלפיהם צריך לעבר את השנה, ורועי הבָּקָר כיוונו במקרה לדעתם. אך גם דברים אלו טעונים ברור!! מדוע חשוב להביא את דברי רועי הבָּקָר אם לא היתה לה שום השפעה על החלטת חכמי ישראל?!

 

כאשר אנו מעיינים באגדות תמוהות של חז"ל אנו צריכים להבין שהדברים אינם כפשוטם. והאגדה מדברת בשפת סמלים הלקוחה מן התנ"ך.

 

"אסיא" ומשיח בן יוסף

במסכת מגילה (דף יח, ב) מובא:

"אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא..."

 הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה" מונה את רבי שמעון בן אלעזר בדור שלפני רבי מאיר. ורבי שמשון (ר"ש) מקינון בספרו "ספר הכריתות" בחלק ימות עולם (חלק רביעי, שער א) מונה את רבי שמעון בן אלעזר שני דורות לפני ר' מאיר. שני גדולי עולם אלו סבורים שהמעשים שבהם תנא מדור קדום מוצג כתלמיד שמספר את קורות ר' מאיר רבו - הם סמליים. ולדעתם, המעשים ב"עיבורי השנה" שהתרחשו ב"אסיא" דנים בשיטה שסבורה שעם ישראל - שהם חיילותיו של המשיח - צריכים לצאת לעמל המלאכות; ודבר זה יביא להם את ה"רפואה" ויוציאם מן הגלות (שיטה זו כבר נתבארה במאמר "המכוער וספר הגאולה"²).

 

שיטת "אסיא" קשורה לדרך עבודת ד'' שמיוחדת למשיח בן יוסף, וכן מצאנו בזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) וזו לשונו בתרגום חופשי:

"ואסוותא דענני עינ' דאחשיך לבת עינא ימין ושמאל, מה יהא אסוותא דלהון (והרפואה לעננים שמחשיכים את ראות בת העין ימין ושמאל - מה תהא הרפואה שלהם)? 'מרה דעגלא' (בעל העֵגֶל = משיח בן יוסף)! וזהו שמרמז הכתוב - 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ'. 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל' - זה משיח בן יוסף שנאמר בו (דברים לג) 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'; וְשָׁם יִרְבָּץ' – זה משיח בן דויד"

בזוהר מבואר שה"אסיא" (הרפואה) לחושך של החורבן והגלות תהיה המעשים של משיח בן יוסף שעליו נאמר – "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל". "רועי הבָּקָר" שדנו בעיבור השנה, הם מנהיגים של צבור שפועל את פעולותיו של משיח בן יוסף; הם "רועים" (מנהיגים) של "בָּקָר" (צבור של 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ')³.  היסוד הזה מסביר את הסימנים ש"רועי הבָּקָר" דנו בם. הכתוב - "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל" - מופיע בנביא ישעיהו אחרי כתובים שקשורים לשלושת הסימנים שהיו בפיהם. וזו לשון הכתוב בישעיהו (כז, ו-י):

"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה: הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג: בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:... כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ"

א. הכתוב "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" מקביל לסימן שהזריעה המוקדמת והזריעה המאוחרת מניצים מהקרקע כאחד.

ב. הכתוב "אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג" מקביל לסימן שהשור קם בבוקר ויוצא למות בשלג.

ג. הכתוב "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" מקביל לסימן שההבל שיוצא מהפה מפשיר את רוח הקדים הקשה. המלבי"ם כותב שם "והָגָה - הוא מענין הוצאה", ו"רועה הבָּקָר" מפרש ומרמז שה"הגה" שיוצא מהפה עוצר את הרוח הקָּשָׁה שבְּיוֹם קָדִים.

 

הסימנים שרועי הבָּקָר הזכירו אינם נמנים להלכה בין הסיבות שמחמתם מעברים את השנה, מפני שהם אינם סימנים של האביב הגשמי - אלו הם סימנים של חודש "אדר" בשלב הגאולה. חודש "אדר" של הגאולה הוא שלב שבו נראים עדיין סימני ה"חורף" של הגאולה אך החלו להראות כבר סימני ה"אביב" של הגאולה.

