רבי יהודה הנשיא והירק בערי הספר

הירק וסעודות הבשר

בירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מובאות תקנות שחכמים התקינו בענין אכילת ירקות בשביעית, ומעשה שארע כשרבי יהודה הנשיא התארח בעכו. וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:

"בראשונה היה הַיָּרָק אסור בסְפָרי ארץ ישראל, התקינו שיהא הַיָּרָק מותר בסְפָרי ארץ ישראל. אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ-לארץ אל הארץ. לאחר מכן התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ-לארץ לארץ. אף על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בצאת השנה - והיה צריך להמתין שיגדלו הירקות מהזריעה שלאחר ראש השנה. רבי יהודה הנשיא התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד - חוץ מן הבצל. מה עשו בני העיר צפורי לבצל, הלבישו את הבצל שק-ואפר והביאו אותו לפני רבי יהודה הנשיא. אמרו לו מה חטא זה מכל שאר הירקות והתיר להם גם את הבצל.

עולא בר ישמעאל בשם רבי חנינה מספר את המעשה הבא. רבי יהודה הנשיא ורבי יוסי בר יהודה ירדו לעיר עכו שהיתה אחת מערי הספר של ארץ ישראל, והתארחו אצל רבי מנא. ביקש רבי יהודה הנשיא מרבי מנא: 'עשה לנו לפס (מחבת) אחד של ירק'. אך רבי מנא עשה לו תבשיל של בשר בהמה. למחר ביקש ממנו בשנית: 'עשה לנו לפס אחד של ירק'. אך רבי מנא עשה לו תבשיל של בשר תרנגולת. אמר רבי יהודה הנשיא: 'ניכר הוא זה שהוא מִפֶּתַח של שמואל' (מבית מדרשו של שמואל הנביא). אמר לו רבי יוסי בן רבי יהודה: 'אפילו אם הוא אינו מִפֶּתַח של שמואל הוא היה מגיש לך בשר, מפני שהוא מתלמידיו של רבי יהודה, ורבי יהודה אמר שהירק אסור בספרי ארץ ישראל'. כאשר רבי מנא בא לפני רבי יהודה הנשיא, רבי יהודה הנשיא שאל אותו מדוע הוא נהג כפי שנהג; ורבי מנא סיפר לו שהוא אמנם החמיר כרבי יהודה. אמר לו רבי יהודה הנשיא: 'צריך היית להחמיר כמוני' ".

 

חכמינו זכרונם לברכה גזרו שצריך להתייחס אל ארץ העמים (חוץ לארץ) כאל ארץ שהיא טמאה בטומאת מת; מפני שהנכרים מתרשלים בקבורת מתיהם וקוברים אותם בכל מקום. וחכמים גזרו שמי שנוגע בגוש של עפר מאדמת חוץ לארץ נטמא מספק, לפי שבכל חלק מהעפר יש לחוש שמא נמצא שם עצם של מת בגודל שעורה, והיא מטמאת.

 

ערי הספר של ארץ ישראל מצויות על הגבול שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ; ואין לדעת בוודאות גמורה מהיכן מגיעים אליהן הירקות. גם כאשר מוכר הירקות אומר שהירקות הם מגידול מקומי קשה לוודא שהם אכן כאלו, ויתכן שהם הגיעו מחוץ לארץ. מכיוון שיתכן והירקות הללו הם מחוץ לארץ, ומכיוון שלפעמים צמודים גושי עפר לירקות; לפיכך חכמים גזרו שאסור לאכול ירקות בערי הספר של ארץ ישראל.

 

הירושלמי מספר שמצב זה היה רק בראשונה, אולם הוא השתנה לאחר שתיקנו שמותר לאכול ירק גם בערי הספר. ומתוך המשך הירושלמי מתברר שרבי יהודה הנשיא היה מבין מתקני התקנה שהתירה את אכילת הירק בערי הספר.

