מכת הארון – והיתר המכירה

"מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד, מאותה שעה עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל.

רצו לעקור מיהודה גם את המעמד שאומרים בו - 'הרי השנה מקודשת'. אמר להם רבי סימון: אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר?! והרי מצינו שקידשו את השנה במקום שנקרא 'בַּעֲלָת'!! וידוע שהמקום שנקרא 'בַּעֲלָת' פעמים שנמנה עם המקומות שנפלו לנחלת שבט יהודה, ופעמים שנמנה עם המקומות שנפלו לנחלת שבט דן. 'אֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת' (יהושע יט, מד) הרי הם מיהודה ובכל זאת הם נמנים בין המקומות שנפלו לנחלת שבט דן; 'בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם' (יהושע טו, כט) הרי הם מדן ובכל זאת הם נמנים בין המקומות שנפלו לנחלת שבט יהודה. ובכל אופן הרי מצאנו שקידשו את השנה במקום שנקרא 'בַּעֲלָת' ששייך ליהודה!!

צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן"

 

סוגיית הירושלמי מעוררת קשיים רבים.

שנה מעוברת היא שנה שמוסיפים בה חודש, כך שיש באותה שנה שני אדרים - אדר ראשון ואדר שני. במשנה בתחילת מסכת סנהדרין מבואר שבעיבור השנה יש לכל היותר שבעה דיינים. וכן פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ד, ט-י). הרמב"ם הוסיף שם שהדיינים האלו הם חברי הסנהדרין, והם צריכים להתמנות לכך במיוחד על ידי ראש בית דין הגדול. ולפיכך המעשה שמסופר בירושלמי תמוה ביותר. שהרי "קריות" הם "קרונות" שבהם נוסעים סוחרים עם מרכולתם. ותמוה מאוד כיצד נשלחו ללוד עשרים וארבע קרונות של סוחרים לעבר את השנה?! שהרי המספר הזה הוא מעל ומעבר למספר הדיינים הנצרך לעיבור השנה, ובנוסף לכך לעיבור השנה נכנסים דיינים חברי הסנהדרין, ולא סוחרים עם מרכולתם.

 

הקושי הנוסף הוא מבנה הסוגיה. בשלב הראשון מובא המעשה ב"עיבור השנה בלוד" שהסתיים באופן רע, ולכן עקרו אותו משם לגליל. בשלב השני מובא שרצו לעקור מיהודה גם את "קידוש השנה", אלא שרבי סימון הקשה ממסורת שהיתה בידו שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת' שביהודה. ובשלב השלישי מובא התירוץ "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן". אולם התירוץ הזה אינו מובן, וגם לא מובן לשם מה צריך אותו. אם המסורת שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת' מספיקה כדי שלא לעקור את קידוש השנה מיהודה, מדוע צריך בכלל לומר - שהבתים של העיר 'בַּעֲלָת' היו שייכים לאנשי יהודה.

 

גם הסתירה בין המקראות שמובאים שם היא עמומה ביותר, מפני שלפי פשטות הכתובים 'בַּעֲלָת' ו'בַּעֲלָה' הם שתי מקומות שונים, ואין שום סתירה בכתוב. וכבר העיר על כך הרד"ק (יהושע, יט, מד):

"... וּבַעֲלָת - אינו 'בַּעֲלָה' הנזכר למעלה בנחלת בני יהודה כי אותו שמו 'בַּעֲלָה' בה"א וזה 'בַּעֲלָת' בתי"ו. ורבותינו ז"ל אמרו כי שניהם אחד והקשו הפסוקים ותרצו בתים של יהודה ושדות של דן"

וצריך להבין, מדוע הירושלמי מקשה קושיה שלפי פשטות הפסוקים אינה קיימת כלל וכלל?! ומדוע הוא מתרץ תירוץ שאינו מובן כלל-וכלל?!

 

עיבור השנה כסמל

צריך להבין, שאגדות חז"ל משתמשות ב"עבור השנה" בתור סמל.

