הקרונות שעיברו את השנה בלוד

בסוגיית הירושלמי בסנהדרין (פ"א ה"ב) מובאים כמה עניינים שקשורים לעיבור השנה בלוד שביהודה, וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:

"רבי לעזר בשם רבי חנינה: מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל.

רצו לעקור מיהודה גם את מעמד הסיום של העיבור שאומרים בו - 'הרי השנה מקודשת בעיבורה'. אמר להם רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר?! והרי מצינו שקידשו את השנה במקום שנקרא 'בַּעֲלָת', ... ומכיוון שמצאנו שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת' שביהודה - צריך לשמור שלפחות מעמד הסיום של העיבור יהיה ביהודה. ...

רבי ירמיה הקשה לפני רבי זעירא: ולוד לאו מיהודה היא? אמר לו: הן, מיהודה היא. המשיך רבי ירמיה להקשות, ומפני מה אין מעברין בה? אמר לו: מפני שהן גסי רוח ומעוטי תורה. לאחר שרבי זעירא אמר זאת, הוא הפך את פניו והבחין ברבי אחא ורבי יודה בן פזי שהיו גרים בלוד. אמר לרבי ירמיה: ראה גרמת לי להיות מבזה תלמידי חכמים"

 

סוגיית הירושלמי מעוררת קשיים רבים. במשנה בתחילת מסכת סנהדרין מבואר שכדי לדון בעיבור השנה יש צורך, לכל היותר בשבעה דיינים. כך גם פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ד, ט-י). הרמב"ם הוסיף שם שהדיינים האלו הם חברי הסנהדרין, והם צריכים להתמנות לכך במיוחד על ידי ראש בית דין הגדול. ולפיכך המעשה שמסופר בירושלמי תמוה ביותר. "קריות" הם "קרונות" שבהם נוסעים סוחרים עם מרכולתם. ותמוה מאוד כיצד נשלחו ללוד עשרים וארבע קרונות של סוחרים לעבר את השנה?! שהרי המספר הזה הוא מעל ומעבר למספר הדיינים הנצרך לעיבור השנה, ובנוסף לכך לעיבור השנה נכנסים דיינים חברי הסנהדרין, ולא סוחרים עם מרכולתם!!

 

היתר המכירה שהיה נהוג בלוד

במאמר הקודם "רועי הבקר והיתר המכירה" הובא מעשה מופלא אחר שמובא במסכת סנהדרין (דף כו, א) והמספר על חכמים שהלכו "לעבר את השנה" ב"אסיא". בדרכם הם ראו אנשים שעושים מלאכות בשנת השמיטה. שני חכמים מצאו צד היתר לעשיית המלאכות הללו בשמיטה, והם אלו שנכנסו "לעבר את השנה". ואילו החכם השלישי שלא מצא צד היתר כזה, לא נכנס לדון בעיבור השנה.

התבאר במאמר שהמעשה הוא מעשה סמלי. ו"עבור השנה" ב"אסיא" משמעותו החלטה שעדין לא הגיע "חודש אדר של הגאולה", ולכן עם ישראל זקוק ל"אסיא" (רפואה). כלומר, החלטה שעם ישראל עדין לא הגיע למצב כלכלי טוב שמאפשר לו לשמור את השמיטה כהלכתה וכרוחה. הרפואה למצבו (אסיא) היא המשכת הפעולות שמגבירות את העושר הכלכלי. לפיכך, צריך למצוא היתרים שונים שיאפשרו את המשך מלאכות השדה והכרם גם בשנת השמיטה.

