ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית

חלק א: איסור הקציר במוצאי השביעית

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) מובאת התלבטות הלכתית בענין דינים של הספיחים (שצמחו בשנת השמיטה - ויצאו לשנה השמינית), והיא נותרת ללא הכרעה:

"ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין, מן החנוכה ועד העצרת (חג שבועות) – הֶתֵּר ספחין, מן העצרת ועד ראש השנה (של השנה התשיעית!!) - צריכה (הבעיה צריכה עיון ולא הוכרעה)"

הירושלמי מבאר שהספיחים שצמחו בשנה השביעית (שנת השמיטה) ויצאו לשנה השמינית - אסורים רק עד החנוכה, ובתקופה שמן החנוכה עד העצרת הספיחים האלו כבר מותרים. והירושלמי מתלבט שמא צריך לחזור ולאוסרם בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. התלבטות הירושלמי תמוהה ביותר!! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

 

בנוסף לכך, לשון הירושלמי אינה מובנת!! הלשון - "מראש השנה ועד חנוכה אִסּוּר ספחין" –  משמעה שאיסור הספיחים קיים רק מראש השנה של מוצאי שביעית (השנה השמינית) ועד החנוכה; והרי הדבר אינו מדויק. חכמים אסרו את כל הספיחים כבר בשנה השביעית עצמה; ולפיכך, הירושלמי היה צריך לומר "ולעניין ספחים: עד חנוכה אִסּוּר ספחין". מדוע הירושלמי נוקט לשון שמשמעה שאיסור הספיחים מתחיל דווקא מ"ראש השנה" של מוצאי השנה השביעית?!

 

קיומו התמוה של הבל

כדי להעמיק בדברי הירושלמי התמוה, צריך להשוות אותם למדרש תמוה. בבראשית רבה (כב, ג-ד) מובא מדרש מפליא שמתייחס לקין ולהבל:

"שלשה הן שהיו להוטים אחר (עבודת) האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן:  קַיִן  - '[וְקַיִן הָיָה] עֹבֵד אֲדָמָה'. נוח – 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה'. עוזיהו – '... כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה'.

'וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים' -  ר' אליעזר ורבי יהושע (נחלקו אימתי נברא העולם), ר' אליעזר אמר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם, מאן דאמר (מי שאמר) בתשרי נברא העולם - עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה. מאן דאמר (מי שאמר) בניסן נברא העולם - עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי אלו בין לדברי אלו - הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום."

המדרש קשה. מנין הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים יום, וכיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?!

כמו כן הבל היה רועה צאן וזו פעולה שמצריכה מידה מסוימת של בגרות, וקשה להבין כפשוטו שהבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום?

 

שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי

במאמר הקודם "ר' נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית" התבאר שהמדרש-רבה התמוה מרמז לשיטה מיוחדת של ר' שמעון בר יוחאי, ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים שהתבארו שם.

 לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, הוא נענש - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". לשיטת רשב"י העונש אינו החלטי; ואם האדם פונה לעבר דרך הארץ, לעבר כיכר הלחם, - הוא לוקה וצריך לעמול לפרנסתו; אך אם הוא עמל בתורה – הקב"ה יזמין לו את כיכר לחמו ללא עמל. אדם הראשון ידע זאת, אלא שנגזר עליו ועל צאצאיו שלאחר שהם יאכלו מן התבואה הם ישתגעו; והם יתחילו להאמין שאם הם לא ייקחו מעט מהתבואה ויזרעו אותה באדמה ויקצרו אותה – לא תהיה להם תבואה בשנה הבאה.

אדם הראשון חיפש דרך כיצד להשתחרר ולהירפא מהשיגעון שהוא אמור להילכד בו. אדם הראשון נח ביום השבת, והוא לא עמל אז בהשגת תבואתו. והוא החליט לאמץ את רעיון המנוחה גם לגבי מחזור השנים. ובכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה. ולאחר שבע מחזורים כאלו, הוא ישבות גם בשנה הארבעים-ותשע וגם בשנה ה"חמישים". והשנה ה"חמישים" תסמל עבורו את האפשרות להיכנס לעולם של חרות מהשיגעון שנגזר עליו.