עונות השנה משמשות כסמל לתהליך של גאולת ישראל. בשלב הראשון - שלב החורף של הגאולה – עם ישראל פועל באופן גשמי בתור חייליו של משיח בן יוסף; ובשלב האחרון - שלב האביב של הגאולה – עם ישראל פועל באופן רוחני בתור חייליו של משיח בן דויד. חודש "אדר" של הגאולה הוא שלב ביניים שבו נראים עדיין סימני ה"חורף" של הגאולה אך החלו להראות כבר סימני ה"אביב" של הגאולה.

ב"חודש אדר של הגאולה" חייליו של משיח בן יוסף צריכים להמעיט בפעילותם הגשמית. הדבר צריך להתבטא בשנים רגילות – באמצעות הפחתת שעות הפעילות הכלכלית וכנגד זה ריבוי בשעות העמל התורני. והדבר צריך להתבטא במיוחד בשביתה ממלאכות הקרקע בשנה השביעית (שמיטה) – שזו מצווה מן התורה.

 

במאמר הקודם "הקרונות שעברו את השנה בלוד" התבאר, שבעיר לוד החליטו שעדיין לא הגיע שלב הביניים בגאולה, עדין לא הגיע "חודש 'אדר' של הגאולה". ולפיכך, צריך למצוא דרך שתאפשר למשיח בן יוסף להמשיך בפעולותיו במלוא המרץ – מפני שזו הדרך שתביא "רפואה" לעם ישראל.

רבי יהושע בן לוי רבה של העיר לוד היה סבור שכדי שהקרקע תישאר לטווח ארוך בידי יהודים – מותר להשכיר אותה (או למכור אותה) לזמן קצר לידי גויים; ומותר ליהודי לעבוד בשנת השמיטה בקרקע שהושכרה (או נמכרה) לגוי – בתור שכירו של הגוי. וכמו כן הוא היה סבור שההצלחה הכלכלית של הישוב היהודי בארץ ישראל היא המפתח להיאחזות בארץ, ולכן סוחרי לוד - שהיו מרבים בסחורה וממעטים בתורה - נמנים בין האבנים היקרות של הגאולה.

 

המעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו "לעבר שנה בלוד" הוא מעשה סמלי שמטרתו לומר, שגם רבי יהודה הנשיא מסכים עם השקפת עולמו של רבי יהושע בן לוי שעדין לא הגיעה "חודש אדר של הגאולה"; ולכן צריך למצוא דרך מותרת לעבוד בקרקע בשנת השמיטה¹, וצריך להרבות במסחר. ורבי עצמו שלח "עשרים וארבע קרונות" של סוחרים כדי "לעבר את השנה". אלא שסיומו של המעשה מגלה, שחכמי ישראל האחרים הביטו ב"עין רעה" על המהלך הזה. והם התייחסו אל מי שפועל לפי השיטה הזו כאל "אנשים מתים".

 

ההתלבטות של רבי סימון

רבי סימון שמביא את המהלך התמוה על "קידוש השנה" בעיר 'בַּעֲלָת' היה אחד מאותם החכמים. רבי סימון עצמו התלבט בשאלה, האם מותר ליהודי להשכיר לגוי קרקע לזמן קצר - כדי שהקרקע תישאר בידי היהודי בטווח הארוך. והוא הפנה את שאלתו לשני חכמים, וכן מבואר בירושלמי במסכת דמאי (פ"ו ה"א):

"רבי סימון היו לו שדות בהר המלך (הרי יהודה, שאז לא היו ישראל מצויים שם), שאל לרבי יוחנן (מה יעשה בהן), אמר ליה – יובירו (ישארו שדות בור) ואל תשכירם לגוי; שאל לרבי יהושע בן לוי - ושרא ליה (ורבי יהושע בן לוי התיר לו להשכירם לגוי באופן זמני כדי שבסופו של דבר יישארו בידו לטווח הארוך)".

הדיון בשדות של רבי סימון ב"הר המלך", מהווה דיון כללי בהשקפת עולם.