 

בלוד קבלו עליהם את "היתר המכירה" באופן שמקל ביותר בעבודת הקרקע בשנת השמיטה. ולפי היתר זה, אם הקרקע נמכרה לנכרי למשך שנת השמיטה, מותר ליהודי לעבוד בקרקע בשנת השמיטה בתור שכירו של הנכרי, ואין בפירות שצומחים בקרקע הזו בעיות של איסור ספיחים וכדו'. דבר זה מרומז בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א), וזו לשונו בתרגום חופשי:

"רבי יהושע בן לוי היה מצווה לנער – 'אל תקנה לי ירק אלא מן הגינה של סִיסְרָא'. קם אליהו זכור לטוב עם אותו הנער ואמר לו, לך אמור לרבך – 'אין זו הגינה של סִיסְרָא, של יהודי היתה והוא הרג את אותו יהודי ונטלה ממנו; ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך, תתיר לחבריך' "

רבי יהושע בן לוי היה גדול הדור, והוא היה גר בלוד שבה היה נהוג "היתר המכירה". אלא שהיתר זה לא היה מקובל על חכמים רבים; ורבי יהושע בן לוי רצה להחמיר כמותם ולהורות את החומרה הזו גם כהנהגה לכתחילה לכלל הצבור. ולפיכך, הוא הורה לנער שלא יקנה ירק מגינות של יהודים שסמכו על "היתר המכירה", אלא מגינה של גוי שנקרא בשם סיסרא. הוראה זו שלא נעשתה בצינעה, נועדה לפרסם בצבור שהיתר זה אינו הנהגה שראויה לכתחילה; ובשנת השמיטה ראוי שלא לקנות ירקות מיהודים אלא מגויים.

 

אז אליהו הנביא זכור לטוב נגלה אל הנער ואמר לו שיאמר לרבו, שהחומרה הזו יכולה להיעשות רק באופן פרטי ובצינעה, והיא אינה ראויה כהנהגה ציבורית.

אליהו גילה לו, שהגאולה עדין לא הגיעה, ועדין יש מאבק בין היהודים לבין הגויים על ההיאחזות בארץ ישראל. כאשר בשנת השמיטה הצבור היהודי קונה ירקות דווקא מן החקלאים הגויים המקומיים ולא מאחיהם היהודים, הדבר מביא לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. ובסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת.

 

שמו הפרטי של הגוי "סִיסְרָא" נראה לכאורה כחסר חשיבות; אלא שהוא מרכזו של המעשה. סִיסְרָא היה גם שמו של שר הצבא של יבין מלך כנען שנלחם בעם ישראל בזמן ההיאחזות בארץ. והמעשה מרמז שהמלחמה שהיתה נטושה אז בין עם ישראל לבין הגויים המקומיים - ממשיכה גם עכשיו. אלא שעכשיו "כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת"¹; והמלחמה אינה נעשית עכשיו באמצעות ה"חרב" וה"חנית" אלא באמצעות ה"את" וה"מזמרה". ואם חקלאי יהודי הפך לעני ונאלץ למכור את קרקעו לגוי, והגוי הוא זה שמעבד אותה עכשיו ב"את" – הדבר נחשב כאילו הגוי הוא סִיסְרָא שהרג את אותו יהודי ב"חרב".

 

אליהו הורה לרבי יהושע בן לוי, שהחומרה - שלא לסמוך על היתר המכירה, יכולה להיעשות רק על ידי יחידים, ואינה יכולה להיעשות כהנהגה ציבורית. אדרבא, טובת הצבור דורשת להתיר מכירה זמנית (או השכרה) של הקרקע לגוי – בשנת השמיטה, וזאת כדי שלטווח הארוך הקרקע תישאר בידי היהודים².

 

המעשה ב"גינה של סיסרא" מתחיל בצווי של רבי יהושע בן לוי אל הנער, והוא מדגיש את ההבדל שבין שני המעמדות, מעמד של רב ומעמד של נער. אולם בסיומו, כאשר אליהו מגלה לרבי יהושע בן לוי שיורה לצבור לסמוך על "היתר המכירה", אליהו מגלה לרבי יהושע בן לוי שמדובר במעמדות שווים: - "תתיר לחבריך".

המבנה של הספור הזה דומה למבנה של ספור נוסף, שאליהו הנביא מגלה בו לרבי יהושע בן לוי כיצד תיראה הגאולה שישעיהו מנבא עליה. וגם בספור ההוא אליהו הנביא מעלה את מעמדו של ה"נער" ומשווה אותו למעמד של רבי יהושע בן לוי. וכדלקמן.

