ר' נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית

חלק א'

קיומו התמוה של הבל

כאשר הקב"ה ברא את האדם הוא אסר עליו לאכל מעץ הדעת. האדם אכל מעץ הדעת, נענש וגורש מגן עדן. התורה מתארת את ענשו ואת שארע לבניו (בראשית ג, יז – ד, ח):

"וּלְאָדָם אָמַר ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ... וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ד': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַד': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ד' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:... וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:"

 

בבראשית רבה (כב, ג-ד) מובא מדרש פליאה המתייחס למאורעות הללו, וזה לשונו:

"שלשה הן שהיו להוטים אחר (עבודת) האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן:  קַיִן  - '[וְקַיִן הָיָה] עֹבֵד אֲדָמָה'. נוח – 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'. עוזיהו – '... כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה'.

'וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים' -  ר' אליעזר ורבי יהושע (נחלקו אימתי נברא העולם), ר' אליעזר אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם, מאן דאמר (למי שלדעתו) בתשרי נברא העולם - עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה. מאן דאמר (למי שלדעתו) בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו - הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום."

המדרש קשה. מנין הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים יום, וכיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?!

כמו כן הבל היה רועה צאן וזו פעולה שמצריכה בגרות מינימלית, וקשה להבין כפשוטו כיצד הבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום? ואדרבא, מצאנו במדרש תנחומא (בראשית, ט): "אמרו חז"ל בני ארבעים שנה היו קין והבל". ואם כך, מדוע המדרש רבה אומר דבר מפליא - שהבל היה תינוק קטן?

בעקבות הקושי הזה היו כמה מן המפרשים שרצו לתקן את הגרסה שבמדרש, אולם אין לכך סיוע בכתבי היד, וברור שעדיף למצוא הסבר שיניח את דברי המדרש כפי שהם, בלא לשלוח יד בגרסה.

 

ההתלבטות התמוהה של הירושלמי בענין הספיחים

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) מובאת התלבטות לגבי הספיחים, שצמחו בשנת השמיטה ויצאו לשנה השמינית, והיא נותרת ללא הכרעה:

"ולעניין ספחים: מראש השנה ועד חנוכה - אסור ספחין, מן החנוכה ועד העצרת (חג שבועות) - התר ספחין, מן העצרת ועד ראש השנה - צריכה (צריך עיון ואין הכרעה)"

הירושלמי מבאר שהספיחים הללו אסורים רק עד החנוכה, ובתקופה שמן החנוכה עד העצרת הספיחים האלו כבר מותרים. והירושלמי מתלבט שמא צריך לחזור ולאוסרם בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה (של השנה התשיעית). אך התלבטות הירושלמי תמוהה ביותר. מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

 

מתוך העיון בפסיקת הרמב"ם מבצבצת שיטה, שמסבירה את ההיגיון שבדברי "מדרש רבה" בגרסה כפי שהיא בפנינו. היא מסבירה גם את המשמעות שמסתתרת בגרסת הירושלמי כפי שהיא בפנינו. הבנת שיטת הרמב"ם בנויה על העמקה בשיטתו של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי והקושיה מהביכורים של קין והבל

כאשר הקב"ה ברא את האדם הוא ציווה אותו שלא יאכל מעץ הדעת. האדם אכל מעץ הדעת, הוא נענש וגורש מגן עדן. חז"ל נחלקו האם ניתן לחמוק מהגזירה שעל האדם לעמול כדי להשיג את "כיכר לחמו". יש מחכמינו שסבורים שאחרי הגזירה הזו, האדם צריך להקדים ולעסוק בעניני דרך-ארץ כדי להשיג את לחמו, ורק בזמנו הפנוי הוא צריך לעסוק בתורה. והעיסוק בדרך-ארץ קודם לעיסוק בתורה שהיא עץ החיים. וכן מובא באליהו רבה (פרשה א):

"לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ. זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לכל. עֵץ הַחַיִּים. אין עץ חיים אלא תורה..."

אך רבי שמעון בר יוחאי יצא לחלוק על השיטה הזו (ויקרא רבה , פרשה לה)

" לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. 'אֶת דֶּרֶךְ' - זו דרך הארץ, ואחר כך 'עֵץ הַחַיִּים' זו תורה.

תני (שנויה ברייתא) בשם ר' שמעון בן יוחי הככר (ככר הלחם) והמקל ניתנו מכורכים מן השמים. אמר להם אם שימרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו הרי המקל ללקות בו."