לשיטת רבי יהושע בן לוי, הגאולה עדין לא הגיעה, ועדין יש מאבק בין היהודים לבין הגויים על ההיאחזות בארץ ישראל. וכאשר בשנת השמיטה הצבור היהודי קונה ירקות דווקא מן החקלאים הגויים המקומיים ולא מאחיהם היהודים, הדבר מביא לכך שהגוי מתעשר ואילו החקלאי היהודי הופך לעני, - והעני חשוב כמת. ובסופו של דבר החקלאי היהודי שהפך לעני - נאלץ למכור את קרקעו לגוי לגמרי - ולא רק לשנה אחת. ולכן לשיטת רבי יהושע בן לוי, ראוי שהצבור הרחב ינהיג את "היתר המכירה" בשנת השמיטה; וכפי שהתבאר במאמר הקודם "הקרונות שעברו את השנה בלוד"

לשיטת רבי יהושע בן לוי, "היתר המכירה" יעזור ליהודים להיאחז בארץ, ובזכותו יוכלו היהודים לחזור לאזור "הר המלך" שננטש על ידם.

 

אולם לשיטת רבי יוחנן – למרות המאבק שמתנהל בין היהודים לבין הגויים על השליטה בקרקעות ארץ ישראל - אסור למכור את הקרקע לגוי אפילו לזמן הקצר של שנת השמיטה. ולפי שיטתו אדרבא, "היתר המכירה" גרם כבר בעבר ליהודי עיר אחת שהיתה באזור "הר המלך" להיות מוכים; וכפי שיתבאר לקמן.

 

הירושלמי במסכת דמאי אינו מגלה כיצד רבי סימון הכריע, האם כרבי יוחנן או כרבי יהושע בן לוי. אולם הירושלמי בסנהדרין מרמז לכך. הירושלמי משתמש שם בשפה של סמלים שמקורה בתנ"ך, ובאמצעות הבאת המסורת של רבי סימון, שקידשו את השנה ב'בַּעֲלָת', הוא מרמז לדרך שבה רבי סימון הכריע.

 

רבי סימון חזר לרבי יוחנן, ורבי יוחנן הבהיר לו שהקשיים שדורו ניצב בפניהם - אינם שונים מהקשיים שהדורות הראשונים ניצבו בפניהם. המאבקים בין היהודים לבין הגויים על השליטה בקרקעות ארץ ישראל היו קיימים גם בזמן הכיבוש הראשון של ארץ ישראל; והמחלוקת ביחס ל"היתר המכירה" היתה קיימת גם אז. והמסורת שרבי סימון מביא ביחס לקידוש השנה ב'בַּעֲלָת' שביהודה - מתעדת את המחלוקת הקדומה ביחס ל"היתר המכירה".

 

בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים

המקום בַּעֲלָה מוזכר לראשונה בתיאור הגבול של נחלת שבט יהודה, והוא נקרא גם בשם קִרְיַת יְעָרִים (יהושע טו, ט-י): "... וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים: וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה:"

 

העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ=עִיר שָׁמֶשׁ נמנית כאן כשייכת לנחלת יהודה, אך מצד שני היא נמנית גם לנחלת שבט דן (יהושע יט, מ-מא): "לְמַטֵּה בְנֵי דָן... וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ". ומכך שהעיר בֵּית שֶׁמֶשׁ נמנית בנחלת שני השבטים האלו, צריך לומר שבני יהודה ובני דן חילקו בינם את אזור העיר הזו. רבי סימון מגלה שחלוקה דומה היתה גם ביחס לעיר "בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים". וכך משמע גם מהפרשיה שמתארת את כבוש נחלת דן בצפון הארץ (שופטים יח, א-כז):

"...וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת ...וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ... וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה... וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד... וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה: וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים: וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה:... וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ:"

בספר יהושע מוזכרת קבוצת ערים סמוכה ששייכת לבני דן - "צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ". אולם בספר שופטים קבוצת הערים הופכת לשתים בלבד – "צָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל" – ובני דן יוצאים רק משתיהן. ומשמע שהעיר "עִיר שָׁמֶשׁ=בֵּית שֶׁמֶשׁ" התנתקה באופן מסויים משתי הערים האלו, ועברה לבעלות מסויימת של שבט יהודה.

