ר' עקיבא - והמלחמה ב"לחם"

הקשיים שבמלאכת הדישה בשביעית בסוריה

חכמים כללו את אזור סוריה כמחויב במצוות התלויות בארץ ובכללן השמיטה. מאידך גיסא, חז"ל התירו לפועלים שומרי שמיטה, לצאת ולהיות שכירים בסוריה אצל בעלי קרקעות יהודים שלא היו שומרי שמיטה, ולעשות אצלם חלק מהמלאכות שאסור לעשותן בארץ. המלאכות שהותרו בסוריה הן - "בתלוש", כלומר לאחר שהתבואה נקצרה והפירות נקטפו. וזו לשון המשנה (שביעית ו, ב) בתוספת ביאור:

"עושין בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר. דשים וזורין (תבואה) ודורכין (ענבים) ומעמרין (תבואה). אבל לא קוצרין (תבואה) ולא בוצרין (ענבים) ולא מוסקים (זיתים). כלל אמר ר' עקיבא - כל שכיוצא בו מותר (מהתורה) בארץ ישראל - עושין אותו בסוריא"

הרמב"ם בפרוש המשניות, מבאר, שהכלל שקבע רבי עקיבא אומר מתייחס אל תחילת דברי המשנה. כך הוא פסק בהלכות שמיטה ויובל (ח, ט) תוך שהוא שומר על סדר המלאכות שמוזכר במשנה. אולם סדר המלאכות תמוה. מלאכת העימור מורכבת מכמה שלבים שכל אחד מהם נקרא עימור. בתחילה כורכים את השיבולים הקצורות לאלומות גדולות (עומרים) ואחר כך מביאים את העומרים לגדיש שהוא ערימה גדולה שהעומרים מונחים בה זה על זה¹. לאחר מכן באה מלאכת הדישה, ודשים את ערימת הגדיש באמצעות הַבָּקָר כדי לפרק את גרעיני התבואה מן השיבולים והמוץ. ולאחר מכן באה מלאכת הזריה שבה זורים את התבואה שנידושה ברוח כדי להפריד בין גרעיני התבואה לבין הקש והמוץ. רבי עקיבא היה יכול להסתפק בהבאת ההיתר של מלאכת העימור בסוריה, אולם הוא מאריך ומביא היתר בשלוש מלאכות מתוך סדר עשיית הלחם; - מדוע? ומדוע רבי הופך את סדר המלאכות, ומקדים ומביא את מלאכות הדישה והזרייה לפני מלאכת העימור?

 

הקשיים שבמלאכת הדישה בדיני הקצירה לפני מנחת העומר

התורה אוסרת לאכול מן התבואה החדשה לפני שמקריבים את מנחת העומר שבאה מן השעורים החדשים. חז"ל דייקו מהכתוב, שהמצווה להביא את מנחת העומר היא דווקא מהשדות המעולות שמסתפקות במי גשמים, ושאסור לקצור אותן לפני שמקריבים את מנחת העומר. איסור הקציר שם הוא דווקא לצרכים הרגילים; אולם מותר לקצור שם לצרכים אחרים. מאידך, מותר לקצור לכתחילה את השדות שאינן מתאימות להבאת העומר, אך גם בהן אסור לאכול את התבואה שנקצרה עד להקרבת העומר. ההלכות הללו מובאות במסכת מנחות (י, ח-ט), וזו לשון המשנה בתוספת באור:

"קוצרים בית השלחים שבעמקים (לכתחילה, מפני שאינה ראויה להבאת העומר) אבל לא גודשין.  ...

קוצרין (שדה שראויה להבאת העומר – רק מפני הסיבות הבאות:) מפני הנטיעות (כדי שהתבואה לא תזיק לנטיעות); (או כאשר זקוקים לשטח לצרכי מצוה כגון) מפני בית האבל, מפני בטול בית המדרש. (אך גם כשהקצירה הותרה שם) לא יעשה אותן כריכות (עומרים) אבל מניחן צבתים..."

 

המשנה מבדילה בין השדות השונות. בשדות שאינן ראויות להבאת העומר - מותר לקצור לכתחילה; ומותר גם לעמר את התבואה שנקצרה שם ל"כריכות", אולם אסור לסיים את מלאכת העימור ולהביא את ה"כריכות" הללו לערימת הגדיש ("אבל לא גודשין"). ואילו בשדות שראויות להבאת העומר מותר לקצור רק במקרים מיוחדים; אבל אסור אפילו להתחיל במלאכת העימור ("לא יעשה אותן כריכות").