 

ספר שמואל – והאירוח הנדיב

הירושלמי מספר שרבי יהודה הנשיא התארח בביתו של רבי מנא בעיר עכו שהיתה אחת מעיירות הספר של ארץ ישראל. וכשהוא ביקש ממארחו שיכין לו סעודה צנועה של ירק, רבי מנא הכין לו כל יום סעודות מבשר. רבי יהודה הנשיא אמר שהמארח שלו הוא נדיב לב, ושהוא למד את נדיבות לבו מהפֶּתַח של שמואל. רבי יהודה הנשיא מזכיר את האירוח המפורסם שמסופר בספר שמואל; שממנו ניתן ללמוד כיצד יש לקבל אורחים, וכיצד מכינים סעודת בשר לאורח שאינו חפץ לאכול כראוי. (שמואל א כח, ח-כה):

"... וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה... וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל:... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל... וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו ... וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ: וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת: וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא"

במסכת בבא בתרא מבואר ששמואל הנביא כתב את ספרו עד ליום מותו. הפרקים שנכתבו בספר ומתארים דברים שהתרחשו לאחר מות שמואל נכתבו על ידי גד החוזה ונתן הנביא. הנביאים הללו השלימו את הספר לפי הלך רוחו של שמואל; כך שבאופן כללי ניתן לומר ששמואל כתב את ספרו. כל דבר שנכתב בספרי הנביאים הוצרך להיכתב כדי ללמוד ממנו דבר לדורות הבאים. כאשר רבי יהודה הנשיא ראה כיצד רבי מנא מארח אותו, ובמקום להביא לו סעודת ירק פשוטה הוא מביא לו סעודת בשר; הוא אמר שרבי מנא הוא תלמיד של שמואל הנביא, והוא למד מתוך ספר שמואל כיצד לארח אורחים.

 

אולם הדברים טעונים ברור. פֶּתַח הבית שמוזכר לראשונה בתנ"ך הוא הפֶּתַח של אברהם אבינו; ומן הפֶּתַח הזה נלמדת נדיבות הלב של מארח כלפי אורחיו. בפרשיית האירוח בספר שמואל מוזכרים "פת לחם" "קמח" "לישה" ובשר מ"בקר", והם שולחים אותנו לפרשית פֶּתַח ביתם של אברהם ושרה. גם אברהם אבינו הציע לאורחיו פת לחם, אך בסופו של דבר הוא הגיש להם בשר¹. וספר שמואל מלמדנו שבעלת האוב למדה לארח באופן נדיב מאברהם ושרה; ולמרות שבעלת האוב היתה אישה חוטאת, היו לה מידות טובות שאותן היא למדה מאבות האומה.

ספר שמואל מוסיף לספר שבעלת האוב ועבדי שאול הפצירו במלך שאול שיאכל, וההפצרה הזו מזכירה אירוח נוסף - את האירוח של המלאכים בבית לוט². גם לוט שהיה נלווה אל אברהם אבינו במסעותיו למד מהנהגות ביתו של אברהם אבינו כיצד להכניס אורחים.

אך צריך להבין מדוע רבי יהודה הנשיא כורך בין רבי מנא לבין ספר שמואל, מדוע הוא אינו מקשר באופן ישיר בין רבי מנא לבין הפֶּתַח של אברהם אבינו - ה"פֶּתַח" שהוא הבסיס לכל שאר הפתחים?

 

רבי יהודה הנשיא כורך בין סעודת הירק שהוא ביקש לבין ספר שמואל, כדי לרמז שספר שמואל לא נעלם ממנו. ולדעתו, גם שמואל הנביא שצידד בהחמרה הלכתית, היה בעד סעודת הירק שלו. ולפיכך, אם רבי מנא לא הגיש לו את סעודת הירק מפני שהוא רצה להידמות לשמואל הנביא - השיקול שרבי יהודה הנשיא מוכן להכיר בו - הוא השיקול של ה"פֶּתַח" הנדיב שמתואר בספר שמואל.

 

ומכלל "הן" נשמע ה"לאו". מכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא אנו שומעים, שיש דעה ששמואל הנביא היה מתנגד לסעודת הירק של רבי יהודה הנשיא – מבחינה הלכתית. ויש לברר מדוע?