הדרך אל העיר ליש=דן עוברת בנחלתם של כמה שבטים, אולם המקום היחיד שבו בני דן הקימו "מחנה" היה באזור קִרְיַת יְעָרִים. ניתן להסיק מכך, שהייתה להם בעלות מסוימת על אותו אזור, והיא אפשרה להם להקים שם "מחנה", שהוא מקום שנושא אופי של קביעות זמנית. סוגית הירושלמי מגלה, שהבתים של בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים היו שייכים לשבט יהודה, ואילו השדות של בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים היו שייכים לשבט דן. ולפיכך מסתבר שבאותן השדות הוקם "מַחֲנֵה דָן".

 

ואמנם הרד"ק העיר, שהסתירה שרבי סימון מקשה מהכתובים שמתייחסים לעיר 'בַּעֲלָת' - אינה פשוטו של הכתוב. אולם כפי שהתבאר, לתירוצו של רבי סימון יש סיוע ממקומות אחרים בתנ"ך. ורבי סימון בחר לבסס את דבריו על דרך קצרה² – דרך של סתירה בין כתובים - בגלל הכתובים הסותרים שמצאנו ביחס לעיר "בֵּית שֶׁמֶשׁ". והתירוץ שהוא מביא ביחס לעיר בַּעֲלָה מיישב גם את הסתירה שמצויה בכתובים ביחס לעיר בֵּית שֶׁמֶשׁ. מסתבר שגם בעיר בֵּית שֶׁמֶשׁ הבתים של העיר היו שייכים לבני יהודה, ואילו השדות של העיר היו שייכים לבני דן. ולכן העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ נמנית הן בנחלת בני יהודה, והן בנחלת בני דן.

 

אמנם, נותר לברר מה הקשר בין העיר בַּעֲלָה ובין המחלוקת ביחס ל"היתר המכירה".

 

ארון-הברית ו"בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים"

לעיר "בַּעֲלָה" יש חשיבות מרובה בספור השבת ארון הברית מארץ פלישתים לנחלת ישראל (שמואל א ה-ו):

"וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים... וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם... וַיֹּאמְרוּ גַּת יִסֹּב... וַיְהִי אַחֲרֵי הֵסַבּוּ אֹתוֹ וַתְּהִי יַד ה' בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד... וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים עֶקְרוֹן וַיִּזְעֲקוּ הָעֶקְרֹנִים ... כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר... וַיִּשְׁלְחוּ וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ שַׁלְּחוּ אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב לִמְקֹמוֹ וְלֹא יָמִית אֹתִי וְאֶת עַמִּי כִּי הָיְתָה מְהוּמַת מָוֶת בְּכָל הָעִיר כָּבְדָה מְאֹד יַד הָאֱ-לֹהִים שָׁם:... וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:... וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ... וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת: וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם... וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם:"

 

המכה שאנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ הוכו - טעונה ברור. מה פשר המכה של "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ", האם הוכו "שִׁבְעִים אִישׁ"? או האם הוכו "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"?

והאם יתכן בכלל שהעיר בית שמש היתה מסוגל להכיל אז בקרבה "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"?! והרי הדבר נראה לא-מציאותי, וזו לשון הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) בתרגום חופשי:

"אמר רבי יוחנן מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות היו, הקטנה שבהן היא היתה בית שמש שכתוב בה 'וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' ... [חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ]'; ואֵלּוּ מרוח אחת היו (ה'חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ' האלו היו רק מצד אחד של העיר, הצד שהארון הגיע אליו). ואילו היום אם אתה מתבונן בעיר בית שמש אפילו חמישים אלף קָנִים היא אינה מסוגלת להכיל.   אמר רבי חנינה קפצה (התכווצה) לה ארץ ישראל".