 

בתלמוד (מנחות דף עב, א) מבואר שגם במקרים שמותר לקצור שדה שראויה להבאת העומר, חכמים לא התירו להתחיל במלאכת העימור – מפני שהם רצו למעט ככל האפשר את הטרחה. אולם הדבר תמוה מאוד: מאחר שפעולת הקצירה - שהיא הפעולה שאסורה מן התורה – מותרת כדרכה!! מדוע צריך למעט בטרחה בפעולת העימור שאינה אסורה מן התורה²?!

 

שאלה דומה קשה ביתר שאת על הרמב"ם. הרמב"ם כתב בפירושו למשנה ח' (שהתירה לקצור ולעמר לכתחילה בשדות הגרועות) - שהאיסור שקיים שם בעשיית הגדיש אינו מצד עצמו. אלא שבדרך כלל פעולת הדישה נעשית בסמוך לאחר עשיית הגדיש, ואיסור עשיית הגדיש נועד למנוע את מלאכת הדישה. והדברים מפליאים!! חז"ל לא חששו לטרחת האדם בשדות הללו, והם התירו לו לקצור ואף לעמר. והם לא היו חוששים שם לטרחה נוספת של האדם והיו מתירים להביא את העומרים אל הגדיש, לולי שהם רצו למנוע את מלאכת הדישה – שנעשית באמצעות הַבָּקָר!! האם חז"ל חששו שם לטרחת הבהמה יותר משהם חששו לטרחת האדם?!

 

 הקשיים שברמב"ם בהלכות שמיטה

הרמב"ם הכריע בתחילת הלכות שמיטה שרק מלאכות הזריעה והקצירה (וכן הזמירה והבצירה) אסורות מן התורה בשנת השמיטה³. אולם בהמשך דבריו כאשר הוא מתאר את מלאכת הקצירה שאסורה מן התורה, הוא נראה כסותר את עצמו; וזו לשונו בהלכות שמיטה ויובל (ד, א):

"כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, ...הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה',... וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור' שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בַּבָּקָר,... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל."

הרמב"ם כולל כאן את מלאכת העימור (עימור הכריכות והעמדת כרי=גדיש) ואת מלאכת הדישה בַּבָּקָר בכלל הפעולות שהתורה אסרה בשנת השמיטה. דבריו קשים שהרי בתחילת הלכות שמיטה כתב שרק הקצירה אסורה מן התורה!! וכן בהמשך דבריו בהלכות שמיטה ויובל (ח, ט) הוא מתיר את מלאכת העימור ומלאכת הדישה בסוריה. ואם כך מדוע הוא יוצר כאן את הרושם - שהמלאכות הללו אסורות מן התורה⁴?!

 

לבד מכך דברי הרמב"ם תמוהים. כאשר הרמב"ם מתאר את הקצירה המומלצת בתורה הוא כותב – "אלא קוצר מעט מעט - וחובט - ואוכל". מהרמב"ם משמע שהתורה רוצה שהאדם יסתפק בחביטת השיבולים, ויאכל את גרעיני התבואה שהופרדו הפרדה ראשונית מן השיבולים והמוץ  כפי שהם!! – ולא יטחן אותם לקמח ולא יאפה מהם כיכר לחם. היתכן?! האם התורה ממליצה לאדם לאכול את גרעיני התבואה כמו בהמה - בלא לעשות מהם "לֶחֶם" או לכל הפחות "קָלִי וְכַרְמֶל"?!

 

פרשית הזריעה - ופרשית הלחם

במאמר הקודם "דניאל והעשב לחיזוק האמונה" התבאר שהתורה מרמזת שחוסר הנכונות לאכול "עשב" פשוט והתאווה ל"לחם" דרדרו את העולם; ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים. בריאת העולם מתוארת בספר בראשית בשני אופנים. בפרשייה הראשונה הצמחים נבראו תחילה, לאחריהם בעלי החיים ולבסוף האדם. הפרשיה מדגישה את הבדלי המזון. החיות יאכלו "יֶרֶק עֵשֶׂב"; שהוא שם כולל לחלקים הירוקים והרכים שראויים למאכל; ואילו האדם יאכל "עֵשֶׂב - זֹרֵעַ זֶרַע" ו"פְּרִי עֵץ - זֹרֵעַ זָרַע". התורה מרמזת שהאדם יאכל מתוך יכולת הגדרה של חלקי הצמח השונים כמו פירות וזרעים וכדו', מתוך הבנה שהצמחים מתרבים באמצעות זרעים. השילוב שבין שכלו של האדם לבין פחדיו, יגרום לו לחשוש שהמזון יכלה מן העולם, והוא ירצה לסייע לעולם באמצעות זריעת הצומח. והדבר יגרום לאדם לשעבד את הבקר כדי שיחרוש, והאדם יקשור את החמור כדי שישא על גבו את התבואה, וכדומה. אולם החיות שלא הוסיפו דעת, יאכלו את אותו "יֶרֶק עֵשֶׂב" - בלא לזרוע אותו.