 

התקופות המשוגעות

ביציאתו של נוח מן התיבה מוזכרות עונות השנה ולאחר מכן הקשת (בראשית ח, כב – ט, טז):

"... עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ... וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:"

ב"פרקי דר' אליעזר" (ז) מבואר שתקופת תשרי (תשרי, חשוון, כסלו) נקראת "זֶרַע" מפני שחורשים וזורעים בה את האדמה. ותקופת טבת (טבת, שבט, אדר) נקראת 'קוֹר' מפני שהיא תקופה קרה ואין בה פעילות חקלאית מיוחדת. תקופת ניסן (ניסן, אייר, סיון) נקראת 'קָצִיר' מפני שהיא התקופה שקוצרים בה את התבואה. ותקופת תמוז (תמוז, אב, אלול) נקראת 'חוֹם' מפני שהיא תקופה חמה.

 

לפי שיטת רשב"י, נוח היה סבור שיש עונות שנה שמתייחדות בפעילות בני אדם בשדה. והוא רצה שהטבע הזה יישמר, והקב"ה כרת עימו על כך את ברית הקשת. אולם נוח טעה בבקשתו. בספר שמות (לד, כא) נאמר:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת".

 אונקלוס החליף את החריש בזריעה, ותרגם באופן הבא: "בזרועא ובחצדא תנוח". לשיטת רשב"י, אונקלוס סבור שהכתובים "חָרִישׁ" ו"קָּצִיר" אינם מתייחסים לפעולות החריש והקציר, אלא לתקופות בשנה. החרישה והזריעה מתבצעות שתיהן בתקופת "תשרי"; ולכן התקופה שנקראת אצל נוח "זֶרַע", נקראת במצוות השמיטה בשם "חָרִישׁ". והתורה מצווה על עם ישראל להשתחרר פעם בשבע שנים מברית הקשת; ולשבות אפילו בזמנים ה"משוגעים" בעבודה, תקופת החריש ותקופת הקציר. והתורה קוראת לתקופה הזו "חָרִישׁ" – מפני שפעולת החָרִישׁ מעיקה יותר ודורשת עמל רב יותר מפעולת הזריעה שנעשית באותה התקופה.

 

איסור שני פרקים הראשונים

רשב"י דורש במכילתא שלו (מכילתא דרשב"י, לד, כא), שהתורה הזכירה את העונות הללו לא רק כדי לשבות בהן בשנת השמיטה עצמה, אלא גם כדי ללמדנו שראוי לשבות בעונות האלו גם בערב השביעית וגם במוצאי השביעית. כאשר איסורי העבודה בערב השביעית ובמוצאי השביעית בנויים על קשר בין פעולת החרישה ופעולת הקצירה:

"ור' שמעון אומר: שבות מן החריש - בשעת קציר, ושבות מן הקציר - בשעת חריש."

לשיטת רשב"י הקשר הזה הוא קדום ביותר, והוא מתבסס על עיקרון שמרומז במשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל. (מובא בספר "כוכבי אור" לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל, בחלק "ספורים נפלאים"):

"המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך : באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה (כיצד להתגונן מפני הצרה הזו). ואמר לו שעל כן יכינו בעדם תבואה (ישמרו עבורם תבואה ישנה) שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך : אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך - שאנחנו נהיה (נחשבים) משוגעים. על כן בודאי (לא נוכל להימנע ואף אנו) נצטרך לאכול מן התבואה (החדשה), אבל רק זה (נעשה), שנסמן סימן על מצחנו, שנדע - על כל פנים - שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן - שאנחנו משוגעים."

ה"תבואה" הסמל המרכזי של המשל - מרמזת ל"תבואה" של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", ו"המלך" במשל של רבי נחמן מברסלב הוא אדם הראשון.