 

במדרש תהלים (ס, ג) נאמר: "לעתיד לבא אני מושיעכם על יד משיח בן אפרים, ועל יד משיח בן דוד משבט יהודה". והמדרש ממשיך ודורש: " 'וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי' שקיבל עול המלכות - תחילה, ואחר כך 'יְהוּדָה מְחֹקְקִי' (שם) זה משיח בן דוד". משיח בן יוסף (אפרים) מופיע תחילה - בשלב החורף של הגאולה - והוא מסמל גאולה בכוח האדם ולא מתוך בטחון בניסי הקב"ה. ואילו משיח בן דויד בא אחריו - בשלב האביב של הגאולה - והוא פועל באמצעות העמל בחוקי התורה ומתוך אמונה בנפלאות הקב"ה.

 

פשר הסימנים של רועי הבָּקָר

הרועה הראשון השתמש בסמלים מהכתוב "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל". והוא רמז שהזריעה המוקדמת תהיה גאולה גשמית והיא תיעשה על ידי מדרגת 'יַעֲקֹב' שהיא מדרגה תחתונה שקשורה למשיח בן יוסף, והזריעה המאוחרת תהיה גאולה רוחנית והיא תיעשה על ידי מדרגת 'יִשְׂרָאֵל'⁴ שהיא מדרגה עליונה שקשורה למשיח בן דויד. ובשלב "חודש אדר" של הגאולה ינצו יחדיו גם הגאולה הגשמית וגם הגאולה הרוחנית. ואם עדין לא נראו ניצני הגאולה הרוחנית - אנו נמצאים בשלב ה"חורף" של הגאולה - ואין זה "אדר".

 

הרועה השני השתמש בסמל שמוזכר בכתוב "אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג". במאמר "מלחמת בית שמאי ובית הלל" התבאר שפעמים ש"הריגה" אינה כפשוטה. והובאו שם דבריו של הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוקל"ה, שאמר שחטא העגל היה עזיבת הבטחון בבורא עולם ותליית הבטחון בהשתדלות הטבעית, ודבר זה עצמו נחשב ל"מיתה"⁵. הנביא ישעיהו מרמז שה"הריגה" אצל עם ישראל אינה כ"הריגה" אצל הגויים. לגויים יש רק חיים גשמיים ולכן ה"הריגה" שלהם היא מיתה ממש. ואילו אצל ישראל יש גם חיים רוחניים בתורה ובתפילה, ולכן פעמים שה"הריגה" היא במשמעות רוחנית. אנשים מישראל שמסוגלים לעמול בתורה ובתפילה, נאלצים לרדת ממדרגתם ולצאת לפעול את פעולותיו של משיח בן יוסף ולעמול במלאכות; וירידת המדרגה הזו מהווה עבורם סוג של "הריגה"⁶.

דבר זה מרומז גם בכתוב (תהלים סח, טו): "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים, בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן:". רש"י ביאר שם שחלקו הראשון של הכתוב - "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים" - מדבר בתלמידי חכמים שנמשלים למלכים והם עוסקים בפרוש התורה, והוא לא ביאר את חלקו השני. אולם "רועה הבָּקָר" ביאר אותו, ורמז למעלתם הגדולה של אלו הפועלים עם משיח בן יוסף. אנשים אלו היו מסוגלים לעסוק בתורה ולעטות על עצמם מעטה של אור רוחני, ותחת זאת הם יוצאים להביא "אסיא" לעם ישראל; והם עוטים על עצמם "עור של שור", ויוצאים לעמל המלאכות שנמשל עבורם ל"מיתה בשלג" ("בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן").