 

מייד בסמוך התורה מתארת את בריאת העולם באופן שונה. בפרשיה השניה בריאת האדם מוזכרת קודם לבריאת כל הנבראים. האדם אמור לאכול מעצים שמושקים על ידי נהר שיוצא מעדן. לאחר מכן נבראות החיות, ולבסוף - בעקבות חטאו של האדם - מוזכרים עשב שהוא צריך לאכול, ו"לחם" שהוא יאכל בזיעת אפיו; וגירוש מגן עדן. הפרשיה השניה מגלה את התכלית שהעולם נברא למענה. בריאת האדם מוזכרת בה קודם, מפני שהתכלית של בריאת האדם קודמת לכל הנבראים. והפרשיה מרמזת שבתחילה נברא עולם רוחני שהיו בו עצים מיוחדים שמושקים ב"נהרות" שיוצאים מ"עדן"; והאדם היה אוכל מהעצים האלו. הפרשיה מדגישה את ה"טוב" ואת ה"נחמד" לפי ראיית האדם. והיא מספרת שהאדם חטא ונענש, ויחד עמו נענשו גם הצומח והחי, - והם הפכו לגשמיים; והם יאלצו לאכול מזון גשמי את ה"עשב" שהוזכר בפרשיה הראשונה של בריאת העולם, וגם "לחם".

אולם הגדרת ה"לחם" אינה ברורה; בכתוב אחד נאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" ובכתוב הסמוך לו נאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". האם ה"לחם" של האדם הוא "עשב השדה" – כמו הבהמות? או שהוא "עשב השדה" שעבר תהליכי עיבוד שמצריכים עבודה וזיעת אפיים והגיע לכלל "כיכר לחם"?

 

ההגדרות השונות של ה"לחם" בפרקי תהילים

במאמר הקודם "דניאל והעשב לחיזוק האמונה" התבאר, שדוד המלך עונה על השאלה הזו בשני אופנים בספר תהילים.

בפרק קד בתהלים ה"לחם" מופיע בתור "עשב" שעבר תהליך של עיבוד:

"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:... כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:"

בפרק זה דוד מספר שה"טוב" שמוזכר בפרשיה השנייה של הבריאה התגשם והפך למאכל גשמי ששבעים ממנו (תִּפְתַּח יָדְךָ - יִשְׂבְּעוּן טוֹב). והבהמה אוכלת "חציר" שהוא "עשב" כמו שהוא; אך האדם יוצא "לַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" - כדי לעבד את העשב והפירות למוצרים מושבחים שהם: "לחם" "יין" ו"שמן". אולם פרק קמ"ה בתהלים המשורר ברוח קדשו  מגלה שקיימת אפשרות נוספת, ולפיה ה"לחם" שמוזכר בפרשיות בריאת העולם הוא ה"עשב" עצמו:

"הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם... הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ... הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ:... מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי..."

המשןרר מגלה לנו שה"חציר" שהוא "עשב" נקרא גם כן בשם "לחם" – "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ"; ושאפשר לשבוע גם מ"חֵלֶב חִטִּים" (שמשמעותו - חטים שמנים) כמו שהם; בלא ששינו את צורתם והפכו אותם ל"כיכר לחם"⁵. והורדת "הגדרת הלחם" - תביא להעלאת הרמה הרוחנית – "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", והיא תביא גם לביטחון ולשלום. אולם המשורר מסיים שרק עם ישראל קיבל אפשרות לשבוע מה"טוב" הרוחני הזה – מהחוקים של התורה שהיא "עץ החיים" שבגן עדן.

 

ישעיה ויחסו ל"חֵלֶב חִטִּים"

עוד התבאר במאמר ההוא, שישעיה הנביא משתמש בהשקפתו של המשורר ברוח קדשו כבסיס לתוכחתו לשרי יהודה. בפרק ל בישעיה מסופר ששרי יהודה ירדו למצרים כדי לכרות ברית עם המעצמה המצרית כדי שזו תגן עליהם מפני המעצמה האשורית. הנביא מוכיח אותם על כך – תוך כדי התייחסות מיוחדת לבעלי החיים :

"הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה... מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב... יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ:... וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ... וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ... וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה: ... וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: ..."