אדם הראשון החליט לאסור על עצמו את החריש בערב השביעית מהשעה שהוא יצא בשמחה לקציר החִטִּים - בשלב שבו הם כבר בשלים לעשיית בצק טוב לכיכר הלחם של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". קציר זה חל בזמן העצרת. ולשיטת רשב"י חז"ל המשיכו את מחשבתו של אדם הראשון, ואסרו גם הם לחרוש בשדה האילן בערב השביעית - מן העצרת ואילך. ה"שני למלך" במשל של רבי נחמן מברסלב - הוא הבל. הבל החליט לאסור על עצמו את החריש בערב השביעית - בשעה שהוא יצא בשמחה לקציר השְׂעוֹרִים בשלב ה"אביב", שבו הם כבר ראויים לאכילה ראשונית. ולשיטת רשב"י חז"ל המשיכו את מחשבתו של אדם הראשון, ואסרו גם הם לחרוש בשדה רגילה בערב השביעית - מן הפסח ואילך.

לשיטת רשב"י, האיסורים ש"המלך" ו"השני למלך" אסרו על עצמם הם תמוהים, שהרי הם לא אסרו על עצמם את החרישה בשמיטה עצמה, ומדוע הם אסרו אותה בערב השמיטה. אולם האיסורים התמוהים האלו קשורים למועדי שמחה ביציאה לקציר; והם מהווים "סימן על המצח" שנועד להזכיר להם שהם לכודים בשיגעון; – "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"¹?! הוא שמחים ביציאה לעמל הקציר שהם צריכים להיות עצובים בו, והוא עצובים מביאת השמיטה שהם צריכים להיות שמחים לקראתה.

 

לשיטת רשב"י "איסור שני פרקים הראשונים" מרמז גם לפרקים של "תורה". לפרק-התורה של אדם הראשון שאסר את החריש בשדה האילן מהזמן שבו הוא היה יוצא לקצור בשמחה את החטים, - מן העצרת. ולפרק-התורה של הבל, שהוסיף לאסור את החריש גם מפרק-הזמן שבו הוא היה יוצא לקצור בשמחה את השעורים, - מן הפסח.

כאשר המדרש-רבה אומר "עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת" הוא מרמז ל"פרק התורה" שהבל הוסיף וחידש בעולם; ושהתורה הזו היא הקיום שנותר ממנו בעולם. ורשב"י שיחזר את פרק התורה במשנה במסכת שביעית.

 

איסור הקציר במוצאי השביעית

חז"ל דרשו מהכתוב 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת', שצריך לשבות מהחריש בערב השביעית, ושצריך לשבות מהקציר במוצאי השביעית. אלא שלכאורה נוצר חוסר שוויון בין האיסורים הללו. החרישה אינה אסורה בשמיטה עצמה; – ולפיכך איסור החריש בערב השביעית, מהווה איסור תמוה שיכול לשמש כ"סימן על המצח". אולם הקציר אסור בשמיטה עצמה, ואם ממשיכים לאסור אותו גם במוצאי השמיטה, אין כאן איסור תמוה במיוחד – שיכול לשמש כ"סימן על המצח".

 

המענה לקושי הזה נמצא בפרוש רבנו חננאל. בסוגיה במסכת ראש השנה (דף ט, א) מובאת דרשת ר' עקיבא לגבי האיסורים האלו, הדרשה אינה שווה לדרשתו של רשב"י, אולם הדרשות דומות זו לזו. ומתוך פירוש רבנו חננאל לדרשת ר' עקיבא ניתן להבין גם את שיטת רשב"י:

" ...'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' רבי עקיבא אומר: (הכתוב הזה) אינו צריך לומר (שצריך לשבות אפילו בעונות) חריש וקציר של שביעית (עצמה) - שהרי כבר נאמר 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר וגו'. אלא: (הכתוב בא ללמד גם² על הצורך לשבות לפני ואחרי השמיטה, כלומר) חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית."