רבי יוחנן מתפלא כיצד "בית שמש" של אותה התקופה היתה מסוגלת להכיל כמות כה גדולה של אנשים. רבי חנינא יישב את התמיהה הזו ואמר: "קפצה (התכווצה) לה ארץ ישראל". אולם מדוע רבי יוחנן לא אמר זאת בעצמו? האם רבי יוחנן סבור שאפשר ליישב את הפליאה לגבי ה"חמישים אלף" באופן שלא יצריך לומר שארץ ישראל התכווצה?

 

בנוסף לקושי של ה"חמישים אלף", קיים קושי נוסף שגם הוא טעון ברור. והוא - מה היתה מחשבתם של  אנשי בית שמש?

כאשר הארון היה בארץ פלישתים הוא לא הבדיל בין הערים השונות שבארץ פלישתים – והיכה בכל אחת מהן. ואם כך צריך לברר, מדוע חקירתם של אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ הובילה למסקנה שצריך להעלותו ל"קִרְיַת יְעָרִים? מדוע הם חשבו שארון הברית לא יפגע ב"יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים"?

 

"חמישים" ו"קידוש השנה"

במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח" ובמאמר "אליהו והתפריט של האלמנה" התבאר שהמספרים שמוזכרים בתנ"ך הם גם בעלי משמעות סמלית, ולכן תיתכן סתירה בין מספרים שמוזכרים במקומות שונים בתנ"ך, והסתירה הזו היא מכוונת. המיוחד שבסתירה שבכתוב הזה היא שהיא נמצאת בכתוב עצמו; והכתוב עצמו אומר "דרשני".

רבי יוחנן ורבי סימון מיישבים את הסתירה הזו באמצעות הבאת המסורת שקידשו את השנה ב"בַּעֲלָה". ולשיטתם, אנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ התייחסו אל "בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים" כאל מקום שמתאים להשכנת הארון; מפני שהם הבינו, שהם - בבית שמש - טעו ולא קדשו את השנה, ואלו בקִרְיַת יְעָרִים קדשו את השנה. ו"קידוש השנה" קשור למספר "חמישים".

 

בתורה נאמר (ויקרא כה, י-יא)

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה... יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:"

שנת היובל מגיעה לאחר שבע מחזורים בני שבע שנים, שבהם בכל שנה שביעית שמטו את האדמה ולא זרעו ולא קצרו. השנה שקודמת לשנת היובל, היא השנה ה"ארבעים ותשע" מתוך המחזור, והיא שנת שמיטה שלא זרעו וקצרו בה. ולמרות זאת עם ישראל נצטווה שלא לזרוע ולא לקצור גם בשנה שבאה אחריה - בשנת היובל "שנת החמישים". השנה ה"החמישים" מפגינה בטחון מוחלט בקב"ה שיספק את צרכיהם של עם ישראל, שנת ה"יובל" מסמלת את ה"חרות" מהשעבוד לעול טרדות הפרנסה.

 

לפי הבנת רבי יוחנן ורבי סימון, הסיבה לעונש שבא על אנשי בית שמש מרומזת בכתוב: "וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת". במסכת סוטה (דף לה, א) מובא שהארון היכה באנשי בית שמש, מפני ש"קוצרים ומשתחווים היו"; וביאר שם רש"י - שלא ביטלו ממלאכתם כדי לכבד את הארון. והדבר תמוה, מדוע אנשי בית שמש לא הפסיקו ממלאכתם כדי לחלוק כבוד לארון?!

 

מתבקש, שאנשי בית שמש היו סבורים שהקצירה שלהם היא מצווה - והיא שקולה כ"השתחוויה" לארון; ולכן אין זה מן הראוי להפסיק אותה. אנשי בית שמש היו סבורים שכדי שהארון ישכון לבטח בתוך עם ישראל, ממלכת ישראל צריכה להיות מבוססת בארצה; והיא גם צריכה להיות בעוצמה כלכלית שתאפשר להם לעמוד בפני העוצמה של הפלשתים. ולשיטתם, אין זה הגיוני להפסיק את פעולת הקצירה לכבוד הארון, שהרי פעולת הקצירה מבססת את כלכלת עם ישראל, והיא זו שתבטיח את היציבות של הימצאות הארון בשטח ישראל. ולשיטתם - הקצירה עצמה מהווה אופן של ההשתחוויה לארון³.