רשב"י יצא לחלוק על השיטה שמקדימה את העיסוק בענייני דרך-ארץ לפני העיסוק בענייני התורה. לפי שיטת רשב"י הגזירה אינה מוחלטת!! ואמנם, אם האדם פונה לעבר דרך הארץ, לעבר כיכר הלחם, - הוא לוקה במקל של גזירת העמל לצורך פרנסתו (בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם). אך אם הוא פונה לעבר 'עֵץ הַחַיִּים' זו תורה – הוא אינו צריך ללקות במקל של גזירת העמל לפרנסתו, והקב"ה יזמין לו את "כיכר לחמו".

 

ניתן להקשות קושיה גדולה על שיטתו של רשב"י. אם אדם הראשון ידע את האמת שבשיטתו של רשב"י - מדוע הוא לא נהג כמוה? מדוע הוא לא הדריך את בניו לעמול בתורה? מדוע קין היה עובד אדמה ואילו הבל היה רועה צאן? ומדוע ד' קיבל את מנחתו של הבל? והרי הזמן שהבל עסק בו ברעיית הצאן היה בבחינת "ביטול-תורה" מיותר?

 

התבואה המְשַׁגַּעַת

המענה לקשיים שבשיטת רשב"י נמצא בספור מעשה של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל שמובא בספר "כוכבי אור" (לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל) בחלק "ספורים נפלאים":

"המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך : באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה (כיצד להתגונן מפני הצרה הזו). ואמר לו שעל כן יכינו בעדם תבואה (ישמרו עבורם תבואה ישנה) שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך : אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך - שאנחנו נהיה (נחשבים) משוגעים. על כן בודאי (לא נוכל להימנע ואף אנו) נצטרך לאכול מן התבואה (החדשה), אבל רק זה (נעשה), שנסמן סימן על מצחנו, שנדע - על כל פנים - שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן - שאנחנו משוגעים."

המשל מהווה את הבסיס להבנת הקשיים שהועלו לפני כן. אלא שצריך להבין שרבי נחמן מברסלב בחר את ה"תבואה" כסמל המרכזי של המשל, כדי לרמז לספור קדום על ה"תבואה", ספור שנמצא בתורה שהיא מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי¹, וכפי שהסיפור נשקף מתוך שיטתו של רשב"י.

 

לפי שיטתו של רשב"י, גם אדם הראשון ידע שהעונש ניתן לשינוי, ושהוא לא יצטרך לעמול בתבואה כדי להשיג את לחמו. והסיבה שהוא ובניו הלכו לעמול כדי להשיג את לחמם היתה מפני שנגזר עליהם להשתגע. נגזר על האדם ובניו שלאחר שכאשר הם יאכלו מן התבואה הם ישתגעו; והם יתחילו להאמין שאם הם לא ייקחו מעט מהתבואה ויזרעו אותה באדמה ויקצרו אותה – לא תהיה להם תבואה בשנה הבאה.

 

השבת והשביעית של אדם הראשון

לשיטת רשב"י, אדם הראשון ידע שככל שהוא יאכל יותר ויותר מן התבואה הוא ישקע יותר ויותר בשיגעון; והוא חיפש דרכים כיצד להשתחרר ולהירפא מהשיגעון שהוא אמור להילכד בו. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ) מובא:

"ר' יהודה אומר אדם הראשון שמר את השבת ראשון בעליונים, ואדם שמר את השבת בתחתונים. והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו שנאמר² - 'בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי'."

אדם הראשון בהיותו בעליונים, בגן עדן, רצה להידמות לקב"ה; ואף הוא לא יצר ולא עמל ביום השביעי. וגם לאחר שאדם הראשון גורש משם (והחל להיקרא בשם הסתמי אדם), הוא המשיך לנוח ביום השבת, והוא לא עמל אז בהשגת תבואתו. אדם היה מייחד את העמל ביום השבת לתורה ולתפילה - "תַּנְחוּמֶיךָ"; והם היו מנחמים אותו מהשיגעונות שהיה נלכד בהם אט-אט בימות החול - "רֹב שַׂרְעַפַּי".

 

לפי שיטתו של רשב"י, אדם הראשון נטל את רעיון המנוחה ביום השביעי כאמצעי מרפא מהשיגעון, והחליט שהוא יאמץ אותו גם לגבי מחזור השנים. ובכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה, ואם יהיה צורך הוא יתפרנס בשנה השביעית מהתבואה הישנה שצבר בשנים הקודמות. ולאחר שבע מחזורים בני שבע שנים (שבכל שנה שביעית מהן הוא יכפה על עצמו להשתחרר מהשיגעון), הוא ירגיש שהוא "בריא" במידה מספקת שתאפשר לו לחיות שתי שנים רצופות מהתבואה שהוא צבר בשנים הקודמות. והוא ישבות גם בשנה הארבעים-ותשע וגם בשנה ה"חמישים". השנה ה"חמישים" תסמל עבורו את האפשרות להיות בן-חורין מהשיגעון שנגזר עליו, והיא תיתן לו את הבסיס והתקווה שיבוא היום והוא ירפא לגמרי ממחלת התבואה, ולא יצטרך עוד לעמול להשגת תבואתו.