וזו לשון רבנו חננאל שם:

"כלומר, הספיחין שצמחו בשביעית, ולא הספיק לתולשן ונכנסו למוצאי שביעית; - שמשביתן (בשנה) [כשנה] השביעית"

 

במצוות השמיטה נאמר (ויקרא כה, ד-ז): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן... אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר... וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ ... וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ...". מצד אחד התורה אוסרת לקצור את הספיחים, ומצד שני היא מתירה לאדם ולבהמה לאכול את הספיחים שגדלו בשנת השמיטה. חז"ל ביארו שהכתוב אינו סותר את עצמו, והתורה אסרה לקצור את הספיחים בשנת השמיטה בדרך הרגילה שבה אדם קוצר את תבואתו בכל השנים, אבל מותר לתלוש את הספיחים ולאכול אותם. פעולת התלישה דומה במידה מסוימת לפעולת הקצירה, ולכן היא נחשבת ל"תולדה" שלה, והיא אסורה מן התורה בשבת³. אולם התורה מבדילה בין השמיטה לבין השבת, והתורה מתירה לתלוש את הספיחים בשמיטה ולאכול אותם. רבנו חננאל מחדש בדבריו, שהדרשה שאוסרת "קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית" - אוסרת אופן של קצירה שהיה מותר מן התורה בשנת השמיטה עצמה – והוא תלישת הספיחים.

 

דבריו של רבנו חננאל נראים תמוהים, מה ההיגיון לאסור במוצאי השביעית פעולה שהיתה מותרת בשמיטה עצמה?! אולם אדרבא, דווקא חוסר ההיגיון הוא הדבר שהיה נצרך!! האיסור הלא-הגיוני של תלישת הספיחים במוצאי השביעית מהווה "סימן על המצח"!!

 

לשיטת רשב"י, אדם הראשון ידע שהתבואה שהוא יאכל ממנה תשגע אותו, ובמוצאי השמיטה כאשר הוא יחזור לחרוש ולזרוע את תבואתו; הוא ישמח שחלפה סוף-סוף שנת השמיטה שכפה על עצמו לנוח בה; והוא ישמח ביציאתו לחריש. ולפיכך, הוא החליט לאסור על עצמו דבר שהוא לא אסר על עצמו אפילו בשמיטה עצמה, והוא יסמן לעצמו על המצח שהוא גרוע מן הבהמה.

אדם הראשון החליט שבמוצאי השמיטה הוא יאסור על עצמו את תלישת הספיחים. הבהמה תמשיך להיות רועה כדרכה ותתלוש ותאכל את הספיחים, ואילו הוא עצמו יהיה גרוע ממנה ויהיה אסור לו לתלוש אותם. והאיסור התמוה הזה יהיה "סימן על המצח", שיזכיר לו שהוא לכוד בשיגעון - "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"⁴?! הוא שמח ביציאה לחריש כאשר למעשה הוא צריך להיות עצוב מהפרידה משנת השמיטה שחלפה לה.

וצריך לברר, האם הבל חידש גם הוא - איסור נוסף - בתור "סימן על המצח"?

 

חלק ב: איסור שני פרקים האחרונים

הירושלמי בתחילת מסכת שביעית מכנה את איסור החריש בערב השביעית בשם - "איסור שני פרקים הראשונים". פשטות הלשון 'פרקים' מכוונת ל'פרקי זמן'. פרק הזמן שממנו ואילך - לא חורשים בשדה האילן; ופרק הזמן שממנו ואילך - לא חורשים בשדה רגילה. והלשון 'פרקים הראשונים' מרמזת שכפי הנראה קיים גם פרק או פרקים אחרונים. כלומר, איסורי ה"חריש" בערב השביעית הם הפרקים הראשונים שמקדימים את שנת השמיטה; ואילו איסור הקציר (תלישת הספיחים) במוצאי השביעית הוא פרק זמן של איסור שנוסף לאחר שנת השמיטה.