 

שמואל הנביא והדרך להיאחז בארץ ישראל

במאמר הקודם "מכת הארון והיתר המכירה" התבאר שרבי יהושע בן לוי פסק שמותר ליהודי למכור את הקרקע לגוי למשך שנת השמיטה, כדי להמשיך לעבוד בה בתור שכירו של הגוי. ואילו רבי יוחנן ורבי סימון הכריעו שהדבר אסור. רבי יוחנן ורבי סימון היו סבורים שהקשיים שדורם ניצב בפניהם אינם שונים מהקשיים שהיו בזמן ההיאחזות הראשונה בארץ, והמחלוקת הזו היא מחלוקת קדומה שמרומזת בתנ"ך – בספר שמואל!!

 

חכמי העיר בית שמש היו סבורים שהמשך עבודות החקלאות גם בשנת השמיטה מהווה מצווה – מפני שהדבר יעזור להם להיאחז בארץ ישראל. והם התירו לחקלאי בית שמש למכור את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה כדי להמשיך לעבוד בשדותיהם. כאשר הפלשתים השיבו את ארון-הברית אל העיר בית שמש; חקלאי בית שמש לא הפסיקו את הקצירה שלהם כדי להשתחוות לארון. בבית שמש החשיבו את הקצירה שלהם להשתחוויה, ולכן הם לא רצו להפסיק אותה לכבודו של הארון. אולם כאשר ארון-הברית היכה בם, הם הבינו שהם טעו בהשקפת עולמם ולכן הם ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו ויקחו אליהם את הארון.

בעיר קרית יערים היו שובתים מן המלאכות בשמיטות וביובלות (והתלמוד הירושלמי מרמז שהם היו "מקדשים" את השנה). ולכן אנשי בית שמש ביקשו מאנשי קרית יערים שיבואו וייקחו מהם את הארון.

 

להיתר המכירה של חקלאי בית שמש היה תוקף מבחינה הלכתית, שהרי הוא נעשה על דעת חכמי בית שמש; והוא נעשה לצורך מצווה – כדי להיאחז בארץ ישראל. אך ספר שמואל מדגיש שם בהמשך, שעם ישראל הצליח להיאחז בנחלתו דווקא בזכות שיטתם של אנשי קרית יערים (שמואל א ז, ב-יד). ספר שמואל מגלה שהדרך הרצויה להיאחז בארץ ישראל היא דרכם של אנשי קרית יערים; שהחמירו ולא רצו לסמוך על ההיתר הזה - וקידשו את השמיטה כהלכתה.

 

אנשי בית שמש ואנשי קרית יערים נחלקו בינם - האם ההיאחזות בארץ ישראל תבוא בזכות מציאת "היתרים" שעוקפים את האיסורים ההלכתיים או דווקא בזכות ההיצמדות לאיסורים האלו. ספר שמואל מכריע בפרשיית הארון כשיטתם של המחמירים. הכרעתו של ספר שמואל היא בעלת השפעה על סעודת הירק שאותה ביקש רבי יהודה הנשיא לאכול. רבי מנא רצה להחמיר ולהמשיך ולנהוג את איסור הירק בערי הספר של ארץ ישראל, מפני שהוא רצה להמשיך את דרכו של שמואל – ולפיה ההחמרה וההיצמדות לאיסורים ההלכתיים היא שתביא את ההיאחזות בארץ ישראל.

אולם רבי יהודה הנשיא גילה לו שאם הוא רצה להקפיד על חומרות - הוא היה צריך להכין לו את סעודת הירק. לדעת רבי יהודה הנשיא – אדרבא!! התרת איסור הירק היא ה"חומרה" שתביא להיאחזות בארץ ישראל. ורבי יהודה הנשיא אמר לרבי מנא  – "צריך היית 'להחמיר' כמוני".