 

התקופות המשוגעות

במשך שנת-התבואה יש תקופות שידועות כתקופות שהן יותר "משוגעות" – בעבודה. ואפשר למצוא הד למיוחדות של התקופות האלו באופן שהן מוזכרות ביציאתו של נוח מן התיבה (בראשית ח, יח – ט, טז):

"וַיֵּצֵא נֹחַ... וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַד'... וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ד' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ... וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:"

 

לפי שיטתו של רשב"י נוח התפלל שהקב"ה ישמור את עונות השנה, ושהמחזוריות הרגילה של העולם לא תפסיק. והקב"ה נענה לו וכרת עימו את ברית הקשת כאות לקיום ההבטחה הזו. הברית הזו מבוארת בפרקי דרבי אליעזר (פרק ז):

" עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר..., זֶרַע - זו תקופת תשרי, קָצִיר - זו תקופת ניסן, קֹר - זו תקופת טבת, חֹם - זו תקופת תמוז.   (ובנוסף על כך) קַיִץ בעתו וָחֹרֶף בעתו, מנין החמה ב'יוֹם' ומנין הלבנה ב'לַיְלָה' – 'לֹא יִשְׁבֹּתוּ'."

ב"פרקי דר' אליעזר" מבואר ששנים עשר חודשי השנה מתחלקים לארבע עונות (תקופות) בעלי שמות יחודיים. תקופת תשרי (תשרי, חשוון, כסלו) נקראת "זֶרַע" מפני שבה חורשים וזורעים את האדמה. תקופת טבת (טבת, שבט, אדר) נקראת 'קוֹר' מפני שהיא תקופה קרה ואין בה פעילות חקלאית מיוחדת. תקופת ניסן (ניסן, אייר, סיון) נקראת 'קָצִיר' מפני שהיא התקופה שבה קוצרים את התבואה. ותקופת תמוז (תמוז, אב, אלול) נקראת 'חוֹם' מפני שהיא תקופה חמה שאין בה פעילות חקלאית מיוחדת.

 

תקופת טבת ותקופת תמוז מתארות את מה שקורה בטבע, ואילו תקופת תשרי ותקופת ניסן מתארות את פעילות האדם ('זֶרַע', 'קָצִיר'). מדוע קיים השוני הזה? ומדוע הכתוב מונה את העונות שלא כסידרן? מדוע הוא מקדים את עונות הפעילות האנושית לפני שאר העונות?

 

במדרש שהובא בתחילת המאמר נאמר שנוח היה להוט אחר עבודת האדמה, ולא נמצא בו תועלת. היסוד שבמדרש הזה מסביר את השמות המיוחדים של עונות השנה, ואת הסדר שבו העונות נמנות. נוח יצא אחרי המבול לעולם חדש, ובמקום להתפלל שהעולם החדש לא יהיה נתון לגזירת העמל שנגזרה על אדם הראשון, נוח התפלל שהעונות האהובות עליו ('זֶרַע', 'קָצִיר'), לא יעברו מן העולם, והקב"ה נעתר לו. בעיניו של נוח, כשם שהוטבע בעולם שיש עונות שנה שמתייחדות בנדידת צפורים בשמים, כך הוטבע בעולם שיש עונות שנה שמתייחדות בנדידתם של בני אדם על פני השדה. נוח רצה שהטבע הזה יישמר, והקב"ה כרת עימו על כך את ברית הקשת.

 

אולם רשב"י קם להילחם בברית ה"קשת" של נוח. לשיטתו של רשב"י נוח טעה, וברית הקשת היא ברית מיותרת ואף מזיקה. וכשם שניתן לחמוק מגזירת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" של אדם הראשון, כך ניתן לחמוק מברית "הַקֶּשֶׁת" של נוח.

 

שינוי בטבע העולם בימי יוסף הצדיק

לשיטתו של רשב"י, להבנה - שברית הקשת ניתנת להפרה - יש סימוכין בתורה. כאשר יוסף התגלה לאחיו במצרים הוא הודיע להם על הגזירה שנגזרה על העולם (בראשית מה, ו):

"כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר:"

הכתוב מעורר קושי. מדוע יוסף היה צריך לומר לאחיו שגם לא יהיה "קָצִיר", והרי ברור שאם לא יחרשו ויזרעו גם לא יהיה מה לקצור³?