ישעיהו אומר ששרי יהודה משתלטים על בעלי החיים, ומכריחים אותם לפעול עבור הדמיון האנושי - שמאמין בכוחו הכוזב של האדם, כוח שמופיע בתור המעצמה המצרית ("יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ"). ישעיה מוכיח אותם ומזכיר בנבואתו דברים רבים שנמצאים בפרק קמ"ז בתהילים; ומגלה שעם ישראל שונה מהגויים, והוא מסוגל לקלוט את ה"טוב" הרוחני שמגיע מהעולם העליון, ולזכות לשלום ובטחון. אך קליטת הרוחניות אינה מתגלה אצל שרי יהודה מפני שגם הם עסוקים ברדיפה אחר "לחם גשמי" או תחליפיו כ"צפוי כסף". ישעיה מגלה שבשלב הראשון לאחר שעם ישראל "יתרפא", הוא יחל למלא כראוי את תפקיד האדם שמוזכר בפרשיית הבריאה הראשונה (עולם הזריעה). והוא יזרע את האדמה כדי שתצמיח מזון לבעלי החיים. אולם עם ישראל יבין שה"טוב" שמוזכר בפרשיה השניה של בריאת העולם הוא "טוב רוחני". והוא לא יגזים בעבודתו לשיפור אכילת העשב. עבודתו של האדם תהיה לברור את "עשב התבואה" מהחלקים שגוף האדם אינו מסוגל לעכל כמו ה"קש" – והוא יסתפק בכך כדי להביא אותו להגדרת "לחם". אולם ה"לחם" הזה יהיה ברמה נמוכה, והוא ישמור על צורתו כ"גרעיני עשב תבואה".

 

ישעיה מרמז, שהאדם משתמש ב"אֲלָפִים וְהָעֲיָרִים" כדי לדוש את התבואה, ונוטל לעצמו את החלק הטוב של החיטים ("חֵלֶב חִטִּים") – את גרעיני החיטה. לבהמותיו – שעבדו יחד עימו!! - הוא מותיר  את הקש והמוץ. אולם יש בכך צד של חוסר-צדק; וישעיהו מנבא, שכאשר ד' ירפא את רוחו של עם ישראל, הם יחלו בתיקון העוולה הזו⁶. ובעלי החיים שפועלים יחד עם האדם כ"עֹבְדֵי הָאֲדָמָה" יהיו שייכים למעמד העליון - שזכאי לאכול מ"גרעיני עשב התבואה". ועם ישראל יחזיר חלק גדול מגרעיני עשב התבואה לתוך התערובת של מזונם: "...וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה".

 

איסור הקציר לפני העומר - ומחשבת התורה ביחס ל"לחם"

נבואתו של ישעיה דיברה על העתיד, אך רבי עקיבא מרמז שהעקרונות שלה נמצאים כבר במצוות שבתורה.

מחשבת התורה ביחס ל"לחם" קיימת בכל השנים באיסור הקציר לפני הקרבת העומר. התורה אסרה במפורש רק את הקציר, אולם מחשבת התורה היתה לאסור את כל העמל שנעשה על ידי בני האדם מתוך הרצון לאכול תבואה בצורה מעובדת של "לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל"; ולא בדרך הפשוטה שהרמב"ם מתאר אותה בהלכות שביעית - "וחובט ואוכל"!! – בלא שום עיבוד נוסף!!

ולפיכך, חז"ל אסרו את טירחת האדם במלאכת העימור גם במקרים המיוחדים שמלאכת הקצירה הותרה לפני הקרבת העומר, כגון לצורך פינוי השטח וכדו'. והרמב"ם רמז לכך והסביר את איסור הטירחה הזה - בנימוק מדיני שביעית. והוא כתב בהלכותיו (תמידין ומוספין ז, טז) "ואע"פ שמותר לקצור לא יעשה אותן כריכות - כדרך הקוצרין". "דרך הקוצרין" הוא מושג שמופיע ברמב"ם בהלכות שמיטה⁷, והרמב"ם מביא אותו כאן - כדי לאחד בין איסור הקציר בשמיטה ובין איסור הקציר לפני הקרבת העומר. – שני האיסורים נועדו כדי לחנך את עם ישראל לשאוף להימנע מן הטירחה המיותרת של המין האנושי.