 

שמואל הנביא והדרך להיאחז בעיר-ספר

בספר שמואל מסופר על קרב שנערך בעיר הספר קעילה, וזו לשון הכתוב (שמואל א כג א-ה):

"וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּד' לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה ס וַיֹּאמֶר ד' אֶל דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים: ס וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד לִשְׁאֹל בַּד' ס וַיַּעֲנֵהוּ ד' וַיֹּאמֶר קוּם רֵד קְעִילָה כִּי אֲנִי נֹתֵן אֶת פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּנְהַג אֶת מִקְנֵיהֶם וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה:"

פרשיית הקרב בקעילה טעונה ברור:

ידוע שמי שיוצא למלחמה מרחיק ממנו דברים שמטרידים אותו, וכן מצאנו שכאשר משפחתו של דויד באה להילחם עם הפלישתים הם השאירו את הצאן ביד שומר הרחק מאזור מחנות המלחמה³. ולפיכך צריך לברר, מדוע הפלשתים הביאו את צאנם למלחמה⁴?

כמו כן צריך לברר, מדוע היה צריך לפרט את הסיבה שהביאה לפחדם של אנשי דויד לצאת למלחמה? האם אי אפשר היה לספר בקיצור שאנשי דויד פחדו לרדת למלחמה?

 

בסוגיה במסכת עירובין (דף מה, א) מבואר שלפרשיית הקרב בקעילה יש השלכה הלכתית לדורות הבאים, וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:

"נכרים שצרו על עיירות ישראל - אם באו על עסקי ממון - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת... ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת... דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מהו שכתוב - 'וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת'? שנויה ברייתא: 'קְעִילָה - עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש – שכתוב - 'וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת'. וכתוב - 'וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּד' לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר ד' אֶל דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת קְעִילָה' - מה שאל דויד את ד'? אם שאלתו היתה שאלה הלכתית - האם מותר לחלל את השבת עבור ממונם של היהודים שיושבים בעיר הספר – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, והוא היה צריך לשאול אותם והם היו מתירים לו. אלא דויד ידע שהדבר מותר, ושאלתו היתה האם הוא יצליח במלחמתו..."

 

חז"ל למדו מהפרטים שמתארים את הקרב בקעילה השלכות הלכתיות.

הצאן שבדרך כלל אינו מובא לאזור הקרב, מלמד שהפלשתים לא באו כדי להילחם ביושבי קעילה. אנשי קעילה דשו וזרו כבר את תבואתם, והם הכניסו כבר את ערימות הדגן שלהם אל תוך העיר שהיתה עיר בצורה – "עִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ"⁵. לאנשי קעילה לא היתה נשקפת סכנת חיים מיידית; והם היו מסוגלים לעמוד זמן קצר במצור, עד שצבאו הגדול של שאול יבוא ויסייע בידם⁶. חז"ל הסיקו מהפרשה, שהפלשתים באו עם מקניהם, כדי שהמקנה שלהם יאכל את ה"תבן וקש" שנותרו בגרנות של קעילה. אך הפלשתים איימו על אנשי קעילה - שאם הם יצאו מתוך העיר הבצורה כדי להפריע למקניהם לאכול את ה"תבן וקש", - הם יילחמו בם ויהרגו אותם.

 

וחז"ל למדו מתוך דבריהם של אנשי דויד – "הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים" - שהחיים בעיר ספר הם חיים של מתח בקרבת הגויים, ומי שבא לגור שם נחון במידת מסירות הנפש.

 

אולם חז"ל הסיקו מהפרשיה, שלמרות מסירות הנפש של יושבי עיר-הספר, הם עלולים לעזוב את עיר-הספר בגלל שיקולים של "תבן-וקש". אם יושבי קְעִילָה היו נותרים ללא תבן-וקש, רבים מביניהם היו עלולים להחליט שהישיבה בערי הספר מפלה אותם לרעה. אחיהם שנמצאים בעיירות הפנימיות שבתוך ארץ ישראל אינם סובלים מביזה של תבן-וקש, ואילו הם שנמצאים בעיירת הספר סובלים מכך. תחושת ההפליה לרעה עלולה לגרום רבים מיושבי עיר-הספר להחליט לעבור לגור במרכז הארץ. ואם מספר יושבי עיר-הספר עלול להידלדל, היא עלולה להילכד בסופו של דבר בידי הפלשתים. ולכידתה עלולה להביא לחדירת הפלשתים לכל הארץ ולאובדן הארץ. ולמרות ששרשרת החששות האלו נראית רחוקה ולא הכרחית – צריך להחמיר בהתייחסות לחששות האלו; וצריך לדון אותם כדיני נפשות שמחללים עליהם את השבת.