 

המערה של לוד – וההתייחסות של רבי יהושע בן לוי ל"נערי העיר לוד"

ישעיהו הנביא מנבא על גאולת ישראל (נד, יא-יג):

"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ד' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ"

 

נבואה זו נדרשת בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים יח, ה), וזו לשונה בתרגום חופשי:

"וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד. ר' יהושע בן לוי אמר אבני כדכודיה (יַהֲלֹם לפי תרגום יונתן לשמות כח יח; נֹפֶךְ לפי תרגום ירושלמי שם). ר' יהושע בן לוי עמד עם אליהו זכור לטוב, ואמר לו: האם אין אדוני מראה לי את אותם אבני כדכוד שיהיו בזמן הגאולה? אמר לו: הן, הראן לו על ידי נס. מעשה בספינה אחת שהיתה מפרשת בים הגדול, והיתה כולה גויים והיה בה תינוק אחד יהודי, ובא עליה סער גדול בים, התגלה אליהו על אותו תינוק ואמר לו: לך בשליחותי אל ר' יהושע בן לוי והראה לו את אותם אבני כדכוד, ואני אציל את הספינה בזכותך. אמר לו: ר' יהושע בן לוי גדול הדור הוא ולא יאמין לי. אמר לו: אכן, אבל ענוותן הוא ויאמין לך. וכאשר תראה לו אותם לא תראה לו אותם לפני האנשים, אלא קח אותו למערה שרחוקה מלוד שלשה מיל, ותראה לו אותם שם. מיד נעשה לו נס ויצא משם בשלום. הלך אותו תינוק אל ר' יהושע בן לוי ומצא אותו שהוא יושב בישיבה הגדולה של לוד. אמר לו: אדוני דבר של צנעה יש לי לומר לך. קם לו ר' יהושע בן לוי, בואו ראו את ענוותנותו של ר' יהושע בן לוי שהלך אחריו מהלך שלשה מיל ולא אמר לו מה אתה רוצה ממני. וכיוון שהגיעו למערה אמר לו: אדוני, אלו הם אבני הכדכוד. וכאשר ראה אותם הבהיקה המערה מאורם, והשליכן לארץ ונגנזו. שִׁמְשֹׁתַיִךְ. חומותייך"

 

המעשה ברבי יהושע בן לוי והנער היהודי שהיה בספינה נועד להסביר את נבואת ישעיה "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד - שִׁמְשֹׁתַיִךְ". ה"שמש" שמוזכרת כאן ביחס לעם ישראל מוזכרת גם בשיר השירים (א, ו):

"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי"

ר' חנניה סגן הכהנים דורש את הכתוב הזה באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק כ):

"ר' חנניה סגן הכהנים אומר כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורין הרבה... הוא היה אומר: 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי', אלו בולאות (עשירים) שביהודה שפרקו עולו של הקב"ה מעליהם והמליכו עליהם מלך בשר ודם."

ר' חנניה מסביר שעם ישראל צריכים לעמול בכרמו של ד' שהיא התורה, אך במקום זאת הבולאות (עשירים) שביהודה עמלים תחת השמש בכרמים של אומות העולם. כלומר בתפקידים של האומות שהם פיתוחו הגשמי של העולם, פיתוח שבא מתוך רדיפה אחר העושר. ר' חנניה משווה את הרדיפה אחר פיתוח הצד הגשמי להמלכת בשר ודם.

 

לוד היתה אחת מהערים החשובות של ה"עשירים שביהודה". לדעת ר' חנניה, נער יהודי שאינו עמל בתורה והלך לעמול בשוק של לוד - הלך לנטור את כרמי האומות תחת ה"שמש". אפשר להמשיל את המציאות הזאת גם בסמלים אחרים ולומר שהנער הצטרף ל"ספינת הגויים" שמפליגים ב"ים". ה"ים" משמש אצל חז"ל בכמה מקומות כסמל לעיסוק בצד הגשמי והנחות של העולם³, ולפי דעת ר' חנניה, הנער והגויים שפרקו את עולו של הקב"ה "יטבעו" ולא יזכו לראות את הגאולה.