 

והרמב"ם מרמז בפרוש המשניות, שההקפדה הגדולה ביותר באיסור הקציר לפני העומר - היא על טירחת הבהמה. ובשדות שאינן ראויות להביא מהן את מנחת העומר - שמלאכת הקצירה הותרה שם כדרכה ואף מלאכת העימור - חז"ל באו ואסרו לעשות שם גדיש שמא יבוא לדוש את התבואה באמצעות הבקר.

 

רבי עקיבא – ומחשבת התורה ביחס ל"לחם"  בשביעית

רבי עקיבא מרמז למחשבת התורה ביחס לטירחה בהשגת ה"לחם". והוא הופך את סדר מלאכות הדישה והעימור והוא מזכיר בדבריו גם את מלאכת הזרייה כדי לשלוח אותנו לדברי ישעיה: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה".

רבי עקיבא מרמז שמצוות השמיטה נועדו להחזיר אותנו לעולם האידיאלי שהאדם לא ינסה להשתלט בו על החיות - לתועלתו האישית. האדם שגורש מגן-עדן מחפש לאכול "לחם"; והוא שיעבד את הבקר כדי שידוש עבורו את התבואה. ישעיהו מגלה שהתורה אינה רוצה בכך, ורבי עקיבא מרמז שהעקרונות הללו מצויים במצוות השמיטה. אולם רבי עקיבא מבדיל בין מחשבת התורה לבין האיסורים המפורשים. רבי עקיבא מגלה שהתורה לא אסרה במפורש את המלאכות שנעשות אחר הקצירה. ולכן כשחכמים החליטו לאסור חלק מן המלאכות בסוריה הם אסרו רק את מלאכת הקצירה; והם התירו את שאר המלאכות. ורבי עקיבא מרמז, שאפילו מלאכת הדישה שהאדם משעבד בה את בעלי החיים, כדי ליטול לעצמו את החלק הטוב של "עשב התבואה" - המלאכה שחכמים לא רצו להתיר אותה לפני הקרבת העומר – הותרה בסוריה. ולפיכך, רבי עקיבא מקדים ומונה אותה ראשונה.

אולם "מחשבת התורה" ביחס ללחם - נשמרה במצוות השמיטה בארץ ישראל. התורה לא רוצה שנעשה "לחם" מן התבואה שתצמח בארץ ישראל בשנת השמיטה, והיא רוצה שנאכל את גרעיני התבואה מייד לאחר שנחבוט אותה; - כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה!! והרמב"ם מונה שם את הדישה בבקר כפעולה שאינה רצויה מן התורה – מפני ש"מחשבת התורה" מתנגדת לה. אך למרות ש"מחשבת התורה" מתנגדת לכך, אין לוקים על הדישה בארץ ישראל אלא רק על הקצירה – שהיא המלאכה שתורה אסרה במפורש⁸.

 

השמיטה - ומחשבת התורה ביחס ל"לחם" ול"יֶרֶק עֵשֶׂב"

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שרבי עקיבא הזכיר את סדר מלאכות ה"לחם" באופן תמוה כדי לשלוח אותנו לדברי הנביא ישעיהו. ישעיהו מרמז שלאחר שהאדם אכל מ"עשב התבואה" הוא "השתגע" והחל לרדות בבעלי החיים כדי להפוך את ה"עשב" הזה ל"לחם"; אולם לעתיד לבוא העוול הזה יתוקן. רבי עקיבא מרמז שהתיקון הזה מתבצע כל שנה באמצעות "מחשבת התורה" במצוות העומר, ומתבצע פעם בשבע שנים באמצעות "מחשבת התורה" במצוות השמיטה. והרמב"ם מרמז בדבריו בפרוש המשנה ובהלכותיו - לעומק דברי רבי עקיבא⁹.

 

חשוב להוסיף, שחז"ל מרמזים שחזקיהו המלך קיבל את המלצתו של ישעיה להתרחק מאכילת "לחם" - כדי לחזק את האמונה בבורא העולם. והוא התרחק באופן אישי גם מאכילת גרעיני עשב התבואה, והוא שינה באופן אישי את הגדרת הלחם בחזרה ל"יֶרֶק עֵשֶׂב" – פשוטו כמשמעו. וחז"ל מספרים ש"חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה"¹⁰ ניצל בסופו של דבר ממלך אשור; וצבא אשור הוכה באופן ניסי. והאמורא שמואל מרמז שדניאל הלך להביא זרעי אספסת כדי להאכיל את נבוכדנצר באספסת ולרפא אותו משגעון הגדלות שלו. ובסופו של דבר דניאל לא נזקק לכך, מפני שמן השמים כבר נגזר על נבוכדנצר לאכול עשב יחד עם הבקר במשך שבע שנים; עד שדעתו שבה אליו והוא התפלל לקב"ה, ורק אז הוא הושב למלכותו.