וצריך לברר, האם רשב"י סבור שאיסור הקציר (תלישת הספיחים) במוצאי השביעית מופיע גם הוא כ"שני פרקים"?

 

תבואה שהביאה שליש

בגידול התבואה קיימים כמה שלבים חשובים. השלב הראשון הוא השלב שבו הזרע אינו ניכר בתוך השיבולת, והצמח אינו קרוי אז בשם תבואה אלא בשם "ירק"⁵. השלב השני הוא השלב שבו הזרע ניכר בתוך השיבולת ובשלב הזה הוא כבר נקרא בשם תבואה. השלב השלישי הוא השלב שבו גרעין התבואה הגיע לבשלות ראשונית ומשקלו מגיע כבר לשליש ממשקלו הסופי. אם יזרעו גרעין כזה באדמה הוא יצמיח תבואה חדשה, ולכן הוא נחשב כגרעין שהבשיל לגבי המצוות שחלים עליו (חיוב בתרומות ומעשרות ובדיני השביעית)⁶. השלב הרביעי הסופי הוא השלב שבו הגרעין מגיע למשקל המלא שלו; ואפשר לקצור את התבואה מפני שהיא אינה צריכה לחיבורה לאדמה.

 

במסכת ראש השנה (דף יב, ב) מבואר שתבואה שהגיעה לשלב הגידול הסופי שלה במשך חג הסוכות של השנה השמינית הגיעה לבשלות הראשונית של "הבאת שליש" לפני סוף השנה השביעית; לכן מצוות התורה "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" חלה גם על התבואה הזו. אולם תבואה שהבשילה לגמרי לאחר חג הסוכות לא הגיעה לבשלות הראשונית של "הבאת שליש" לפני ראש השנה של השנה השמינית; ולפיכך מצוות התורה "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" לא חלה עליה.

 

הבדל הדין בין תבואה שהבשילה עד סוף חג הסוכות לבין תבואה שהבשילה לאחר חג הסוכות -מאפשר לראות את איסור תלישת הספיחים במוצאי השנה השביעית כאיסור שנוצר בשני שלבים: השלב של אדם הראשון, והשלב של הבל.

 

אדם הראשון והבל – ותלישת הספיחים במוצאי השביעית

לשיטת רשב"י, כאשר אדם הראשון ("המלך" במשל של ר' נחמן מברסלב) אסר על עצמו את השמיטה, הוא כלל בכך גם איסור קצירה רגילה של כל הספיחים ש"הביאו שליש" לפני סוף השנה השביעית. אלא שאדם הראשון החליט - להחמיר במוצאי השביעית - ולאסור אותם אפילו בתלישה. לכאורה, השמיטה כבר חלפה ואין הגיון שדיני הספיחים יהיו חמורים כעת מדיניהם בשנת השמיטה. אולם "איסור התלישה" התמוה נועד להיות "סימן על המצח" שיזכיר למי שמבין שהוא לכוד בשיגעון; הוא שמח בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הוא היה צריך להיות עצוב!!

 

הבל (ה"שני למלך" במשל של ר' נחמן מברסלב) חש גם כן שהוא שמח ביציאה לחריש במוצאי השביעית, והוא חש שאין די בסימן של המלך. ולפיכך הוא החליט לאסור גם את תלישת הספיחים  שהבשילו לגמרי אחרי חג הסוכות. ספיחים אלו לא היו מוגדרים כ"ספיחי שביעית" והיו מותרים אפילו בקצירה, אולם הבל החליט לאסור אותם אפילו בתלישה. "איסור התלישה" התמוה הזה נועד להיות "סימן על המצח" שיזכיר למי שמבין שהוא לכוד בשיגעון; הוא שמח בפרידה מהשמיטה וביציאה לעמל החרישה, כאשר הוא היה צריך להיות עצוב!!