אולם המעשה הניסי בא להוציא מהשקפה זו, ואליהו מגלה דרכו לר' יהושע בן לוי שלמרות שה"נער היהודי" עומד לטבוע ב"סערה", הוא ינצל עקב לימוד-הזכות שר' יהושע בן לוי ילמד עליו. ואליהו מגלה שכאשר הגאולה מתעכבת, צרכי הצבור מתירים לנער יהודי להצטרף אל ספינת הגויים המפליגה ב"ים", ומתוך עיסוקו בעולם הגשמי הוא יביא להתפתחות ולשפע שיהיו  בגאולה.

 

השוק של לוד מתואר במעשה הזה כ"מערה"⁴, מפני שבאגדות חז"ל ה"מערה" מהווה סמל למקום חשוך המנותק מן התורה⁵. והמרחק של "המערה" מהישיבה של לוד מצוין כמרחק של "שלשה מיל", מפני שהמספר "שלוש" מסמל ריחוק מהתורה והתחברות לענייני העולם הגשמי⁶. וכשם שמשה רבנו שבר את הלוחות בעת הצורך, כך הנער שובר את אבני הכדכוד, והאורות המופלאים שלהם טמונים וגנוזים באבק שבקרקעית ה"מערה"⁷.

אליהו מגלה לרבי יהושע בן לוי, שגם "שִׁמְשֹׁתַיִךְ" - אלו שיצאו לנטור תחת ה"שמש" את "כרמי הגויים" ור' חנניה סבור שהם "שחורים" מה"שמש" - גם הם "אבני הכדכוד" של הגאולה. וגם הנערים שיצאו לעמול במלאכות ב"מערה" שמחוץ לישיבה של לוד, גם הם נחשבים ללִמּוּדֵי ד', מפני שבשעת עמלם במלאכות הם "גורסים" את התורה שהיתה ב"אבן הכדכוד" וכעת ה"אבן"⁸ מצויה בתוך ה"אבק" שבקרקעית ה"מערה". וה"שמשות" האלו מהווים את ה"חומות" שמגינות על עם ישראל.

 

אמנם הנער לא היה משוכנע שרבי יהושע בן לוי יהיה מוכן לקבל השקפת עולם שכזו. הוא אמר לאליהו הנביא – "ר' יהושע בן לוי גדול הדור הוא ולא יאמין לי". אולם אליהו הנביא גילה לנער, שר' יהושע בן לוי הוא ענוותן והוא מסוגל לקבל גם את השקפת העולם הזו, ואמר לו – "אכן, אבל ענוותן הוא ויאמין לך". רבי יהושע בן לוי מסוגל לראות בהם את אבני הכדכוד שמביאות את גאולת ישראל, ולהתייחס אליהם כאל "לִמּוּדֵי ד' " - וכאל שווים לו.

 

עשרים וארבעה הקרונות ועיבור השנה

בתחילת המאמר התבאר שהמעשה "בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד" הוא תמוה. כיצד נשלחו ללוד עשרים וארבע קרונות של סוחרים לעבר את השנה?! שהרי המספר הזה הוא מעל ומעבר למספר הדיינים הנצרך לעיבור השנה, ובנוסף לכך לעיבור השנה נכנסים דיינים חברי הסנהדרין, ולא סוחרים עם מרכולתם!!