 

אך האם ההנהגה של אכילת "יֶרֶק עֵשֶׂב" שמורה לחזקיה המלך (או להבדיל לנבוכנדצר הרשע) בלבד? במאמרים הבאים נשתדל בעזהשי"ת למצוא רמזים בחז"ל לעידוד לאכילת יֶרֶק עֵשֶׂב - על ידי כולם.

 

______________________________________________________

 

1  כמבואר ברמב"ם בפירושו למשניות בפאה (ה, ח) ובשבת (ז, ב)

2 וכן הקשה הגרי"ז (סולובייצ'יק) בחידושיו שם

3 "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ... שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם...". (הלכות שמיטה ויובל; א, ב-י)

4 וכן הקשו רבים על דברי הרמב"ם הללו.

5 וכפי שמבואר במסכת נדרים (דף נג, ב) ונפסק להלכה (רמב"ם נדרים ט, ט; שו"ע יו"ד ריז, כ), שהמשמעות של אכילת "חִטִּים" היא לכסוס אותם בפה כפי שהם - בלא לטחון אותם וכדו'

6 וכן מבואר ב"חזון הצמחונות והשלום" של הראי"ה קוק: "אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ', איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ... חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד'..."

7 ועיין בחידושי הגרי"ז סולובייצ'יק למסכת מנחות לדף עא א ולדף עב, א.

8 ההבדל בין "מחשבת התורה" לבין "דין התורה" מופיע במקומות נוספים ברמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות אישות (כד, טז) "שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". ומאידך הוא כותב בספר המצוות (מצות לא תעשה שנ"ה) "שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין". אולם אין סתירה בדבריו, מפני שבספר המצוות הוא מדבר על "מחשבת התורה" שרואה צורך גדול ב"כתובה", ואלו בהלכותיו הוא מדבר על הדברים כפי שהם מ"דין התורה". וה"כתובה" אינה מ"דין תורה" - אלא מ"דברי חכמים".

9 הרמב"ם למד מדברי רבי עקיבא במשנה בשביעית, שרבי עקיבא מאחד בין מצוות השמיטה לבין מצוות הבאת העומר, ורבי עקיבא רואה בהם מצוות מלחמה ב"עבודת הארץ" לעשיית ה"לחם"; וששיטת רבי עקיבא נפסקה להלכה במשנה. ההבנה הזו השפיעה על הפרשנות של הרמב"ם במקומות נוספים. במסכת מועד קטן (דף ג, ב) מובאת דרשה של רבי עקיבא שלמד מן הכתוב - שאסור לחרוש את הקרקע כבר בערב השביעית. ומייד בסמוך מובאים דברי רב אשי שהאיסור הזה אינו אלא מהלכה למשה מסיני. הרמב"ם סבור שרב אשי לא יצא לחלוק על שיטתו המיוחדת של רבי עקיבא ב"עבודת הארץ"; אלא שרב אשי מגלה שלמרות שרבי עקיבא מתייחס לדרשתו כאל דרשה רגילה, - ידוע במסורת הדורות שרבי עקיבא עצמו מודה שאיסור זה אינו אלא "הלכה למשה מסיני". וכן, כאשר במסכת מנחות (דף סח, ב) מובאת דרשה של רבי עקיבא שלומד מן הכתוב - שמנחת העומר באה דווקא מן השעורים; הרמב"ם מביא את הדרשה בפירוש המשנה (מנחות י, משנה ד) אולם הוא מדגיש שם, וכן בהלכות תמידין ומוספין (ז, יא), - שבסופו של דבר הדין הזה אינו מהכתוב אלא מהלכה למשה מסיני. הרמב"ם רוצה לרמז לנו, שקיימת שיטה אחידה של רבי עקיבא ב"מחשבת התורה" ביחס ל"עבודת הארץ" לעשיית ה"לחם". ולרב אשי ידוע במסורת, שלמרות שרבי עקיבא לומד אותה מן הכתובים - רבי עקיבא עצמו מודה שמדובר ב"הלכה למשה מסיני".

10 סנהדרין דף צד, ב