להשקפת העולם שלהם יש סימוכין גם באמרת חז"ל המפורסמת "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך הרי לך המשיח, בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו", (אבות דרבי נתן נוסחא ב, לא). הנטיעה, וכן שאר המלאכות מקרבות את ביאתו של המשיח ומבססות את מלכותו, ולכן אין זה ראוי להפסיק באמצע עשייתן, ואפילו כדי להקביל את פניו.

 

רבי יוחנן ורבי סימון סבורים שהמספר הסותר והתמוה "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ", הוא מספר סמלי שנועד לרמז שהשקפת העולם של אנשי בית שמש התירה להם קצירה למרות שזו היתה שנת ה"חֲמִשִּׁים" - שנת היובל. כשם שהם סברו שזו מצווה שלא להתבטל מן הקצירה שלהם עבור הארון, כך הם סברו שזו מצווה שלא להתבטל מן הקצירה שלהם עבור שמירת היובל. לפי שיטתם אדרבא, הקצירה שלהם מאפשרת את הגעת היציבות הכלכלית - שמתוכה תתאפשר שמירת השמיטות והיובלות.

 

ולפי שפת ה"סמלים" שקיימת באגדות חז"ל - חכמי העיר בית שמש החליטו שעדיין לא הגיע שלב הביניים בגאולה, עדין לא הגיע "חודש 'אדר' של הגאולה". ולפיכך, הם "עיברו את השנה" ומצאו דרך שתאפשר למשיח בן יוסף להמשיך בפעולותיו במלוא המרץ – מפני שזו הדרך שתביא "רפואה" לעם ישראל. אנשי העיר בית שמש הקדימו את אנשי לוד דורות רבים. וגם הם מכרו את שדותיהם לגויים למשך שנות השמיטה והיובל; וגם היו קוצרים את שדותיהם בתור השכירים של הגויים.

 

אך המכה שהארון היכה בם, גילה להם שדרכם לא היתה רצויה.

בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ד) נאמר " 'וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ' – זו סנהדרין". רבי סימון סבור שה"שִׁבְעִים אִישׁ" שהוכו מילאו את תפקיד ה"סנהדרין" של העיר בית שמש. והם אלו שמצאו דרך שתאפשר לחקלאי העיר לקצור את שדותיהם גם בשנת "החמישים".

וכאשר חכמי העיר הוכו, אנשי בית שמש הבינו שהם טעו בדרכם. והרעיון של שנת "החמישים" שהיתה צריכה להיות שנה של שביתה מהקצירה – היכה בליבם. – "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם..."

 

צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן

רבי סימון אומר במסקנת דבריו – "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן". רבי סימון מגלה שיש אנשים בעלי אופי שונה. יש אנשי-בית ויש אנשי-שדה. יעקב אבינו היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", ואילו עשיו שנחשב לנחות ממנו היה "אִישׁ שָׂדֶה". ולשיטתו, התכונות הנפשיות האלו קיימות גם בתוך עם ישראל. שבט יהודה הם האנשים הנכבדים שנוטים מטבעם להתעסק בקודש – "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ". ואילו שבט דן נחשבים לנחותים שבשבטים⁴, ויעקב אבינו הוצרך לתמוך בם ולומר "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ורבי סימון מגלה שהבדלי האופי האלו מסבירים את הכתובים.