 

אולם לפי מה שהתבאר "עבור השנה" הוא מושג הלכתי, אך הוא מהווה גם מושג סמלי באגדות חז"ל. והוא  מסמל החלטה "שעדין לא הגיע חודש אדר של הגאולה". ולכן צריך לדחות את הופעת התקופה של משיח בן דויד שבה ישראל יהיו רק עמלים בתורה; וצריך לאפשר למשיח בן יוסף לפעול להשגת העושר שנצרך לעם ישראל. פעולות אלו נעשות באמצעות מציאת היתרים לעבוד בקרקע גם בשנת השמיטה. ופעולות אלו נעשות גם באמצעות הבולאות (עשירים) שביהודה שסוחרים בהיקפים גדולים בשוק (המערה) של לוד - אך ממעטים בתורה.

המעשה "בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד" הוא מעשה סמלי. והוא מרמז שדעתו של רבי יהודה הנשיא הסכימה עם אותם סוחרים עשירים, והוא ראה בצעדם צעד הכרחי, שבסופו של דבר יקרב את בוא הגאולה – זו העת שבה יוכלו כל ישראל להיות פנויים לתורה.

 

אולם, המעשה מרמז מצד אחד שרבי הסכים עם צעדיהם; אך הוא מרמז מאידך, שהדבר לא היה מוסכם על חכמי ישראל האחרים – "ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד, מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל". במאמר "והשיב לב אבות על בנים" התבאר שפעמים שהמיתה שמוזכרת באגדות חז"ל היא סמלית, וכוונתה להתייחסות אל קבוצה מסוימת כאל קבוצה של "מתים". ואף כאן הכוונה היא שחכמי ישראל האחרים התייחסו אל קבוצת העשירים הזו כאל קבוצה של "מתים". בהמשך הסוגיה מבואר שחכמי ישראל לא רצו להתיר "לעבר את השנה" באמצעות עשירים מהסוג שהיה מצוי בלוד – עשירים שהם "גסי רוח ומעוטי תורה".

 

אמנם, אי אפשר להוציא שם רע על עיר שלמה בגלל קבוצה מאוד מוגדרת. ולכן סוגיית הירושלמי מסיימת שבעיר לוד מצויים גם תלמידי חכמים. כפי שאמר רבי זעירא לרבי ירמיה: "ראה גרמת לי להיות מבזה תלמידי חכמים."

 

____________________________________________________

 

¹   ישעיהו ב, ד

²   אמנם נראה שר' יוחנן חלק על היתר זה של ר' יהושע בן לוי, וכן משמע מהירושלמי במסכת דמאי (פ"ו ה"א):

"רבי סימון היו לו שדות בהר המלך (מקום שאין ישראל מצויים), שאל לרבי יוחנן (מה יעשה בהן), אמר ליה – יובירו (ישארו שדות בור) ואל תשכירם לגוי; שאל לרבי יהושע בן לוי - ושרא ליה (ורבי יהושע בן לוי התיר לו להשכירם לגוי באופן זמני כדי שבסופו של דבר יישארו בידו לטווח הארוך)".

אמנם למרות שרבי יוחנן אסר לר' סימון מכירה זמנית או השכרה של קרקע לגוי. הוא עצמו סבר שהחכמים שחולקים עליו ומתירים את "היתר המכירה" בשנת השמיטה אינם נחשבים ל"רשעים"; ויש לפסיקה שלהם תוקף הילכתי. וכפי שהתבאר במאמר הקודם "רועי הבקר והיתר המכירה".

³     "והמלכות נקרא ים... עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה." (פרדס רמונים לרמ"ק; כג, י).

⁴     וראה באחת הגרסאות בזוהר (ויקרא, דף מב ב) שכתוב בה: "ר' אבא הוה אזיל בפרקמטיא למערתא דלוד".

⁵   וכפי שהתבאר במאמר "המערה של חוני", וראה גם בבית עולמים לרי"א חבר (דף קלד, א): ...ונקרא מערה בסוד ערות הארץ..."

⁶   וכפי שהתבאר גם במאמר "אליהו והתפריט של האלמנה".

⁷   וכפי שהתבאר במאמר "הנרות שנשברו על ראש הרב".

⁸   "אבן לעולם הוא בסוד יו"ד ורובה במלכות במציאות היו"ד שבה." (פרדס רמונים לרמ"ק, כג, א)