 

סיום תקופת איסור תלישת הספיחים

רשב"י דרש במכילתא שלו "שבות מן הקציר בזמן החריש", ובכך הוא לימד שאיסור תלישת הספיחים (שבות מן הקציר) נמשך כל עוד האדם יוצא בשמחה לחריש. רוב בני האדם חורשים את שדותיהם בחודשים תשרי, חשוון, וכסלו; ולכן תקופת השנה הזו נקראת תקופת ה"חָרִישׁ". ולכן לשיטת רשב"י איסור תלישת הספיחים נמשך עד חג החנוכה שחל בסוף חודש כסלו, שהוא החודש האחרון של תקופת ה"חָרִישׁ".

בכך נוצר דמיון בין הדרשה "שבות מן החריש בשעת קציר" לבין הדרשה "שבות מן הקציר בשעת חריש." השביתה מן החריש בתקופת ה"קָצִיר" - מצוינת בנקודת הזמן של חג הפסח, שחל בחודש ניסן שהוא החודש הראשון בתקופת ה"קָצִיר". וכנגד כך השביתה מן הקציר בתקופת ה"חָרִישׁ"  - מצוינת בנקודת הזמן של חג החנוכה, שחל בחודש כסלו שהוא החודש האחרון בתקופת ה"חָרִישׁ".

 

הקיום של הבל בעולם והסמל של "חמישים" בתנ"ך

בתחילת המאמר הובאו דברי המדרש-רבה התמוה שמצד אחד אמר - "עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה", ומצד שני הוסיף לומר - "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום". הקשינו הרי מנין הימים שמסוף חג הסוכות ועד תחילת חג החנוכה הוא יותר משישים. כיצד יתכן לומר "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"?! וכיצד יתכן שהבל היה רועה צאן כאשר הוא היה תינוק פחות מבן חמישים יום?

 

לפי מה שהתבאר, המדרש-רבה מרמז לשיטתו של רשב"י, שהבל הוסיף ואסר את תלישת הספיחים שהבשילו לגמרי - גם ב"פרק הזמן" שמן החג (סוכות) ועד החנוכה. "פרק התורה" הזה היה גם זמן זעקה ותפילה שהשתלבה במכלול הגדול של מצוות השמיטה והיובל שאדם הראשון והבל שמרו מעצמם – כדי להירפא מ"שיגעון התבואה" שנלכדו בו. הייעוד המרכזי של המכלול הזה היה הרצון להגיע לשנה ה"חמישים" (שנת ה"יובל"), שסימלה עבורם את האפשרות להירפא מהשיגעון הזה. הבל ידע שכל הקניינים שהוא קונה בעולם הזה הם קניינים בטלים – והכל הבל. הקיום שיישאר ממנו בעולם הוא "פרק התורה" הזה שקשור ליסוד ה"חמישים".

 

כאשר המדרש-רבה אומר "חמישים יום" עיקר כוונתו היא המספר "חמישים" שמסמל את הרפואה משיגעון הקציר. והמדרש רבה משתמש בסמל שקיים כבר בתנ"ך עצמו. בספר שמואל (א, ו, יב-כא) מסופר על מה שארע בעת שהפלישתים השיבו את הארון לנחלת ישראל:

"וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ... וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת:... וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ד' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַד':... וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ד' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ד' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה: וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם:"

הארון הכה באנשי בית שמש "שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ", ולכן הם בקשו מאנשי קרית יערים שיבואו ויקחו אותו אליהם. הכתוב סותר את עצמו, האם הארון היכה "שִׁבְעִים אִישׁ"? או שהוא הכה "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"? ובמה גדולה מעלתם של אנשי קרית יערים על פני אנשי בית שמש ?

 

במאמר "מכת הארון והיתר המכירה" התבאר שספר שמואל מרמז שאנשי בֵּית שֶׁמֶשׁ היו סבורים שעמל הקציר הוא  הדרך להבאת הגאולה, והם מכרו את שדותיהם לגויים כדי שיוכלו להמשיך ולקצור את החטים שלהם גם בשמיטות וביובלות. הם החשיבו את הקצירה שלהם כהשתחוויה לארון - ולכן הם לא הפסיקו אותה לכבוד הגעתו. אך המכה שהארון היכה בם, גילתה להם שדרכם לא היתה רצויה. רבי יוחנן אמר בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) שמפליא לומר שהיו אז בבית שמש "חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ"; והוא מרמז שצריך להבין את ה"חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" במשמעות סמלית.