 

בתחילת המאמר התבאר שהערים בית שמש ובַּעֲלָה נמנות הן בנחלת יהודה והן בנחלת דן. ורבי סימון מגלה שהדבר נובע מהתכונות הנפשיות השונות של אנשי יהודה ושל אנשי דן. אנשי יהודה נוטים מטבעם להיות "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" - ולהתרחק מעבודות השדה ולהיות יושבי בתים; ואילו אנשי דן נוטים מטבעם להיות "אִישׁ שָׂדֶה". ולכן מסתבר שבני יהודה ובני דן חילקו בינם את השטח של שני הערים האלו, בדרך שתתאים לתכונות האופי השונה שלהם. ולפיכך, ה"בתים" של הערים האלו היו שייכים ליהודה, ואילו השדות של הערים האלו היו שייכים לדן, ובני דן היו ה"עם שבשדות" של הערים האלו.

 

הפרשיה מדגישה שבאותה שנה לא היה ניכר ההבדל בין הפלישתים לבין אנשי בית שמש. הפרשיה קוראת לארץ פלישתים - "שְׂדֵה פְלִשְׁתִּים", והיא מדגישה שהארון עבר מאזור של "שדה" לאזור אחר של "שדה" – "וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי".

 

מתבקש שבני דן ה"עם שבשדות" היו באים בכל ערב שמיטה ויובל אל חכמי העיר שלהם שהיו מיהודה - כדי ש"יעברו להם את השנה"; כלומר שימצאו עבורם דרך שתתיר להם לקצור את שדותיהם גם בשמיטה וביובל. והחכמים (בני יהודה) שהיו בבית שמש "עיברו את השנה". כלומר, הם התירו לבני דן שבבית שמש למכור את שדותיהם לגויים כדי שיוכלו לזרוע ולקצור בשמיטות וביובלות. ואלו החכמים בני יהודה שהיו ב"בַּעֲלָה" - לא התירו זאת. ובני דן "העם שבשדות" של "בַּעֲלָה" קבלו את הפסיקה הזו ו"קדשו את השנה".

 

ורבי סימון מגלה, שהמחלוקת שבין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, האם "עיבור השנה" (מציאת דרך שתתיר את העבודה גם בזמנים שראוי לעמול בם בתורה) הוא מצווה או עבירה, היא מחלוקת קדומה. ואמנם רבי יהושע בן לוי החליט שצריך "לעבר את השנה" בלוד, וגם רבי יהודה הנשיא הסכים עמו. אך חכמי ישראל התייחסו אל תושבי העיר לוד כפי שחכמי העיר קִרְיַת יְעָרִים התייחסו לתושבי בית שמש. – הם התייחסו אליהם כאל אנשים "מתים". אנשים שאין הבדל בינם לבין הגויים.

 

חכמי העיר "קִרְיַת יְעָרִים" היו ידועים בחשיבותם בקרב כל חכמי יהודה, והם היו נחשבים ל"יהודה שבתוך היהודה"; וכן מרומז בכתוב (שמואל ב ו, ב): "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". והרמב"ן (ויקרא כא, ד) ביאר שהלשון "בַּעֲלֵי יְהוּדָה" מגלה שהם היו הנכבדים שבכל יהודה.

גם אנשי בית שמש כיבדו את חכמי העיר בַּעֲלָה=קִרְיַת יְעָרִים. וכאשר הארון היכה ב"שִׁבְעִים אִישׁ" שהיוו את הסנהדרין שלהם; הם הבינו שהאידיאולוגיה שלהם לגבי הקצירה בשנת ה"חֲמִשִּׁים" הוכתה. והם חשו כאילו הם הוכו מכה של "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ". ולפיכך הם בקשו מ"יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים" שיבואו וייקחו מהם את ארון הברית ויעלו אותו אליהם.

 

ומה שארע בבית שמש - חזר אחרי דורות רבים בלוד. וחכמי ישראל האחרים התייחסו אל אנשי לוד שהיו סומכים על היתר המכירה (עיבור השנה) של רבי יהושע בן לוי כאל אנשים מתים. – "מעשה בעשרים וארבע קריות (קרונות) של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסה בהן עין רע ומתו כולם בפרק אחד ".