 

וכתב שם הריטב"א בחידושיו⁷:

"... דכל שהיא סמוכה לספר - עסקי ממון כעסקי נפשות דמי - ויוצאין עליו להציל אפילו בשבת"

 

ספר שמואל מלמדנו, שבעיר הסמוכה לספר – מותר ואף מצווה על כל ישראל לחלל את השבת כדי להציל את ממונם מידי האויב. ולהכרעתו של ספר שמואל בעניין התבן-וקש של ערי הספר יש השלכה גם לגבי איסור הירק בערי הספר, וכפי שיתבאר לקמן.

 

ירק – מותרות או הכרח

כאשר עם ישראל היה במדבר הקב"ה סיפק להם לחם (מָן) וגם בשר (שְׂלָו)⁸, אולם למרות שהיו תלונות גם על חסרון ירקות⁹ – הן לא נענו. וניתן ללמוד משם שאכילת ירקות נחשבת במובן מסוים סוג של מותרות. אולם מאידך מצאנו  דעה שאינה סבורה כך, והיא מובאת בתלמוד הירושלמי בסוף מסכת קידושין: "א"ר יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק". לפי דעתו של ר' יוסי בי ר' בון, אכילת ירקות טריים אינה נחשבת למותרות – והיא הכרח חיוני; עד כדי כך שהוא אוסר לגור בעיר שאין בה גינה שמספקת ירקות טריים.

 

מתקני התקנה שאסרה את אכילת הירקות בערי הספר של ארץ ישראל היו חלוקים על ר' יוסי בי ר' בון. שהרי אם אסור לגור בעיר שאין בה אפשרות לאכול ירקות, המשמעות המעשית של התקנה שלהם היתה שצריך לעזוב את ערי הספר. גם רבי מנא עצמו שהיה גר בעיר-הספר עכו - ולא היה אוכל ירקות – גם הוא היה חלוק על ר' יוסי בי' ר' בון.

 

אולם רבי יהודה הנשיא חש שאיסור אכילת הירקות בערי הספר - גורם לעזיבת תושבים יהודים את הערים האלו. יהודים אלו חיו מתוך מסירות נפש בתוך סביבה של גויים, אולם חסרון ירקות טריים העיב על חייהם. מצד אחד הם רצו לאכול ירקות, אך מצד שני הם לא רצו לעבור על התקנה שאסרה אכילת ירקות בערי הספר. בסופו של דבר היהודים האלו עזבו את עיר הספר, ועברו לגור במרכז הארץ שם ניתן לאכול ירקות – ללא חשש איסור.

רבי יהודה הנשיא חש שהוא ממשיך את דרכו של שמואל הנביא. ספר שמואל החמיר בחששות לגבי עזיבת יושבי עיר הספר את עירם, והוא התיר (ואף ציווה) לצאת למלחמה בשבת כדי להציל את ה"תבן-וקש" שלהם. ורבי יהודה הנשיא המשיך את דרכו בחששות לגבי עזיבתם של יושבי עיר הספר, והוא התיר את התקנה שאסרה שם את אכילת הירקות. לשיטתו של רבי יהודה הנשיא התרת אכילת הירקות אינה "קולא" - אלא "חומרה"; וכפי שהוא אמר לרבי מנא: "צריך היית 'להחמיר' כמוני".

 

 