 

"העור של השור" נחשב עבורם "בגדים שאינם מכובדים", שבלשון התנ"ך ובלשון חז"ל הם נקראים "בגדים צואים"⁷. בנבואת זכריה נאמר שיגיע שלב בגאולה שבו יסירו את ה"בגדים" האלו (זכריה ג, א):

"וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל... לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו... וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים... כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח... בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' צְבָ-אוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה:

"עַבְדִּי צֶמַח" הוא "מלך המשיח" מבית דויד⁸. הזוהר אומר שהכתוב בישעיה "וְשָׁם יִרְבָּץ" מתאר את משיח בן דויד. והנביא זכריה מבאר שבתקופתו של המלך המשיח אנשים יקראו לשבת בצל התאנה ולרבוץ ולנוח מהעמל שהיו עמלים עד אז.

 

דברי רועה הבָּקָר השני בנויים על ההבדל בין התיאור של משיח בן יוסף שנאמר עליו - "אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג", לבין התיאור של משיח בן דויד שנאמר עליו שבימיו ירבצו וינוחו "תַּחַת תְּאֵנָה". הרועה אמר שחודש "אדר" של הגאולה הוא שלב הביניים בגאולה, שבו צריך לראות בגלוי פעילות של שני המשיחים. צריך לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן יוסף ועוטים עליהם "עור של שור" ויוצאים "למות בשלג"; וצריך לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן דויד שהם פושטים מעליהם את "עור השור" ורובצים תחת התאנה ועמלים בתורה. ומכיוון שלא נראו מספיק אנשים שפשטו מעליהם את "עור השור", - הגאולה נמצאת עדין רק בשלב ה"חורף" שלה – ואין זה "אדר".

 

רועה הבָּקָר השלישי מגלה ש"רוח הקדים" שמוזכרת בנביא ישעיה מתייחסת לקשיי הפרנסה. כדי להפשיר את הקור הצונן של צרכיי החיים צריך להתחמם באמצעות "הבערת ושריפת" שעות רבות מהיום בהשגת הפרנסה. בגאולה העתידה אפשר יהיה "להתחמם" באופן אחר - אנשים מעם ישראל יהיו עמלים בתורה, ויתפרנסו על ידי אחרים. ה"הֶגֶה" שיצא אז מפיותיהם של ישראל "יפשיר ויחמם" את אותה "רוח קדים" עזה - והגויים ישרתו ויפרנסו אותם⁹. אולם רועה הבָּקָר חיווה את דעתו, שאין כמות ניכרת של אנשים שמתפרנסים מעמל תורתם, וה"הֶגֶה" שיוצא מהפה עדיין אינו מסוגל להפשיר את רוח הקדים העזה. ולכן אין זה "אדר". כלומר אין זה "חודש אדר של הגאולה" ועדין אנו נמצאים בשלב החורף של הגאולה שבו פעילות הבכורה היא של משיח בן יוסף.

 

בית הדין של חכמים

"בית הדין של חכמים" מסמל את המנהיגים של צבור לומדי התורה. זהו גוף שאמור להיות אובייקטיבי ביחס ל"משיח בן יוסף", משום שהוא אינו מנהיג של צבור (שנמשל ל"בָּקָר") שפועל עם משיח בן יוסף. כזכור, בתלמוד הירושלמי – "בית הדין של חכמים" הסכים עם החלטת "רועי הבָּקָר", ובתלמוד הבבלי – "בית הדין של חכמים" היה עצמאי לחלוטין בהחלטותיו, אלא ש"רועי הבָּקָר" כיוונו במקרה לדעתם של חכמים.

 

התואר "רועה בָּקָר" טומן בחובו צליל של הטיית דעה לטובת המשך כהונתו ופעילותו של משיח בן יוסף. והמשמעות הזו מרומזת בספר שמואל (שמואל א טז, א-ב):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי - וַיֹּאמֶר ד' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַד' בָּאתִי:"

הסמלים של ה"בָּקָר" מלווים את שאול לאורך ספר שמואל, מהיום שבו יצא למלחמה הראשונה בבני עמון¹⁰, עד יומו האחרון שבו בעלת האוב מכינה לו סעודה מ"עֵגֶל מַרְבֵּק"¹¹. במאמר הקודם "המתמטיקה של רועי הבָּקָר והצאן" התבאר ששאול המלך מייצג את משיח בן יוסף שהוא "בָּקָר". שמואל הצטווה למשוח למלך את דויד, אולם הוא היה קשור רגשית למלך שאול. שמואל התאבל על סוף כהונתו של משיח בן יוסף זה, והוא ביקש לדחות את הופעתו של המשיח האחר - דויד. הקב"ה אמר לשמואל שייקח עמו "עֶגְלַת בָּקָר" - גם בכדי להראות לו שהוא סובל מהטיית דעה לטובת משיח בן יוסף, ושהוא הפך ל"רועה בָּקָר".