 

לשיטתו של רשב"י, המענה לשאלה הזו נמצא בתרגום אונקלוס. פעולת החרישה מתורגמת בארמית ל"רדיא"⁴, וכן תורגם הכתוב הזה בתרגום ירושלמי ובתרגום יונתן ("...וְעוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין דְלָא רַדְיַין וְלָא חַצְדִין"). אולם אונקלוס תרגם את הכתוב הזה כך: "ועוד חמיש שנין דלית זרועא וחצדא". אונקלוס מחליף את החריש בזריעה!!   מדוע?

 

לשיטתו של רשב"י, אונקלוס בא לבאר את כוונת יוסף הצדיק. כאשר יוסף אומר "אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" כוונתו היא לעונות השנה. החרישה מתבצעת כהכנה לזריעה ובצמוד אליה⁵, ומכיוון ששתי הפעולות האלו מתבצעות באותה העונה, יש לעונת ה"זֶרַע" יש שם נוסף והוא עונת ה"חָרִישׁ". כאשר אונקלוס מחליף את ה"חָרִישׁ" ב"זֶרַע" הוא מגלה שכוונת יוסף היתה לעונת ה"זֶרַע" שהוזכרה בברית הקשת של נוח⁶. ויוסף מגלה לאחיו שברית "הקשת" אינה מחייבת, ושאפשר שהיא תתבטל. יוסף מגלה שלמרות שנוח התפלל שעונות ה"זֶרַע וְקָצִיר" לא יתבטלו, הרי שבחמש השנים הבאות – העונות האלו אמורות להתבטל - והעולם לא יהיה אותו עולם. ויוסף קרא לעונה הזו "חָרִישׁ" – מפני שזו הפעולה הראשונה מבין שתי הפעולות ה"משוגעות" שנעשות בעונה הזו.

 

שמירת השמיטה בעם ישראל – מהווה שינוי בטבע העולם

בספר שמות נאמר (לד, כא) נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". אולם אונקלוס תרגם את "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" באופן הבא: "בזרועא ובחצדא תנוח". מדוע אונקלוס החליף כאן את החריש בזריעה?

 

המענה לקושי נמצא בפרושו של רס"ג שכתב: "אפילו בזמן החריש והקציר". רס"ג מבאר שהכתוב אינו מתייחס לפעולות אלא לזמנים. כלומר, אפילו בזמני (תקופות) החריש והקציר שהן "משוגעות" בעבודה, גם אז יש חובה לשבות.

רס"ג ממשיך את הקו הפרשני של אונקלוס לכתוב זה, מפני שגם אונקלוס סבור שהכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר" אינו מדבר בפעולות החריש והקציר עצמן, אלא בתקופות החריש והקציר. ואונקלוס החליף את ה"חָרִישׁ" ב"זֶרַע" ("זרועא"), כדי לגלות שמדובר בתקופת ה"זֶרַע" שהוזכרה אצל נוח. אלא שהתורה קוראת כאן לתקופה הזו תקופת ה"חָרִישׁ".

 

לשיטתו של רשב"י, יש קשר בין תרגום אונקלוס ל"אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" שנאמר אצל יוסף - לבין תרגום אונקלוס שנאמר לגבי "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". התורה מצווה על עם ישראל להשתחרר מברית הקשת, ולשבות אפילו בזמנים ה"משוגעים" בעבודה, תקופת החריש/זרע ותקופת הקציר.

 

לפירוש זה מתאים יותר, שה"ימים" שמוזכרים בתחילת הכתוב הם למעשה "שנים", והכתוב מתייחס לשמיטה, (וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בהסבר שיטת אביו, וכפי שיתבאר לקמן). ולפי שיטת רשב"י, שש שנים ("שֵׁשֶׁת יָמִים") עם ישראל עובד להשגת תבואתו כמו כל העמים. ובשנה השביעית ("וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי") עם ישראל משתחרר מה"שיגעון" של ברית הקשת – ושובת אפילו בעונות ה"משוגעות", עונת החריש ועונת הקציר.

 

חלק ב' יובא בע"ה בשבוע הבא.

 

___________________________________________________________

 

[1] "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי - משל קדמונו של עולם, התורה שהיא משלו של הקב"ה". (רש"י שמואל א כד, יג).

2 תהלים צד יט

3 ובפירוש בעלי התוס' כבר הקשו את הקושיה הזו.

4 הכתוב (דברים כב, י) "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" מתורגם באונקלוס כך "לא תרדי בתורא ובחמרא כחדא".

5 וכן מצאנו בישעיהו (כח, כד): "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ...".

6 בעל הטורים עמד כבר בפרושו על הקשר שבין דברי יוסף לבין ברית הקשת.