ה"שִׁבְעִים אִישׁ" שהוכו מילאו את תפקיד ה"סנהדרין" של העיר בֵּית שֶׁמֶשׁ. והם אלו שמצאו דרך שתאפשר לחקלאי העיר להמשיך להיות "קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים" גם בשנות השמיטה. והמכה של ה"שִׁבְעִים אִישׁ" האלו היכתה בהשקפת עולמם לגבי הדרך אל החרות שמסומלת ב"חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ". לעומתם, יושבי קרית יערים היו מודעים למחלת "שיגעון התבואה", והם הפנימו וממשו את המשמעות שמסתתרת מאחורי ספירת ה'חֲמִשִּׁים', והם לא היו קוצרים את שדותיהם בשמיטות וביובלות. ולכן אנשי בית שמש ביקשו מהם שיבואו ויקחו אליהם את הארון.

 

כאשר המדרש-רבה אומר מצד אחד - "עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה" כשמספר הימים שבין החגים הללו הוא למעלה משישים ימים, ומצד שני הוא אומר - "הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום"; הוא יוצר סתירה מתמטית שחוזרת על הסתירה המתמטית שבספר שמואל, והוא שולח אותנו לעיין שם. המספר "חמישים" מוזכר בספר שמואל כסמל נגדי ל"קְצִיר חִטִּים" של אנשי בית שמש, והוא מספר שמסמל שהשביתה מהמלאכה היא ה"תרופה" ל"שיגעון התבואה". המדרש-רבה מרמז שה"קיום" שהבל הותיר בעולם, היה אף הוא סוג של "תרופה" לשיגעון התבואה; הקיום הזה הוא פרק הזמן שהבל הוסיף באיסור קציר הספיחים במוצאי השביעית. - "עשה הבל קיים מן החג (סוכות) ועד החנוכה"!!

 

מראש השנה ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) נאמר: "ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה – אִסּוּר ספחין". והקשינו לעיל שלכאורה הדבר אינו מדויק. חכמים אסרו את כל הספיחים כבר בשנה השביעית עצמה; ולפיכך, הירושלמי היה צריך לומר "ולעניין ספחים: עד חנוכה אִסּוּר ספחין". מדוע הירושלמי נוקט לשון שמשמעה שאיסור הספיחים מתחיל דווקא מ"ראש השנה" של מוצאי השנה השביעית?!

לפי מה שהתבאר יש להבדיל בין האיסורים השונים שהוטלו על הספיחים. הירושלמי דן באיסור הספיחים הקדום, שהוא איסור תלישת הספיחים שאדם הראשון והבל הטילו על הספיחים שיצאו לשנה השמינית. איסור זה תוקן מלכתחילה דווקא מראש השנה של השנה השמינית, כדי שהוא יהיה איסור תמוה שיוכל להוות "סימן על המצח". האיסור הזה הוא איסור שכולל הן תלישה והן אכילה של הספיחים, אבל הוא מתמקד בתלישה; מפני שה"תלישה" היא תולדת קצירה, ורשב"י סמך את האיסור הזה על דרשתו "שבות מן הקציר בשעת חריש". ולפיכך, כאשר הירושלמי אומר: "ולעניין ספחים: מראש השנה (של השנה השמינית) ועד חנוכה אִסּוּר ספחין" – לשונו היא מדויקת מפני שהאיסור הקדום הזה מתחיל דווקא מראש השנה של השנה השמינית.

אולם אחר כך, חכמים חששו שאנשים יזרעו בסתר את גינותיהם בשנת השמיטה, ולכן הם תיקנו איסור נוסף בשנה השביעית עצמה; והם אסרו באכילה (ואף בתלישה) את כל הספיחים שצמחו בשנה השביעית.