 

ששים רבוא עיירות

דבריו של רבי סימון - "צריך לומר שהבתים מיהודה ואילו השדות מדן" – מסבירים גם את תחילת דבריו המופלאים של רבי יוחנן שהובאו לעיל. רבי יוחנן אמר "מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות היו, הקטנה שבהן היא היתה בית שמש...". והדברים מפליאים!! האזור "מגבת ועד אנטיפריס" שנקרא בפי רבי יוחנן גם בשם "הר המלך"⁵ - הוא אזור הרי יהודה⁶. וכיצד יתכן שהיו שם "ששים ריבוא - עיירות"?!   והרי יוצאי מצרים שהיו "ששים ריבוא – אנשים" קבלו את כל ארץ ישראל כדי שיוכלו להתיישב בה, ואם כך כיצד נדחקו "ששים רבוא – עיירות" בתוך חבל ארץ כה קטן?!

 

אלא שדברים אלו נאמרו במשמעות סמלית. "ששים רבוא" הוא מספר שמסמל את כלל ישראל⁷; ורבי יוחנן מרמז להשקפת העולם שלפיה - כל אחד מ"ששים רבוא" מישראל ראוי להיות איש של "עיירות" כמו בני יהודה, ולא איש של "שדות" כמו בני דן. והוא חוזר בכך על הרעיון שמופיע בכמה מקומות בחז"ל ומרומז גם בדברי מר צמח גאון על "לוים בני משה ששים רבוא" ש"נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי יהושע"⁸. והרעיון הזה התבאר כבר במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון".

 

בסיום המאמר חשוב להזכיר, שלמרות שרבי יוחנן התנגד להיתר המכירה שרבי יהושע בן לוי הנהיג בלוד, הוא לא התייחס לחכמים שחלקו עליו והנהיגו אותו כאל "רשעים", והוא הכיר בתוקף של הפסיקה שלהם. - וכפי שהתבאר כבר במאמר "רועי הבקר והיתר המכירה".

וגם דבריו של רבי יוחנן על "ששים רבוא עיירות" נועדו להדגיש צד מסויים שקיים באופן שורשי בכל אחד ואחד מעם ישראל, והם לא נועדו לבזות את ה"עם שבשדות". וידועים דברי חכמי יבנה (ברכות דף יז, א):

"אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

במאמר הבא נביא בעזהשי"ת את הדרך שבה התייחס רבי יהושע בן לוי ל"הוכחה" של רבי סימון.

 

__________________________________________________

 

¹   "רבי בעא מישרי שמיטתא..." (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג)

²   "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים דף ג, ב)

³     במסכת סוכה (דף נג, א) מובא שהאמורא לוי החווה קידה (השתחווה) והפך לצולע, ויש אומרים שהוא "הטיח דברים כלפי מעלה" ולכן הפך לצולע. במאמר "הצליעה של לוי" התבאר שחז"ל מרמזים שלוי יצא להביא את הגאולה על ידי פעולות מעשיות - ויש שרואים בכך "השתחוויה" לרצון הבורא; אך יש שרואים בכך "צליעה", ויש שרואים בכך אפילו "הטחת דברים כלפי מעלה". הסוגיה במסכת סוטה (דף לה, א) משתמשת ביסודות האלו גם בהתייחסות לאנשי בית שמש, והיא מביאה שהם התייחסו אל ה"קצירה" שלהם כאל "השתחוויה" כלפי הארון, אבל אפשר להתייחס אל ה"השתחוויה" הזו כאל "הטחת דברים כלפי מעלה" ("... וחד אמר: מילי נמי אמור...").

⁴   וכן מבואר ברש"י (שמות לה, לד): "ואהליאב - משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים (משבט יהודה), לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) 'ולא נכר שוע לפני דל':"

⁵   " 'בִּלַּע אֲ-דֹנָי לא וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב' - כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך". (גיטין דף נז, א)

⁶   "ר' שמעון אומ' לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ... אי זהו הר שלה זה הר המלך, שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).

⁷   "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ..." (במדבר יא, כא)

⁸   אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלדד הדני עמוד 21