בית הדין של החכמים הוא גוף אובייקטיבי שצריך להכריע בשאלה האם עם ישראל הגיע כבר לשלב של "חודש אדר" בתהליך הגאולה. ולהחלטה הזו יש השלכה הלכתית מעשית, ובעזהשי"ת היא תתבאר במאמר הבא.

 

 

__________________________________________________________________________

 

[1] רמב"ם, קידוש החודש ד, א

2 באותו המאמר "המכוער וספר הגאולה" התבאר מדוע אין סתירה בין דברי הירושלמי שר' מאיר "מת באסיא" ונקבר שם על "שפת הים" - לבין מסורת הדורות שר' מאיר קבור בארץ ישראל סמוך לטבריה.

3 המשמעות הזו מופיעה גם באגדה על "צרת הבת" (יבמות דף טז, א),  וכפי שהתבאר במאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן".

4 וכעין כך מבואר בספר "ישמח משה" (פרשת שמות דף קל, ב): "...ידוע דמדריגת 'יַעֲקֹב' - קטן ודל, ומדריגת 'יִשְׂרָאֵל' - רבה... ועל פי זה יתבאר... הבאים בזמן הגאולה 'יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב' - שישרש בהם מדריגת 'יַעֲקֹב' על כל פנים לעמוד ביהדות בהתחזקות על כל פנים בעיקר האמונה לעמוד בכל הנסיונות בחבלי משיח... ואחר הגאולה 'יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל'... וכמו שנאמר 'מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה [אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים']"

5 גליון "החברותא" (פרשת יתרו תשסז גליון 297): "שיחת הרא"ש (ר' אשר פריינד) זיע"א פר' ויצא תשל"ג נמסר ע"י רג"א.

האדם אינו יכול להגיע אל מציאות ה' אלא כשמתקיים אצלו דבר הדומה לזה שאמרו חז"ל (פסחים מב): 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה', אם מלאה צור (אדום) חרבה ירושלים ואם מלאה ירושלים חרבה צור. כלומר כשהטבע שליט אין למלכות דקדושה שליטה, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ... משה רבנו ... עבד את שלמות בחינת אדם שלפני חטא עץ הדעת, ע"י העבודה הגיע לשלמות כזו כמותו בתוך כלל ישראל, ואילולא משה רבנו, לא היה יוצא דור כזה. מאידך כשמשה רבינו נעלם מהם יצא מהם העגל. הרא"ש הבהיר לא שעשו את העגל ממש, רק היות ובטל רוח משה רבינו, ובני ישראל זרקו זאת הבקשה ('קום עשה לנו אלקים') לאש, יצא עגל. ומה גרם העגל? זה שאיבדו את רוח משה רבינו נתפס בהם מלאך המות והוא העגל".

6 "דכל מאן דנחית מדרגה דהוה קאים ביה קרי ביה מיתה" (ספר "תורת חכם", דף כ, א)

7 וכן מצאנו בפסיקתא רבתי (איש שלום, פיסקא כג): "[אמר רבן שמעון בן גמליאל] אני כשהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים צואים, וכשהייתי יוצא לחוץ הייתי יוצא בבגדים נאים, כדי שאצא לשוק מבוסם, אבל עֵשָׂו כשהיה משמש את אביו היה משמשו בבגדי מלכות".

8 שמוזכר בנבואת ירמיהו (כג, ה) – "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל", וכן פירש גם במצודות בזכריה שם.

9 "וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ" (ישעיהו ס, י)

10 "וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ... וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל... וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ..." (שמואל א יא,ה-ז)

11 שמואל א כח, כד