אך האיסור הקדום של הספיחים שיצאו לשנה השמינית אינו קשור לחשש הזה, והאיסור הקדום התמקד בתבואה בתור תרופה ל"שיגעון התבואה", ודווקא בתקופת החריש שנמשכת עד החנוכה.

 

מן העצרת ועד ראש השנה – צריכה (עיון)

הירושלמי במסכת דמאי (פ"ב, דף ח, ב) התלבט אם צריך לחזור ולאסור את הספיחים בתקופה שמן העצרת ועד ראש השנה של השנה התשיעית. התלבטותו תמוהה ביותר!! מה הטעם לחזור ולאסור את הספיחים אחרי שהתירו אותם?!

אולם לפי מה שהתבאר במאמר, רשב"י קושר את איסור תלישת הספיחים לשיגעון התבואה. הוא אסר את תלישת הספיחים במוצאי השביעית במשך כל עונת ה"חריש" - מפני שהאדם יוצא אז לחרוש בשמחה את שדותיו אחרי שהוא "שבת מאונס" בשמיטה. אך השמחה שבכל תקופת "חריש" מהולה מטבעה במעט עצב ודאגה שהרי הזורע אינו יודע אם התבואה תצמח כשורה⁷. "שמחתו" של האדם היא שלמה - בעת שהוא קוצר את החטים ב"עצרת" כשהם כבר בשלים ומוכנים להמשך עיבודם בדרך לאפיית כיכר הלחם. הירושלמי מתלבט האם תלישת הספיחים נאסרה בתקופת החריש של מוצאי השביעית, הרי שקל-וחומר שתלישת הספיחים צריכה להיות אסורה מן העצרת ואילך, שהרי זהו הזמן השמח ביותר במוצאי השביעית. כך יהיה לאנשים המבינים "סימן על המצח" שיזכיר להם שהם לכודים בשיגעון. הם שמחים בקציר החיטים הראשון שהגיע לאחר השמיטה, כאשר למעשה הם היו צריכים להיות עצובים מהפרידה מהשמיטה. אולם מצד שני, הדרשה - "שבות מן הקציר בשעת חריש" - כרכה את איסור תלישת הספיחים בתקופת החריש דווקא; ואולי די בכך כ"תרופה" ל"שיגעון התבואה" ואין צורך בנטילת "מנה נוספת" מן התרופה הזו - מן העצרת ואילך.

 

הרמב"ם הכריע שהאיסורים שרשב"י סמך לכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" אינם נידונים כאיסורי תורה אלא כאיסורי חכמים⁸. ולפיכך הוא דן את הספק של הירושלמי כספק מדברי חכמים שצריך להקל בו; והוא הכריע שאחרי שהספיחים הותרו בחנוכה, הם אינם חוזרים ונאסרים.

 

סיכום: נמצאנו למדים שדברי המדרש-רבה ודברי הירושלמי התמוהים מרמזים לשיטתו של רבי שמעון בר יוחאי. דבריו של רשב"י באגדה בדבר כיכר הלחם של אדם הראשון, מהווים חלק משיטה כוללת שמשתלבת גם בשיטתו בהלכות שביעית; וכפי שהיא נמצאת במכילתא דרשב"י ובמשנה במסכת שביעית. ההסבר של שיטה זו נמצא במשל של ר' נחמן מברסלב.

 

 

 

_____________________________________________

 

[1] קהלת ב, ב

2 כך פירש ר' אברהם בן הרמב"ם את הדרשה הזו בשו"ת מעשה ניסים (סי' ט).

3 "הקוצר כגרוגרת חייב, ותולש תולדת קוצר הוא" (רמב"ם שבת ח, הלכה ג)

4 קהלת ב, ב

5 רמב"ם הלכות כלאים (א, ח)

6 כך פירש רבנו חננאל (ראש השנה דף יב, ב) לפי הירושלמי (שביעית פ"ב ה"ה)

7 "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה)

8 "וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים" (רמב"ם שמיטה ויובל ג, א)