הלימודים השונים מספר שמואל

רבי מנא למד מפרשיית הארון שמוזכרת בספר שמואל, שההיצמדות למצוות ולתקנות ואי-חיפוש ההיתרים - הם שמביאים להיאחזות בארץ ישראל. ולפיכך, הוא דבק בתקנה הראשונה שאסרה את אכילת הירקות בערי הספר. לפי שיטתו, דווקא ההיצמדות לתקנה הזו תביא לכך שעיר-הספר עכו תהיה מיושבת בידי יהודים. אולם רבי יהודה הנשיא גילה לו שבספר שמואל קיימת פרשיה נוספת שמתייחסת ישירות לעיר ספר, ובה מתברר שספר שמואל מחמיר בהתייחסות לתחושות הנפש של יושבי עיר-הספר. והוא מתיר לחלל עבורם שבת גם במצב שלא מחללים שבת עבור יושבי ערי המרכז. והוא אמר לרבי מנא שאם הוא רצה להחמיר כשמואל, הוא היה צריך לחשוש לתחושות הנפש של יושבי עיר הספר; והוא היה צריך לבטל את התקנה הקדומה ולהתיר להם לאכול ירק. - "צריך היית 'להחמיר' כמוני".

 

לפי שיטתו של רבי יהודה הנשיא, אילו שמואל הנביא היה חי בדורו של רבי יהודה הנשיא – גם שמואל הנביא היה "מחמיר" ומתיר את איסור הירק בערי הספר. ונמצא, שהסיבה היחידה שנותרה -  שלא להכין עבורו את סעודת הירק ולהכין סעודת בשר במקומה - היא הסיבה של הכנסת אורחים נדיבה שגם היא נלמדת מספר שמואל. וכפי שאמר רבי יהודה הנשיא מלכתחילה: "ניכר הוא זה שהוא מִפֶּתַח של שמואל".

 

במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת בהיתרים הנוספים של רבי יהודה הנשיא ביחס לירקות.

 

______________________________________________________________________________

 

[1]   אברהם אבינו הציע לאורחיו פת לחם, אך בסופו של דבר הוא הגיש להם בשר (בראשית יח, ב-ז): "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם ... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב...".

2   ה"מַצּוֹת" שבעלת האוב אפתה, שולחות אותנו לפרשיית האירוח של לוט שגם הוא אפה "מַצּוֹת"; ואת האירוח הנדיב למד גם לוט מ"פתח" ביתם של אברהם ושרה. (בראשית יט, א-ג): "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם... וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:".

3   "וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה:" (שמואל א יז כ).

4   וכן הקשה שם הרד"ק – "איך היו מקניהם במלחמה?" – ועיין שם בדבריו.

5   וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי בָא דָוִד קְעִילָה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ: (שמואל א כג, ז)

6 כפי שמסופר בהמשך ספר שמואל (א כג, כז-כח): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ: וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת:"

7   וכן נפסק להלכה ברמב"ם שבת ב, כג; שולחן ערוך אורח חיים שכט, ו. רש"י כתב שם בפרושו לסוגיה: "יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם." ניתן לומר שרש"י הבין שמדובר במצב שהגויים רוצים לחדור באופן מיידי  לעיר והם מודיעים שהם יכנסו רק כדי לקחת רק תבן וקש. ועיר שמצויה במרכז הארץ צריכה להסכים שהגויים יכנסו אליה, ואילו עיר ספר צריכה להילחם שמא הגויים לא יסתפקו בתבן וקש - אלא ילכדוה. הסבר זה מניח בבסיסו שהגויים נאמנים בדרך כלל בדיבורם; אלא שבעיר ספר צריך לחשוש שמא הפעם הגויים מערימים בדיבורם, והם רוצים ללכוד את העיר. אלא שהסבר כזה קשה, שהרי דויד המלך כבר התפלל (תהלים קמד, יא): "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר". וכבר בימיו אסור היה להאמין לדברי הגויים לא בעיר ספר ולא בעיר שבמרכז הארץ.

ולפיכך נראה שכוונת רש"י גם כן לתאור הקרב בקעילה, כאשר הגויים באו עם צאנם לגרנות שמחוץ לעיר, והם לא נכנסו לעיר. וגם כוונת רש"י היא לדברי הריטב"א שפגיעה בממונם של אנשי הספר נחשבת לדיני נפשות, שמא – בסופו של דבר – ילכדוה. ומפני שהיהודים עלולים לסבול מתחושת אובדן הממון ולעזוב את עירם; ואז, כשמספר התושבים היהודים שבה יקטן, הגויים עלולים ללכוד אותה; ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.

8   "בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (שמות טז, יב)

9   "זָכַרְנוּ ... אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה)